פתיחת התפריט הראשי

אוצר בית דין הוא כינוי להסדר לחלוקת פירות הקדושים בקדושת שביעית לציבור הרחב על ידי בית דין, בלא לעבור על איסור המסחר בפירות אלו.[1]

אוצר בית דין
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"א
משנה משנה, מסכת שביעית, פרק ז', משנה ג'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ב, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף י"ב, עמוד ב'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו', הלכה א'
מקורות נוספים תוספתא, מסכת שביעית פרק ח, הלכות א-ב;
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוצרות בית דין מונעים איסוף עצמי של הפירות ומחלקים אותם בכפוף לתשלום, אך בשביל להימנע מאיסור סחורה בפירות שביעית, תשלום זה אמור להיחשב כהשתתפות בהוצאות של בית הדין. החידוש העיקרי בכך הוא יצירת גוף מאורגן לאיסוף ושיווק פירות השביעית בתשלום, על אף שלפי דיני השמיטה הבסיסיים הפירות מותרים רק באיסוף על ידי אנשים פרטיים המגיעים למטעים, בכמות הנדרשת להם לשלוש סעודות.[2] הגדרים בהם מותר לאוצרות בית הדין להתעסק בפירות, אם בכלל, שנויים במחלוקות הלכתיות.

בפירות המשווקים במסגרת אוצר בית דין נוהגת קדושת שביעית והדינים הנובעים ממנה, לרבות איסור השחתת הפירות.

תוכן עניינים

רקע היסטוריעריכה

המקור לאוצר בית דין הוא התוספתא במסכת שביעית:

בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחִי עֲיָרוֹת, כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ, נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת, וְהַשְּׁאָר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וְאוֹרִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵלָה, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ.

על פי המתואר, בית הדין פעל בשתי דרכים:

  1. בית הדין בדק בכליהם של ההולכים למטעים והחרים תוצרת חקלאית שנלקחה מעבר לכמות המותרת.
  2. בית הדין שכר פועלים שקטפו את הפירות והכניס אותם למחסניו. את הפירות שנצברו במחסנים חילק בית הדין לכל תושבי העיר לפי מספר הנפשות שבכל בית.

דברי התוספתא אינם מובאים להלכה ברמב"ם, והרדב"ז כותב שהסיבה לכך היא שאוצר בית דין לא נפסק להלכה, אך כמה ראשונים אחרים הביאו את דברי התוספתא, ומשמע מדבריהם שהם סוברים שכך ההלכה. ראשונים אלה כוללים את הרמב"ן,[3] הר"ש משאנץ והרא"ש.[4]

עם התחדשות ההתיישבות בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, חיפשו פוסקי ההלכה אחר דרכים לאפשר שימוש בפירות הגדלים במטעים בשנת השמיטה, על מנת למנוע את התמוטטות היישוב החדש, שכלכלתו הייתה מבוססת ברובה על חקלאות. הרב קוק בהתכתבות עם הרב חיים ברלין הציג פעילות של אוצר בית דין שבה החקלאים מפקירים את כל הפירות ובית הדין ממנה אותם שליחים שלו לטיפול בפירות ובהפצתם. בית הדין מאפשר לחקלאים לגבות עבור הפירות כסף להחזר ההוצאות שלהם, כולל הוצאות השכירות (או הפחת) של כלי העבודה החקלאית. גם החזון אי"ש, על פי עדותו של הרב קלמן כהנא, הורה להשתמש באוצר בית דין לצורך קטיף ומכירת הפירות.

אוצר בית דין כיוםעריכה

בשנים האחרונות רבים מהארגונים הפועלים כאוצר בית דין דואגים לטיפול בעצים באופן שיצמיחו פירות טובים בכמות רבה ושומרים על הפירות מפני קטיף עצמאי. בדרך כלל אוצר בית הדין ממנה כשליחו את החקלאי בעל המטעים.

חלק מן הפוסקים, ובפרט הפוסקים החרדים השוללים את היתר המכירה, מעדיפים על פניו אוצר בית דין. מאידך, הרב יוסף קאפח והרב בן ציון אבא שאול שללו את "אוצר בית דין", וישנם רבנים נוספים כגון הרב עובדיה יוסף,[5] הרב יהושע בן-מאיר והרב אליעזר מלמד[6] שלא שללו אותו, אך העדיפו על פניו את היתר המכירה.

אופן יישומה בפועל של התקנה משתנה בין בתי הדין, כך שישנן קבוצות המקבלות אוצר בית דין מסוים, ודוחות אוצר בית דין אחר. העדה החרדית מיישמת אוצר בית דין רק בגדרים מחמירים יחסית המונעים מסירה של הפירות בתנאים הדומים למכירה רגילה.

לקראת שמיטת ה'תשס"ח הרבנות הראשית נמנעה ממכירת מטעים לנוכרי במסגרת היתר המכירה, ותחת זאת החתימה את הבעלים על הסכם עם אוצר בית דין שהתנהל לפי הנחיותיו של הרב זאב וייטמן.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • משנת השמיטה, רמת מגשימים, תשנ"ה, עמודים 391-451.
  • הרב יהושע בן מאיר, פרקים יא, יב וסיכום באתר דעת מתוך הספר "מה נאכל בשנה השביעית - היתר מכירה או אוצר בית דין" בהפצת ישיבת שבות ישראל אפרת הקורא להעדיף את היתר המכירה על אוצר בית דין בשנת השמיטה תשס"ח, מהדורה מורחבת עם תוספות בשנת השמיטה תשע"ה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת שביעית, פרק ז', משנה ג'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו', הלכה א'.
    ראו גם: תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ב, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף י"ב, עמוד ב'.
  2. ^ "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (ספר שמות, פרק ג, יא).
  3. ^ בפירושו לספר ויקרא, פרק כה, ז.
  4. ^ בפירושם למסכת שביעית פרק ט, ח.
  5. ^ "אוצר בית דין והיתר המכירה", תשובה משנת תשנ"ה
  6. ^ "אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף", פורסם ב'רביבים', הטור של הרב מלמד בבשבע, ה' בטבת ה'תשע״ו (17 בדצמבר 2015)