פתיחת התפריט הראשי

אתקינו סעודתא

פיוט לשבת
(הופנה מהדף אזמר בשבחין)

אתקינו סעודתאארמית: "הכינו סעודה") היא פתיחה לסעודות השבת המובאת בספר הזוהר:

"רבי שמעון, כד הוה אתי לסעודתא דשבתא, הוה אמר הכי, אתקינו סעודתא דמהימנותא עלאה, אתקינו סעודתא דמלכא, והוה יתיב וחדי." (זוהר חלק ב דף פח/ב)
(תרגום: רבי שמעון, כאשר היה מגיע לסעודת השבת, היה אומר כך, "התקינו את סעודת האמונה העליונה, התקינו את סעודתו של המלך", והיה מתיישב ושמח.)

על בסיס נוסח זה חיבר האר"י שלושה פיוטים, אחד לכל אחת משלוש סעודות השבת: "אזמר בשבחין", "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא". הפיוטים הם בין הכתבים הבודדים שנכתבו על ידי האר"י עצמו, בעוד שרוב כתביו ותורתו הועלו על הכתב והועברו לדורות הבאים על ידי תלמידיו. הפיוטים כתובים בארמית ומבוססים ככל כתביו על סמלים מספר הזוהר ותורת הקבלה. שמו של האר"י חתום בראשי הבתים.

תוכן עניינים

אתקינו סעודתא - הפתיחהעריכה

קטע התפילה "אתקינו סעודתא", המופיע בזמירות השבת, הוא פתיחה המתארת את סעודות השבת כנגד שלוש הדרגות של השכינה:

ב"שער הכוונות"[2] מובא לומר את הפתיחה ללא תוספת הפיוט, לפני נטילת ידיים.

בסעודת מלווה מלכהעריכה

גם בסעודת מלווה מלכה נהוג לומר את הפתיחה "אתקינו סעודתא", על פי תקנת האר"י המובאת בספר "פרי עץ חיים"[3] ובספר "השל"ה הקדוש", למרות שאין לכך מקור ברור בספר הזוהר. בפיוט זה מודגש: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" - כלומר זו היא הסעודה של דוד המלך כהמשך לשאר הסעודות המכוונות כנגד האבות, אברהם, יצחק ויעקב ועל פי הזוהר בזכותה ניצולים מחיבוט הקבר.

נהוג לחזור על פתיחה זו שלוש פעמים: הסבר לכך מובא בספר "דברי יחזקאל" בשם האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינווא, כי הטעם לכך הוא מאחר שסעודות השבת הן מצווה מדאורייתא, לעומת "מלווה מלכה" שהיא מצווה מדברי סופרים ולכן היא צריכה חיזוק יתר.

הפיוטים הנלוויםעריכה

רבי יצחק לוריא הוסיף לפתיחה פיוטים עבור כל סעודות השבת, אף הם בשפה הארמית. הפיוטים נוגעים בצד הקבלי של סעודות השבת ומהותה של השבת עצמה. פיוטיו התקבלו ברוב תפוצות ישראל והולחנו להם לחנים רבים הן בקרב בני אשכנז והן בקרב יוצאי ספרד ועדות המזרח. כמעט לכל חצר חסידית קיים לחן מקורי מיוחד לכל אחד משלושת הפיוטים.

לפיוטים נכתבו ביאורים רבים, הן על דרך הפשט והן על פי החסידות. אחד הביאורים הפשטניים המקובלים והיותר מפורסמים הוא של היעב"ץ, המסביר את הפיוטים בדרך פשטנית עם נגיעה קבלית קלה.

לדעת ספרי הקבלה ה"פרי עץ חיים"[4], "משנת חסידים"[5] ו"אור צדיקים"[6], יש לומר את הפיוט לאחר הקידוש וכך אף פוסק רבי שניאור זלמן מלאדי בסידורו, וכך גם נהג רבי נחמן מברסלב. הבן איש חי כותב שאף כך הנהיג האריז"ל, כיון שברוב תפוצות השתרש לאמרו לפני הקידוש, אף הוא נוהג כן, אלא במקרים מסוימים בהם יש סיבה להקדים את הקידוש כגון בימי ספירת העומר, בהם מתפללים ערבית מאוחר מן הרגיל, הוא מקדים הקידוש לפיוטים. בסעודה שלישית אכן נהוג בכל הקהילות והעדות, לשיר את הפיוט "בני היכלא" בתוך הסעודה. ואילו שני הפיוטים האחרים יש שנוהגים לאומרם לפני הקידוש ואילו בקרב אחרים רווח המנהג לאומרם בתוך הסעודה.

אזמר בשבחיןעריכה

מושר בסעודת ליל שבת. הפיוט מתאר את ההנהגה האלוהית והתקשרות אלוהים לעם ישראל בליל שבת, ואת הכוונות הקבליות שבהדלקת נרות שבת, עונג שבת, עריכת השולחן ומיקום החלות והנרות בו, הרחת הבשמים, אמירת הקידוש והשמחה שבסעודת ליל שבת.

הפיוט כולל עשרים בתים היוצרים את האקרוסטיכון "אני יצחק לוריא בן שלמה א'[7]". כאשר האות ש' נכפלת בו פעמיים. הסבר לכפילות מובא על ידי תלמידו של האר"י, רבי ישראל סרוג[8]; כי בתחילה כתב האר"י את הבית המתחיל במילה "שביתין" ולאחר מכן כתב את הבית המתחיל במילה "שכינתא" ומחק את הראשון. מה שמסביר את המנהג של קהילות שונות להשמיט את הבית המתחיל במילה "שביתין" ואת המנהג הכללי הרווח, לדחות את הפיסקה הזו ולאומרה בש' השנייה. יש הסוברים כי "שביתין" נכתב ע"י שבתי צבי או מזכיר אותו ולכן לא אומרים אותו[9].

המשך הפיוט שראשי הבתים שלו הם ל, מ,ה, א - עוסק בעיקר בבציעת הפת. יש המשמיטים אותו לחלוטין, ויש שנוהגים לאומרו בין הקידוש לנטילת ידיים או לאחר ברכת המוציא.

מילות הפיוט

אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא. בְּצַפְרָא דְשַׁבַּתָּא. וְאַזְמִין בָּהּ הַשְׁתָּא. עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: נְהוֹרֵיהּ יִשְׁרֵי בָהּ. בְּקִידוּשָׁא רַבָּא. וּבְחַמְרָא טָבָא. דְּבֵהּ תֶּחֱדֵי נַפְשָׁא: יְשַׁדֵּר לָן שׁוּפְרֵהּ. וְנֶחֱזֵי בִיקָרֵהּ. וְיַחֲזֵי לָן סִתְרֵהּ. דְּאִתְאַמַּר בִּלְחִישָׁא: יְגַלֵּי לָן טַעֲמֵי. דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי. דְּאִינוּן אָת בִּשְׁמֵהּ. כְּפִילָא וּקְלִישָׁא: צְרוֹרָא דִלְעֵילָא. דְּבֵהּ חַיֵּי כֹלָּא. וְיִתְרַבֵּי חֵילָא. וְתִיסַק עַד רֵישָׁא: חֲדוּ חַצְדֵּי חַקְלָא. בְּדִבּוּר וּבְקָלָא. וּמַלְלוּ מִלָּה. מְתִיקָא כְּדוּבְשָׁא: קֳדָם רִבּוֹן עָלְמִין. בְּמִלִּין סְתִימִין. תְּגַלּוּן פִּתְגָמִין. וְתֵימְרוּן חִדּוּשָׁא: לְעַטֵּר פְּתוֹרָא. בְּרָזָא יַקִּירָא. עֲמִיקָא וּטְמִירָא. וְלָאו מִילְּתָא אַוְשָׁא: וְאִלֵּין מִלַּיָּא. יְהוֹן לִרְקִיעַיָּא. וְתַמָּן מָאן שַׁרְיָא. הֲלָא הַהוּא שִׁמְשָׁא: רְבוּ יַתִּיר יַסְגֵּי. לְעֵילָא מִן דַּרְגֵּהּ. וְיִסַּב בַּת זוּגֵהּ. דַּהֲוַת פְּרִישָׁא: ידי אסחי אנא. לגבי חד מנא. לסטרא חורינא. דלית בה ממשא: אזמן בתלתא. בכסא דברכתא. לעילת עילתא. עתיקא קדישא:

אסדר לסעודתאעריכה

מושר בסעודת יום שבת. כל בית מבתי הפיוט מספר בדרך אחרת על משמעות סעודת בוקר יום השבת - "סעודתא בצפרא דשבתא". הוא עוסק בסודות הקבליים של "קידוש היום המכונה "קידושא רבא", שנים עשר ככרות לחם הפנים שהיה בבית המקדש. שני הבתים האחרונים הפותחים במילים "ידי אסחי" ו"אזמן בתלתא", אינם מושרים על פי רוב ויש הנוהגים לאומרם לפני ברכת המזון מאחר שהם עוסקים בנושא "מים אחרונים" ו"זימון".

הפיוט כולל שנים עשר בתים בני ארבע צלעות. האקרוסטיכון של השיר הוא "אני יצחק לוריא".

נהוג לזמרו בעיקר בקרב קהילות החסידים ועדות המזרח.

בני היכלאעריכה

מושר בסעודה שלישית. מתאר את הזמן של בין השמשות של שבת שהוא זמן "רעוא דרעוין" - "רצון הרצונות", בו מבצעת השבת בכוחה הרוחני סילוק של כל ה"קליפות" וניתן להתקרב אל הבורא ברמה הקרובה ביותר עקב ביטול ה"חיצונים" והמפריעים.

הפיוט מורכב מעשרה בתים, האקרוסטיכון של השיר החל מהבית השני הוא "יצחק לוריא".

בתרבותעריכה

בשירו של אהוד בנאי, "רחוב האגס 1" (קרוב, 1989), מושמע המזמור בלחן שהיה נהוג במשפחת בנאי.

גם המוזיקאי גבריאל חסון מבצע את השיר באלבום "מעשה אצבעותיו", באותו הלחן, אך בעיבוד חדשני.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דבר זה נרמז בשמה של הסעודה על שם הפסוק (בראשית כ"ד, ס"ג) "ויצא יצחק לשוח בשדה".
  2. ^ ספרו של רבי חיים ויטאל בו הוא מביא את תורת רבו האר"י.
  3. ^ שער השבת - פרק י"ז.
  4. ^ לרבי חיים ויטאל
  5. ^ לרבי עמנואל חי ריקי
  6. ^ לרבי מאיר הכהן פופרש
  7. ^ כשהאלף מרמזת לשם משפחתו הנוסף אשכנזי.
  8. ^ בספרו "נעים זמירות ישראל"
  9. ^ דברי הרב זלוטניק (נרות שבת כרך ד) המעיד גם הוא שיש להשמיט דווקא את הבית "שביתין ושביקין", ומספר הוא ששמע בצעירותו טעם לדבר: במלה שביתין רמוז השם שבתי צבי... (מתוך מאמרו של יהודה ליבס: זמירות לסעודות-שבת שיסד האר"י הקדוש