המפלגה הנאצית

המפלגה הנאצית, או בשמה המלא: מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית (בגרמנית: Die Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei,‏ NSDAP), הייתה תנועה פוליטית ימנית-קיצונית, שפעלה בגרמניה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, והונהגה במשך רוב שנות קיומה בידי אדולף היטלר עד להתאבדותו. למפלגה הייתה משנה סדורה, שעיקריה נאציזם, פשיזם, לאומנות פאן-גרמנית, טוטליטריזם, גזענות בדגש על אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, אנטי-ליברליזם ואנטי-דמוקרטיה. בתחילה, התמקדה האסטרטגיה הפוליטית של המפלגה ברטוריקה אנטי-בורגנית ואנטי-קפיטליסטית, אם כי היבטים אלו הופחתו בשנות ה-30 על מנת לזכות בתמיכתם של הגופים התעשייתיים, ולאחר מכן התמקדה האסטרטגיה של המפלגה באנטישמיות ובאנטי-מרקסיזם.

מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית
Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei

סמל המפלגה: עיט הרייך, ניצב מעל צלב קרס הנתון בזר דפנה, נושא מבט לשמאלו (בשונה מ"עיט הרייך"; ניתן לראות את ההבדלים כאן)
מדינה
שם רשמי	Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei
מייסד	אנטון דרקסלר
מנהיגים	אנטון דרקסלר (1920–1921) אדולף היטלר (1921–1945) מרטין בורמן (1945)
תקופת הפעילות	24 בפברואר 1920 – 10 באוקטובר 1945 (25 שנים)
אפיון	מפלגה לאומנית ופשיסטית
אידאולוגיות	נאציזם אנטישמיות אנטי-קומוניזם
מטה	מינכן
מיקום במפה הפוליטית	ימין קיצוני
צבעים רשמיים	שחור, לבן, אדום, חום

דגל המפלגה (ובין השנים 1933–1945 גם דגל גרמניה הנאצית)

תאוריות גזעניות פסאודו-מדעיות היו אינהרנטיות לנאציזם, שבחר להפיץ את הרעיון של "קהיליית העם". מטרתו הייתה לאחד את הגרמנים ה"ראויים מבחינה גזעית" ללאום אחד מטוהר, ולהוציא מקרבו קבוצות שנתפסו כעוינות פוליטית או כנחותות פיזית ואינטלקטואלית, וגם את אלו הנראו כבני עם זר.

הנאצים ביקשו להשביח את העם הגרמני באמצעות עמידה על טוהר הגזע ואאוגניקה, תוכניות רווחה רחבות, הכפפת זכויות הפרט לטובת הכלל וקידוש הקרבתו של הפרט למען טובת המדינה, על מנת לשמור על טוהרו של הגזע הארי. הנאצים רצחו מיליוני יהודים, צוענים, פולנים ובני עמים סלאבים נוספים, ובנוסף גם נכים פיזית ונפשית. הם אכפו ורדפו, אסרו וכפו משטר הפרדה על הומוסקסואלים, אפריקאים, עדי יהוה ומתנגדים פוליטיים.

עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 הפכה את גרמניה לדיקטטורה טוטליטרית. המשטר חולל את מלחמת העולם השנייה, וביצע פשעים נרחבים נגד האנושות ובראשם שואת יהודי אירופה. אחרי כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה, המפלגה הנאצית פורקה והחל תהליך של דה-נאציפיקציה. תמיכה בה או שימוש בסמליה נחשבים לעבירה על החוק במדינות רבות בעולם.

אטימולוגיה

המונח "נאצי" נובע מן השם שניתן בגרמנית לחבר המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ונטבע בתגובה למונח הגרמני "סוצי" (Sozi), קיצור דומה לאנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. חברי המפלגה כינו את עצמם כ"נאציונל-סוציאליסטים" ולעיתים נדירות כ"נאצים" בלבד. בנוסף, המונח Parteigenosse (חבר המפלגה) היה נפוץ בקרב הנאצים.

המונח עוד היה בשימוש טרם עלייתה של המפלגה כשם גנאי רווח לאיכרים קרתניים ונבערים. במקור, הוא נגזר מהשם "איגנץ" שהוא קיצור של המונח הגרמני Ignatius (שם שניתן לגבר שמוצאו המשוער הוא לטיני, ופירושו כנראה "נלהב" או "לוהט" - עיינו במילה האנגלית ignite) אשר היה נפוץ בבוואריה, האזור בו צמחה התנועה. מתנגדי המפלגה קיצרו את שמה של המפלגה בכוונה ל"נאצי", כדי להביע זלזול.

בשנת 1933, לאחר שהיטלר השתלט על גרמניה, השימוש ב"נאצי" צומצם במדינה, אם כי האנטי-נאצים האוסטריים המשיכו להשתמש במושג ככינוי גנאי. השימוש ב"גרמניה הנאצית" וב"המשטר הנאצי" זכה לפופולריות מצד אנטי-נאצים וגולים גרמנים. לאחר מכן, המונח התפשט לשפות אחרות ולאחר מלחמת העולם השנייה השתרש אף בגרמניה עצמה.

היסטוריה

שורשי המפלגה

בניגוד למדינות מערב-אירופאיות אחרות כמו הממלכה המאוחדת וצרפת, התקשתה גרמניה לפתח מנגנון שלטוני ריכוזי, ובמשך רוב שנות קיומה הייתה קיסרות רופפת שאיחדה תחתיה נסיכויות עצמאיות למדי. בהדרגה החלה אחת מהנסיכויות הללו - פרוסיה - לצבור יותר ויותר כוח, תוך שימוש בטכניקות של ציות עיוור למנהיג, ביורוקרטיה נוקשה, מיליטריזם, שאיפה בלתי פוסקת להתרחבות טריטוריאלית ומדיניות חוץ צינית ותוקפנית. ככל שהתחזקה השפעתה של פרוסיה על גרמניה רבתי, כך חדרו ערכים אלה לחברה הגרמנית והפכו לחלק מרכזי בתרבות הלאומית. השאפתנות הטריטוריאלית של פרוסיה הובילו אותה לבסוף להשתלט על כל גרמניה, להפוך למעצמה עולמית ולהתחרות עם האינטרסים של אנגליה ושל צרפת. תחרות זו הובילה לבסוף למלחמת העולם הראשונה. לאחר התבוסה במלחמה נותרה בקרב גרמנים רבים שאיפה להתרחבות טריטוריאלית, באמצעים צבאיים כחלק אינטגרלי מגאולת האומה.

רפובליקת ויימאר שקמה בעקבות התבוסה במלחמה נתפסה בעיני רבים כממשלה מלאכותית ובוגדנית, שהוקמה על ידי הפוליטיקאים שחתמו על הסכם התבוסה המשפיל. המפלגה הנאצית צברה הון פוליטי באמצעות הצדקה תעמולתית של תחושה זו. יהודים שימשו כגורם נוח לתלות בו את כל תלאות האומה כיוון שחיו בגרמניה אך נחשבו לזרים והיו בעלי מוצא אתני ומסורת שונה. הפופולריות העולה של המפלגה הנאצית צדה את עינם של המעמדות השמרנים בגרמניה, ששאפו מצידם לשבור את איגודי העובדים, להשיב את הסדר החברתי הישן ולהחזיר את גרמניה לימי גדולתה. אלה, כמו גם התככים הפנימיים בתוככי האליטה של מעמדות אלה, סייעו לרומם את המפלגה הנאצית באופן מלאכותי ולקרב אותה יותר ויותר אל השלטון.

הקמת המפלגה

בתנאים הדמוקרטיים של רפובליקת ויימאר, הייתה התעמולה האנטישמית לאחת התופעות הבולטות בחיי המדינה. קבוצות שונות, שהיו לעיתים חלוקות מאוד בדעותיהן הפוליטיות, דגלו ברעיונות אנטישמיים והציגו תוכניות מדיניות שהכילו סעיפים בעלי אופי אנטישמי.

מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר כלכלי ומוראלי כבד בגרמניה, שהפסידה במלחמה. המשבר גרר פריחת תנועות פוליטיות קיצוניות - הן בקרב השמאל והן בקרב הימין. אחת מתנועות אלה, או לפחות מפלגה ששאפה להיות לתנועה, הייתה מפלגת הפועלים הגרמנית (Deutsche Arbeiterpartei,‏ DAP).

המפלגה הנאצית עצמה צמחה מתוך התרבות הגרמנית, הלאומנית, הגזענית והפופוליסטית של ה"פרייקורפס" (Freikorps), שהיו יחידות מתנדבים גרמניים שפעלו מתחילת המאה ה-18. יחידות אלו הורכבו מעריקים ופושעים. לאחר מלחמת העולם הראשונה נודעו בציבור כמיליצייה פרלמנטרית "ימנית", שנלחמה נגד ההתקוממויות הקומוניסטיות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך פחד כי תנועות אלו עלולות להפיל את רפובליקת ויימאר. המפלגה נוצרה כאמצעי למשוך עובדים מן הקומוניזם אל הלאומיות הפולקית.

היטלר הגיע למפלגה זו במקרה, במסגרת תפקידו הצבאי שהיה סילוק אלמנטים חתרניים (קרי קומוניסטים) משורות הצבא. ב-1919 הוא השתתף באספה קטנה ועלה לנאום כתגובה על נאום שהכעיסו. נאומו עורר התלהבות, ומספר ימים לאחר מכן הוזמן להצטרף למפלגה. לאחר התלבטות של עוד מספר ימים הוא הסכים, הן מפני שהסכים עם רעיונותיהם והן משום שראה פוטנציאל רב במפלגה הקטנה, חרף חוסר הארגון שבה.

המפלגה הייתה מורכבת בעיקר מחברי המזכירות, שמנתה שבעה. כדי לצרף חברים חדשים הכין היטלר הזמנות לפגישה החודשית, אשר כל חבר מזכירות חילק לחבריו ובני משפחתו, אולם מעט מאוד הגיעו. את ההזמנות הבאות הדפיסו בבית דפוס קטן, אולם שוב לא הגיעו אנשים רבים. אז הוחלט לפרסם מודעה באחד העתונים האנטישמים במינכן ובהתעקשותו של היטלר בחרו במקום גדול יותר כדי לנהל את הפגישה, מקום שיכול היה לאכלס כמאה אנשים. חברי המזכירות האחרים חשבו שלא יגיעו כל כך הרבה, אולם מעט יותר ממאה אנשים הגיעו לפגישה זו.

היטלר היה אמור להיות הנואם השני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה אמור לשאת דברים, למרות התנגדות חלק מחברי המזכירות, שפקפקו בכשרונותיו. כאשר החל לדבר, הפתיע את כולם בנאום רגשני, נוטה לעיתים להיסטרי. הוא תיאר זאת בספרו מיין קמפף: "דיברתי במשך שלושים דקות. ומה שקודם רק הרגשתי בתוכי, הוכח במציאות: יכולתי לדבר! לאחר שלושים דקות, האווירה בחדר הקטן הייתה מחושמלת. ההרגשה שהצלחתי חוזקה על ידי כך שהקורבן הראשון שאנשים אלו היו מוכנים לשאת היה שהם תרמו למפלגה כסף. שלוש מאות מרקים".

הכסף שימש לקניית פרסום נוסף. האטרקציה של המפלגה כעת היה היטלר שבנאומים חוצבי להבות, גינה את חוזה ורסאי והאשים את היהודים בבעיות גרמניה. אנשים הוסיפו להצטרף למפלגה שמנתה כעת כמה מאות.

היטלר לקח את השליטה על מערך הפרסום בראשית 1920. בנוסף, גייס חברים חדשים מבין האנשים שהכיר בצבא. במינכן באותה תקופה חיו חיילים רבים אשר השתחררו מהצבא ולא הצליחו להתאקלם, תוך שהם מאשימים את חוזה ורסאי ואת הפוליטיקאים בצרותיהם. חיילים אלו הצטרפו במספרים שהלכו וגדלו למפלגת הפועלים הגרמנית. אמנם היו קבוצות פוליטיות אשר ניסו גם הן לגייסם לשורותיהן, אך אף אחת לא הצליחה כפי שהצליחה מפלגת הפועלים הגרמנית.

כבר ב-1920 זכתה מפלגת העם הלאומית הגרמנית בעלת מגמה אנטישמית ל-66 צירים ברייכסטאג, ואילו ב-1924 השיגה 96 מקומות. הפלג האנשטימי הרדיקלי ביותר במפלגה התפלג ממנה והתאחד עם המפלגה הנאצית ויחד קיבלו באותן בחירות 32 צירים.

המפלגות האנטישמיות שאבו השראה מן הפרסומים האנטישמיים המרובים, שהציפו את גרמניה בשנות ה-20 ובייחוד מתאוריות אנטישמיות שהיו מדעיות כביכול שהופיעו בחיבורים של אנשי מדע, אנשי מחקר והוגי דעות שונים. רובם היו ביטוי להלכי הרוח האנטי-רציונלים והאנטי-דמוקרטים, שהתפשטו בגרמניה אחרי שנות הסבל של מלחמת העולם הראשונה ושנות הזעזועים והמשברים שבאו אחרים.

בפברואר 1920 דחק היטלר בחברי המזכירות לערוך עצרת המונים. חברים רבים התנגדו מחשש שזה עדיין מוקדם מדי ושהעצרת תופרע על ידי המרקסיסטים. היטלר כלל לא חשש מהפרעות, להפך, הוא קיבל אותן בברכה, ביודעו שזה יביא למפלגה שם של אנטי-מרקסיסטית. הוא אפילו ביקש שיקשטו את האולם בצבעים אדומים כדי להרגיז את המרקסיסטים.

היטלר הבין שעדיין חסר משהו למפלגה, סמל. בקיץ 1920 בחר בסמל, צלב הקרס. סמל זה לא הומצא על ידי היטלר. צלב הקרס מופיע בחורבות רבות מזמנים עתיקים בגרמניה. היטלר ראה את צלב הקרס בכנסייה הבנדיקטית אשר אליה הלך בצעירותו. אולם כאשר צויר צלב הקרס בתוך עיגול לבן על רקע אדום, הפך סמל זה לסמל של כוח. הסמל הפך את המפלגה פופולרית יותר.

בסוף 1920 מנתה המפלגה כ-3,000 חברים. היא שינתה את שמה בהשפעת היטלר. המילים "נציונאל סוציאליסטית" התווספו, והיא נקראה עתה מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית – Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei‏ (NSDAP).

ביסוס המפלגה

מצעד של אנשי אס אה, 1923

היטלר עם אריך לודנדורף, 1923

בראשית 1921 כבר התבסס היטלר כנואם מוכשר בפני קהל הולך וגדל. בפברואר נאם במינכן בפני קרוב לששת אלפים איש. כדי להביא אנשים לכינוס הוא שלח שתי משאיות עמוסות בחברי מפלגה, שנשאו את סמל צלב הקרס, כדי שיעשו הרבה רעש ויפזרו עלונים ברחובות, טקטיקה שנוסתה על ידי המפלגה בפעם הראשונה. מערכת התעמולה של המפלגה הלכה והשתכללה. גיוס התמיכה נעשה על ידי ביטאון ואסיפות המונים בהם אלמנטים מושכים - דגלים, מצעדים, סמלים, תזמורות, מדים – מלכודת לסחיפת העם ובמיוחד גברים צעירים, המהווים את רוב חבריה. בנוסף הנהיג היטלר טיולים לטבע, שירת עם ושאר אמצעים לליכוד החברים.

במקביל לפעילות התעמולתית הוקם באותה שנה הכוח ה"צבאי" של המפלגה - פלוגות הסער (אס אה - S.A) בפיקוד ארנסט רהם. הארגון גייס מובטלים וחיילים משוחררים, ושילם להם תמורת שירותי האלימות שלהם. האס-אה יטיל אימה בכוח הזרוע ברחבי גרמניה במשך יותר מעשור, עד פירוקו.

החברים הרבים שגייס היטלר הגדילו את השפעתו במפלגה. כתגובה ניסתה הנהגת המפלגה לאזן את כוחו על ידי צירוף קבוצה פוליטית אחרת, פעולה שגרמה להתפטרותו של היטלר. במפלגה הבינו מיד שעם התפטרותו של היטלר יגיע גם קץ המפלגה הנאצית. הם קראו לו לחזור וקיבלו את התנאי שהציב לשם כך: מינויו ליו"ר המפלגה והכפפת כל המפלגה למרותו. באמצע השנה הוא גם הוכרז כפיהרר של המפלגה, תפקיד שישמש בו עד מותו. היטלר התחבר עם האליטה העשירה והאצילה כדי לקבל מימון ולגיטימציה חברתית.

תוכנית 25 הנקודות

התוכנית הוכרזה פומבית על ידי היטלר במינכן ב-24 בפברואר 1920, בפרק הזמן בו המפלגה הייתה ידועה רק כ"מפלגת הפועלים הגרמנית" (DAP), טרם נוסף לה התואר "הנאציונל-סוציאליסטית" (NSDAP).

היטלר הציג את התוכנית בנאום סוחף שארך כ-4 שעות. במהלכו התווה היטלר את דרכה העתידית של המפלגה (מה שנודע כ-"National Socialist Program") ועסק על מגוון סוגיות כגון איחוד גרמניה כולה, דחיית חוזה ורסאי, דרישה לטריטוריות נוספות עבור תושבי גרמניה, אזרחות אשר תיקבע על ידי הגזע (שום יהודי לא ייחשב כגרמני), כל הכנסה אשר לא תגיע מעבודה תוחרם, הקמה מחדש של מערכת הלימוד והחינוך בגרמניה, חופש דת (אלא אם הדת מסכנת את הגזע הארי) וממשלה חזקה שתוכל לחוקק חוקים אפקטיביים. לדעתו של היטלר, הכנס היה הצלחה אדירה, וכך הוא כתב במיין קמפף: "כשהאולם החל להתרוקן, ידעתי שעתה עקרונות התנועה שוב לא יישכחו, הם בתנועה לכל אזרחי גרמניה".

התוכנית בת 25 הנקודות הייתה עיבוד גרמני לתוכניתו האוסטרו-בוהמית של רודולף יונג (אקטיביסט בוהמייני בולט שהצטרף ב-1909 למפלגת הפועלים הגרמנית) ונוסחה על ידי אנטון דרקסלר, היטלר, גוטפריד פדר ודיטריך אקרט. שלא כמו האוסטרים, הגרמנים לא טענו שהם ליברליים או דמוקרטיים ולא התנגדו לאריסטוקרטיה, אך הם הצרו את מעמדם של מוסדות דמוקרטיים (כלומר, הפרלמנט המרכזי הגרמני) והם קידמו זכויות הצבעה אך ורק לגרמנים - כלומר, הגבילו את זכות הבחירה.

לדברי ההיסטוריון הגרמני קרל דיטריך בראכר, המתמחה בהיסטוריה של הרייך השלישי, התוכנית נועדה להיות אמצעי תעמולה יעיל ומשכנע לגיוס ההמונים. לטענתו, מרגע שהצליחה להביא את היטלר לשלטון, היא הפכה ל'קישוט' בלבד: "בלתי ניתנת לשינוי", שעדיין לא ממשה את תביעותיה להלאמת הרכוש והפקעתו, לרפורמת אדמות ול"שבירת כבלי ההון הפיננסי".

בראכר מוסיף כי מרכיביה הרעיוניים של התוכנית לא היו חדשים וכבר ניטעו עמוק קודם לכן בתנועות האנטי-קפיטליסטיות, האימפריאליסטיות-לאומיות והאנטישמיות של גרמניה, אוסטריה ובוהמיה. הרעיונות שכן חודשו על ידי היטלר וגוטפריד פדר היו שבירת חוזה ורסאי והקריאה לשבירת כבלי ההון הפיננסי במדינה, בהתאמה.

על פי מוזיאון השואה של ארצות הברית, התוכנית נותרה הצהרת המטרות הרשמית של המפלגה הנאצית, אם כי בשנים מאוחרות יותר המפלגה בחרה להתעלם מנקודות רבות.

להלן מקבץ מסעיפי התוכנית:

1. אנו דורשים את איחודם של כל הגרמנים אל תוך "גרמניה הגדולה" על בסיס זכותו של העם להגדרה עצמית.
2. אנו דורשים שוויון זכויות לעם הגרמני ביחס לעמים אחרים; וכן ביטול הסכמי השלום כמו הסכם ורסאי והסכם סן ז'רמן.
3. אנו דורשים אדמה וטריטוריה (מושבות) עבור קיומו של העם שלנו והתיישבות עבור אוכלוסייתנו העודפת.
4. רק חבר בגזע יכול להיות אזרח. חבר בגזע יכול להיות רק אדם בעל דם גרמני, ללא קשר לאמונתו. כתוצאה מכך, אף יהודי אינו יכול להיות חבר גזע הארי.
5. ביטול הכנסות שמקורן אינו מעבודה.
6. אנו דורשים את הלאמת הענפים, כמו אנרגיה ופיננסים.
7. אנו דורשים חלוקה מחדש על הרווח מהתעשייה הכבדה.
8. אנו דורשים חופש דת לכל הזרמים הדתיים בתוך המדינה כל עוד הם אינם מסכנים את קיומה או מתנגדים לחושיו המוסריים של הגזע הגרמני. המפלגה ככזו תומכת בנצרות מבלי לכבול את עצמה באופן חד-צדדי לקבוצה מסוימת. ככזו, הנצרות נלחמת ברוח היהודית-מטריאליסטית שבסביבתנו, ומשוכנעת כי החלמתו של עמנו תצליח רק אם נפעל על פי הכלל: "טובת הקהילה לפני טובת היחיד".
9. אנו דורשים שעל המדינה תוטל האחריות למתן ההזדמנות לפרנסה ולדרך חיים של אזרחיה. אם לא ניתן לקיים ולפרנס את כלל אוכלוסיית המדינה, יש לגרש מהרייך את בני העמים הזרים (שאינם אזרחי הרייך).

הפוטש במרתף הבירה

ערך מורחב – הפוטש במרתף הבירה

המשבר שפרץ בגרמניה בעקבות פלישת צרפת לחבל הרוהר ב-1923 הוביל את הנאצים וגם קבוצות קיצוניות אחרות להרגיש כי זה הזמן להכות. גרמניה הייתה למרקחה פוליטית, והמפלגה הנאצית שמנתה כעת 55,000 חברים דרשה פעולה. אדולף היטלר ידע שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו. היטלר ושאר מנהיגי הנאצים תכננו פעולה שבה יחטפו את מנהיגי הממשלה הבווארית, ובאיום בנשק יאלצו אותם לקבל את היטלר כמנהיגם. בהמשך הם ישיגו את עזרת גיבור מלחמת העולם הראשונה, הגנרל אריך לודנדורף וישתלטו על הצבא, בטענה של מרי אזרחי, ויפילו את המשטר הדמוקרטי. הנאצים החליטו לפעול כאשר נודע להם שעומד להיות כינוס גדול של אנשי עסקים באולם בירה במינכן. אורחי הכבוד של הכינוס היו אמורים להיות אנשי הממשלה הבווארית אותם רצו לחטוף.

ב-8 בנובמבר 1923 פסע היטלר ביחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס תוך שהוא גורם לפאניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק: "המהפכה הלאומית החלה... איש לא יעזוב את האולם, ואם לא יהיה מיד שקט, תיפתח עליכם אש ממכונת ירייה. הממשלה הגרמנית הוסרה וממשלה זמנית חדשה הוקמה. השתלטנו על הצבא והמשטרה והעיר נמצאת תחת שלטון צלב הקרס". שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת מה קורה בחוץ. היטלר הצליח לשכנע את שלושת המנהיגים הבכירים שהיו במקום לתמוך בו והקהל החל להריע לו. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא כשלו במשימה, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. היטלר ניסה לשכנע את החיילים להיכנע, אך ללא הצלחה יתרה. בינתיים באולם הבירה הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות שהם ישמרו אמונים להיטלר וחמקו מהמקום. לאחר כישלון השכנוע חזר היטלר לאולם ולהפתעתו גילה שניסיון ההפיכה שלו כשל לחלוטין. למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית, כולל פלוגות הסער והעיתון. היטלר נאסר ועם התמוטטות ההפיכה שלהם, נראה היה שהקיץ הקץ על המפלגה הנאצית. אך משפטו ומאסרו של היטלר הביאו לשינוי הגישה ודרך הפעולה של המפלגה - לזאת שתעלה אותם לשלטון.

דרך חדשה

כאשר השתחרר היטלר בדצמבר 1924 הוא מצא את המפלגה בשפל חמור. אך הייתה לו כבר תוכנית חדשה לתפיסת השלטון: מצד אחד לקבל לגיטימציה ציבורית ולפעול, למראית עין, על פי החוק. מצד שני תימשך הפעילות החתרנית והאלימה, אך תחת פני השטח. באמצעות השילוב הזה קיווה היטלר להשיג את יעדו החדש: עלייה לשלטון דרך הדמוקרטיה - השתתפות בבחירות לפרלמנט.

צעדו הראשון היה להחזיר את המפלגה למעמדה הקודם. הוא נפגש עם ראש הממשלה וילהלם מרקס, והבטיח לו שמעתה המפלגה הנאצית תפעל רק בדרך החוק. לאחר מכן, בפברואר 1925 ערכה המפלגה הנאצית את הכינוס הראשון הגדול שלה מאז הפוטש. לאחר שעתיים של נאום בפני הקהל המשולהב החל היטלר שוב לאיים על הממשלה, המפלגה הדמוקרטית, היהודים והמרקסיסטים. משום כך אסרה עליו הממשלה לשאת נאומים בציבור למשך שנתיים, דבר שגרם לו בעיה קשה, שהרי עיקר הצלחת המפלגה נבעה מיכולתו לנאום ולשלהב את הקהל. אולם היטלר כבר החל לארגן את המפלגה הנאצית מחדש.

מימוש תוכניתו של היטלר התחיל ברמה הארגונית. המפלגה חולקה לשני חלקים: על חלק אחד הוטלה המשימה להפיל את הממשלה הדמוקרטית וחלק שני תוכנן להקים ממשלת צללים - ממשלה נאצית מאורגנת, שעם סילוק השלטון הדמוקרטי תתפוס את המקום הריק. ממשלה זו הייתה מסודרת ומחולקת למשרדים בכל התחומים (חקלאות, פנים, אוצר, חוץ, משפטים, תרבות וכן גזע).

המפלגה החלה בפנייה לגילאים צעירים יותר. הוקמה תנועת "הנוער ההיטלראי", שהייתה חיקוי של תנועת הצופים ואליה יכלו להצטרף נערים בגילאי 15 - 18. בנוסף הוקמה אגודת הנערות הגרמניות ותנועת נשים.

כוחותיה הפרה-מיליטריים של המפלגה החלו להתפתח ולהתארגן. פלוגות הסער של האס אה חוזקו ואורגנו מחדש. הם הכו מתנגדים פוליטיים, פיזרו אספות יריבות, איימו, השחיתו רכוש, וסתם התקוטטו. לגופם לבשו מדים חומים (על כן כונו "החולצות החומות"), על זרועם סרט עם ציור צלב הקרס, לרגליהם מגפיים ולראשם כובע. מדים אלו היו כלי חשוב בזיהוי והכרה של האנשים ברחוב את תנועת הנאצים - במיוחד להשלטת פחד והרתעה.

בזמן הזה, 1926 הוקמה בתוך פלוגות הסער, יחידת עילית קטנה שחבריה היו מיועדים להיות שומרי ראשו של היטלר, אשר מקבלים פקודות ישירות ממנו. קראו לה יחידת המשמר, Schutzstaffel ובקיצור אס אס. האס-אס אימצו לעצמם מדים שחורים, מהם נגזר כינויים "החולצות השחורות", שהיו חיקוי למדי הפשיסטים האיטלקים. למפקד האס-אס מונה היינריך הימלר, שיהיה לאחד מהאנשים החזקים בגרמניה עם עליית הנאציזם לשלטון.

אולם למרות כל מאמצי המפלגה להתארגן, הם נתקלו בבעיה שפגעה בהצלחתם. המצב בגרמניה השתפר תחת הממשלה של שטרזמאן, שעלתה בסוף 1923 והצליחה לעורר את הכלכלה ולשפר את יחסי החוץ. לגרמניה היה כעת נשיא חדש, פאול פון הינדנבורג, שנבחר ברוב קולות על ידי השמרנים ומפלגות המרכז כדי להביא יציבות ושקט לרפובליקה. הפחתת האבטלה והיציבות הכלכלית הרסו את המוטיבציה לפנות לפוליטיקה רדיקלית. המפלגה סבלה מגידול איטי, ומספר חבריה היה 17,000 בתחילת 1926.

מעמדו של היטלר חוזק פעם נוספת כאשר הוכרז שנית כ"פיהרר". באותו זמן הוא פגש את יוזף גבלס, שהתגלה כבעל כישורים רטוריים. גבלס נשלח על ידי היטלר לברלין באוקטובר 1926, כדי לארגן את המפלגה שם מחדש ולהעלות את המפלגה הנאצית לתודעת הציבור. בברלין צבר גבלס, שר התעמולה לימים, ניסיון רב. הוא ארגן כינוסים, נאם נאומים, הוציא עיתון לאור ויצר פרובוקציות ועימותים עם הקומוניסטים. כמות החברים במפלגה החלה לעלות.

אולם בעיות חדשות צצו לאחר שאנשי האס אה הכו כומר זקן שהפריע באחד מנאומיו של גבלס. המשטרה הכריזה על המפלגה הנאצית בברלין כלא חוקית ועל איסור נשיאת נאומים בציבור בכל רחבי גרמניה הפרוסית. בסופו של דבר האיסור היה לזמן קצר בלבד. הוא הוסר בקיץ 1927, אז הגיע היטלר לברלין ונשא נאום בפני 5,000 תומכים.

ב-20 במאי 1928 התקיימו הבחירות בגרמניה. הנאצים קיבלו רק 2.6% מהקולות אשר העניקו להם 12 מושבים בפרלמנט, כולל אחד לגבלס ואחד לגרינג. התוצאות היוו מכה קשה להיטלר ולמפלגה. אחרי ארבע שנים של תעמולה אינטנסיבית, הם קיבלו 100,000 קולות פחות מהבחירות של 1924.

העלייה לשלטון

ערך מורחב – עליית הנאצים לשלטון

לפני השפל הגדול ב־1929 היו למפלגה הנאצית כ־100,000 חברים במדינה של 60,000,000 תושבים. על אף שהייתה מפלגה קטנה יחסית, המפלגה הנאצית הייתה מאורגנת ביותר ומוכנה לפעול בין רגע, כשיגיע רגע הפקודה. גם בתקופה יחסית טובה זו כבר החלה האבטלה לגדול ובמקומות מסוימים בצפון גרמניה החלו לגלות עניין במפלגה הנאצית, לאור פשיטות רגל של איכרים קטנים שם ולאור מצבם של רבים שהאינפלציה הקשה של 1923 הרסה את חסכונותיהם ותוכנית היצוב לא פתרה את מצבם.

בזמנים קשים שבאו, האזרחים היו מוכנים לשמוע כל דבר ומכל אחד, בוודאי מדמגוג מוכשר כמו אדולף היטלר. המפלגה הנאצית פתחה במתקפת תעמולה שטרם נראתה כמוה בגרמניה. גבלס ניהל בצורה מבריקה את אלפי הפגישות, תהלוכות לפידים, כנסים, הדבקת מודעות והוצאת העיתון הנאצי וחלוקתו בכל רחבי גרמניה.

עבור היטלר, אמן הנאומים, ההזדמנות לשחרר את כישרונו הגיעה. הוא נסע לכל רחבי גרמניה, נשא נאומים בכל מקום, הגיע לכינוסים, לחץ ידיים, חתם על תמונות ואפילו נשק לתינוקות. בנאומיו הוא הציע לגרמנים את מה שהם היו צריכים - עידוד. הוא חילק להם הבטחות מעורפלות ועם זאת נמנע מלהיכנס לפרטים. הוא השתמש במשפטים קצרים וקליטים שוב ושוב. הופעותיו תוכננו בקפידה. הקהל תמיד נדרש להמתין כדי לתת למתח לגבור, רק כדי שיישבר עם כניסת לובשי החולצות החומות הנושאים דגלים מוזהבים, לצלילי מרש צבאי המנוגן ברקע ולבסוף כניסתו של היטלר לאולם כשברקע שאגת החיילים הייל היטלר. ההשפעה בתוך האולם הסגור עם כל הדגלים, המוזיקה והדקורציה הייתה מאוד חזקה ומהפנטת.

ראש הממשלה החדש, היינריך ברונינג, לא הצליח להשיג הסכמה לתוכניתו הכלכלית ולכן ביקש מהינדנבורג לערוך בחירות חדשות לרייכסטאג. ב־14 בספטמבר 1930 קיבלו הנאצים 6,371,000 קולות, למעלה מ-18 אחוזים מהבוחרים, ובכך זכו ב־107 מושבים בפרלמנט הגרמני. זה היה ניצחון גדול לנאצים שהפכו בן לילה מהמפלגה הקטנה ביותר, למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. פלוגות סער בבגדים אזרחים חגגו את ניצחונם באמצעות שבירת החלונות בבתי עסק, מסעדות וחנויות של יהודים.

פתיחת מושב הרייכסטאג החמישי, 13 באוקטובר 1930

היטלר עם חברי מפלגה נוספים ב"בית החום", 1930

חודש לאחר הבחירות, ב־13 באוקטובר 1930, לבושים במדיהם החומים, נכנסו הנבחרים הנאצים לבית הפרלמנט כבמסדר. כאשר נקראו בשמותיהם ענה כל אחד מהם: "נוכח! הייל היטלר". לנאצים לא הייתה כל כוונה לשתף פעולה עם הדמוקרטים, ביודעם שהמצב המתדרדר במדינה יהיה אך ורק לטובתם.

למפלגה הייתה כעת מפקדה חדשה במינכן, "הבית החום". כסף זרם למפלגה מכל הכיוונים. בעלי המפעלים הגדולים בגרמניה ראו בנאצים את גל העתיד, ותרמו כסף רב להיטלר בתקווה שיגיע לשלטון. בכסף זה השתמשה המפלגה לממן את תשלומי המשכורות למספר הגדל והולך של בעלי המשרות במפלגה ולממן את מכונת התעמולה הנאצית שבנה גבלס. גם ראשי שלטונות הצבא תמכו בהיטלר בתקווה שאכן יקרע את חוזה ורסאי כפי שהבטיח, ויבטל את הגבלת 100,000 החיילים שהוטלה על צבא גרמניה. היטלר גם הבטיח לגנרלים שברגע שיעלה לשלטון, הוא יעלה את הצבא הגרמני לגבהים חדשים, דברים אותם הגנרלים רצו לשמוע.

פלוגות הסער של המפלגה המשיכו להוות מוקד לצרות. הן השתוללו ברחובות, עשו מהומות, ודרשו להיות הצבא המהפכני החדש של גרמניה, למרות פקודתו של היטלר לשמור על פרופיל נמוך. היטלר נאלץ להשתמש בחיילי האס אס בפיקודו של היינריך הימלר עצמו כדי לדכא התקוממות קטנה של פלוגות הסער בברלין. היטלר הטיל על ארנסט רהם לארגן מחדש את פלוגות הסער, שמנו כעת למעלה מ-60,000 איש. אולם, חיילי פלוגות הסער וההנהגה שלהם עתידים להמשיך להוות בעיה להיטלר בשנים הבאות.

ויכוחים פוליטיים בפרלמנט בין כל המפלגות גרמו לשלטון מתנדנד. גם ההפרעות בדיונים בפרלמנט תחת הנהגתו של הרמן גרינג המשיכו את החתירה תחת השלטון הדמוקרטי בגרמניה. היטלר נפגש עם הנשיא הישיש, הינדנבורג, אבל לא הצליח להרשימו כלל.

בגרמניה, שנתיים לאחר תחילת השפל הכלכלי, היה המצב גרוע ביותר. סבל אנושי רב, מיליוני מובטלים, פשיטות רגל חדשות לבקרים, חסרי בית ישנים ברחובות, רעב. ברחובות אנשים נלחמו על כל דבר, הורגים אחד את השני, אך ממנהיגיהם הפוליטיים לא שמעו כלום. במספרים הולכים וגדלים בצרתם פנו כולם לאדם היחיד אשר המשיך להיות עקבי ולהציע פתרון, היטלר והבטחתו לעתיד טוב יותר.

בראשית שנת 1932 קיבל היטלר הזמנה מאת הנשיא הינדנבורג לבוא לברלין כדי לדון בהארכת תקופת כהונתו של הינדנבורג, דבר ששימח את היטלר מאוד. "כעת הם נמצאים אצלי בכיס! הם הכירו בי כשותף למשא ומתן איתם" - ציין היטלר לרודולף הס. היטלר נסע לפגישה בברלין, אך לא התחייב לכלום (לא הייתה לו כל סיבה להענות לבקשה ובכך לעזור לדמוקרטים להישאר בשלטון).

מכונית ששימשה את התעמולה הנאצית בבחירות לנשיאות של 1932

בפברואר 1932, הודיע הנשיא הינדנבורג בחוסר רצון כי הוא "רץ" לנשיאות פעם נוספת. היטלר החליט כי גם הוא ירוץ לנשיאות גרמניה. "חופש ולחם" זו הייתה סיסמת הבחירות של היטלר מול הנשיא העייף הינדנבורג. יוזף גבלס פתח במתקפת תעמולה רחבת היקף. נאומים נשאו באלפים. מפגשים וכנסים בכל יום ובכל עיר. חולקו מיליוני עלונים ועותקים של העיתון הנאצי. גבלס גם השתמש בטכנולוגיה החדישה, סרטים ותקליטים, כדי לתעד ולפרסם את נאומיו של היטלר.

הנשיא הינדנבורג לעומת זאת לא עשה דבר. הוא סמך על שמו וניסיונו כמו גם על קולות הגרמנים שרצו לשמור את הרדיקלים מחוץ לשלטון. יוזף גבלס קיווה שהיטלר ינצח בבחירות, אך להיטלר היו ספקות ביכולתו להסיר את הינדנבורג הזקן מכס הנשיאות. אולם התעמולה הייתה עוד הזדמנות לזכות בתמיכה נוספת לו ולמפלגה. רבים בגרמניה ראו במפלגה הנאצית את גל העתיד. לאחר הצלחת המפלגה בבחירות 1930 אלפים נרשמו כחברים במפלגה. בקיץ 1932 עם 6,000,000 מובטלים, אי סדר בברלין, רעב והריסות בכל רחבי המדינה, פני האנשים היו נשואות אל היטלר.

ב־13 במרץ 1932 זכה היטלר ב 11,339,446 קולות, כ־30 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג זכה ב־18,651,497 קולות כ־49 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג נכשל בהשגת רוב של 50 אחוז מכלל הבוחרים ונדרשו בחירות נוספות בחודש שלאחר מכן. בסיבוב הבא זכה היטלר ב־36 אחוזים מכלל הקולות אך הינדנבורג זכה ב־53 אחוז מהקולות, רוב מוחץ אשר העניק לו תקופת כהונה נוספת.

היטלר תקף את ברינינג על שלא התקרב לימין, כמצוות הינדנבורג. בסופו של דבר הלחץ על ראש הממשלה היה גדול מדי והוא התפטר. במרוצת תשעת החודשים הבאים, מונו שני ראשי ממשלה, הראשון פרנץ פון פאפן והשני קורט פון שלייכר. העם השתולל, הוא היה מוכה רעב ואלימות פיזית פשתה ברחובות. הנשיא הינדנבורג כבר לא ידע מה לעשות. מבחינה פוליטית לא יכול היה איש פרט להיטלר לתפקד, אי לכך ב־30 בינואר 1933 הפך היטלר לראש ממשלת גרמניה. בצאתו ממשרדו של הינדנבורג נכנס למכוניתו לקול מצהלות ותשואות הקהל תוך שהוא בוכה ואומר "...עשינו את זה, עשינו את זה...".

"...זה כמו חלום - ספור אגדה. הרייך החדש נולד. ארבע עשרה שנות עבודה הוכתרו בניצחון. המהפכה הגרמנית החלה!" כתב יוזף גבלס ביומנו ב־30 בינואר 1933. לגנרל לודנדורף, חברו של היטלר משכבר הימים, היה זה סיוט. הוא שלח מברק לנשיא הינדנבורג בזו הלשון: "במינוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו".

נבואתו של לודנדורף הייתה מדויקת. תוך מספר שבועות יהפוך היטלר לדיקטטור בלעדי בגרמניה, יפעיל את שרשרת האירועים אשר הובילה למלחמת העולם השנייה, למותם של שישים מיליון בני אדם ולשואה.

סמל המפלגה על חוברת מהסניף בחיפה, לפני המלחמה

מספר הקולות לו זכתה המפלגה הנאצית בבחירות בהן השתתפה:

הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת ויימאר
בחירות	הצבעה	אחוז	מושבים ברייכסטאג	הערות
מאי 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית)	1,918,300	6.5	32	בתקופת מאסרו של היטלר
דצמבר 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית)	907,300	3.0	14	עם שחרורו של היטלר ממאסר
20 במאי 1928	810,100	2.6	12	שיא תקופת שטרזמן
14 בספטמבר 1930	6,409,600	18.3	107	אחרי פרוץ המשבר הכלכלי
31 ביולי 1932	13,745,800	37.4	230	אחרי מועמדותו של היטלר לנשיאות
6 בנובמבר 1932	11,737,000	33.1	196	הבחירות הדמוקרטיות אחרונות
5 במרץ 1933	17,277,000	43.9	288	אחרי עליית היטלר לשלטון

המפלגה הנאצית בשלטון

ערך מורחב – גרמניה הנאצית

פנקס החבר של המפלגה הנאצית, מ-1939

עם עלייתו לשלטון היטלר התחיל בסילוק כל שאר המפלגות הפוליטיות. עד מהרה המפלגה הנאצית הייתה למפלגה היחידה. בהדרגה היא הפכה לארגון מרכזי בניהול המדינה, ולמעשה נוצרה זהות בין מנגנון המפלגה למנגנון המדינה בכל הרמות - מהפקידים הזוטרים עד לשרים.

המפלגה הנאצית לא הסתפקה בכך שניפצה את הדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר. האידאולוגיה דרשה להשליט בגרמניה טוטליטריזם - שליטה בכל תחומי החיים - בפרט, בתרבות, בחברה, בכלכלה ועוד כל זאת בעיקר על ידי תעמולה מפותחת. התעמולה הנאצית פעלה רבות ל"חינוך מחדש" של האוכלוסייה הגרמנית. בין השאר, הוקמה ליגת הנשים הלאומית-סוציאליסטית בראשות גרטרוד שולץ-קלינק, שמטרתו הייתה להניע את הנשים לנטוש את העולם האקדמי-מקצועי, לטובת חיי משפחה והולדת ילדים רבים ככל האפשר ובכך יחזקו את "הגזע הארי".

מעבר לכך, חתרה המפלגה לממש את תורת עליונות הגזע הארי, על ידי הרחקה מהחברה הגרמנית (ובהמשך חיסול פיזי) של בני גזעים "נחותים" יותר, כגון יהודים וצוענים ועל ידי כליאתם של הומוסקסואלים בני הגזע הארי במחנות ריכוז לצורך "חינוכם מחדש" כדי שיתרבו ויתרמו להתפתחותו הטבעית של הגזע הארי. כנגד גרמנים ארים שסבלו ממחלות נפש, נכות פיזית או פיגור הפעיל השלטון הנאצי עיקור בכפייה ומשנת 1939 רצח עשרות אלפים מהם במסגרת מה שכונה "תוכנית T4 - אותנסיה". בכך פעלה ברוח פירוש הדרוויניזם החברתי של עקרון הברירה הטבעית ו'טיהור הגזע'.

מאחר שהמפלגה הנאצית יצרה שלטון טוטליטרי, גרמניה תחת שלטונה מכונה גרמניה הנאצית.

הנאצים ירדו מהשלטון בגרמניה רק עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה ב-1945. למרות זאת, עד היום קיימות תנועות בעלות מאפיינים נאציים. אנשים המשתייכים לתנועות כאלו מכונים נאו נאצים (נאצים חדשים), ופעילותם היא בלתי חוקית בגרמניה ובמדינות נוספות ואף קיימים נגדה חוקי מניעה.

סממני המפלגה

למפלגה הנאצית היו מספר סממנים בולטים שייחדו אותה מכל היתר. ססמת המפלגה הנאצית הייתה "הידד לניצחון" (זיג הייל) וכן "הידד להיטלר" (הייל היטלר), הסמל היה צלב קרס וגם ברק, ההצדעה הייתה במועל יד והנפתה קדימה.

מבנה המפלגה

חלוקת הרייך למחוזות פוליטיים (גאו)

בראש המפלגה עמד יו"ר המפלגה (פיהרר) אדולף היטלר שהייתה לו שליטה אבסולוטית על הארגון. כל שאר נושאי התפקידים היו מחויבים לציית להוראות היו"ר. מתחתיו עמדו הרייכסלייטרים (Reichsleiter) ב"מטה סגנו של הפיהרר" (Der Stab des Stellvertreters des Führers), שהוקמה ב-1934 ונוהלה בידי רודולף הס, סגנו וממלא מקומו של היטלר. לאחר ה-10 במאי 1941 הפכה הלשכה ל"משרד המפלגה" ובראשו עמד מרטין בורמן. המטה ישב במינכן, שימש כגוף ניהולי מרכזי והיה מעורב בכל ההחלטות הפוליטיות והמפלגתיות ברייך. הרייכסלייטרים היו כפופים ישירות להיטלר, מספרם גדל בהדרגה והגיע ל-18 וסמכויותיהם היו פחות או יותר שקולות לשרי הקבינט (Reichsminister). כפילות זו הייתה מכוונת מצד היטלר והיוותה מקור לחיכוכים ומאבקי כוח אישיים במהלך השנים. כל רייכסלייטר היה אחראי על תחום מסוים בחיי המדינה.

מבחינה גאוגרפית, חילקה המפלגה הנאצית את הרייך הגרמני בשנת 1925 ל-33 אזורים "גאו" (Gau). בשנת 1941 השתנה מספר האזורים ל-43. בראש כל גאו עמד גאולייטר. רוב מוחלט של הגאולייטרים היו חברי אס אס או אס אה ומוכרים להיטלר אישית, שאף מינה אותם לתפקידם. כל סניפי המפלגה מחוץ לגרמניה נכללו בגאו אחד נפרד. כל גאו חולק ליחידות המשנה הבאות:

• נפה (Kreis) - נוהל בידי קרייסלייטר
• קבוצה מקומית (Ortsgruppe) - נוהלה בידי אורתסגרופנלייטר
• תא (Zelle) - נוהל בידי צלנלייטר
• בלוק (Block) - נוהל בידי בלוקלייטר. כל בלוק מנה כ-40 עד 60 בתי-אב.

דשי הדרגה של חברי המפלגה, ממועמד-שאינו-חבר, הזוטר ביותר (שמאל למעלה) ועד לגאולייטר ורייכסלייטר, למטה מימין.

תת-ארגונים

למפלגה היו כפופים ארגוני המשנה הבאים:

• האס אה - פלוגות הסער
• האס אס והוואפן אס אס - פלוגות המגן, ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית
  • הוואפן אס אס - הזרוע הצבאית של האס אס
• ארגון הנשים הנאצי (NS-Frauenschaft, NSF) - בראשו עמדה גרטרוד שולץ קלינק
• ארגון הנערות הנאצי (Bund Deutscher Mädel, BDM)
• הנוער ההיטלראי (HJ) - ארגון הנערים
• ארגון הספורט הנאצי - ארגון המפלגה לעידוד וקידום פעילות גופנית
• איגוד הסטודנטים הנאצי (NS-Deutscher Studentenbund, NSDStB)
• גיס הטייסים הנאצי (NS Fliegerkorps, NSFK)
• גיס הנהגים הנאצי (NS Kraftfahrkorps, NSKK) - ארגון צבאי-למחצה, שעסק בהכשרת נהגים וסייע לוורמאכט במתן תמיכה תחבורתית במהלך מלחמת העולם השנייה
• איגוד המרצים הנאצי (NS Deutscher Dozentenbund, NSDDB) - הוקם ביולי 1944
• ארגון החוץ (Auslandsorganisation, AO) - הארגון הקים סניפים ברחבי העולם ובראשו עמד ארנסט וילהלם בוהלה במעמד של גאולייטר. סניפים הוקמו בין השאר בארצות הברית, בשווייץ, בארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, קהיר וביירות. רק בעלי דרכון גרמני היו רשאים להצטרף לארגון.

ראו גם

• נאציזם
• התעמולה הנאצית
• הנוער ההיטלראי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המפלגה הנאצית בוויקישיתוף

• המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, באתר מט"ח
• מצע "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית", באתר מט"ח
• המפלגה הנאצית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Patrick Gensing Was ist eigentlich Rechtsextremismus ? inTagesschau17.1.2017 ARD

("מהי בעצם הקיצוניות הימנית?") (בגרמנית)