טרנסילבניה

טרנסילבניה (ברומנית: Transilvania או Ardeal, בהונגרית: Erdély, בגרמנית: Siebenbürgen, בניב הסקסונים הטרנסילבנים: Siweberjen, ביידיש: זיבענבערגן, בטורקית: Erdel, בסלובקית: Sedmohradsko או Transylvánia, בפולנית: Siedmiogród) היא אזור היסטורי המשתרע בחלקה המערבי והמרכזי של רומניה. תולדותיה היו קשורות בעת העתיקה לממלכת דאקיה ומאוחר יותר למשך אלף שנה עד 1918 לממלכת הונגריה על גלגוליה.

טרנסילבניה (חבל ארץ)
Transilvania
Erdély
Siebenbürgen

סמל טרנסילבניה סמל טרנסילבניה
טירת בראן
מדינה
שטח	100,293 קמ"ר
‑ הנקודה הגבוהה	נגויו
קואורדינטות	46°46′00″N 23°35′00″E
אזור זמן	UTC+2
מפת מיקום מפה מפורטת tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

בסמל טרנסילבניה שלושה חלקים:
1. פרס עם שמש וירח על רקע כחול.
2. פס אדום.
3. שבעה מגדלים אדומים הבאים לסמן את שבע הערים המבוצרות של הסקסונים, על רקע צהוב.
סמל טרנסילבניה הוא גם חלק מסמל רומניה.

מקור השם

ההתייחסות הראשונה לטרנסילבניה בכתובים הייתה ב-1075 במסמך שנכתב בשפה הלטינית ובו היא מכונה "אולטרה סילואם" (Ultra silvam) שפירושו "מעבר ליער", שאחר כך שונה לשם "טרנס-סילבניה", שהתקצר ל"טרנסילבניה" שמשמעותו זהה.

השם הגרמני זיבנבירגן (Siebenbürgen) שמשמעותו "שבע ערים" מתייחס לערים שהקימו הסקסונים הטרנסילבנים באזור. שם זה עבר בתרגום גם לשפות פולנית וסלובקית.

השם הרומני "ארדיאל" (Ardeal) נגזר קרוב לוודאי מהשם ההונגרי "ארדֵי" (Erdély) שקשור למילה ההונגרית erdő שמובנה "יער", כשלביטוי "az erdőn túl" משמעות זהה ל"טרנסילבניה" או "אולטרה סילואם", דהינו, "מעבר ליער".

יש המקשרים בין השם ארדיאל ובין "ארץ ארדיל" המוזכרת באיגרת של יוסף הכוזרי לחסדאי, שם מוזכר שיש בארץ זו כסף וזהב, ובארדיאל אכן יש מחצבים של כסף וזהב. אזכור זה קדם בהרבה לכל האזכורים ההונגריים. ספקולציה ממקור רומני מחברת בין שתי מילים רומניות Aur-deal זהב-גבעה, שוב בהתבסס על כך שיש מחצבי זהב במקום.

גאוגרפיה

טרנסילבניה מכילה בימינו את המחוזות מרמורש (Maramureş), באנאט (Banat), קרישאנה (Crişana) וארדיאל (טרנסילבניה ההיסטורית), המרכיבים את החלקים המערביים והמרכזיים של רומניה. טרנסילבניה גובלת באוקראינה בצפון, הונגריה במערב, וסרביה בדרום מערב. רוב שטחה הוא רמה גבוהה, המוקפת על ידי חלק משרשרת הרי הקרפטים והמשתפלת לקראת המישור הפאנוני.

את רמת טרנסילבניה, שגובהה הממוצע 300 - 500 מטר, מנקזים הנהרות מורש, סומש, קריש, אולט ופלגים נוספים של הדנובה. העיר העיקרית היא קלוז', וערים נוספות הן טימישוארה, בראשוב, אורדאה, סיביו, וטרגו מורש, סאטו מארה (סאטמר) ואלבה יוליה, הבירה הקודמת.

כלכלה

טרנסילבניה היא אחד האזורים המפותחים ביותר ברומניה מבחינה כלכלית. היא עשירה במשאבי טבע, בייחוד עצים פחם עץ, ברזל, עופרת, מנגן, זהב, נחושת, גז טבעי, מלח וגופרית. יש בה תעשייה נרחבת של פלדה, כימיה, וטקסטיל. מקצועות חשובים נוספים הם גידול בעלי חיים, חקלאות, ייצור יין וגידול פירות.

טרנסילבניה מספקת 35% מהתל"ג של רומניה, וההכנסה לנפש בה היא כ-11,500$, כ-10% גבוה יותר מהממוצע ברומניה.

בטרנסילבניה נמצאת העיירה בורסק הידועה במים המינרלים שלה.

אוכלוסייה

ערך מורחב – יהדות טרנסילבניה

על פי המפקד שנערך ב-2002 חיים בטרנסילבניה 7,221,733 איש, רובם רומנים, אך קיים בה גם מיעוט הונגרי גדול (1,415,718), ומיעוטים קטנים של צוענים, גרמנים, סרבים ואחרים.

בעבר, לפני השואה, היה בה גם מיעוט יהודי משמעותי.

היסטוריה

היסטוריה קדומה: טרנסילבניה כמרכז דאקיה

ממלכת דאקיה בזמן שלטון בוּרביסטה 82 לפנה"ס

בכתבי הרודוטוס מופיע תיאור של עם ה"אגאתירסי" שחיו במאה ה-5 לפנה"ס בטרנסילבניה.

ממלכת דאקיה התקיימה לפחות מתחילת המאה ה-2 לפנה"ס תחת המלך אורולס. לשיא התפשטותה היא הגיעה תחת המלך בורביסטה שחי בזמנו של יוליוס קיסר ונחשב למלכה הגדול ביותר של דאקיה. האזור שכיום הוא טרנסילבניה היה המרכז הפוליטי של דאקיה.

הדאקים (תושבי דאקיה) מוזכרים בתקופת שלטונו של אוגוסטוס כמי שאולצו להכיר בעליונותה של האימפריה הרומית. עם זאת, הם לא הוכנעו ובתקופות מאוחרות יותר ניצלו כל הזדמנות על מנת לחצות את הדנובה הקפואה בחורף על מנת להחריב את הערים הרומאיות בפרובינקיה הרומאית החדשה מואסיה (כיום שטחים בסרביה ובבולגריה).

הדאקים בנו כמה ערים מבוצרות חשובות, ביניהם סרמיזג'טוסה בירתה של ממלכת דאקיה המאוחרת (כיום במחוז חונדוארה Hunedoara שבטרנסילבניה). התפשטותה של האימפריה הרומית לתוך הבלקן הובילה לעימות גלוי בין הדאקים לרומא. בין 85 ל-89 התנהלו כמה קרבות בין הדאקים לרומאים בזמן שלטונו של דקבאלוס. לאחר שנחלו שתי מפלות הצליחו הרומאים לזכות ביתרון סמלי, אך נאלצו לכרות שלום עקב תבוסתו של דומיטיאנוס לשבטי המרקומנים. עקב כך, הדאקים נותרו חופשיים כפי שמוכיחה העובדה שהקיסר הרומאי הסכים לשלם מס שנתי לדאקים.

בשנים 101–102 החל הקיסר טראיאנוס במסע מלחמה כנגד הדאקים (המלחמות הדאקיות) שבסופו הובאה סרמיזג'טוסה תחת מצור וחלק מהמדינה היה תחת כיבוש. דקבאלוס הושאר כמלך בן חסות תחת פרוטקטורט רומאי. שלוש שנים אחר־כך מרדו הדאקים והשמידו את חיל המצב הרומאי בדאקיה. המערכה השנייה (105–106) הובילה להתאבדותו של דקבאלוס והפיכת חלקים מדאקיה לפרובינקיה הרומאית דאקיה טראינה. ההיסטוריה של מלחמות דאקיה מתוארת בכתביו של ההיסטוריון דיו קסיוס, אך תיאור עדיף מופיע על עמוד טראיאנוס ברומא.

ימי הביניים המוקדמים: מדאקיה לנדידת העמים הגדולה

הרומאים ניצלו את מכרות הזהב בפרובינקיה הדאקית בצורה נרחבת, תוך שהם בונים דרכי גישה ומבצרים כדוגמת אברוּד (Abrud). לאזור הובאו מתיישבים מתרקיה, מואסיה, מקדוניה, גליה, סוריה ופרובינקיות רומאיות נוספות. ערים כדוגמת אפּוּלוּם (Apulum כיום אלבה יוליה) ונאפּוֹקה (כיום קלוז') התפתחו לקולוניות.

הדאקים התמרדו תדיר, כשהמרידה הגדולה ארעה עם מות טראיאנוס. לאחר עימותים חוזרים עם הממשל הרומאי הורשו בסופו של דבר עממים כדוגמת הסרמניטים להתיישב בפרובינקיה דאקיה טראיאנה. במהלך המאה ה-3 לחץ גובר מצדם של שבטי הדאקים החופשים (קרפיאנים) ושבטים גותים אילצו בסופו של דבר את הרומאים לנטוש את דאקיה טראיאנה. ב-271 פינה הקיסר הרומאי אורליאנוס את המנהל הקיסרי וארגן מחדש את הפרובינקיה החדשה דאקיה אורליאנה בתוך הפרובינקיה מואסיה, כשהוא מפנה את האזרחים הרומאים מהעיירות והכפרים של דאקיה טראיאנה ומיישבם מחדש.

הפרובינקיה לשעבר דאקיה טראיאנה נשלטה על ידי הגותים והקרפיאנים עד שהם הוחלפו בתורם על ידי ההונים ב-376. ההונים תחת הנהגתו של אטילה קבעו את בסיסם במישורי פאנוניה עד למותו של אטילה ב-453.

קשה לקבוע בוודאות את ההיסטוריה של טרנסילבניה בתחילת ימי הביניים בשל המחסור בעדות כתובה או ארכאולוגית. מכאן שיש תאוריות סותרות לגבי תקופה זו. קיימות שתי תאוריות שונות, בהתאם לשאלה האם הרומנים היו בטרנסילבניה בזמן נדידת העמים הגדולה.

לאחר שהאימפריה של אטילה התפוררה, שלטו בשטחה של טרנסילבניה שרידים של קונפדרציות (אלאנים, לומברדים) של ההונים של אטילה והגפידים. אף מעצמה אזורית לא השתלטה על האזור למשך זמן, עד שהאווארים שמוצאם מסקיתיה ביססו את שליטתם הצבאית. אך הנסיכות האווארית הובסה בידי הבולגרים בפיקודו של החאן קרום בתחילת המאה ה-9, וטרנסילבניה יחד עם מזרח פאנוניה שולבה באימפריה הבולגרית הראשונה.

בשנת 894 נכבשו טרנסילבניה והמישורים שממערב לה בידי צבאות המדיארים שהביסו את האימפריות המוראבית והבולגרית בהתקפות נפרדות. ואז ב-895 או תחילת 896 נאלצה שארית העם המדיארי לנטוש את מולדתם ההיסטורית שבשפלת הדון לאחר שהובסו ביד הפצ'נגים (שבט טורקי) והבולגארים ועברו למישורי פאנוניה דרך המעברים בהרי הקרפטים.

היסטוריונים רומנים מאמינים לדיווח המופיע ב"גסטה הוּנגרוֹרוּם" (Gesta Hungarorum), תיאור היסטורי מהמאה ה-12. על פי דיווח זה, בזמן הכיבוש ההונגרי התקיימו בטרנסילבניה ובאזורים הסמוכים כמה מדינות קטנות. על פי הגסטה כוחותיהם של הדוכסים "ג'לו" (Gelu), "גלאד" (Glad), ו"מנומורוט" (Menumorut) הובסו על ידי המדיארים. היסטוריונים הונגרים טוענים כי קיומם של מנהיגים אלה מוטל בספק.

במהלך המאה ה-10 נשלטה טרנסילבניה בידי שושלת של נסיכים שהיו מכונים בידי מקורות בני זמנם "גיולה" (Gyula). גיולה אלה היו צאצאים של מנהיג אחד משבעת השבטים המדיארים, ושלטו באופן עצמאי מבלי לקבל את מרותה של שושלת ארפאד. העובדה כי בטרנסילבניה היה שלטון מדיארי בתקופה זו קיבלה אישוש על ידי מקורות ארכאולוגיים. בשנת 952 לערך כרת גיולה ברית שלום עם הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, שממנו קיבל את התואר פטריקיוס. הוא הוטבל לנצרות בקונסטנטינופול ובחזרתו לטרנסילבניה הוא בנה את הכנסייה הראשונה באזור. הוא אף הביא עמו מיסיונר – נזיר יווני בשם הירוטאוס שהוסמך כבישוף של טורקיה (Turkia שמה הביזנטי של הונגריה). בידי הפטריארך תיאופילקטוס. קשרי מסחר עבותים נקשרו בין טרנסילבניה והאימפריה הביזנטית והם עזרו להפיץ את הנצרות. ב-978 מיסיונרים מהוותיקן הקימו כנסייה במבצר במקום בו שוכנת כיום העיר אורדאה.

ימי ביניים מאוחרים: טרנסילבניה כחלק מממלכת הונגריה

בשנת 1000, אישטוואן, נסיך הונגריה נשבע אמונים לרומא, אימץ את הדת הקתולית כדת המדינה, והפך למלך אישטוואן הראשון של הונגריה. גיולה, שליט טרנסילבניה שהיה דודו מצד אמו של אישטוואן עורר את זעמו של אישטוואן בכך שנתן מקלט ליריביו. סיבה נוספת לטינה של אישטוואן כלפי גיולה הייתה המונופול על מכרות המלח בעלי החשיבות הכלכלית של טרנסילבניה. ב-1003 פלש צבאו של אישטוואן לטרנסילבניה וגיולה נכנע ללא קרב.

כיבוש זה איפשר את החלוקה של טרנסילבניה למחוזות קתוליים שהסתיימה ב-1009, כשהבישוף של אוסטיה ביקר את אישטוואן כנציג האפיפיור ויחדיו הם אישרו את החלוקה למחוזות בישופות ואת גבולותיהם. שלטונם של מלכי הונגריה על טרנסילבניה התגבש במאות ה11 וה-12.

במאה ה-12 ובמאה ה-13 יושבו אזורים בדרום ובצפון מזרח טרנסילבניה בידי מתיישבים גרמנים הקרויים (אז ועתה) סקסונים. שמה הגרמני של טרנסילבניה זיבנבורגן הוא על שם שבע ערים מבוצרות שהוקמו על ידי הסקסונים. ההשפעה הגרמנית הפכה מוחשית יותר במאה ה-13 כשהמלך ההונגרי אנדראש השני קרא לעזרתם של אבירי המסדר הטבטוני על מנת להגן על טרנסילבניה בפני פלישת הקומנים (שבט טורקי), ופלישת המונגולים שבאה בעקבותיהם (1241). הקומנים המירו את דתם לנצרות קתוליות, ואחרי שהובסו ביד המונגולים הם חיפשו מחסה בטרנסילבניה. ארז'בת (Erzsebet), נסיכה קומנית נישאה לאישטוואן הרביעי ב-1254.

הממשל בטרנסילבניה היה בידיו של ווֹיווֹד (voievod מילה סלאבית שפירושה מושל מחוז) שבאמצע המאה ה-13 שלט על כל האזור. לאחר דיכוי (1437) מרד האיכרים (מרד בובלנה – Bobâlna) בוסס השלטון על איחוד שלושת הלאומים (Unio Trium Natiorum), איחוד שנעדרו ממנו הרומנים האתניים. החברה הייתה מחולקת בין שלושה לאומים בעלי זכויות, המדיארים, הסקלרים (מדיארים אתניים אשר אינם נמנים עם אלה שהוביל ארפאד אל הונגריה) והסקסונים. עם זאת, לאומים אלה שקפו חלוקה חברתית ודתית ולא חלוקה אתנית. על אף שהמעמד חסר הזכויות של הצמיתים כלל בעיקר רומנים, הוא כלל גם אנשים ממוצא סקסוני, סקלרי ומדיארי. מצד שני כמה רומנים אתניים הצליחו לחדור למעמד האצולה לאחר שהמירו דתם לקתוליות.

דמות מרכזית שבלטה בהיסטוריה של טרנסילבניה במאה ה-15 הייתה יאנוש הוניאדי (ברומנית יון קורבין מחונדוארה), שהיה ממוצא רומני. הוניאדי שהיה בנו של וויצ'קו (ואיק) נסיך ולאכי זכה במספר אחוזות ומושב במועצה המלכותית עקב שירותיו למלך הונגריה זיגמונד. הודות לתמיכתו במועמדותו של ולדיסלב השני, מלך פולין לכס המלוכה ההונגרי הוא קיבל ב-1440 פיקוד על מצודת בלגרד ואת משרת מושל טרנסילבניה. מסעותיו הצבאיים כנגד העות'מאנים קידמו את מעמדו כמושל הונגריה מ-1446 והכרה אפיפיורית בו כנסיך טרנסילבניה (1448).

טרנסילבניה כישות עצמאית

כשעיקר הצבא ההונגרי והמלך לאיוש השני נטבחו על ידי העות'מאנים בקרב מוהאץ' (1526) ניצל יאנוש זאפויה, שליט טרנסילבניה את כוחו הצבאי והעמיד עצמו כראש המחנה ההונגרי הלאומי, שהתנגד לכך שפרדיננד מאוסטריה (מאוחר יותר הקיסר פרדיננד הראשון) ירש את כס המלוכה ההונגרי. כיאנוש הראשון הוא נבחר למלך הונגריה, בעוד שמחנה אחר הכיר בזכותו של פרדיננד. בעימות שהתפתח עקב כך קיבל זפוליה את תמיכתו של הסולטאן סוליימן הראשון, שלאחר מותו של זפוליה (1540) כבש את מרכז הונגריה בתואנה שבא להגן על בנו של זפוליה, יאנוש השני. הונגריה הייתה מחולקת לשלושה חלקים: מערב הונגריה, תחת השלטון האוסטרי; מרכז הונגריה תחת שלטון טורקי וטרנסילבניה העצמאית למחצה, שבמשך מאתיים השנים הבאות הייתה לסירוגין תחת השפעה טורקית או אוסטרית.

טרנסילבניה הייתה עתה מחוץ לתחום השליטה הדתית הקתולית, ולכן פרחו בה מגמות לותרניות וקלוויניסטיות. ב-1563 מונה גיאורגיו בלאנדראטה כרופא החצר, ורעיונותיו הדתיים הרדיקליים השפיעו בהדרגה הן על המלך הצעיר יאנוש השני והן על הבישוף הקלוויניסטי פרנסיס דוד ובסופו של דבר גרם להמרת דתם לאמונה האוניטארית. בוויכוח פומבי רשמי גבר פרנסיס דוד על הקלוויניסט פטר מליוס ועקב כך אושר ב-1568 הצו של טורדה (Turda) המאשר את חופש הפולחן הדתי האישי (החוק הראשון המקנה חופש דת באירופה הנוצרית).

סטפן בטורי נסיך טרנסילבניה ומלך פולין בין השנים 1576 - 1586

משפחת באטורי שעלתה לשלטון לאחר מותו (1571) של יאנוש השני, שלטה בטרנסילבניה כנסיכים תחת הטורקים, ולזמן קצר תחת הריבונות של בית הבסבורג עד 1602. סטפאן באטורי, הונגרי קתולי, התחייב לשמור על חופש הדת שהובטח בצו טורדה, אך פירש התחייבות זו באופן מוגבל יותר ויותר. בסוף תקופת שלטון באטורי התפתח עימות בן ארבעה צדדים בטרנסילבניה שכלל את האוסטרים, הטורקים והנסיך הרומני מיכאי האמיץ (ברומנית Mihai Viteazul) שליט מונטניה.

מיכאי האמיץ

מיכאי האמיץ השתלט על טרנסילבניה ב-1599, לאחר קרב סלימבר שבו הביס את צבאו של אנדרה באטורי. במאי 1600 הוא השתלט גם על מולדובה ואיחד בפעם הראשונות את שלוש הנסיכויות מונטניה, מולדובה וטרנסילבניה, שבהם היה רוב רומני. אך האיחוד הרומני לא החזיק מעמד זמן רב, שכן מיכאיל האמיץ נרצח על ידי שכירי חרב ולונים תחת פיקודו של הגנרל ההבסבורגי ג'ורג'ו בסטה באוגוסט 1601. בסטה הכניע את טרנסילבניה ב-1604 והחל שלטון טרור שבו ניתנה לו הרשות להעביר אנשים בכוח לדת הקתולית, לקבוע את הגרמנית כשפה השלטת ולהחרים את הקרקעות של האצילים.

אישטוואן בוצ'קאי

גאבור בתלן

בין השנים 1604 - 1606 הוביל איל ההון ושליט מחוז ביחאר, אישטוואן בוצ'קאי מרד מוצלח כנגד השלטון האוסטרי. בוצ'קאי נבחר כנסיך טרנסילבניה ב-5 באפריל 1603, ונסיך הונגריה חודשיים מאוחר יותר. שני ההישגים העיקרים של תקופת שלטונו הקצרה של בוצ'קאי (הוא מת ב-29 בדצמבר 1606) היו חוזה וינה משנת (23 ביוני 1606) ושביתת הנשק של זסיטואטורוק (Zsitvatorok) (נובמבר 1606). בשלום וינה השיג בוצ'קאי חופש דת ואוטונומיה מדינית, החזרת כל האחוזות שהוחרמו, ביטול כל פסקי הדין המוטים וחנינה מלאה לכל ההונגרים בשטחה של הונגריה, מלבד ההכרה בריבונותו כנסיך עצמאי של טרנסילבניה המורחבת. חשובה לא פחות הייתה שביתת הנשק של זסיטואטורוק שנמשכה עשרים שנה ושבוצ'קאי ניהל את המשא ומתן שהוביל לחתימתה בין הסולטאן לקיסר.

תור הזהב של טרנסילבניה היה תחת יורשיו של בוצ'קאי במיוחד גאבור בתלן וג'רג' ראקוצי הראשון. גאבור בתלן ששלט מ-1613 עד 1629 סיכל את כל מאמציו המתמשכים של הקיסר לדכא את נתיניו או לעקוף את סמכותו, וזכה לתהילה באירופה כמגן הרעיון הפרוטסטנטי. שלוש פעמים הוא ערך מסעות מלחמה כנגד הקיסר, פעמיים הוא הוכרז מלך הונגריה ובשלום ניקולסבורג (31 בדצמבר 1621) הוא השיג עבור הפרוטסטנטים אישור של חוזה וינה, ועבור עצמו שבעה מחוזות נוספים בצפון הונגריה. אף יורשו של בתלן, ג'רג' ראקוצי הראשון נחל הצלחות. הישגו העיקרי היה שלום לינץ (16 בספטמבר 1645), הניצחון המדיני האחרון של הפרוטסטנטיות ההונגרית, שבו אולץ הקיסר לאשר שוב את סעיפי החוזה של שלום וינה. גאבור בתלן וג'רג' ראקוצי הראשון תרמו רבות לחינוך ולתרבות, ותקופתם קרויה בצדק תור הזהב של טרנסילבניה. הם העתירו כסף על ייפוייה של בירתם אלבה יוליה (בהונגרית Gyulafehervár) שהפכה מעוז הפרוטסטנטיות במזרח אירופה. בזמן שלטונם הייתה טרנסילבניה אחת הארצות האירופיות היחידות שבהם חיו בסובלנות הדדית קתולים, קלוויניסטים, לותרנים, ואוניטארים. עם זאת, נשלל שוויון זכויות מרומנים אורתודוקסים. למרות מאמציו של הבישוף היווני-קתולי אינוצ'נטי מיקו-קלין לא קוימה גם ההבטחה לתת מעמד של לאום לאותם רומנים שהמירו את דתם לקתוליות.

השלטון האוסטרי והאימפריה האוסטרו-הונגרית

לאחר תבוסת העות'מאנים בשערי וינה ב-1683 החלו שליטי בית הבסבורג לכפות בהדרגה את מרותם על טרנסילבניה העצמאית לשעבר. מלבד חיזוק השלטון והממשל המרכזיים, קידמו האוסטרים את הכנסייה הקתולית, הן ככוח מאחד, והן ככלי לצמצם את השפעת האצולה הפרוטסטנטית ולהחליש את האחוזות על ידי יצירת עימות בין גורמים פרוטסטנטיים וקתולים. בנוסף הם ניסו לשכנע אנשי כהונה אורתודוקסים להצטרף לכנסייה היוונית-קתולית שאומנם שמרה על הפולחן והמנהגים האורתודוקסים אך קיבלה על עצמה ארבעה עיקרים של הדוקטרינה הקתולית והכירה בסמכות האפיפיור. ב-1699 ו-1701 הכיר הקיסר לאופולד הראשון בכנסייה היוונית-קתולית הרומנית בטרנסילבניה או "הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא" כבעלת זכויות שוות עם הכנסייה הרומית-קתולית. רבים, אם כי רק חלק מבין הכמרים האורתודוקסים הרומנים הצטרפו לכנסייה החדשה.

ב-26 בינואר 1699, נחתם הסכם קרלוביץ, שעל פיו הועבר השלטון בטרנסילבניה מהאימפריה העות'מאנית לאוסטריה.

מ-1711 ואילך התהדקה השליטה האוסטרית בטרנסילבניה והנסיכים של טרנסילבניה הוחלפו על ידי מושלים אוסטרים. ההכרזה של טרנסילבניה ב-1765 כנסיכות גדולה הייתה אקט רשמי בלבד. לחץ השלטון הבירוקרטי האוסטרי שחק בהדרגה את העצמאות המסורתית של טרנסילבניה. ב-1791 פנו הרומנים בעצומה לקיסר לאופולד השני להכרה בהם כלאום הרביעי של טרנסילבניה ולקבלת חופש דת, אך בית המחוקקים (הדיאט) הטרנסילבני דחה את דרישותיהם והחזיר בכך את הרומנים למעמדם הקודם.

בתחילת 1848 ניצל בית המחוקקים ההונגרי את ההזדמנות שנוצרה עקב מהפכת אביב העמים על מנת לחוקק תוכנית רפורמה מקיפה, הקרויה חוקי אפריל, ביניהם נכלל סעיף הקורא לאיחוד טרנסילבניה עם הונגריה. בתחילה תמכו הרומנים של טרנסילבניה במהפכה כשהם מאמינים כי ירוויחו מהרפורמות הליברליות. עם זאת, עמדתם השתנתה עקב התנגדותם של אצילי טרנסילבניה לרפורמות כדוגמת שחרור הצמיתים, וכישלונם של המנהיגים המהפכניים ההונגרים להכיר בשאיפות הלאומיות הרומניות.

באמצע מאי של אותה שנה קיבל בית הנבחרים הרומני בבלאז' (Blaj) סדרת החלטות הקוראות לייצוג יחסי של רומנים בבית המחוקקים הטרנסילבני ולשים קץ לדיכוי האתני. הסקסונים היו מוטרדים מן ההתחלה מרעיון האיחוד עם הונגריה, כשהם חוששים מאיבוד זכויותיהם המסורתיות. כאשר התכנס בית המחוקקים הטרנסילבני להצבעה ב-29 במאי עברה החלטת האיחוד למרות התנגדותם של הנציגים הסקסונים. ב-10 ביוני אישר הקיסר את הצבעת האיחוד של בית המחוקקים הטרנסילבני. הוצאות להורג, מאסר המנהיגים המהפכנים ותופעות נוספות שבאו בעקבות האיחוד הקשיחו את עמדתם של הסקסונים. בספטמבר 1848 גינה בית הנבחרים הרומנים בבלאז' את האיחוד עם הונגריה וקרא למרד מזוין בטרנסילבניה. המלחמה פרצה בנובמבר כשכוחות רומנים וסקסונים בפיקוד אוסטרי נאבקים בהונגרים בפיקודו של הגנרל הפולני יוזף זאכריאש בם. תוך ארבעה חודשים הצליח בם לגרש את האוסטרים מטרנסילבניה. עם זאת ביוני 1849 נענה הצאר הרוסי ניקולאי הראשון לקריאתו של הקיסר פרנץ יוזף ושלח צבא רוסי לטרנסילבניה. לאחר כמה הצלחות ראשונות כנגד הצבא הרוסי הובס צבאו של בם בקרבות טימישוורה ב-9 באוגוסט, שאחריהם נכנעו ההונגרים.

אחרי דיכוי המהפכה אכפה אוסטריה משטר דיכוי על הונגריה ושלטה על טרנסילבניה ישירות באמצעות מושל צבאי. שוב הפכה הגרמנית לשפה הרשמית. אוסטריה בטלה את איחוד שלושת הלאומים והעניקה אזרחות לרומנים. על אף שהממשל האוסטרי חילק אדמות לצמיתים לשעבר הספיקו אדמות אלו בקושי רב למחייתם. תנאי המחיה הקשים אילצו משפחות רומניות רבות לחצות את הגבול לוולאכיה ומולדובה על מנת לחפש חיים טובים יותר. בפשרה של 1867 שהביאה להקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית (אאוסגלייך – Ausgleich) בוטל המעמד המיוחד של טרנסילבניה והיא הפכה לפרובינציה בשליטה הונגרית.

טרנסילבניה כחלק מרומניה

על אף שמלך רומניה פרדיננד הראשון היה נצר לבית הוהנצולרן (ליתר דיוק הוהנצולרן-זיגמרינגן), סרבה רומניה להצטרף למעצמות המרכז ונשארה נייטרלית כשהחלה מלחמת העולם הראשונה. ב-1916 הצטרפה רומניה למדינות ההסכמה בתמורה להכרתן בזכויות הרומניות על טרנסילבניה. ב-27 באוגוסט 1916 הכריזה רומניה מלחמה על מעצמות המרכז וצבאה חצה את הרי הקרפטים ופלש לטרנסילבניה, ובכך הכריח את מעצמות המרכז להילחם בחזית נוספת. מתקפת נגד בולגרית-גרמנית החלה חודש אחר־כך בדוברוג'ה ובקרפטים ואילצה את הצבא הרומני לסגת בחזרה לרומניה באמצע אוקטובר, ובסופו של דבר הביאה לכיבוש בוקרשט. יציאת רוסיה מהמלחמה במרץ 1918 (חוזה ברסט-ליטובסק) הותירה את רומניה לבדה במאבק במזרח אירופה, ולכן התנהל משא ומתן לחתימת הסכם שלום בין רומניה לגרמניה במאי 1918. עם זאת, חוזה בוקרשט לא עבר אשרור ברומניה. באוקטובר 1918, כשכבר החל להסתמן ניצחונן של מדינות ההסכמה והאימפריה האוסטרו-הונגרית החלה להתפורר, גינתה הממשלה הרומנית את החוזה ונכנסה מחדש למלחמה. הצבא הרומני התקדם עד הנהר מורש בטרנסילבניה. במקביל החלו עמים באימפריה לשעבר להכריז על עצמאותם. מנהיגי המפלגה הלאומית הרומנית של טרנסילבניה נפגשו וניסחו הצעת החלטה הקובעת את זכות ההגדרה העצמית של תושביה הרומנים של טרנסילבניה על פי תוכנית ארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון והכריזו על איחוד טרנסילבניה עם רומניה. בנובמבר הודיעה המועצה הלאומית המרכזית הרומנית (שייצגה את כל הרומנים בטרנסילבניה) לממשלה בבודפשט כי השתלטה על 23 מחוזות בטרנסילבניה וחלקים משלושה נוספים. אספת המונים ב-1 בדצמבר 1918 באלבה יוליה העבירה החלטה הקוראת לאיחוד כל הרומנים במדינה אחת. המועצה הלאומית של הגרמנים מטרנסילבניה אישרה את ההצהרה, וכך עשתה את המועצה השוואבית מבאנאט.

בדצמבר 1918 חצה הצבא הרומני שהיה מוצב מעבר לנהר מורש בטרנסילבניה את אזור ההפרדה והתקדם לקלוז' ואחר כך לסיגטול מארמאטיי, לאחר שרומניה פנתה לקבלת אישור לפעולה מהמעצמות שישבו בוורסאי, בתואנה של הצורך להגן על הרומנים של טרנסילבניה. בפברואר 1919, הובילה האלימות הגואה באזור – הניסיונות של הבולשביקים לייצא את המהפכה הקומוניסטית להונגריה – ליצירת אזור חיץ נייטרלי בין רומניה להונגריה.

ראש הממשלה של הרפובליקה העצמאית של הונגריה התפטר במרץ 1919, בשל סרובו להכיר בחוזה ורסאי שהעביר את טרנסילבניה לריבונות רומניה. כשהמפלגה הקומוניסטית של הונגריה בראשות בלה קון הגיעה לשלטון במרץ 1919, היא הכריזה על הקמת הרפובליקה הסובייטית של הונגריה והבטיחה כי הונגריה תזכה שוב בכל השטחים שהיו בשליטתה בזמן האימפריה האוסטרו-הונגרית, והחליטה לתקוף את צ'כוסלובקיה ורומניה. הצבא ההונגרי החל במתקפה בטרנסילבניה באפריל 1919 לאורך הנהרות סומש, קריש ומורש. מתקפת נגד רומנית דחפה את הכוחות ההונגרים עד לנהר טיסה במאי. מתקפה הונגרית נוספת ביולי חדרה לעומק של 60 ק"מ מאחורי הקווים הרומנים, עד שנעצרה על ידי מתקפת נגד רומנית, שהובילה בסופו של דבר לכיבוש הבירה ההונגרית בודפשט באוגוסט, ולסופה של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית. הצבא הרומני נסוג מהונגריה בין אוקטובר 1919 ומרץ 1920.

חוזה ורסאי שנחתם רשמית ביוני 1919, הכיר בריבונות רומניה על טרנסילבניה. חוזה סן-ז'רמן (1919) וחוזה טריאנון (שנחתם ביוני 1920) פירטו את מעמדה של טרנסילבניה והגדירו את הגבול החדש בין המדינות הונגריה ורומניה. המלך הרומני פרדיננד הראשון והמלכה מריה הוכתרו באלבה יוליה ב-1922.

באוגוסט 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, העניק היטלר את חצייה הצפוני של טרנסילבניה להונגריה על פי תכתיב וינה. חוזה פריז (1947) בסוף מלחמת העולם השנייה ביטל את בוררות וינה ומחציתה הצפונית של טרנסילבניה הושבה לרומניה. הגבול עם הונגריה שנקבע לאחר מלחמת העולם השנייה בחוזה פריז היה זהה לזה שנקבע ב-1920.

חייהם של המיעוטים תחת השלטון הרומני הקומוניסטי היו קשים ורבים העדיפו להגר מחוץ לרומניה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הטרנסילבנים הסקסונים. בשנת 1940 חיו בטרנסילבניה כ-800,000 סקסונים. בשנת 2005, לאחר גל הגירה ששיאו היה בתקופת ניקולאה צ'אושסקו חיו בטרנסילבניה פחות מ-60,000. שמונה מאות שנה של קיום, כמעט ונמחקו במהלך דור אחד.

אתרי תיירות

(בסוגריים תעתיק שם המקום ברומנית/הונגרית/גרמנית)

• סיגישוארה (Schäßburg/Segesvár/ Sighişoara) – עיר מימי הביניים.
• בראשוב (Kronstadt/Brassó/ Braşov) העיר ופויאנה ברשוב – אתר סקי.
• הכפרים עם הכנסיות המבוצרות בטרנסילבניה.
• חונדוארה (Eisenmarkt/Vajdahunyad/ Hunedoara) - מבצר ההוניאדים מהמאה ה-14 (Castelul Huniazilor).
• אזור מרמורש (Maramuresch/Máramaros/ Maramureş) – אתר מורשת עולמית, כנסיות העץ במרמורש.
• המצודות הדאקיות של הרי אורשטיה (סרמיסג'טוזה).
• סיביו (Hermannstadt/Nagyszeben/ Sibiu) – עיר מימי הביניים.
• מערת הדובים (Peștera Urșilor) - מערה באורך 1.5 ק"מ בהרי הקרפטים.

תרבות

• טרנסילבניה מפורסמת בעולם המערבי כביתו של הרוזן דרקולה, הגיבור הראשי של רומן מפורסם בעל אותו שם מאת ברם סטוקר.

ראו גם

• תוצאות מלחמת העולם הראשונה
• האימפריה האוסטרו-הונגרית
• היסטוריה של הונגריה
• היסטוריה של רומניה
• יהדות טרנסילבניה

קישורים חיצוניים

• טרנסילבניה האמיתית על טרנסילבניה כיום (באנגלית)
• קלאוס פופה, גרמניה, מקורות היסטוריים על טרנסילבניה והאזורים הסמוכים (באנגלית)
• אלינה מונגיו פיפדי, טרנסילבניה: דוגמה ללאומנות פוסט-קומוניסטית, בוקרשט רומניה (באנגלית)
• קתרין לבט, טרנסילבניה הסובלנית - מדוע טרנסילבניה לא תהפוך לקוסובו שנייה בביטאון Central Europe Review (באנגלית)
• קלאוס פופה, גרמניה, ההיסטוריה של הסקסונים הטרנסילבנים (באנגלית)
• ד"ר קונרד גונדיש, אולדנבורג, גרמניה, היסטוריה של טרנסילבניה והסקסונים הטרנסילבנים (באנגלית)
• הקרן ההונגרית לזכויות האדם (באנגלית)
• "טרנסילבניה האדומה - הקומוניזם הרומני ובעיית הלאומיות(הקישור אינו פעיל, 24.04.2018) (ברומנית)
• לאה רודיטי, מסיבת טרנסילבניה: מסע לרומניה אחרת, באתר nrg‏, 11 באוגוסט 2012
• אבי בלום, ‏טרנסילבניה - מולדתו של דרקולה, באתר GoTravel
• גילי מצא, ‏תשכחו מהטירה של דרקולה, לטרנסילבניה יש הרבה יותר מה להציע, באתר גלובס, 25 באפריל 2019
• יהודי דרום טרנסילבניה בשואה, יהודי צפון טרנסילבניה בשואה, באתר יד ושם
• טרנסילוניה (רומניה), דף שער בספרייה הלאומית