פתיחת התפריט הראשי
כריכת הספר "ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו" מאת חיים שמואל קהימקר, יצא בתל אביב בשנת 1937
בני-ישראל מהודו שנת 1838 (כנראה ממשפחת קמודן מוכאדם דיווקר, נשיאי הקהילה)
משפחת טלקר: הסבא דניאל, הבן משה והנכד דניאל (שנת 1870 לערך)

בני ישראלמרטי יהודית: बेने इस्राएल, תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתקיימה במערב הודו בנוסף לקהילת יהודי בגדאד[1] ויהודי קוצ'ין בהודו. עם הקמת מדינת ישראל, עלתה במהלך השנים רוב הקהילה לישראל ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני ישראל מהודו.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי[2],כלכותה, דלהי, אחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-74,000 נפשות בישראל, כ-3,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-1,000 נפשות ברחבי העולם כולל צאצאי נישואין בין עדתיים.

בית הכנסת מגן אברהם של קהילת בני ישראל באחמדאבאד

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

 
חוג ללימודי עברית של בנות עדת בני ישראל בפנימיה לבנות בפונה, 1913.
המחנכת רבקה ראובן בכיסא האמצעי

ישנה מסורת בעל-פה על קהילת בני ישראל מהודו, שלפיה דוד הסוחר, אחי הרמב"ם הגיע לסחור בהודו לפני כאלף שנים, אך אין לכך עדויות מבוססות. במחקר עולה כי סוגיית מוצא הבני ישראל מהודו, מעלה אפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים.[6][7] יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ-ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפסה"נ, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. המסורת מספרת, כי ספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבאי. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של בני ישראל.[8]

במאה ה-16, זיהה החוקר ואיש האשכולות, רבי אברהם פירצול את קהילת בני ישראל כצאצאי עשרת השבטים בספרו המפורסם "אגרת אורחות עולם" (1524).

המפגש הבא של הבני ישראל בהודו עם יהודים, התקיים במאה ה-17. יהודי בשם דויד יחזקאל רחבי אשר[דרושה הבהרה] שהגיע מקהילת יהודי קוצ'ין, גילה את הבני ישראל בכפריהם וזיהה שרידים של מנהגים יהודיים אצלם,[3] ולימדם תפילה ודיני שחיטה.[4] כמו כן הנהיג רחבי בקהילות הללו את חג השבועות ואת חג הסוכות.

דויד יחזקאל רחבי היה מתורגמן ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר, מדרום הודו. בתחילת המאה ה-18 לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה[דרוש מקור], משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'היראדקר ולימדם את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו. שלוש המשפחות היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה. הם קיבלו גושפנקא לתפקידם משליטים מקומיים ונקראו ״קאג'י״.[5] קיימים מסמכים משפטיים חתומים בידי שליטי האזור ומלכים מהמאה ה-17 עד לסוף המאה ה-18. ישנן השערות הטוענות ששלוש המשפחות נבחרו עוד בימי דוד אחי הרמב"ם[דרוש מקור].

המנהיגות האזרחית והפוליטית, עברה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785, והוטבע התואר "קמודאן מוכדאם" דהיינו מפקד-נשיא.

ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1860 ואף לפני שלחו תרומות. בקבר רחל הייתה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו בשנת 1865 לערך.[6]

במאה ה-19 הנחו יהודים מקוצ'ין את המנהיגות הדתית של בני ישראל. הם שימשו בקהילה מורים, חזנים ושוחטים. התחייה הדתית של בני ישראל הסתייעה גם, החל בשלהי המאה ה-18, ביהודים בגדאדים, שהעבירו את עסקיהם ואת מוסדות הדת והקהילה שלהם מעיראק למרכזי המסחר בבומביי וכלכותה. באופן פרדוקסלי, גם מיסיונרים נוצרים חיזקו את זהותם היהודית של בני ישראל, בחזקם את קשריהם עם דוברי אנגלית. הם הקימו בתי ספר להוראת השפה האנגלית ותרגמו ספרי תפילה וכתבים דתיים אחרים מעברית למרטי.

בסוף המאה ה-19 גברה פעילות הרבנות האורתודוקסית ולצדה הגיעה הפעילות הציונית. הקהילה הוזמנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897, אך מנהיגיה סירבו להשתתף בתואנה שמשיח ישראל עדיין לא בא ולכן יש להמתין.

כתוצאה מהזדמנויות שהציעו הבריטים לבני ישראל בשלהי המאה ה-19 התחילו משפחות של בני ישראל להגר למרכזים אחרים. הקהילה הסתעפה לכמה ריכוזים נוספים מחוץ להודו, למקומות כגון: קראצ'י (שהפכה לחלק מפקיסטן), עדן (בתימן) ורנגון (בורמה). כמו כן, היגרו יהודים מבני ישראל לאזורים נוספים בהודו: פונה, אחמדאבאד וניו-דלהי.

בני הקהילה ששירתו בצבא האימפריה הבריטית השתתפו כקצינים במלחמת העולם הראשונה. מספר קצינים היו מהנכנסים עם הגנרל אלנבי לירושלים עם כיבושה בשנת 1917, עת השליטה באזור עברה מהאימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית.

מספר נוסעים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. ישראל יוסף בנימין, ראה בהם צאצאים לעשרת השבטים האבודים. מניעת התבוללות בגויים היה הדבר החשוב ביותר בקהילה.

סוגיית מוצא הבני ישראל מהודו, מעלה אפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים.[7][8] יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ-ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפסה"נ, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. המסורת מספרת, כי ספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבאי. הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של בני ישראל.[9]

בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי חיים שמואל קהימקר ממנהיגי הקהילה. הספר יצא לאור בשנת 1937 בתל אביב שם נכתב כי בני ישראל הם צאצאי כובשי זיתים מהגליל, שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו. שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת ברהמינים. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים ממעמד הכהונה[דרוש מקור], בבדיקה גנטית שנערכה ב-2002 נמצאו ממצאים שמוכיחים כי לבני הקהילה גנים יהודיים וכי ‎גן הכוהנים שכיח אצלם במידה דומה לעדות אחרות[10], למרות שלא היו כוהנים בקרבם.

באזור קונקאןעריכה

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים ב-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (Alibag). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות.[11] בני ישראל שימשו כדורכי שמן בקונקאן ונודעו בכינוי "שנוואר טליס", שמשמעו עוצרי שמן שומרי שבת. הם אימצו את שפת המקום, מאראטי, ולא נבדלו, למראית עין, מבני המקום. אולם, בחברה הכפרית הם נבדלו מאחרים בשל דבקותם ביהדות.[12]

כיום גרות בכפר 5–6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. אליהו בירנבוים אשר ביקר בכפר בסוף שנת 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי וקרולקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו חגגו בר מצווה ורוצים לעלות לישראל. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-100 שנה.

חיי הדתעריכה

עדיין נותרו כ-20 בתי כנסת ברחבי הודו של הקהילה, רובם כבר לא פעילים. חלק מבתי הכנסת נהרס בשל עזיבת הקהילה. עם זאת, חלק מבתי הכנסת הנותרים גדולים מאוד ומרשימים ועדיין פעילים במיוחד בחגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הוקמו בראשית המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בתי הכנסת של בני העדה בפקיסטן נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה, האחרון שבהם, "מגן שלום" בקראצ׳י נהרס ב-1988 על מנת לפנות מקום למרכז קניות.[13] בשנים האחרונות נשלחו למומבאי רבנים שונים, ושירתו שם תקופות קצרות, וכן נציגים של תנועת חב"ד.

בני ישראל דבקים במסורת שלהם ובמנהגיהם, והמועדים החשובים ביותר להם הם ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה וחג הפסח. בחתונה, למשל, הכלה לובשת סארי לבן ויוצאת לקבל את פני החתן, כשהוא עומד על בימת בית הכנסת ומזמר את "שיר החתן" המיוחד לבני ישראל. אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בחנדאלה (KHANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.[14]

חינוךעריכה

מאחר שבהודו היה לקהילת בני ישראל זכויות מלאות, הגיעו רבים לעמדות בכירות במערכת המשפט, היו ממקימי מערכת הרפואה ההודית ומקימי מערכת החינוך ההודי במהרשטרה, וכמובן הקימו מערכת חינוך לבני ישראל.[15] המחנך והסופר יוסף יחזקאל ראג׳פורקר, שימש כבוחן בשפה העברית החל מ-1871 באוניברסיטת בומביי. בשנת 1875 ייסדה "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" את "בית הספר היהודי", מוסד לחינוך יסודי בשפה האנגלית. ב-1892 נוסף עליו גם בית ספר תיכון. בשנות השלושים הוסב שמו ל"בית ספר אלי כדורי", על שם הנדבן שתמך בו. רוב תלמידיו היו יהודים, ולימדו בו עברית, נוסף על אנגלית ומרטי. כיום, שפת ההוראה בבית הספר היא מרטי ואין כלל יהודים בין תלמידיו. איגוד בוגרי בית הספר היהודי (לימים, הוא נודע בכינוי "אגודת המכבים") נוסד בשנת 1917 ובתקופת השיא שלו, בשנות החמישים, השתתפו באספותיו מאות אנשים.

בשלהי המאה ה-19 הוקם בבומביי בית ספר על שם יעקב ששון לילדי "הבגדאדים". תחילה הוטלו הגבלות על מספר התלמידים מבני ישראל. ב-1970 היו כמעט כל התלמידים היהודים בבית הספר בני ישראל.

רבים מהגברים של הקהילה, קיבלו השכלה כללית ולא מעט בנו קריירה צבאית בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי. עם סיום השלטון הבריטי היו לקצינים בצבא ההודי. שחקנים וזמרי תיאטרון מבני ישראל פעלו בתחילת המאה העשרים בהודו, ועם הקמת התעשייה הבוליבודית במומבאיי, היו אנשי קולנוע מקהילת בני ישראל. אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא שמואל יחזקאל דיווקר, מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796 וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "קמודאן מוכאדם" שעבר בירושה.

השתלבות בני הקהילה בארץ ישראלעריכה

בהינתן הצלחתם תחת הממשלה הבריטית, רבים מ"בני ישראל", התכוננו לעזוב את הודו בשנת 1947. הם האמינו כי התעוררות הלאומיות והדגש על דתות מקומיות יביאו לפחות הזדמנויות עבורם. בסופו של דבר רובם היגרו לארץ ישראל.[16]

כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואה של המשפחה המורחבת, נתקלו בקשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לעיירות פיתוח ללא מקומות תעסוקה. ב-1951 התלוננה קבוצה מבני ישראל על אפליה ודרשה לחזור להודו.

לפי דו"ח הוועדה העליונה על הפזורה ההודית (2012), שסקר את החיים בישראל עבור קהילת בני ישראל. הוא ציין כי בעיר באר שבע בדרום הארץ נמצאת הקהילה הגדולה ביותר של בני ישראל, יש להם סוג חדש של משפחה רב-לאומית.[17]

בדרך כלל בני ישראל לא פעלו פוליטית ופעלו באמצעים צנועים. הם לא יצרו קשרים כלכליים מתמשכים עם הודו, והם בעלי מעמד פוליטי מצומצם בישראל. הקהילה, למרות שהייתה בישראל במשך דורות רבים, שמרה על מסורות רבות מהודו, מלידה ופולחנים כמו מהנדי.[18] יהודים ממוצא הודי נחשבים בדרך כלל לספרדים; הם השתלבו היטב מבחינה דתית עם הקהילה הספרדית בישראל.[19]

המעמד בהלכה הרבניתעריכה

התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם. לכן, נשלחה בשנת תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבגדד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל", וזה לשונה:

זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם...

רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עמם[20].

בשנת תר"ל ביקר הרב אברהם חיים עבו בנו של הרב שמואל עבו בבומביי, בראותו את היחס המזלזל מצד היהודים הבגדדיים שבהודו ועורר את אביו למחות בהם, אליו הצטרפו חכמי צפת הספרדים והאשכנזים וביחד שלחו אגרת לבני משפחת ששון שכך תוכנה:

בוודאי שאסור לרחקם ולגרום להם בזיון, שעל ידי כך יחזרו לסורם... אלא אדרבא, מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורותם בדרך אשר ילכו בה. ובפרט בערים ההם אשר שם מצאים המסיתים (המסיונרים הבריטים), חלילה וחלילה תהיו אתם הגורמים שיעזבו תורת ה' תמימה, וילכו אחרי ההבל.

לאגרת זו נוספו עוד אגרות[21][22]. בשנת תרע"ד רבני ירושלים ובגדד דנו בנושא שוב, והגיעו למסקנה לאסור את החיתון עם בני הקהילה[23].

עלייה לארץ ישראלעריכה

בעת עליית בני הקהילה לארץ דעת רבני ישראל נחלקה לגביהם. כמה טענות נטענו כלפי הקהילה, ביניהן האם עברו על איסור יבמה לשוק, ספק איסור אשת איש, חששות זנות ונישואין עם קרובים, חששות לגבי גיטין שסודרו בהודו, שמא הם צאצאי גרים והאם יש לדון אותם כקראים שכן לא היו בקיאים בהלכות. הראשון לציון באותה תקופה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל קבע שמותרים לבוא בקהל ושאין לדון אותם כקראים, אבל ההיתר מותנה בכך שיקבלו עליהם עול תורה ומצוות[24]. הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הסכים לדעתו[25]. הרב שאול ישראלי לא פקפק ביהדותם אלא דן בעיקר בשאלת ספק הגיטין וקבע כי אין לאוסרם מלהתחתן עם ישראלים, אבל אסר עליהם להתחתן עם כהנים[26]. הרב עובדיה הדאיה[27] והרב משה פיינשטיין[28] פסקו שקהילת בני ישראל צריכים גיור לחומרא, כן פסק הרב משה שטרנבוך עמו הסכימו הרב שלמה שמשון קרליץ, הרב ניסים קרליץ והרב שלמה זלמן אוירבך[29]. בקריינא דאגרתא הובאה דעת הרב יעקב ישראל קנייבסקי והרב שך שאסרו את העדה לחלוטין[30], עמם הסכים הרב אליעזר וולדנברג[31].

בני הקהילה חוו עלבון צורב ופגיעה קשה, שכן הקהילה הייתה ידועה כקהילה שמרנית ששמרה על עצמה במשך מאות שנים ללא התערבות עם גויי הסביבה. זאת, ועוד: נאמנות הבעל לאשה הייתה ידועה בקהילה, כמעט ולא נרשם מקרה של גירושין בקהילה, וגם במקרה שהבעל נפטר, או במקרים נדירים של גירושין, האישה הייתה נשארת באלמנותה כל ימי חייה[32].

עם הגברת העלייה של בני הקהילה החלו ברבנות הראשית בשנת תשי"ז באיסוף חומר היסטורי ופסקי דין, הראשון לציון הרב יצחק נסים פנה אל פוסקי ההלכה להביע את דעתם בנושא, בשנת תשכ"א פנה שוב הרב נסים לרבנים נוספים[33]. באסרו-חג סוכות בשנת תשכ"ב כינס הרב נסים עשרה פוסקים מפורסמים, הם הרב יוסף שלום אלישיב הרב עובדיה הדאיה, הרב יהושע מנחם אהרנברג והרב שאול ישראלי, הרב יעקב עדס, הרב בצלאל זולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב שלמה שמשון קרליץ והרב שלמה טנא, לדון בנושא[34]. ב-ב' חשוון באותה השנה, התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, כדעת הרב עוזיאל והרב הרצוג, להכיר בהם כיהודים לכל דבר ושאין כל יסוד לאיסור[35][36]. מסקנות הרבנות פורסמו בחוברת "‏'בני ישראל' - פסקי הלכה ומקורות לבירור דינם ושאלת מוצאם"[37].

רוב רבני ישראל קיבלו את החלטת מועצת הרבנות, למעט מקרים יוצאי דופן. לצורך זה מינתה הרבנות רושמי נישואים אזוריים שאליהם הובאו המקרים האלה. בעיה זו נידונה בכנסת[38]. בעניין זה השיב שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ש"בני ישראל הם יהודים לכל דבר"[39]. לאחר שביתות, שביתות רעב והפגנות רבות וירידה של המון מקרב העדה מהארץ[דרוש מקור] ופרסום רב בעיתונים[דרוש מקור] יזם נשיא המדינה זלמן שזר פגישה בלשכתו ביחד עם הרב נסים והשר ורהפטיג ונציג הקהילה שמשון שמשון. השר ורהפטיג פרסם הודעה רשמית כדי להניא את בני הקהילה מהשביתות וההפגנות, וכי הרבנות כבר הכריזה שהם יהודים לכל דבר[40].

כתגובה למחלוקת הציבורית, פרסם גם הרב דוד חיים שלוש רבה של העיר נתניה פסק הלכה המתיר את בני העדה ללא כל ספק:

כאשר נביאנו ניבאו על קבוץ גלויות 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך והביאך אל הארץ', ונבואת מיכה הנביא (ד ו-ז) 'ביום ההוא נאם ה' אספה הצלעה והנדחה אקבצה. ושמתי את הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם', ודאי שלא התכוונו בנבואתם להעלות את ישראל כדי לעשותם עדות נידחות ולאסור את הנישואים איתם ולגרום לשנאת חינם וריב אחים, אלא לעשותם גוי אחד ומשפחה אחת ורועה אחד לכולם יהיה.

שו"ת בני עמי, עמ' קצ"ט-רי"ט.

בשנת ה'תשמ"ב שלחו הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן הנחיות לכל הרבנים האחראים על הנישואים המורות על עריכת נישואים לבני הקהילה. הרב עובדיה יוסף פרסם פסק-דין סופי בי' בשבט ה'תשנ"ח המתיר לבני העדה להנשא ללא כל פקפוק וצורך בבירורים:

לפניכם הריני להבהיר בזה דעת תורה, כי עדת "בני ישראל" יוצאי הודו, הינם יהודים כשרים לכל דבר, ומותרים לבוא בקהל ולינשא עם כל ישראל כדת משה וישראל, ללא כל פקפוק וללא כל צורך בבדיקות ובירורים. ומצווה רבה לידבק בהם ולקרבם למוסדות החינוך התורניים, לשמירת התורה והמצוות ולקבלם למוסדות החינוך התורניים תלמודי-תורה וישיבות, שכולם ניחונו במדות טובות ולב טהור ואוהבים להתקרב לתורה, ומטים אוזן קשבת לכל חכמי התורה ולנושאי דגליה.

פסק דין זה שם סוף רשמי למחלוקת הציבורית בעניין, בנוסף לסיום המחלוקת שבא על ידי הכרעת הרבנות הראשית שנים רבות קודם לכן[41].

מבנה הקהילה הדתיתעריכה

קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן", שהוא היה הדמות הרוחנית בקהילה. המורה הרוחני שעל פיו נעשה כל דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני.[42] המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש. רובם המכריע השתקעו במדינת ישראל וכ-2,000 היגרו לארצות דוברות אנגלית – אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

את חיי הקהילה היהודית בהודו מאפיין מספרם הרב של ארגוני חברה ורווחה. ארגון הנשים "סטרי מנדל" שנוסד ב-1913, המעון לנטושים וליתומים שנוסד ב-1934 במתכונתו הנוכחית ומטפל גם כיום בקומץ קשישים. במשך השנים פעלו בקרב בני ישראל גופים שונים – מועדוני ספורט, ארגונים ציוניים ואגודות צדקה וגמילות חסדים.

קהילת בני ישראל בהודו היא כיום, נכון לשנת 2019, קהילה קטנה, הנאבקת על קיומה ושורדת בזכות מאמציהם של ארגונים יהודיים, וביניהם הג'וינט. בעקבות ההגירה גדולת ההיקף, הפעילות הקהילתית הצטמצמה. עיתונים וכתבי-עת של בני ישראל, שהתפרסמו בתפוצה רחבה, מופיעים כעת באופן לא תדיר. עם זאת, בקרב קהילות היהודים בהודו מתרחש תהליך של התלכדות, ונוצרו קשרים בינן לבין קבוצות שונות בישראל ובארצות הברית.[43]

הבונים החופשייםעריכה

כמעט מתחילת המאה ה-19 בעקבות השפעת הבריטים שהייתה די דומיננטית בקרב חברי הקהילה רבים הצטרפו לארגון "הבונים החופשיים" והגיעו עד לכדי הדרגות הבכירות ביותר, והם נפוצו ללשכות הארגון בהודו, ישראל, קנדה, ארצות הברית וכמעט בכל מדינה בה התיישבו והייתה לשכה קיימת.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ולטר פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960.
  • הרבנות הראשית לישראל, בני ישראל - פסקי הלכה ומקורות ובירור דינם ושאלת מוצאם, ירושלים, הרבנות הראשית לישראל, תשכ"ב
  • שלוה וייל, "יחסים בין אישיים ושימושי לשון בקרב 'בני ישראל' בארץ", בתוך: ש. דשן ומ. שוקד (עורכים), יהודי המזרח. ירושלים, שוקן. עמ' 311-306, 1985
  • אליעז ראובן-דנדקר, הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר, הוצאת קמודן מוכאדם, 2016
  • שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, 40 עמ'
  • שלוה וייל, מקוצ'ין לישראל, ירושלים: קומו ברינה.
  • אילנה שזור (סוגבקר), אמא הודו, אבא ישראל, הוצאת קמודן מוכאדם, 2017
  • אליעז ראובן-דנדקר, אז, מה הקר שלך?-מסע להודו הנסתרת, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018.
  • Weil, S. 2011 'Bene Israel', in Adele Berlin (Ed.-in-Chief, 2nd edition) Oxford Dictionary of Jewish Religion, New York: Oxford University Press, 131, 2011.
  • Weil, S. Bene Israel Rites and Routines' in: Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009.
  • Weil, S. (Third reprint) India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications, 2009.
  • Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008.
  • Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
  • Weil, S. 'Bene Israel'; 'Cochin Jews', in Michael Berenbaum and Fred Skolnik (eds) Encyclopedia Judaica, Detroit: Macmillan Reference, 3: 335-339, CD-Rom, 2007.
  • Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004.
  • Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000.
  • Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995.
  • Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989.
  • Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
  • Strizower, Schifra. The children of Israel: the Bene Israel of Bombay. B. Blackwell, 1971.
  • Haeem Samuel Kehimkar, The History of the Bene Israel of India, Tel-Aviv: Dayag Press Ltd', 1937

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בני ישראל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודי "בגדאד" חיו בבומביי, קולקתה ופונה, לצד "בני ישראל". Shalva Weil (ed.) The Baghdadi Jews in India: Maintaining Communities, Negotiating Identities and Creating Super-Diversity (Routledge, 2019).
  2. ^ Weil, Shalva (2010). "Bombay". In Stillman, Norman A. (ed.). Encyclopedia of Jews in the Islamic World
  3. ^ Weil, Shalva (1994). "Yom Kippur: the Festival of Closing the Doors". In Goodman, Hananya (ed.). Between Jerusalem & Benares: Comparative Studies in Judaism & Hinduism. New York: State University of New York Press. pp. 85–100.
  4. ^ Weil, Shalva (1996). "Religious Leadership vs. Secular Authority: the Case of the Bene Israel". Eastern Anthropologist. 49 (3–4): 301–316.
  5. ^ Sohoni, Pushkar; Robbins, Kenneth X. (2017). Jewish Heritage of the Deccan: Mumbai, the northern Konkan, Pune. Mumbai: Deccan Heritage Foundation; Jaico. pp. 16–17. ISBN 978-93-86348-66-1.
  6. ^ Shalva Weill, The Mosque at Rachel's Tomb, Journal for the Study of Antisemitism, 3(2), עמ' 263-265
  7. ^ שלוה וייל, מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים, תשנ"א
  8. ^ Weil, Shalva (2013). "Jews of India and Ten Lost Tribes". In Patai, Raphael; Itzhak, Haya Bar (eds.). Jewish Folklore and Traditions: A Multicultural Encyclopedia. ABC-CLIO.
  9. ^ שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, בית התפוצות
  10. ^ Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, Full text Genetics, History, and Identity: The Case of the Bene Israel and the Lemba, PubMed
  11. ^ שלוה וייל, היהודים מהקונקאן: עדת בני ישראל בהודו, תל-אביב:בית התפוצות על שם נחום גולדמן, 1981
  12. ^ שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, בית התפוצות
  13. ^ Weil Shalva, ?What Happened to Pakistan's Jews, Journal for the Study of Antisemitism, 3(3), 2011, עמ' 701-703
  14. ^ Weil, Shalva. 2009 'Bene Israel Rites and Routines' in Shalva Weil (ed.) India’s Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, Mumbai: Marg Publications [first published in 2002], pp. 78-89. Reprinted in Marg: A Magazine of The Arts, 54 (2): 26-37.
  15. ^ שלוה וייל, העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו, פעמים, 60, עמ' 63-49
  16. ^ Weil, Shalva (2008). "Jews in India". In Erlich, M. Avrum (ed.). Encyclopaedia of the Jewish Diaspora. Santa Barbara, USA: ABC CLIO.
  17. ^ Shalva Weil, The Bene Israel Indian Jewish Family in Transnational Context, Journal of Comparative Family Studies, 2017, 43(1), עמ' 71-80
  18. ^ Weil, S. 2018 'Indian Judaic Traditions'. In: Sushil Mittal and Gene Thursby (eds) Religions in South Asia: an Introduction  (second edition), New York and London: Routledge, Taylor and Francis Group, pp.186-205.
  19. ^ "Report of the High Level Commission on the Indian Diaspora" Indian Diaspora
  20. ^ הודו - ניצולי הספינה הטרופה, אליהו בירנבוים. לשון התשובה: "אלא אדרבה מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון"
  21. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  22. ^ דעת גדולי התורה על "בני ישראל", נח זבולוני, חרות (עיתון),17/08/196 17/08/1964.
  23. ^ פסקי דין עליהם חתומים רבני ירושלים: האב"ד ר' חיים דוד סוראנגה, ר' אברהם עזריאל ור' שמעון אשריקי. רבני בגדד: ר' משה חיים שלמה דויד, ר' יחזקאל עזרא אליה ור' עזרא צאלח אדם. מובא במאמר של משרד המשפטים "מעמדם האישי של כת "בני ישראל" מהודו - ד"ר מיכאל ויגודה".
  24. ^ שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן יג. ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן ס"ח.
  25. ^ שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א', סימנים יג-יד. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פסקים וכתבים, כרך ו', דיני אבן העזר ירושלים תשנ"ו, ס' ט"ו, עמ' נד-סא. שו"ת הרב י"א הלוי הרצוג, אה"ע, שם, עמ' סב-סג: בני ישראל, שם, עמ' ל"ב, ל"ו.
  26. ^ הרב שאול ישראלי, "'בני ישראל' מהודו מהו דינם לעניין נישואין", בתוך בני ישראל בהוצאת הרבנות הראשית, תשכ"ב
  27. ^ כשרות עדת "בני ישראל" מהודו הרב עובדיה הדאיה.
  28. ^ מכתב מהרב פיינשטיין לרב ד' לוי מציריך, מובא בפסקי דין ירושלים, כרך ה, עמ' רע"ט.
  29. ^ הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, חלק ב', סימן תרפ"ה.
  30. ^ קריינא דאגרתא, כרך א', עמ' רנ"ב.
  31. ^ שו"ת ציץ אליעזר, חלק י', סימן כ"ה, פרק ג'.
  32. ^ עדות הרב אבן ספיר ח"ב "פירוש שאצלם המשולחת מבעלה חוזרת לבית אביה, ויושבות אלמנות חיות כל ימיהן".
  33. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  34. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  35. ^ פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך ט', עמ' שפ"ב
  36. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  37. ^ אתר דין
  38. ^ בתאריך 9 בינואר 1963
  39. ^ בדיון בתאריך 13 במאי 1964
  40. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  41. ^ עליית עדת "בני-ישראל" מהודו והשתלבותה בקרב ישראל אונ' בר-אילן, ד"ר יעקב גלר.
  42. ^ שלוה וייל, העילית הדתית והעילית החילונית בקרב בני ישראל בהודו, פעמים, 60, 1984, עמ' 63-49
  43. ^ שלוה וייל, קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה, מוזיאון בית התפוצות