ליטאים (זרם)
ליטאים (ביידיש: ליטוואקעס) הם יהודים חרדים אשכנזים שאינם משתייכים לתנועת החסידות.
מקור השם "ליטאים" ברצונם לשמר את מסורת ישיבות ליטא, בתקופה של ההתנגדות לחסידות (שמקורה באוקראינה עם הבעל שם טוב, ובהמשך בפרט בגליציה), בהובלת הגאון מווילנה ותומכיו בשלהי המאה ה-18[1]. לצד מוסד הישיבה המודרני, הוקמה במרחב הליטאי גם תנועת המוסר, שנעשתה גם היא מזוהה עם המתנגדים.
המאבקים המשותפים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בין מתנגדים (הליטאים) לחסידים, והשם "ליטאים" נעשה רווח כתחליף. במאה העשרים, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והחורבן של השואה, כל החרדים הלא-חסידיים התגבשו סביב עולם הישיבות. בכללם היו רבים מאוד שלא היו ממוצא ליטאי-"מתנגדי", כמו אורתודוקסים מהונגריה וכן נאו-אורתודוקסים מגרמניה. כך התקבע המונח "ליטאים" במשמעותו הנוכחית.
היסטוריה
עריכה
מאמצע המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-18 שלטה הדוכסות הגדולה של ליטא, שהייתה שותפה באיחוד הפולני-ליטאי מ-1569, בנחלות רחבות ידיים: היא כללה את שטחי רוסיה הלבנה (בלארוס), לטביה ואזורים נוספים במזרח פולין דהיום. לאחר חלוקת פולין השלישית ב-1795 הוסיפה יהדות ליטא, תחת שלטונה של האימפריה הרוסית, לשמור על מאפיינים כמו ניב משותף של היידיש והגייה זהה של לשון הקודש. כאשר הוקמה מדינת ליטא העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, התגוררו רק חלק מן היהודים הליטאים באזור שלטונהּ, ורובם חיו בשטחי הרפובליקה הפולנית השנייה, לטביה או ברית המועצות.
למרחב הגדול של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור רק באופן מוגבל במאה ה-18, תוך היתקלות בהתנגדות עזה בהנהגת הגר"א, על רקע השינויים שהנהיגה בנוסח התפילה, מנהגיה החדשים והשקפה שנתפשה ככפרנית על ידי מתנגדיה. עם זאת, מספר חצרות כמו חסידות חב"ד וחסידות קרלין צמחו במרחב הליטאי.
הן מתוך הפולמוס עם החסידים והן בעקבות הצורך להתמודד עם כלל אתגרי התקופה, פיתחו המתנגדים הליטאים השקפה שייחסה חשיבות עליונה ללימוד התורה. השקפה זו גובשה בספר "נפש החיים" שכתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, שהקים ב-1802 את הישיבה הליטאית הראשונה, ישיבת וולוז'ין. בהמשך הוקמו ישיבות נוספות ובהן ישיבות קלם, סלובודקה, טלז, ופוניבז'. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות דוגמת גרודנו, בריסק, ברנוביץ', סלוצק ומינסק; אחרות הוקמו בעיירות קטנות דוגמת מיר, קלצק, טלז וקלם. מעמדו של ראש הישיבה במוסדות האלה כמנהיג כריזמטי היווה מעין בבואה לדמותו של האדמו"ר החסידי (במקביל, אימצו גם החסידים את מוסד הישיבה).
תגובה נוספת של המתנגדים הייתה תנועת המוסר שהקים רבי ישראל מסלנט, שהיוותה חלופה לרוחניות החסידית, תוך דגש על עבודת המידות. שיטת המוסר ובמיוחד הלמדנות נותרו מזוהות עם הליטאים עד ימינו, ומהוות נדבך מרכזי ב"השקפת העולם" הליטאית.
בגליציה ניצחו החסידים במהירות, ובהונגריה הייתה השפעתם חלשה ולא הביאה להתנגדות קיצונית. הלא-חסידים שם, בעיקר בהונגריה, נודעו כ"אשכנזים" כיוון שהתפללו בנוסח אשכנז, לעומת החסידים שהתפללו בנוסח ספרד.
העימות בין החסידים והמתנגדים במזרח אירופה הלך ושכך במהלך המאה ה-19, כשעלה הצורך להתייצב מול ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות ותנועות אחרות שאיימו על שני הציבורים. ב-1912 נטלו נציגים משני המחנות חלק בייסוד אגודת ישראל, ובין מלחמות העולם היה החפץ חיים למנהיג מקובל על החרדים המזרח-אירופאים כולם[3], שנזקקו יותר ויותר להתבצרות תרבותית.
לאחר השואה, עם התבססות עולם הישיבות הליטאי והחברה סביבו בישראל, בארצות הברית ובמערב אירופה, נספחו אליהם לא-חסידים רבים, כולל יוצאי ארצות שכלל לא היו בטווח המחלוקת עם החסידים, כמו גרמניה. בימינו החלוקה בין החרדים תלויה פחות בארצות מוצא ויותר בשיוך חברתי ובמוסדות חינוך. כמו כן חלק מן ההבדלים בין החסידים למתנגדים הצטמצמו, כגון הדגשת מעמדם של המנהיגים הרוחניים.
בישראל
עריכה
בתקופת קום המדינה המנהיגים הבולטים של ציבור זה היו החזון איש והרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ולאחר פטירתם הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי (הידוע בכינויו "הסטייפלר"). במדינת ישראל מייצגת מפלגת דגל התורה את הליטאים. מפלגה זו, שהוקמה בשנת 1988, מתמודדת בבחירות בעשורים האחרונים יחד עם המפלגה החסידית אגודת ישראל, ברשימת "יהדות התורה".
חלק מהספרדים שלמדו בישיבות ליטאיות בישראל התקרבו במידה רבה ל"השקפה" ולאורחות החיים הליטאיים. רבים מהם אוגדו בארגון "מרביצי תורה ספרדים", בהנהגת הרבנים ניסים טולדנו, יעקב טולדנו, יעקב משה הלל ויהודה עדס. זרם זה מציית לגדולי הדור הליטאים. יש המכנים אותם "משתכנזים", רוב הארגון פורק, חלק מחבריו מאוגדים באיגוד עמלי התורה (תחת ש"ס) וחלק עצמאיים.
הליטאים בולטים במסירותם ללימוד התורה. על אף שהדימוי של הציבור החרדי הישראלי כולו הוא של ציבור שהגברים בו לומדים תורה ואינם עובדים לפרנסתם, דימוי זה תקף בעיקר לגבי הליטאים, שבקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של גברים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בכולל אברכים.
בתוך כלל הציבור הליטאי ישנם שלושה תת-חוגים השומרים על מסורת ספציפית: חוג חזון איש, השואף ללכת בכל עניין בעקבות הדרכתו של החזון איש, "חוג בריסק", המשמר את דרכו של רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", ו"קהילת זילברמן", תלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן[4].
המנהיג הרוחני הבולט ביותר בעשורים האחרונים של המאה העשרים היה הרב אלעזר מנחם מן שך[5][6]. לאחר פטירתו ב-2001, ירש את מקומו הרב יוסף שלום אלישיב שהנהיג את הציבור הליטאי עד פטירתו בשנת 2012[7].
הפילוג בזרם הליטאי
עריכה
ערך מורחב – המחלוקת בציבור הליטאי
לאחר פטירתו של הרב אלישיב ב-2012 חל פיצול במחנה הליטאי. את רוב הציבור הליטאי הנהיג הרב אהרן יהודה לייב שטינמן, שנחשב למתון יחסית. הרב שמואל אוירבך עמד בראש מיעוט קטן המזוהה עם עמדה נוקשה יותר, בעיקר בתחום ההתנגדות לגיוס חרדים לצבא ולהכשרה תעסוקתית לאברכים. הפיצול בא לידי ביטוי בבחירות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, שבהן התמודדו בירושלים, בבני ברק ובמודיעין עילית רשימות נפרדות מטעם שני הפלגים. רוב הציבור הליטאי הצביע ל"דגל התורה" המזוהה עם הרב שטיינמן, וכ-14 אלף מצביעים הצביעו ל"בני תורה" המזוהה עם הרב שמואל אוירבך. לאחר פטירת הרב שטיינמן בדצמבר 2017 ירשו את מקומו הרב גרשון אדלשטיין והרב חיים קניבסקי ולאחר פטירתם ירשו את מקומם ראשי ישיבת סלבודקה - הרב דוב לנדו והרב משה הלל הירש[8].
יתד נאמן
עריכה
היומון "יתד נאמן" הוא כלי התקשורת המרכזי שבו באה לידי ביטוי דעת גדולי הדור הליטאים. עיתון זה הוקם ב-1985 על ידי הרב שך, בטענה שביטאון אגודת ישראל, "המודיע", נשלט בידי חסידי גור והליטאים מקופחים בו. לאחר פטירת הרב שך הוביל העיתון את הקו של הרב אלישיב. אנשי הרב שטיינמן טענו כי העיתון מתעלם מעמדותיו ועמדות הרבנים המזוהים עמו[9]. לאחר פטירתו של הרב אלישיב בשנת 2012, לאחר משא ומתן וניסיונות לפשרה שלא צלחו[10], החל לייצג את הקו של הרב שטיינמן. כמה מבכירי העיתון פוטרו והם הקימו בחסותו של הרב שמואל אוירבך את העיתון "הפלס", הרואה עצמו כמייצג הקו ההשקפתי של הרב שך והרב אלישיב. לאחר פטירת הרב שטיינמן השליטה בעיתון הייתה נתונה לרב גרשון אדלשטיין.
לקריאה נוספת
עריכה- חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 54–79.
- בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז.
קישורים חיצוניים
עריכה- Misnagdim באנציקלופדיה ייווא
- הדס חנני, זרמים וקבוצות משנה במגזר החרדי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- יאיר שפירא, דמוקרטיה ליטאית, באתר ערוץ 7, 3 בנובמבר 2013
- אשר אטדגי, בין בני ברק לירושלים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באוגוסט 2012, 10 באוגוסט 2012
- יוסף יצחק ליפשיץ, תמורות במעמד ההלכה ובפסיקתה בעולם החרדי, אקדמות גיליון כ"ז
הערות שוליים
עריכה- ^ עמנואל אטקס, הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות, תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, (תשמח), עמ' 439-458.
- ^ Historical Atlas of Hasidism p. 29.
- ^ בנימין בראון כותב: "הוא היה 'ליטאי' אך קשה להגדירו כ'מתנגד' במובן הנוקשה של המילה": בנימין בראון, דוקטרינת 'דעת תורה': שלושה שלבים, עמ' 14.
- ^ חרדים חוגגים עצמאות (2) • וידאו לצפיה, באתר בחדרי חרדים
- ^ אבישי בן חיים, הרב שך: האם באמת גדול הדור?, באתר ynet, 2 בנובמבר 2001
- ^ מנחם רהט, גדול בתורה, גדול בפוליטיקה, באתר nrg
- ^ מילון עברי-עברי, באתר www.snopi.com
- ^
אלי ביתאן, המורד הנצחי והאאוטסיידר מאמריקה כבשו יחד את הנהגת הציבור הליטאי, בעיתון מקור ראשון, 30 ביוני 2023
- ^ אהרן זילבר, מי שומר על השומר, באתר בחדרי חרדים
- ^ שרי רוט, שופר חדש להגראי"ל שטיינמן? • חשיפה בלעדית, באתר בחדרי חרדים
