צ'אק ייגר

טייס ניסוי אמריקאי

צ'ארלס אֶלְווּד "צ'אק" יֵיגֶראנגלית: Charles Elwood "Chuck" Yeager; ‏13 בפברואר 19237 בדצמבר 2020) היה בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אלוף הפלות ביום אחד וטייס ניסוי שובר שיאים אשר בשנת 1947 היה לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר את מחסום הקול רשמית.

צ'ארלס אלווד ייגר
Charles Elwood Yeager
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
בריגדיר גנרל צ'אק ייגר
לידה 13 בפברואר 1923
המלין, וירג'יניה המערבית
פטירה 7 בדצמבר 2020 (בגיל 97)
לוס אנג'לס, קליפורניה
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה ארצות הברית
כינוי צ'אק
השכלה בית הספר של המלין
בית הספר לטייסי ניסוי, רייט פטרסון
בת זוג גלניס ייגר (התחתנו: 1945; נפטרה: 1990)
ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו (התחתנו: 2003)
השתייכות חילות האוויר של צבא ארצות הברית (1941–1947)
חיל האוויר האמריקניחיל האוויר האמריקני חיל האוויר האמריקני (1947–1975)
תקופת הפעילות 1941–1975 (כ־34 שנים)
דרגה בריגדיר גנרל (חיל האוויר של ארצות הברית)  בריגדיר גנרל
תפקידים בשירות
טייס קרב
טייס ניסוי
מפקד כנף
מפקד בסיס
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
מלחמת קוריאה
מלחמת וייטנאם
עיטורים
תפקידים אזרחיים
ראש ועדת רוג'רס
מדריך טיסה
סוכן מכירות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ייגר גדל בהמלין, מערב וירג'יניה. הקריירה הצבאית שלו החלה כצוער בחילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בשנת 1941. בספטמבר 1942, לאחר ששירת כמכונאי מטוסים, נכנס לקורס טיס ועם סיום הקורס הועלה לדרגת קצין טיסה (מקבילה לרב-סמל). הוא הועבר לזירה האירופית ושם, עם מטוס ה-P-51 מוסטנג "גלן הזוהרת", השיג את הישגיו וניצחונותיו הקרביים עם רקורד של 11.5 הפלות. ב-5 במרץ 1944 הופל מעל צרפת של וישי, הוחבא על ידי המאקי וחזר לידי בעלות הברית. ב-12 באוקטובר של אותה שנה הפיל חמישה מטוסי קרב מסוג מסרשמיט Bf 109, ובכך זכה בתואר הנכבד אלוף הפלות ביום אחד.

לאחר המלחמה, הפך לטייס ניסוי ובחן מטוסים רבים, כולל המטוס הרקטי הניסויי של הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA). ב-14 באוקטובר 1947, הטביע את חותמו בהיסטוריה בכך שהפך לאדם הראשון בהיסטוריה לשבור את מחסום הקול רשמית, עם המטוס הרקטי בל X-1 בגובה 13.7 ק"מ (45,000 רגל) ובמהירות מעט יותר גבוהה ממאך 1. בשל טיסתו ההיסטורית הוענקו לו ב-1948 הגביעים הנחשבים קולייר ומקאי. במהלך השנים הבאות המשיך לשבור שיאי מהירות וגובה נוספים. בשנת 1962 הפך למפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר של ארצות הברית, אשר מבין בוגריו יצאו האסטרונאוטים הראשונים.

ייגר פיקד על טייסות קרב וכנפות בגרמניה ודרום-מזרח אסיה במהלך מלחמת וייטנאם. בשל התנהלותו, יעילות והישגי הטייסות שבפיקודו, הועלה ב-1969 לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1973 נכנס להיכל התהילה של התעופה. לבסוף, ב-1 במרץ 1975 פרש לבסוף משירות צבאי.

הקריירה הארוכה והפעילה בת 34 השנים של ייגר, שתחילתה במלחמת העולם השנייה, הובילה אותו למקומות רבים בעולם, ביניהם אוקינאווה במהלך מלחמת קוריאה, ברית המועצות במהלך ימי המלחמה הקרה,[1] פקיסטן במהלך מלחמת הודו–פקיסטן של 1971 ונוספים.

למרות רקורד ההפלות הבינוני יחסית וההשתתפות המועטה בלחימה, הוא נחשב על ידי רבים לטייס מבין הטובים בכל הזמנים. בין היתר, הוא דורג כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013 על ידי המגזין Flying. במהלך חייו, טס ייגר במעל ל-360 סוגים שונים של מטוסים[2] לאורך תקופה של 70 שנה, מהן כ-20 שנה כיועץ אזרחי לחיל האוויר לאחר שפרש משירות צבאי.

חיים מוקדמיםעריכה

ייגר נולד ב-13 בפברואר 1923 במיירה, מערב וירג'יניה למשפחה חקלאית, שני מבין חמישה ילדים לאלברט האל ייגר (במקור Jäger, אך שונה ל-Yeager כדי להתאים להגייה האמריקאית; 18961963) וסוזי מיי ייגר (18981987). היה ממוצא גרמני-הולנדי מצד אביו וצרפתי מצד אמו. בגיל 3 עברה המשפחה להאבל, שם עבד אביו במסילת ברזל. ב-22 בדצמבר 1930, זמן קצר לפני חג המולד, נהרגה אחותו, דוריס אן (1929–1930) בירי בשוגג מידי אחיו הגדול, רוי.[3] בגיל 5 עברה המשפחה להמלין, שם הקים אביו עסק לקידוח גז טבעי.

ייגר למד במערכת בתי הספר של המלין. בזמנו החופשי למד לצוד, ללקט אוכל ביער ובחורפים לגלוש על השלג במזחלות. מיומנויות שבעתיד ישרתו אותו רבות; מיומנות הגלישה וההחלקה על השלג שרכש בילדותו עזרו לו אחר כך בהבנת יסודות הטיס. יכולות הציד והקיום ביער שימשו אותו כשהופל במלחמת העולם השנייה והסתובב עם המאקי.[4]

בקיץ 1939–1940 התגייס למחנה האימונים הצבאי לאזרחים בפורט בנג'ימין האריסון באינדיאנפוליס, אינדיאנה. סיים את לימודיו ביוני 1940, חצי שנה לפני כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[5]

לאחר שחזר לארצות הברית ממלחמת העולם השנייה, התחתן ייגר ב-26 בפברואר 1945 עם חברתו גלניס פיי דיקהאוס אותה הכיר לפני המלחמה.[6] גלניס מתה ב-1990 ממחלת הסרטן.[7]

בן דודו, סטיב ייגר (אנ'), היה שחקן בייסבול מפורסם לשעבר.[א][8]

קריירהעריכה

הכשרהעריכה

ב-12 בספטמבר 1941 התגייס ייגר לחיל האוויר של צבא ארצות הברית בדרגת צוער והוצב כמכונאי מטוסים בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בויקוטרוויל, קליפורניה. בעת גיוסו, לא היה כשיר לקורס טיס עקב גילו ורקעו האקדמי (באותה העת, הסטנדרטים קבעו כי המתגייסים לקורס טיס חייבים להיות לפחות בני 20, וללמוד שנתיים בקולג'),[9] אך כניסתה של ארצות הברית למלחמה שלושה חודשים לאחר מכן הנמיכה את הסטנדרטים; כך, ביולי 1942 נרשם ייגר לקורס "סמל טיסה" אשר פרחיה יועדו לטייסת הקרב מס' 363. בקורס שירת כקצין תחזוקה במטוס ביצ'קראפט AT-11. ב-10 במרץ 1943 קיבל את כנפי הטיס וסיים את קורס הטיסה המלא בדרגת קצין טיסה בבסיס חיל האוויר לוק.[10] ייגר סיים כמצטיין בכיתתו והיה היחיד עליו המליצו להיות טייס קרב.[11]

מעט לאחר שסיים את הקורס, שונו התקנות בשנית, ובמקום לעלות לדרגת סמל ולהתגייס למלחמה כפי שקיווה, נאלץ להמשיך בהכשרתו בתור מש"ק-טיס (aviation cadet).[12][9] ייגר הוצב בכנף הקרב מס' 357 שפעלה בטונופה, נבדה. בטונופה פגש את באד אנדרסון, טייס קרב נודע לעתיד ושותפו למלחמה. באימוני הטיסה שארכו 6 חודשים טס במטוס בל P-39 איירקוברה.[13] הטייסת בה שהה הורכבה מצוותי קרקע שרבים מהם היו חדשים ובעלי ניסיון מועט. חוסר נסיון זה הוביל לבעיות טכניות במטוסים שעלו בחיי טייסים (כ-13 מתוך 30 בטייסת נהרגו בתקופה של 6 חודשים).[13]

בסוף יוני עזבה הטייסת לסנטה רוזה, קליפורניה כדי להתאמן בליווי מפציצים, המטרה העיקרית והחשובה של מגמת הקרב. בספטמבר עברה הטייסת לקספר, ויומינג לשלב האחרון בהכשרה.[9] ב-23 באוקטובר 1943, בעת ששהתה הטייסת בקספר נאלץ ייגר לנטוש את מטוסו כשערך התקפת דמה על מפציצי קונסולידייטד B-24 ליברייטור ושבר את גבו.[14]

לבסוף, מעט לפני חג המולד סיימה הטייסת את הכשרתה הסופית ועברה לניו יורק, משם שטו ב-23 בנובמבר לאירופה לבסיס חיל האוויר המלכותי לייסטון (אנ') בבריטניה.[15]

מלחמת העולם השנייהעריכה

 
איור המתאר את ההפלה

בלייסטון, הוצבה הכנף תחת חיל האוויר השמיני של ארצות הברית וצוידה במטוסי P-51 מוסטנג דגם B. למטוסו קרא ייגר "גלן הזוהרת" (Glamurus Glen) על שם חברתו גלניס. ב-11 בפברואר 1944 נכנסה הטייסת לשירות מבצעי והחלה ללוות מפציצים. עד ה-4 במרץ, הספיק לנצח ב-8 קרבות אוויריים ולזקוף לזכותו הפלת מטוס מסרשמיט Bf-109 בודדת דרום-מזרחית לקאסל, גרמניה.[16]

ההפלה והשיבה לטיסה מבצעיתעריכה

ב-5 במרץ המריא ייגר יחד עם מטוס נוסף כדי לתת גיבוי לארבע רביעיות מוסטנגים שליוו מבנה מפציצי B-24 לגיחת הפצצה מעל גרמניה. מעל התעלה התגלו בעיות במנוע אחד המטוסים וייגר החליף את מקומו כאחרון במבנה, מיקום חשוף ופגיע, שכן, הגרמנים נהגו לתקוף לרוב מלמעלה ומאחור כשהזנב הוא זה שמותקף ראשון. בשעה 12:05, מספר קילומטרים דרום-מערבית לעיר אנגולם, זיהה שלושה מטוסי פוקה-וולף Fw 190 דגם A4 והופל על ידי המטוס הראשון כששבר לעברם (תחקיר מאוחר יותר גילה שייגר הופל על ידי אונטראופיצייר אירמפרייד קלוץ, שאחר כך הופל גם הוא על ידי מוביל הטייסת).[17][18] מספר ימים לאחר שצנח יצר ייגר קשר עם המאקי; איתם נשאר 18 יום, במהלכם סייע להם בהכנת מנגנוני פיצוץ והרכבת פיוזים. ב-23 במרץ, ייגר וטייסים נוספים שצנחו הגיעו אל מורדות הרי הפירנאים. הוא ונווט מפציצים בשם עומאר פטרסון ג'וניור טיפסו לבדם את הפירנאים. בליל היום הרביעי זוהו על ידי סיור גרמני ופטרסון נפצע קשות ברגלו, אותה נאלץ ייגר לגדוע ולסחוב את פטרסון עד גבול המדינה הספרדית, שם נאסף על ידי המשמר האזרחי הספרדי (לאחר שנאסף על ידי המשמר האזרחי, בילה פאט מספר שבועות בספרד עד שנשלח חזרה לארצות הברית. על כך שסייע לו לעבור את הגבול ולהביאו הביתה בשלום, עוטר ייגר בכוכב הארד).[19] לאחר שהותיר מאחור את פאט, המשיך להתקדם, הסגיר את עצמו למשטרה המקומית בעיירה סורט,[20] נכלא אבל ברח. יומיים לאחר מכן, ב-30 במרץ, הקונסוליה האמריקנית בספרד יצרה איתו קשר.[21]

 
ייגר כקפטן. 1944 לערך

באמצע מאי, חזר ייגר לטייסת בלייסטון כדי להתכונן לחזרה לניו-יורק בשל תקנות האוסרות על אלו שהופלו לטוס בשנית מעל שטחים כבושים. מדיניות שנוצרה במטרה להגן על המחתרות והאנשים שעזרו להבריח טייסים – מהאפשרות שטייסים שהופלו, שרדו, הגיעו בחזרה לידי בעלות הברית ושבו לטוס יופלו בשנית ויסגירו את אנשי המחתרות.[22] ייגר התנגד לתקנות אלה והתעקש להמשיך לטוס. ב-6 ביוני, שבוע לפני שיועד לעזוב רוככו התקנות, שכן בעלות הברית פתחו בפלישה לנורמנדי שבעקבותה החלו המחתרות הצרפתיות לפעול באופן גלוי. ב-12 ביוני, נפגשו ייגר וטייס מפציצים נוסף שהופל עם המפקד העליון של כוחות בעלות הברית הגנרל דווייט אייזנהאואר לדון בנושא התקנות והנ"ל פסק לטובת השניים. בזמן בין קבלת ההחלטות הוגבל לטוס רק מעל שטחי בריטניה ולנהל קרבות דמה עם טייסים חדשים. אולם באחת המשימות הוזנק לקרבת האי הלגולנד כדי לספק חיפוי אווירי לשני אנשי צוות מפציץ בואינג B-17 שנטשו וזיהה מטוס יונקרס Ju 88 המתקרב מכיוון גרמניה שעמד לצלוף בשניים והפיל אותו.[23] אולם בשל שהפר את התקנות, ננזף ייגר וההפלה נשללה ממנו.[ב]

ב-12 באוקטובר השיג 5 הפלות ביום ובכך הפך לראשון בכנף שנהיה לאלוף הפלות ביום אחד.[24] שישה ימים לאחר מכן, ב-18 באוקטובר התפרסמה כתבה על ניצחונו בביטאון "כוכבים ופסים" תחת הכותרת: ”חמש הפלות מצדיקות את החלטתו של אייק”. בעקבות כך עוטר בכוכב הכסף.[25]

 
P-51D-20NA מוסטנג "Glamorous Glen III" הוא המטוס בו השיג את רוב ניצחונותיו האוויריים

ב-6 בנובמבר, יצא ייגר לגיחת ליווי מפציצים אל מפעלי תעשייה ליד מינדן, גרמניה. בדרכו חזרה לבסיס לייסטון, נתקל בשדה תעופה גדול ליד העיירה אכמר וזיהה מטוס סילון Me 262 מתקרב לקראת נחיתה והפיל אותו.[26] בעקבות אופיה המסובך של ההפלה ונדירותו של המטוס הוענק לו צלב התעופה המצוינת.[27]

ב-27 בנובמבר הפיל ארבעה מטוסי Fw 190.[28]

ייגר סיים את שירותו במלחמת העולם השנייה ב-15 בינואר 1945, כשהמריא לגיחה ה-61 והאחרונה שלו.[29] במהלך הסבב, השיג 11.5 הפלות ו-50 ניצחונות אוויריים.[30]

פירוט ההפלותעריכה

להלן טבלת ההפלות:

מספר תאריך הקרב המטוס המפיל המטוס שהופל החימוש פרטי ההפלה
1 4 במרץ 1944 P-51 מוסטנג B גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 G גרמני תותחים דרום-מזרחית לקאסל
הפלה לא רשמית 12 ביולי 1944[31] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) יונקרס Ju 88 גרמני תותחים מעל חופי גרמניה, לאחר מרדף מהאי הלגולנד; הקרדיט על ההפלה ניתן לקפטן אדי סימפסון
0.5 13 בספטמבר 1944[32] P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109[32] גרמני תותחים דרומית לקאסל; הפלה משותפת עם לוטננט משנה פרנק ל' גלר[32]
2 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה
3 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה כפולה; הפלה שנייה
4 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה שלישית
5 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה רביעית
6 12 באוקטובר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Bf 109 גרמני תותחים בסביבות אגם שטיינהודר, על יד הנובר; הפלה חמישית; אלוף הפלות ביום אחד
7 6 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) מסרשמיט Me 262 גרמני תותחים לקראת נחיתה בשדה תעופה גדול ליד העיירה אכמר, 10 ק"מ מזרחית לעיר אסן
8 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין
9 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שנייה
10 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה שלישית
11 27 בנובמבר 1944 P-51 מוסטנג D גרמניה הנאצית (1935–1945) פוקה-וולף Fw 190 גרמני תותחים בסביבות פוזנן, פולין; הפלה רביעית

טייס ניסויעריכה

טיסות ניסוי ושבירת מחסום הקולעריכה

ייגר חזר לארצות הברית בתחילת פברואר 1945. בגלל שהופל במהלך המלחמה, ניתנה לו האפשרות לבחור היכן יוצב,[33] הואיל ואשתו הטרייה הייתה בהיריון בחר ייגר להתייצב בבסיס חיל האוויר רייט פטרסון בדייטון, אוהיו בשל היותו קרוב להמלין. עקב הרקע התחזוקתי ומספר שעות הטיסה הגבוה יחסית שצבר (כ-1,000 במספר), התייצב ברייט ביולי כעוזר קצין תחזוקה באגף הניסוי. בסתיו, בין תיקון מטוסים להטסתם, החל להשתתף במפגנים אוויריים שהיו פופולריים באותה תקופה. כוכב המפגנים היה הלוקהיד F-80 שוטינג סטאר, מטוס-הקרב הסילוני הראשון של ארצות הברית, אולם בשל מנועו החלש של המטוס (שהיה נשרף לאחר 3–4 שעות טיסה) היה צורך להחליפו בתכיפות. אז היה נשלח ייגר לתקן את המטוס ולהטיסו חזרה לרייט. סדר יום זה הביא את ייגר לתשומת לבו של ראש אגף הניסוי, אלברט בויד ועתיד היה להוות אחד הגורמים העיקריים בגינם ייבחר ייגר להטיס את המטוס הניסוי בל X-1.[34] בינואר 1946 נאלץ ללמוד במכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר (אנ'), שכן השכלתו האקדמית לא איפשרה לו להתקדם הלאה.[35]

 
ייגר על רקע הבל X-1 "גלניס הזוהרת". כמנהגו, כינה את כל המטוסים עליהם טס בשם אשתו

בשנת 1944 התעניין חיל האוויר במטוס שיהיה מסוגל לעבור את מחסום הקול. ב-16 בדצמבר 1945, חתמו חיל האוויר והוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA) על חוזה עם חברת בל איירקראפט לבניית 3 מטוסי XS-1 (בהמשך שונה השם ל-X-1).[36] ה-X-1 הונע על ידי מנוע רקטי בעל ארבעה תאים רקטיים שפעלו על בסיס דלק נוזלי וניתן היה להדליק כל אחד מהם בנפרד.[37] המטוס לא המריא מהקרקע, אלא נישא על ידי מפציץ B-29 סופרפורטרס והוטל כמו פצצה בגובה 7.5 ק"מ. טייס הניסוי הראשון שהטיס את המטוס היה ג'אק וולמאנס ב-19 בינואר 1946. אולם לאחר מותו של וולמאנס בהתרסקות מטוס הוחלף על ידי טייס הניסוי האזרחי צ'אלמרס גודלין. ב-11 באוקטובר 1946 הטיס גודלין לראשונה את המטוס. אך בידי גודלין הפרויקט לא התקדם שכן הוא דרש תוספת תשלום גבוהה עבור הסיכון.[38] מסיבה זו לקח לידיו חיל האוויר את הפרויקט וב-24 ביוני 1947 מינה את ייגר להיות טייס הניסוי המיועד.[39]

 
ייגר בקוקפיט ה-X-1

בראשית יולי 1947 סופח באופן זמני מרייט לבסיס חיל האוויר מיורוק בקליפורניה (כיום בסיס חיל האוויר אדוארדס) וטס 3 טיסות דאייה ב-X-1.[40] הטיסה הממונעת הראשונה נקבעה ל-29 באוגוסט; מאחר והמהירות הגבוהה ביותר אליה הגיע גודלין הייתה 0.80 מאך הוחלט שייגר ינסה להגיע למהירות של 0.85 מאך.[41] עד ה-12 בספטמבר טס 5 פעמים.[43] ב-5 באוקטובר, בטיסה הממונעת השישית חווה ייגר חִיתְחוּת כתוצאה מגלי הלם שהוביל אחר כך לשינוי פרוטוקולי תוכניות הטיסה.[44] בטיסה הממונעת השביעית הגיע ל-0.96 וב-10 באוקטובר, הגיע ל-0.988 מאך בטיסה הממונעת השמינית.[41]

סרטון על הטיסה ההיסטורית

ב-12 באוקטובר, יומיים לפני הטיסה הממונעת התשיעית שבר ייגר את צלעותיו כשנפל מסוס. תפקודו לא נפגע ויומיים לאחר מכן ב-14 באוקטובר שבר ייגר את מחסום הקול. מדידות מכשירים גילו כי לא רק ששבר את מחסום הקול – אלא אף עבר אותו בשבע מאיות המאך (1.07). כך נהיה ייגר לאדם המהיר ביותר בהיסטוריה, רשמית.[ג][49][50] לאחר שאזל הדלק נחת כסדרו על קרקעית האגם היבש רוג'רס.

לאחר הטיסה הוטל מסך ביטחון על הטיסה וכל האירוע נחשב למסווג ביותר; זאת כדי לתת למטוסים העל קוליים שהיו בפיתוח יתרון על פני מקביליהם הרוסיים.[51] האיסור עמד בתוקפו למשך שמונה חודשים עד ה-10 ביוני 1948, אז נחשף לציבור.[52] לאחר שהותר פרסום הטיסה, קיבל ייגר את הגביעים מקאי וקולייר מידי הנשיא הארי טרומן בשל טיסתו ההיסטורית.[53][54] בסך הכל טס ייגר 33 פעמים במטוס, בו הגיע למהירות שיא של 1.45 מאך עד קיץ 1950.[55] לאחר מכן הועבר ה-X-1 לתצוגה במוזיאון האוויר והחלל הלאומי של הסמית'סוניאן.[56]

בשנת 1952 נאלץ לחזור למכללת פיקוד ומטה של חיל האוויר ממנה פרש ב-1946.

בשנת 1953 הביעה עניין טייסת הפעלולים ג'קלין קוקרן בשבירת מחסום הקול. לשם כך פנתה לייגר, חבר קרוב והאדם הראשון לעשות זאת. קוקרן שברה את שיא המהירות ל-3 ק"מ עם דגם F-86 סייבר מתוצרת קנדה והגיעה למהירות של 1,000 קמ"ש. ב-18 במאי שברה קוקרן את מחסום הקול מעל האגם היבש רוג'רס בעזרתו והדרכתו של ייגר וכשהוא טס לצידה בטיסת מרדף. קוקרן הגיעה למהירות ממוצעת של כמעט 1,050 קמ"ש עם הסייבר שלה.[57] בשל כך זכו השניים (אם כי ייגר עוד נבחר בשל טיסתו הקשה ב-X-1A) בגביע הרמון הנשיאותי ביחד ב-17 בנובמבר 1954.[58]

ב-20 בנובמבר 1953 שבר טייס הניסוי של צי ארצות הברית, סקוט קרוספילד את מחסום המאך 2 עם המטוס הרקטי שלו, ה-D-558-II סקיירוקט ("טיל שמיים") ובכך הפך לאדם המהיר ביותר. בשל היריבות הפנימית בין חיל האוויר לצי היה שותף ייגר לצוות שבחן והטיס את ה-X-1A כשחזר לאדוארדס בדצמבר 1953. ה-X-1A היה דגם משופר של X-1 הישן והיה מסוגל לעבור את מאך 2 בטיסה אופקית. ב-12 בדצמבר, ביום השנה ה-50 לטיסת האחים רייט וביום בו היה אמור לקבל קרוספילד את התואר "האדם החי המהיר ביותר" קבע ייגר מחדש שיא טיסה במהירות 2.44 מאך. אולם הטיסה לא הלכה כמתוכנן: מעט לאחר שהגיע ל-2.44 איבד ייגר שליטה על המטוס בשל צימוד אינרציאלי. התופעה לא הייתה מוכרת דיה ולכן התקשה להתמודד עמה, המטוס החל להסתחרר ולהסתעף בשלושה צירים ונפל 16 ק"מ אולם ייגר הצליח להשתחרר מהסחרור ונחת ללא תקלות נוספות.[59][60] בשל הטיסה הקשה והשיא החדש שקבע עוטר ייגר במדליית השירות המצוין[61] וגביע הרמון.

ב-21 בספטמבר 1953 ערק הטייס הצפון קוריאני נו קום-סוק עם מטוס החדיש לדרום קוריאה במסגרת מלחמת קוריאה. בפברואר 1954 טסו ייגר ובויד לבסיס חיל האוויר קדינה באוקינאווה במסגרת מלחמת קוריאה כדי לבחון את המיג-15.[62] בטיסות הניסוי של המיג הסיק ייגר מסקנות קריטיות לגבי יכולותיו ותרם רבות להתמודדותם של טייסי ה-F86 סייבר מול המיגים בשמי קוריאה.[59]

פיקוד צבאיעריכה

 
ייגר ב-1950

לאחר שחזר מאוקינאווה שב ייגר לטיסה קרבית. משנת 1954 עד 1957 עבר לפקד על טייסת הקרב-הפצצה מס' 417 בבסיס חיל האוויר האמריקאי בהאן, גרמניה המערבית ובסיס טול בצרפת.[63] הטייסת ה-417 צוידה במטוסי F-86 סייבר דגם H חדישים בעלי יכולות הפצצה גרעיניות טקטיות.[64] משנת 1957 ל-1960 עבר לפקד על טייסת הקרב הראשונה שצוידה במטוסי F-100 סופר סייבר בבסיס חיל האוויר ג'ורג' בקליפורניה ומורון בספרד. בג'ורג' הייתה הטייסת לראשונה שחומשה בטילי אוויר-אוויר בכל פיקוד האוויר הטקטי והתאמנה בטיסות טרנס-ימיות, נושא שעוד היה בפיתוח נרחב.[65]

בשנת 1961 קודם ייגר לדרגת קולונל. ב-1962 חזר ייגר לאדוארדס והתמנה למנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר באדוארדס אשר אימן טייסים לקראת הפיכתם לאסטרונאוטים של נאס"א.[66] על פי מקורות מסוימים[67] ניהול התוכנית תחת ייגר כלל מקרה שנוי במחלוקת: לפי המקורות טען ייגר כי לאד דווייט, הטייס אפרו-אמריקאי הראשון שהתקבל לתוכנית, אין מקום בתוכנית ההכשרה רק בשל היותו שחור.[68] בסדרה הדוקומנטרית Chasing the Moon משנת 2019, העלו יוצרי הסרט את הטענה כי ייגר הורה לסגל ולתלמידי בית הספר כי: ”וושינגטון מנסה לדחוף את הכושי הזה בגרוננו. (בובי קנדי) קנדי ​​משתמש בזה כדי ליצור 'שוויון גזעי'. לכן אל תדברו איתו, אל תתרועעו איתו, אל תשתו איתו, אל תזמינו אותו לביתכם ובעוד שישה חודשים הוא ייעלם.”[69] באוטוביוגרפיה שלו, מפרט דווייט כיצד התנהגותו של ייגר הובילה לכאורה ליחס מפלה במהלך הכשרתו בבסיס חיל האוויר אדוארדס. מנגד בביוגרפיה של ייגר מובא מקרה בו הגן ייגר על טייס שחור מפני גזענות.[70]

 
ייגר, כמנהל מנהל בית הספר לטייסי החלל של חיל האוויר עם דגם ה-נורת' אמריקן X-15, 1959


ב-10 בדצמבר 1963 נחבל ונכווה קשות ייגר כאשר ביצע טיסת מבחן בדגם רקטי של מטוס ה-F-104 סטארפייטר, ה-NF-104A שלקה בבעיית עלרוד חמורה שהייתה ידועה היטב. באותו יום המריא ייגר ב-NF-104A וטיפס לגובה 40 ק"מ וכשהגיע לשיא הגובה החל המטוס לערלד מעלה וליפול תוך כדי סחרור שבסופו נפלט ייגר מהמטוס. במהלך הפליטה נחבט ראשו מצינור הפליטה של הכיסא, שגרם לכוויות חמורות בראשו ולשרפה שפרצה בתוך פנים הקסדה שחבש.[71]

ב-1966 קיבל ייגר פיקוד על כנף הקרב מס' 405 ועל חמש הטייסות הכפופות לה בבסיס חיל האוויר קלארק בפיליפינים.[72] ייגר פיקד על הכנף לשנתיים במהלכן טס כ-127 גיחות קרביות במפציץ-הקרבי B-57.[73] במרץ 1968 עבר לפקד על הכנף ההטקטית הקרבית מס' 4 שצוידה ב-F-4 פנטום איתה הוצב בסיס חיל האוויר קונסן, דרום קוריאה בעקבות פרשת פואבלו.[74]

ב-22 ביולי 1969 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל והתמנה לסגן מפקד כוח האוויר מספר 17 בגרמניה המערבית, שם עבד עם הכוח האווירי הטקטי של נאט"ו וחילותיה המשותפים.[75]

מ-1971 עד 1973, הוצב בפקיסטן בהוראת שגריר ארצות הברית בפקיסטן, כדי להוות יועץ לחיל האוויר הפקיסטני.[76] כחלק מעבודתו היה חלק מצוות שיצא לשדות קרב כדי לאסוף טיייסים הודים שצנחו לתחקור. בתגובה לכך, השמיד חיל האוויר ההודי מטוס אזרחי קטן שהוקצה לו במהלך תקיפה אווירית של בבסיס אווירי פקיסטני במהלך מלחמת הודו–פקיסטן של 1971 שפרצה חודשיים לאחר בואו.[ד] במרץ 1973 שב לבסיס חיל האוויר נורטון (אנ') בארצות הברית לניהול מחלקת הבטיחות של חיל האוויר.[78]

קריירה לאחר פרישהעריכה

 
ייגר על רקע מטוס הנורת'רופ YF-23, מתוך גלויה שהקדיש לרן פקר

ב-1 במרץ 1975 פרש משירות צבאי בדרגת קולונל.[79][74]

למשך מספר שנים במהלך שנות ה-80, היה לסוכן מכירות של ACDelco, חטיבת אביזרי הרכב של חברת ג'נרל מוטורס.[80] בשנת 1986 הוא הוזמן לפתוח את מרוצי המכוניות של האינדיאנפוליס 500. שנתיים לאחר מכן הוזמן לפתוח בשנית.[81] ב-1986, מונה על ידי הנשיא רונלד רייגן כחבר בוועדת רוג'רס שחקרה את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.[82]

שימש כיועץ טכני לשלושה משחקי וידאו סימולטור טיסה של חברת Electronic Arts. השלושה כוללים את "Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer" ,Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer 2.0, ואת Chuck Yeager's Air Combat. בתוך הסימולטורים נכללים ציטוטים ואנקדוטות של ייגר. כל השלושה התקבלו היטב על ידי הציבור וזכו לשבחים. Chuck Yeager's Advanced Flight Trainer היה המשחק הנמכר ביותר של Electronic Art לשנת 1987.[83]

בשנת 2009, השתתף לצד נוספים בסרט הדוקומנטרי "האגדה של פנצ'ו בארנס ומועדון הרכיבה של הישבן המאושר" (אנ'), הסוקר את חייה של חברתו של ייגר, פאנצ'ו בארנס, טייסת אווירובטית לשעבר. הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבלי קולנוע, וזכה בפרס אמי.[84]

ב-14 באוקטובר 1997, במלאת 50 שנה לטיסה ההיסטורית, טס ב-F-15 בשם "Glamorous Glennis III" אשר נקרא בשם אותו מוסטנג P-51 ישן איתו טס במלחמת העולם השנייה מעבר למאך. מטוס המרדף לטיסה היה F-16 שהוטס על ידי בוב הובר (אנ'), שהיה גם טייס מרדפו של ייגר אז בעת טיסתו העל-קולית הראשונה.[85] מאוחר יותר באותו חודש, זכה במדליית טוני ג'אנוס (אנ') על הישגיו.[86]

ב-14 באוקטובר 2012, במלאת 65 שנה לשבירת מחסום הקול, בהיותו בן 89 טס בשנית ופעם האחרונה ב-F-15. הפעם, עקב גילו, טס כטייס משנה לצד קפטן דייוויד וינסנט מבסיס חיל האוויר נליס.[87]

פרסים והוקרהעריכה

בשנת 1973 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה, הכבוד הגדול ביותר שיכול להינתן לטייס בתחום התעופה.[88] ב-1974 קיבל את פרס צלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים.[89] בדצמבר 1975 החליט להעניק הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הכסף לייגר (המקבילה הלא צבאית של מדליית הכבוד) בשל ”... על תרומתו הגדולה לאין שיעור למדעי התעופה והחלל בכך שסיכן את חייו בטיסת מטוס הניסוי X-1 מהר יותר ממהירות הקול ב-14 באוקטובר 1947”. את המדליה העניק לו הנשיא ג'רלד פורד בטקס בבית הלבן ב-8 בדצמבר.[90]

ייגר, אשר מעולם לא למד בקולג' ולעיתים קרובות הצטנע בנוגע לרקע האקדמי שלו, נחשב על ידי רבים, ביניהם מגזין ה-"Flying" הנחשב, היכלי התעופה של קליפורניה, וירג'יניה המערבית, הלאומי, מספר נשיאי ארצות וחיל האוויר האמריקאי לטייס מבין הדגולים בכל הזמנים. מגזין ה-Air & Space/Smithsonian של מוזאון הסמית'סוניאן דירג אותו כחמישי מבין הטייסים הכי טובים בכל הזמנים לשנת 2003.[91] למרות חוסר השכלתו, אוניברסיטת מרשל (אנ') קראה על שמו את המלגה המובחרת ביותר שלה, "החוג ללימודים ע"ש ייגר" (אנ').[92] הוא אף היה היושב ראש של תוכנית ה-Young Eagle (אנ') של אגודת המטוסים הנסיוניים (Experimental Aircraft Association) (אנ') בשנים 1994 עד 2004[93] וזכה בתואר יו"ר התוכנית אמריטוס.[94]

בשנת 1966 נכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה וחלל. ב-1981, נכנס להיכל התהילה הבינלאומי של החלל.[95] ב-1990 נכנס לשדרת הכוכבים של החלל.[96]

כהיותו בן למדינת מערב וירג'יניה, זכה לכבוד מיוחד במדינה. על שמו נקרא נמל התעופה הבין-לאומי ייגר בצ'ארלסטון, וירג'יניה המערבית ב-1985.[97] הגשר מעל נהר קנאווה (אנ') המחבר בין הכבישים התת-מדינתיים Interstate 64-Interstate 77 נקרא על שמו.[98] ביוני 2021 החלו בחידוש צביעת הגשר לזכרו.[99] ב-19 באוקטובר 2006 הציבה המדינה שלט לכבודו על הכביש המהיר G וחנכה מחדש את כביש הגישה המוביל להמלין, העיירה בה גדל כ-"Yeager Highway".[100] כמו כן, הוא נחשב לאחד האנשים הכי מפורסמים שיצאו ממדינת וירג'יניה המערבית.[101]

 
תג פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" של ארגון העזר CAP

הוא היה לחבר כבוד של ארגון הטיס ההומניטרי "Wings of Hope" (אנ'). ב-25 באוגוסט 2009 הודיעו מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר והעיתונאית מריה שרייבר כי ייגר יהיה אחד מ-13 חונכי היכל התהילה של קליפורניה בתערוכה של מוזיאון קליפורניה ב-1 בדצמבר. מגזין התעופה "Flying" דירג אותו כטייס החמישי הטוב בכל הזמנים ברשימת '51 הטייסים הטובים בכל הזמנים' לשנת 2013; למשך שנים רבות היה למדורג היחיד החי.[102] קבוצת ה-Civil Air Patrol (הפטרול האזרחי האווירי), ארגון העזר המתנדב של חיל האוויר, מעניק את פרס "צ'ארלס א. "צ'אק" ייגר" לחבריו הבכירים כחלק מתוכנית החינוך האווירית והחלל שלו.[103]

להלן טבלת הפרסים שקיבל:

סיכות
  סיכת טיסה
עיטורים אישיים
  מדליית השירות המצוין של חיל האוויר (פרס פרישה בשנת 1975)
  מדליית השירות המצוין (עיצוב הצבא הוענק ב-1954)
  כוכב הכסף עם עלה ארד (אנ') (בשל שהפך לאלוף הפלות ביום אחד)
  לגיון ההצטיינות עם עלה אלון ארד
  צלב התעופה המצוינת עם שני עלי אלון ארד (בשל הפלת מסרשמיט Me 262 ושבירת מחסום הקול)[27]
  כוכב הארד עם עיטור V (בשל סיועו להצלת חיי הנווט עומאר פטרסון)[19]
  לב הארגמן
  מדליית האוויר עם שני עלי אלון כסף
  מדליית ציון לשבח של חיל האוויר (אנ')
  מדליית החירות הנשיאותית
פרסי יחידה
  ציון לשבח של היחידה הנשיאותית (אנ')
  פרס היחידה המצטיינת של חיל האוויר (אנ')
מדליות שירות ואותות
  אות שירות ההגנה האמריקאי (אנ')
  אות המערכה האמריקאית (אנ')
  אות המערכה באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (אנ') עם כוכב שירות כסף ושלושה כוכבי שירות ארד
  מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
  אות הכיבוש (אנ')
  אות שירות ההגנה הלאומי (אנ')
  אות השירות הפעיל (אנ')
  אות מלחמת וייטנאם (אנ')
  סרט שירות חיל האוויר הארוך (אנ') עם עלי אלון כסף וארד
  סרט המטווח (אנ')
  אות השירות בווייטנאם (אנ')

הישגים נוספיםעריכה

דרגותעריכה

תאריכי דרגותיו של ייגר להלן:

סימון דרגה שירות בחיל תאריך
(ללא סימון) צוער חילות האוויר של צבא ארצות הברית 12 בספטמבר 1941[108]
 
 
מ-Private first class לרב-טוראי חילות האוויר של צבא ארצות הברית מ-1941 עד ל-9 במרץ 1943[108]
  קצין טיסה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 במרץ 1943[108]
  סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1944[108]
  סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 4 בספטמבר 1944[108]
  קפטן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 24 באוקטובר 1944[108]
  סגן משנה חילות האוויר של צבא ארצות הברית 10 בפברואר 1947
(התקבלה ב-25 בפברואר 1947, דרגה מ-6 ביולי 1944)[108]
  סגן חילות האוויר של צבא ארצות הברית 6 ביולי 1947[108]
  קפטן חיל האוויר של ארצות הברית 6 ביולי 1951[109]
  מייג'ור חיל האוויר של ארצות הברית 15 בפברואר 1951 (זמנית)[109]
6 ביולי 1958 (קבועה)[110]
  לוטננט קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 22 במרץ 1956 (זמנית)[111]
1 באוגוסט 1964 (קבועה)[112]
  קולונל חיל האוויר של ארצות הברית 14 במרץ 1961 (זמנית)[113]
20 בספטמבר 1967 (קבועה)[114]
  בריגדיר גנרל חיל האוויר של ארצות הברית 22 ביוני 1969

חיים אישייםעריכה

ייגר קרא למטוסו על שם ארוסתו, גלניס, כקמע מזל: "את קמע המזל שלי, מותק. כל מטוס שקוראים לו על שמך תמיד מביא אותי הביתה." לאחר פרישתו מחיל האוויר בשנת 1975 עברו הזוג לגראס ואלי, קליפורניה (אנ'). בשנת 1985 כתב ייגר את הראשונה מבין שתי האוטוביוגרפיות שלו. השתיים זכו להצלחה רבה ונמכרו היטב.[115] גלניס ייגר מתה מסרטן השחלות בשנת 1990. לזוג נולדו ארבעה ילדים (סוזן, דון, מיקי ושרון).[116] בנו, מיקי (מייקל) נפטר בפתאומיות באורגון, ב-26 במרץ 2011.[117]

ב-1988 הופיע בפרסומת בטקסס לקמפיין הנשיאותי של ג'ורג' הרברט ווקר בוש.[118] בשנת 2000, כעשר שנים לאחר מות אשתו פגש את השחקנית ויקטוריה סקוט ד'אנג'לו. השניים התחילו לצאת זמן קצר לאחר מכן, והתחתנו באוגוסט 2003.[119] לאחר תחילת מערכת היחסים ביניהם, התעוררה מחלוקת קשה בין ייגר וד'אנג'לו לילדיו. ילדיו טענו כי ד'אנג'לו, הצעירה ממנו בלפחות 35 שנה, התחתנה איתו אך ורק בשביל הונו. ייגר וד'אנג'לו דחו שניהם את האשמה. בעקבות כך, התפתחו הליכים משפטיים, בהם האשימו ילדיו את ד'אנג'לו ב"השפעה שלילית" על ייגר, וייגר האשים את ילדיו בעיקול מיליוני דולרים מנכסיו.[120] באוגוסט 2008, פסק בית המשפט לערעורים של קליפורניה עבור ייגר, ומצא שבתו סוזן הפרה את חובתה כנאמנה.[121]

ב-2004 לאחר הצלחת הסרט מונסטר פנה ייגר אל הבמאית פאטי ג'נקינס בבקשה שתביים סרט על חייו, אולם הניסיון לא צלח.[122]

חי בצפון קליפורניה עד מותו. ייגר נפטר ב-7 בדצמבר 2020 (יום הזיכרון הלאומי לפרל הארבור (אנ')), בגיל 97, בבית חולים בלוס אנג'לס. על פי בקשתו, נשרפה גופתו[123] ואפרו הוטס למדינתו וירג'יניה המערבית על ידי האייר פורס 2 והוטמן בהלוויה צבאית גדולה בהשתתפות הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים של ארצות הברית (בין משתתפי הלווייתו סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, מייק פנס, האסטרונאוט צ'ארלס דיוק ודייוויד אלבין (אנ'))[124] בבית הקברות הלאומי ארלינגטון,[125] שם קברו מצוין בסטופה.

בתרבותעריכה

ייגר השאיר חותם רב על עולם התעופה ועל התפתחותו ובהתאם אף מוזכר ומגולם בתחומים הנוגעים בתעופה.

הופיע בסדרת קומדיית המצבים אני חולם על ג'יני בפרק "Bigger Than a Bread Box and Better Than a Genie" (פרק 25) בתור עצמו כטייס ניסוי, המחליף מספר מילים עם האסטרונאוט קפטן אנתוני (טוני) נלסון (לארי הגמן) באחת מן הפנטזיות שלו.[126] הפרק צולם ב-12 במרץ 1966 וייגר גם עזר לקדם אותו בהופעות ציבוריות יחד עם כוכבת הסדרה ברברה עדן.[127]

בסרט Smokey and the Bandit II (אנ') משנת 1980 הופיע הופעת קמע בסרט כ"אורח מסיבה" עם תגית שמו עליו.[128]

בסרט הצוות המובחר משנת 1983 המבוסס על הספר הצוות המובחר אשר בעצמו מבוסס בין היתר על חייו של ייגר ושבירת מחסום הקול מגולם ייגר על ידי השחקן סם שפרד. שפרד אף עבר הדרכה לצד ייגר עצמו. בסרט מופיע ייגר במסגרת הופעת קמע בתור "פרד", ברמן ב"מקום של פאנצ'ו", בו אף בירמן במציאות בצעירותו. אם כי בסדרת הטלוויזיה "הצוות המובחר" משנת 2020 שנוצרה בהשראת הסרט והספר הוחלט להשמיט אותו מהעלילה.[129]

בסרט האדם הראשון משנת 2018, העוקב אחר סיפורו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג האדם הראשון שצעד על הירח. מגלם השחקן מתיו גלייב את ייגר[130] למספר שניות בדקות הראשונות של הסרט. לאחר שניל מטיס את נורת' אמריקן X-15, מאבד שליטה על המטוס, אך לבסוף מגיע לנחיתה באחד האגמים היבשים במדבר מוהאבי מציין ייגר כי ”הילד מהנדס טוב, אבל דעתו מוסחת. [...]”. הסרט מבוסס אומנם על הביוגרפיה הרשמית של ארמסטרונג, אך מקרה נוסף דומה מופיע באוטוביוגרפיה של ייגר, בה הוא אומר דברים דומים על ארמסטרונג: ”[...] הוא היה האחרון באדוארדס שהיה מוכן לשמוע על קבלת עצה כלשהי מטייס צבאי”. ייגר כתב דברים אלו בהקשר הבא: באפריל 1962 ביצע ייגר את טיסתו היחידה עם ארמסטרונג על מטוס האימון לוקהיד T-33 (אנ'). באותה הטיסה, תפקידם היה להעריך את כשירותו של האגם היבש סמית' ראנץ' כמסלול נחיתה ל-X-15; ייגר העריך ממבט עילי כי האגם לח מידי ולא יוכל לשאת את משקל המטוס אך ארמסטרונג התעקש לנחות.[131] כפי שחזה ייגר, קרקעית האגם הייתה רטובה והמטוס נתקע בבוץ והשניים נאלצו לחכות לחילוץ.[132]

לייגר מספר אזכורים יוצא דופן בזיכיון אופרת החלל מסע בין כוכבים[133] ובמיוחד בסדרה מסע בין כוכבים: אנטרפרייז, בה מופיע פעמיים בפתיח הסדרה. בנוסף לפתיח הוא מצוטט על ידי אנסיין טרוויס מייוות'ר.[134] בראיון שנתן, סיפר יוצר הסדרה ריק ברמן כי דמותו של קפטן ספינת החלל האנטרפרייז, ג'ונתן ארצ'ר מבוססת על שילוב של ייגר והאן סולו.[135]

בסדרה מסע בין כוכבים: הדור הבא מעיר ג'ורדי לה פורג' בהקשר של ניסוי טכנולוגיה חדשה שלהיות נוכח בניסוי זה כמו ”להיות שם כדי לראות את צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול”.[136]

כמו כן ישנם תמרון וגם מספר ספינות פדרציה הנקראים על שמו.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

באנגליתעריכה

 
האוטוביוגרפיה השנייה של ייגר, !Press On
  • Hallion, Richard P, Designers and Test Pilots. New York: Time-Life Books, 1982. מסת"ב 0-8094-3316-8.
  • Yeager, Chuck; Leerhsen, Charles, Press on! Further Adventures in the Good Life. New York: Bantam Books, 1989. מסת"ב 0-553-05333-7.
  • Yeager, Chuck, Bob Cardenas, Bob Hoover, Jack Russell and James Young, The Quest for Mach One: A First-Person Account of Breaking the Sound Barrier, New York: Penguin Studio, 1997. מסת"ב 0-670-87460-4.

בעבריתעריכה

 
האוטוביוגרפיה הראשונה של ייגר, בתרגום לעברית

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא צ'אק ייגר בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ אין כל קשר משפחתי לג'ין ייגר (אנ'), טייסת גם היא.
  2. ^ ההפלה ניתנה ניתנה לטייס אחר בשם אדוארד ק' "אדי" סימפסון (Edward K "Eddie" Simpson) והפכה אותו לאס. זמן הטיסה נרשם לטובת אחד הטייסים החדשים. בשל כך רקורד ההפלות הרשמי של ייגר כולל רק 11.5 הפלות, אם כי מספר מקורות מכלילים אותו כ-12.5.
  3. ^ צ'אק ייגר היה לאדם הראשון שאושר בוודאיות מוחלטת כי שבר את מחסום הקול, והראשון לעשות זאת בטיסה אופקית. כל הטייסים האחרים שהוצעו כמועמדים לא רשמיים לשבירת מחסום הקול לפני ייגר בין ששברו אותו או לא טסו כולם בטיסת צלילה חדה לשם השגת פוטנציאל. ישנן עדויות אנקדוטליות לכך שטייס הניסוי ג'ורג' וולץ' (אנ') שבר את מחסום הקול שבועיים לפני ייגר בזמן שצלל ב-XP-86, אב טיפוס של ה-F-86 סייבר ב-1 באוקטובר 1947, ושוב ב-14 באוקטובר, רק 30 דקות לפני טיסת ה-X-1 של ייגר. עם זאת, המכשירים המדויקים ששימשו לתיעוד קפדני של מהירות הטיסה של ייגר לא היו בשימוש במהלך טיסותיו של וולץ'.[45] עוד קודם לכן, על פי ההערכות, הטייס הגרמני לותאר זייבר (אנ') שבר את מחסום הקול במהלך טיסת הניסוי הקטלנית שלו במטוס היירוט באכם בא 349 (אנ') הרקטי ב-1 במרץ 1945, למרות שמהירות הטיסה לא נמדדה רשמית.[46] בספרו מ-1990, "Messerschmitt Me 163 Komet: Das Kraftei", טוען טייס המסרשמיט Me 163 לשעבר, מנו ציגלר, כי חברו, טייס הניסוי הגרמני הייני דיטמר (אנ') שבר את מחסום הקול ב-6 ביולי 1944 והגיע למהירות של 1,130 קמ"ש בצלילה. בנוסף, הוא טען כי קיבל דיווחים מאנשים על הקרקע ששמעו בומים על-קוליים.[47] בנוסף לכל אלו, ישנה קביעה שנויה במחלוקת כי טייס הניסוי הגרמני הנס גוידו מוטקה (אנ') היה הראשון לשבור את מחסום הקול ב-9 באפריל 1945 במטוס מסרשמיט Me 262.[48]
  4. ^ אדוארד סי אינגרהם, דיפלומט אמריקאי ששימש כיועצו פוליטי של פרלנד באיסלמבאד, ציין תקרית זו בירחון וושינגטון מאוקטובר 1985: ”אחרי שמטוס הביצ'קראפט של ייגר הושמד במהלך תקיפה אווירית הודית, הוא השתולל בפני עמיתיו המכווצים שכן הטייס ההודי קיבל הוראה ספציפית מאינדירה גנדי לפוצץ את מטוסו”. "זו הייתה", כתב מאוחר יותר, "דרכם של ההודים להפנות אצבע לדוד סם".[77]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "למוסקבה עם ז'אקי".
  2. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Active Duty Flight.
  3. ^ Chuck Yeager : What I've Learned. Esquire Magazine.
  4. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 15, 32.
  5. ^ Shannon White, Humble Beginnings. chuckyeager.com.
  6. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 25, 34.
  7. ^ Houvouras, John H. (Winter 1998). "The Man". The Huntington Quarterly.
  8. ^ Kantowski, Ron (April 6, 2006). "Q+A Steve Yeager". Las Vegas Sun.
  9. ^ 1 2 3 Shannon White, Yeager Joins the Air Corps and Trains for War. chuckyeager.com.
  10. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Training for War. chuckyeager.com
  11. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 20.
  12. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 18.
  13. ^ 1 2 ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 21.
  14. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 27.
  15. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 29.
  16. ^ Chuck Yeager Archives; 4–5 March 1944. This Day in Aviation - Important Dates in Aviation History.
  17. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 15 במרץ 2018.
  18. ^ Gilles Collaveri, On the Trail of a Myth... An Investigation into Chuck Yeager’s Crash in France, March 1944.
  19. ^ 1 2 Michon, Heather (10 בנומבר, 2018). Chuck Yeager: The Pilot Who Broke the Sound Barrier. ThoughtCo.
  20. ^ Recent Adventures; Sort, Spain.
  21. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 43.
  22. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 47.
  23. ^ Press, Salem (2009). American Heroes (Volume 3).
  24. ^ Bryan R. Swopes, Today in Aviation History – Chuck Yeager Becomes Ace In a Day, באתר WARRIOS NEWS
  25. ^ תמונת הכתבה. chuckyeager.com.
  26. ^ Eric Niderost, Chuck Yeager: Fighter Pilot. Warfare History, Network.
  27. ^ 1 2 Case, Medal, Distinguished Flying Cross, United States, Gen. Charles Yeager. Smithsonian National Air and Space Museum.
  28. ^ Tag Archives: Focke-Wulf Fw 190A 4.
  29. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 72, 73.
  30. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 64.
  31. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 12 ביולי 2021.
  32. ^ 1 2 3 דוח המשימה. chuckyeager.com.
  33. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 79.
  34. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 94.
  35. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 86.
  36. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 96.
  37. ^ Ley, Willy (November 1948) "The 'Brickwall' in the Sky". עמ' 78–99.
  38. ^ טום וולף, "הצוות המובחר", עמ' 52–53.
  39. ^ Anderson, Clarence E. "Bud". "A Turning Point.". cebudanderson.com.
  40. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 106.
  41. ^ 1 2 Shanon White Punching a Hole in the Sky. chuckyeager.com.
  42. ^ The dates of the 8 Air Force powered flights leading up to breaking the sound barrier:. chuckyeager.com.
  43. ^ ראו פירוט טיסות מלא: מקור:[42]
  44. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 115.
  45. ^ Blackburn, Al (January 1999). "Mach match: Did an XP-86 beat Yeager to the punch?". Smithsonian Air & Space Magazine. The Smithsonian..
  46. ^ Donnelly, Marea (October 13, 2017). "Pilot Chuck Yeager's resolve to break the sound barrier was made of the right stuff". The Daily Telegraph.
  47. ^ Rocket Fighter - World history. (PDF)
  48. ^ Yoon, Joe (October 7, 2004). "Me 262 and the Sound Barrier". aerospaceweb.org.
  49. ^ "New U.S. Plane Said to Fly Faster Than Speed of Sound". גיליון ה-22 בדצמבר. ”An experimental rocket plane, the Bell XS-1, has flown faster than the speed of sound a number of times recently, Aviation Week reports in an issue to be released tomorrow.”
  50. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 120, 121, 122.
  51. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 124.
  52. ^ "Two U.S. planes fly faster than sound". Pittsburgh Post-Gazette. Associated Press. June 11, 1948. עמ' 4.
  53. ^ "Mackay 1940–1949 Winners". National Aeronautic Association.
  54. ^ "Collier 1940–1949 Recipients". National Aeronautic Association.
  55. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 143.
  56. ^ Bell X-1 Glamorous Glennis. National Air and Space Museum.
  57. ^ "Jacqueline Cochran and the Women's Airforce Service Pilots". National Archives and Records Administration: The Dwight D. Eisenhower Presidential Library, Museum, and Boyhood Home.
  58. ^ Tag Archives: Harmon International Aviatrix Trophy;17 November 1954. This Day in Aviation Important Dates in Aviation History.
  59. ^ 1 2 Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Testing the Limits. chuckyeager.com
  60. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 180–183.
  61. ^ Chuck Yeager - Chasing the Demons for 72 Years. Flightline.
  62. ^ Dario Leone In 1953 this North Korean pilot flew its MiG-15 to South Korea. And Chuck Yeager flight-tested it..
  63. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian Squadron Leader. chuckyeager.com
  64. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 216-217.
  65. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 221; עמ' 221-225.
  66. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "מפקד בחלל".
  67. ^ לדוגמה:
  68. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 241-244
  69. ^ Brown, Walter J. (July 16, 2019). "Ed Dwight Was Set to Be the First Black Astronaut. Here's Why That Never Happened". הניו יורק טיימס.
  70. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, אמט האץ', ה"זקן" החדש" - אירופה, 1954-1957.
  71. ^ The Crash of Chuck Yeager's NF-104A.
  72. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "וייטנאם".
  73. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, To New Heights. chuckyeager.com
  74. ^ 1 2 BRIGADIER GENERAL CHARLES E. "CHUCK" YEAGER. Air Force.
  75. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 272.
  76. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, "לאסוף את השברים".
  77. ^ "The Right Stuff in the Wrong Place". Washington Monthly.
  78. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 279.
  79. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 281.
  80. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 290.
  81. ^ Air Force Flight Test Center History Office, Dr. James Young, Chief Historian, Living it Up!
  82. ^ Britannica, Rogers Commission.
  83. ^ Chuck Yeager's Advanced Flight Simulator. Moby Games.
  84. ^ "The Legend of Pancho Barnes and the Happy Bottom Riding Club".
  85. ^ "Yeager's Encore". (PDF). Air Force Magazine.
  86. ^ Deam, Jenny (October 1, 2005). Chuck Yeager is honored by Tuskegee Airman. Tampa Bay Times.
  87. ^ Rogers, Keith (October 12, 2012). Famous pilot Yeager re-enacting right stuff 65 years later. Las Vegas Review-Journal.
  88. ^ CHARLES “CHUCK” YEAGER. National Aviation Hall of Fame.
  89. ^ Golden Plate Awardees.
  90. ^
  91.   United States Statutes at Large Volume 89.djvu/1094, באתר ויקיטקסט
  92. ^ 10 All-Time Great Pilots. Air & Space/Smithsonian.
  93. ^ SOCIETY OF YEAGER SCHOLARS.
  94. ^ EAA Mourns Death of Gen. Chuck Yeager. EEA.
  95. ^ The Passions of Harrison Ford. Grand.
  96. ^ Harbert, Nancy (September 27, 1981). "Hall to Induct Seven Space Pioneers". Albuquerque Journal. p. 53.
  97. ^ Kaplan, Tracey (September 23, 1990). "Ground-Level Monuments Honor Heroes of the Air". The Los Angeles Times. p. 840 – via Newspapers.com.
  98. ^ "Charleston: Transportation".
  99. ^ Chuck Yeager Bridge.
  100. ^ Amanda Barber, Chuck Yeager Bridge getting blue and gold Mountaineer makeover.
  101. ^ Yeager Comes Home.
  102. ^ The Glass Castle Part III, Chapter 25. Summary.
  103. ^ Isabel Goyer, 51 Heroes and Heroines of Aviation.
  104. ^ "Yeager Award". Civil Air Patrol.
  105. ^ Daily Appointments of Harry S. Truman; Thursday, November 2, 1950
  106. ^ "Three to Share Collier Trophy". The Semi-Weekly Spokesman-Review. Associated Press. December 15, 1948. p. 15 – via Newspapers.com.
  107. ^ Mackay Trophy > Mackay 1940-1949 Winners.
  108. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, 287, 288.
  109. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Official Army and Air Force Register (Volume II). Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1948. p. 2019.
  110. ^ 1 2 Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1954. p. 330.
  111. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1959. p. 461.
  112. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1958. p. 304
  113. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1965. p. 628.
  114. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1963. p. 579.
  115. ^ Air Force Register. Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office. 1969. p. 1357.
  116. ^ Moller, Dave (February 19, 2004). "Yeager children sue their father". Nevada County, California: The Union.
  117. ^ Tresniowski, Alex (March 8, 2004). "The Wife Stuff: Feuds, Trials & Lawsuits, Bills, Bills, Bills, Chuck Yeager". People (American magazine)
  118. ^ MICHAEL YEAGER OBITUARY.
  119. ^ Republicans Hire Chuck Yeager For Political Ads
  120. ^ Costantinou, Marianne (February 18, 2004). "Chuck Yeager is in love. Three of his kids doubt his new wife, who's half his age, is made of the right stuff. They're suing". sfgate.com.
  121. ^ Hubler, Shawn (July 2, 2004). "Far from heavens". The Los Angeles Times).
  122. ^ C.A. Rules Against Chuck Yeager’s Daughter in Dispute With Stepmother.
  123. ^ אינה טוקר, האישה שמאחורי "וונדר וומן": מי את, פטי ג'נקינס?, באתר ynet
  124. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 289.
  125. ^ Watch the Chuck Yeager Memorial (Copyright 2021, Victoria Scott Yeager).
  126. ^ MATT WILLIAMS, Chuck Yeager, the First Man to Break the Sound Barrier has Died. He was 97.
  127. ^   1966-03-12: Col Yeager Meets a Genie, סרטון באתר יוטיוב
  128. ^ Charles Atkeison Air Force Col. Chuck Yeager Appeared on ‘I Dream of Jeannie’. avgeekery.com.
  129. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 22 באוגוסט 2016.
  130. ^ Dent, Alec (October 10, 2020). ‘The Right Stuff’ Fails to Live Up to the Legacy of the Works That Came Before. The Dispatch.
  131. ^   מת'יו גלייב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) - ראו תפקידים לשנת 2018.
  132. ^ Twitter ציוץ של צ'אק ייגר ברשת החברתית טוויטר, 21 באפריל 2018.
  133. ^ ייגר: האוטוביוגרפיה, עמ' 166-167.
  134. ^ Chuck Yeager, באתר Memory Alpha.
  135. ^ מסע בין כוכבים: אנטרפרייז, עונה 4, פרק 20, Demons. דקה 21:30.
  136. ^ Spelling, Ian (November 2001). "The Long Trek". Starlog. 1 (292): עמ' 67–69.
  137. ^ מסע בין כוכבים: הדור הבא, עונה 5, פרק 10, New Ground.