גבול ישראל–מצרים

(הופנה מהדף גבול ישראל-מצרים)

גבול ישראל–מצרים הוא גבול בינלאומי באורך 208 ק"מ אשר מעמדו נקבע סופית בעקבות הסכמי השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979.

תוואי הגבול שנקבע בהסכם השלום בין ישראל ובין מצרים נמתח מרפיח בצפון דרך הנגב, עושה סטיה קטנה מערבה, עוקף את הר חריף והר לוץ וממשיך ישר עד טאבה.

הגבול שנקבע בהסכם השלום מ-1979 הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906, הידוע גם כקו עקבה רפיח. גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949 – 1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים.

על אף היותו גבול לא טבעי, ניתן לראותו בבירור מהחלל (בעיקר בחלקו הצפוני). האדמה בצד המצרי בהירה יותר, עקב פעילות עדרי הבדווים שם.

לאורכו של רוב הגבול נמשך כביש 10.

בשנת 2013 הסתיימה בנייתה של גדר הגבול מצרים - ישראל, באורך 241 ק"מ ובגובה 5 מטרים, בניסיון לבלום את ההסתננות מאפריקה לישראל וחדירה של פעילות טרור משטח חצי האי סיני.

היסטוריהעריכה

ב-4 בפברואר 1841 הוציא הסולטאן העות'מאני אבדילמג'יט צו מלכותי בו נקבע קו הגבול בין מצרים שהייתה אז בשליטת מוחמד עלי לבין הפרובינציה העות'מאנית חג'אז. הקו עבר מסואץ ועד אזור רפיח-חאן יונס והמשכו היווה הגבול בין מצרים לישות שנקראה אז פילסטין ושיוכה המנהלי לא היה ברור. עם השתלטות בריטניה על מצרים ב-1882, ותוך כוונתה להרחיק את העות'מאנים ובעלי בריתם הגרמנים מתעלת סואץ, שבה ועלתה בין בריטניה לטורקיה סוגיית קביעת הגבול. הועלו כמה הצעות ואף התעוררה מתיחות בין שתי המדינות שהביאה כמעט למלחמה ביניהן.[1]

קו עקבה רפיח - 1906עריכה

בסופו של דבר, ב-14 במאי 1906 נחתם הסכם למתיחת קו הגבול בין עקבה לרפיח (קו עקבה רפיח) בין האימפריה העות'מאנית, ששלטה באותו זמן בשטח מדינת ישראל של היום, ובין האימפריה הבריטית, ששלטה אז במצרים. לאחר מדידות בשטח, שנמשכו כ-40 יום, בידי משלחת משותפת בריטית-עות'מאנית, נקבע קו הגבול ב-1 באוקטובר 1906 ובדצמבר 1906 הוחל בסימונו. הוצבו לאורכו עמודי עץ שהוחלפו לימים על ידי 91 פירמידות אבנים מחוזקות בדבש (תערובת מלט ואבנים מרוסקות), ומעליהן עמודי ברזל בולטים. הסימון לא היה מדויק ונמצאו הבדלים הכתוב בהסכם ובין הסימון בשטח. הבריטים דאגו שמקורות המים העיקריים לאורך הגבול יהיו בצד המצרי. בידי הבריטים הייתה גם השליטה על הדרך העיקרית באזור (דרב אל-עזה), המקשרת בין מפרץ אילת לחוף הים התיכון, שכן עברה ברובה בצד המצרי.[1][2]

הקו שורטט תחילה כקו ישר מעקבה לרפיח, אך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים, נוצרו בו כמה שינויים שניתן להבחין בהם במפות גם כיום:

  1. באזור אילת, דרשו הטורקים וקיבלו 15 קילומטרים (שזה קצה הטווח היעיל של ספינת תותחים) של חוף ים וכן את מעיין עין נטפים
  2. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין חורשה.
  3. הטורקים דרשו וקיבלו את מעיין עין המערה, הסמוך למערב מכתש רמון

בנוסף קשיי סימון בשטח גרמו לסיפוחם של שני הרים (הר חריף והר לוץ) לשטח העות'מאני.[2]

מלחמת העצמאות - 1948עריכה

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא מצרים למדינת ישראל, אך נעצר ונהדף. בדצמבר 1948 במסגרת מבצע חורב, ניסה צה"ל "לטהר" את הנגב מכוחות מצריים. המצרים כותרו בכיס פלוג'ה, בעוד כוחות צה"ל חודרים לתחום מצרים עד אל עריש, אם כי לאחר מכן, בלחץ המעצמות, נסוגו הכוחות הישראלים אל הגבול הבינלאומי.

הסכמי רודוס עליהם חתמו ישראל ומצרים שנחתמו ב-24 בפברואר 1949 קבעו כי הצדדים יחזרו לגבול המנדטורי הישן (מ-1906), למעט מובלעת בה היו כוחות צבא מצרי בארץ ישראל בשטח בין רפיח לעזה. באזור ניצנה, שטחים משני צידי הגבול ניצנה הוכרזו כשטח מפורז.[3]

במסגרת מבצע קדש בשנת 1956 כבשה ישראל את רצועת עזה וחצי האי סיני, אך בלחץ המעצמות נסוגה משם לאחר חודשים מעטים.

מלחמת ששת הימים - 1967עריכה

בתום מלחמת ששת הימים ב-1967 נקבעו קווי הפסקת האש, שבהם כבשה ישראל שטחים נרחבים שהיו קודם לכן בשליטת שכנותיה ביניהם רצועת עזה, חצי האי סיני והאיים טיראן וסנפיר אשר נכבשו מידי מצרים.

מתוך שטחים אלה, על שטחי מזרח ירושלים הוחלה ריבונות ישראל עם תום המלחמה ביוני 1967. שאר השטח נותר תחת פיקוד צה"ל כשטח בתפיסה לוחמתית.

לאחר מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בחצי האי סיני, עד לתעלת סואץ. ישראל לא החילה עליו את השיפוט והמינהל הישראלי, אך במהלך השנים הקימה בו מספר יישובים, ובהם העיר ימית.

מלחמת יום הכיפורים - 1973עריכה

מהקמת המדינה עד לחתימת הסכם השלום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה. ישראל ומצרים נלחמו זו בזו במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים ב-1973 כבש צה"ל שטח נרחב מאדמת מצרים שממערב לתעלת סואץ, והגיע עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר. בסוריה כבש צה"ל שטח של 400 קמ"ר שכונה המובלעת הסורית. בשנת 1974 נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות - עם מצרים ועם סוריה. לפי הסכמים אלה נסוגה ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת יום הכיפורים, וכן נסוגה בסיני למרחק 20 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ.

בתום מלחמת יום הכיפורים, ב-11 בנובמבר 1973, נחתם הסכם הפסקת אש בין שתי המדינות. ב-21 בדצמבר באותה השנה נערכה בז'נבה ועידה בינלאומית שבעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים חתמה ישראל בשנת 1974 על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שכלל נסיגה של ישראל מרצועה ברוחב של כ-10 ק"מ לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שטח זה עבר לשליטה צבאית של כוחות האו"ם. לאחר מכן, בשנת 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים בחלק הטריטוריאלי של ההסכם נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30–40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה וגידי במערב סיני. הכוחות המצריים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח שממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט שהפעילה ישראל בסיני, כולל אבו רודס והיישוב "שלהבת" שהיה ממוקם שם. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ.

הסכם השלום בין ישראל למצרים - 1979עריכה

  ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל למצרים
למעשה מאז ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שרר מצב מלחמה בין ישראל ובין מצרים. עד שנת 1979, השנה בה נחתם הסכם השלום בין שתי המדינות, הן נלחמו ביניהן במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור. לאחר מלחמת יום כיפור חתמו ישראל ומצרים על הסכם להפסקת אש ולהפרדת כוחות. המשא-ומתן לשלום המשיך בשיחות בין מנהיגי שתי המדינות, שהתנהלו בתיווך אמריקני בקמפ דייוויד שבארצות-הברית, והגיעו לשיאן בהסכם שלום שנחתם בין ישראל ובין מצרים ב-26 במרס 1979. ההסכם קובע את סיום מצב המלחמה בין ישראל ובין מצרים ומשרטט את קו הגבול הקבוע בין שתי המדינות. ישראל מתחייבת בהסכם להסיג את כל כוחותיה ולפנות את כל בסיסיה ויישוביה אל מעבר לקו הגבול המוסכם. בהסכם מפורטים גם הסוגים וסדרי הגודל של הכוחות הצבאיים שכל צד רשאי להחזיק ברצועות שטח מוגדרות משני צדי הגבול. עוד קובע ההסכם כי הפיקוח על יישומו יתבצע על-ידי כוחות מטעם האו"ם.[2]

בשנת 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים ובמסגרתו השיבה ישראל לשליטת מצרים את חצי האי סיני כולו ואת האיים טיראן וסנפיר.[4][5]

חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ב-26 במרץ 1979 קבעה את קו הגבול בין המדינות בקו עקבה רפיח, בזיקה להגבול המנדטורי. היישובים הישראלים שהוקמו מצידו השני של הגבול נהרסו לפי החלטת ממשלת ישראל (התכנון המקורי היה למכור את המבנים והתשתיות למצרים).

על פי הסכם השלום, נקבע קו אל ערישראס מוחמד כקו ביניים לנסיגה המתוכננת לגבול הבינלאומי. קו זה נמדד וסומן בשטח, וב-25 בינואר 1980 התייצבו כוחות צה"ל מצידו המזרחי של הקו. לאחר שנתיים ושלושה חודשים בקו הביניים, ב-25 באפריל 1982, בדיוק על פי לוח הזמנים של הסכם השלום, נסוגה ישראל אל הגבול הבינלאומי. כוחות צה"ל התייצבו באופן סמלי מעט מזרחה לקו הגבול הבינלאומי - כיוון שמצרים הסכימה לפרז שטח נרחב בחצי האי סיני, וכדי להפגין הדדיות, קבע הסכם השלום שישראל לא תציב את כוחותיה על הגבול עצמו אלא מעט מזרחה לו, כמחווה סמלית.

בעיה נוצרה באזור טאבה שכן סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. אבני הגבול שסימנו את הגבול בשטח לא הגיעו עד לחוף הים, ובמפות 1906 התגלו סתירות בין הסימון הבריטי (שהכליל את טאבה במצרים הבריטית) לסימון העות'מאני (שהכליל את טאבה בארץ ישראל העות'מאנית). לדעת ישראל, בהסתמך על המפות העות'מאניות, האזור המכונה טאבה הנמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים, בהסתמך על מפות בריטיות, טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. הפתרון היה בוררות בינלאומית שקבעה שיש לקבוע את קו הגבול בזיקה למפות המנדט הבריטי, שכן זה מה שהוסכם בחוזה השלום בין ישראל למצרים. בשנת 1989 הגיעה ישראל להסכם עם מצרים על-פיו טאבה תועבר לשטח מצרים, אולם מלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר אחרי העברת השטח למצרים. במהלך יישום ההסכם ושרטוט תוואי הגבול במפרץ אילת נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי השתייכותה של טאבה, אתר תיירותי מדרום לאילת. ישראל, שהניחה שהאזור יישאר תחת שליטתה, הקימה באזור מלון ומתקני תיירות. מצרים, לעומת זאת, טענה כי על ישראל לסגת גם מן האזור הזה. הסכסוך הפך למשבר של ממש בדרך למימוש ההסכם בין שתי המדינות. המשבר נפתר בעזרת בוררות בינלאומית, אשר קבעה שהשטח שייך למצרים. במקום הוקם מעבר גבול, המאפשר מעבר תיירים בין סיני ובין אילת.[2]

בעיה נוספת נוצרה באזור העיר רפיח. בשנת 1906, שורטט "קו עקבה–רפיח" כקו הגבול בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הבריטית. במרוצת השנים, גם לאחר כיבושה על-ידי ישראל בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, רפיח הלכה וגדלה משני צדי קו הגבול הזה. עקב השימוש בקו הגבול הישן כבסיס לקו הגבול שנקבע בהסכם השלום בין מצרים ובין ישראל, התברר כי לאחר נסיגת ישראל מסיני, רפיח בעצם נחצתה בין שתי המדינות. בשנות האינתיפאדה, העיר הייתה מוקד להברחות רבות של נשק ממצרים לרצועת עזה, למרות שצה"ל ניסה בדרכים שונות למנוע אותן. בשנת 2005, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה והעברת הרצועה לשליטת הרשות הפלשתינאית, נערך הסכם מיוחד בין ישראל ובין מצרים, ומצרים קיבלה את האחריות לפקח ולמנוע הברחות דרך קטע הגבול בינה ובין הרשות הפלשתינאית, שעובר בתוך רפיח.[2]

קביעת הגבול ופינוי סיניעריכה

פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, וכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בינואר 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר - ראו להלן).

לאחר נסיגת ישראל מחצי האי סיני בשנת 1982 במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, סומן הגבול החדש באמצעות אבני סימון, ובחלקים מסוימים באמצעות גדר תיל נמוכה. הגדר לא היוותה מכשול משמעותי למבריחים בשל גובהה ובשל כיסויה בחולות נודדים במהלך הזמן. במהלך השנים הוברחו דרך הגבול הפרוץ בעיקר סמים ונשים זרות העוסקות בזנות. ההברחות נעשו בעיקר על ידי בדואים תושבי חצי האי סיני, שגרו בסמיכות לגבול והכירו את השטח, ואת הפעילות השוטפת של המשטרה המצרית וצה"ל.

הסכמי אוסלו - 1995עריכה

  ערך מורחב – הסכמי אוסלו
על פי הסכמי אוסלו, שנחתמו ב-1995, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, "ציר כיסופים" וכן "גשר מור", היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן נותרה בשליטה ישראלית רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים הנקראת "ציר פילדלפי", ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח.

הגבול הימי בין ישראל למצריםעריכה

בשנת 2003 הוחלט כי שטח המחלוקת המכונה "המשולש הימי" הנמצא בין גבולות ישראל ומצרים, נמצא בתחום מדינת ישראל. המחלוקת לגבי הגבול הימי בין ישראל ומצרים החלה עוד בחתימת הסכמי השלום: ישראל טענה שהגבול עם מצרים הוא המשכו הימי של הגבול היבשתי ואילו המצרים דרשו לקבוע את הגבול בנקודות ציון אחרות.עד 2003 לא היה שייך הנתיב הבינלאומי לאף אחת מהמדינות.

ועדת הבוררות הבינלאומית שדנה, עם החתימה על הסכם השלום, בשאלה לאיזו מדינה שייכת טאבה, קבעה גם את הגבול הימי בניצב לגבול היבשתי. הגבול סומן בפירוט רב על ידי המרכז למיפוי ישראל ועל ידי יחידת המפות של צה"ל. המצרים לא הסכימו לכך וקמה מחלוקת לגבי שטח קטן מאוד, עשרות דונמים ימיים. עם השנים, למרות הטענה שהשטח שייך למצרים, הקפידו ספינות מצריות שלא להיכנס אליו ועגנו דרומה ממנו. במקביל, גם ספינות חיל הים המסיירות במפרץ אילת לא נהגו להיכנס לאזור. כיוון שמשרד החוץ, הגוף שמכריז על גבולות המדינה, סירב להכריז בפומבי על המשולש כשטח ישראלי מחשש לקלקול היחסים העדינים עם מצרים, החלו בעלי ספינות הקאזינו מאילת להפליג לאזור. לכן ב-2003 נקבע האזור כאזור ישראלי ובו אסורה פעילות הימורים.[6]

הקמת גדר הגבול בין ישראל למצרים - 2013עריכה

  ערך מורחב – גדר הגבול ישראל–מצרים
לאורך השנים מכיוון שהגבול ארוך יחסית, ולא היה מגודר, היה קושי רב לעקוב אחר הפעילות המתרחשת בו מה שגרם לאזור להוות נתיב הברחות מאפריקה לישראל. הברחות אילו כללו כמויות גדולות של סמים, מבקשי מקלט מאפריקה וכן נעשה לאורך הגבול סחר בבני אדם, כאשר הוברחו נשים שנחטפו לצורך תעשיית המין.[2]

בשנת 2013 הסתיימה בניית גדר הגבול בין ישראל למצרים, אשר בנייתה ארכה שלוש וחצי שנים ועלותה מיליארד ושש מאות מיליון שקלים.

גורמים במערכת הביטחון החלו לעסוק בנושא הקמת גדר על גבול מצרים עוד ב-2001, אבל משרד הביטחון, צה"ל והממשלה התנגדו להקמת גדר ביטחון.

בדצמבר 2005 אירעה חדירת מחבלים פלסטינים לתוך שטחי ישראל דרך הגבול, שהעלתה לסדר היום שוב את ההצעה להקים גדר שתקשה על מעבר באזור.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 החלו חדירות מאורגנות של פליטים ומהגרי עבודה אפריקאים, באמצעות מדריכים בדואים, ממצרים לישראל.

ב-2007 הטיל ראש הממשלה אהוד אולמרט על המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, שהיה אחראי על המעקב אחרי השלמת גדר ההפרדה במרחב התפר בין ישראל ליהודה ושומרון, לבדוק את היתכנות הקמת גדר ביטחון על גבול מצרים ורמון אכן החל בתכנונה ובנייתה תוכננה להתחיל ביוני 2008. הקמת הגדר עוכבה בשל מחלוקות תקציביות עם שר הביטחון דאז אהוד ברק ועמדת השר לביטחון פנים אבי דיכטר בעד מתן עדיפות להקמת מתקני השהיה, עד שבמהלך כהונתה של ממשלת ישראל השלושים ושתיים היווספות גורם ההסתננות הלא פלילית והתגברות איום הטרור, הובילו את ממשלת ישראל להאיץ את הקמת המכשול הקרקעי ועיבוי כוחות צבא בקו הגבול.

ביולי 2009 עלה שוב רעיון הקמת הגדר ובדצמבר החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לתמוך בהקמתה. בשנת 2010 החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו כי כל גבול ישראל-מצרים יגודר, זאת במטרה לצמצם חדירת איומים ביטחוניים ומהגרים בלתי חוקיים ממצרים לישראל. בניית הגדר הושלמה בדצמבר 2013.[7]

ב-2012 טרם הושלמה הקמת הגדר נערכה מתקפת טרור על גדר הגבול.

יישובים על הגבולעריכה

עזוז, קדש ברנע, ניצנה, באר מילכה, בני נצרים, כרם שלום

מעברי גבולעריכה

כיום פעילים בגבול ישראל-מצרים שלושה מעברי גבול (בנוסף למעבר רפיח בין הרשות הפלסטינית ובין מצרים):

  • מעבר טאבה - מעבר גבול הפתוח למעבר תיירים 24 שעות ביממה, בכל ימות השנה (למעט יום כיפור ואחד מימי חג הקורבן). הסדר מיוחד מאפשר כניסת ישראלים לחציו המזרחי של חצי האי סיני למשך 14 יום, ללא ויזה, וברכבם הפרטי.[8]
  • מעבר ניצנה (מעבר לובה אליאב) - מעבר גבול המשמש להעברת מטענים בלבד, נמצא בקרבת היישוב ניצנה, כ-200 ק"מ צפונית-מערבית לאילת.[9]
  • מעבר נטפים - מעבר גבול הסגור רוב הזמן, ולעיתים נדירות נפתח מסיבות מיוחדות. לאחרונה קמה יוזמה לפתוח את המעבר כמעבר לסיני על מנת להקל על מעבר טאבה.[10]

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 חיליק הורוביץ וישראל לוגר, מחלקת המדידות המנדטורית וגבולות א"י, המרכז למיפוי ישראל
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 הגבול בין ישראל למצרים, lib.cet.ac.il
  3. ^ ⁨נחתם הסכם שביתת־הנשה בין ישראל ומצדם ⁩ - ⁨⁨הארץ⁩ 25 פברואר 1949⁩ - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, www.nli.org.il
  4. ^ מנדל, רועי (2014-03-26). "משה דיין לסגן נשיא ארה"ב: נעלבתי מכם. שרון: לא ניסוג מיו"ש, תאבדו את המזה"ת". Ynet. נבדק ב-2022-11-30.
  5. ^ "הארבעה שסירבו לאפשר להיסטוריה לחמוק מידיהם". הארץ. נבדק ב-2022-11-30.
  6. ^ הוחלט: "המשולש הימי" בגבול מצרים - שטח ישראלי, ynet
  7. ^ N12 - לאחר 3 וחצי שנים: הושלמה גדר הגבול בין ישראל לסיני, N12, ‏2013-12-04
  8. ^ מעבר טאבה (ע"ש מנחם בגין) - מעברי גבול - אילת, GOV.IL
  9. ^ מעבר ניצנה - מעברי גבול - ניצנה, GOV.IL
  10. ^ ראש עיריית אילת - אלי לנקרי דורש לפתוח את מעבר הגבול ״נטפים״ כמעבר לסיני, חדשות אילת | רד סי אילת