פתיחת התפריט הראשי

חילונים

הכינוי בישראל למי שזיקתם לדת נמוכה
(הופנה מהדף חופשיים)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון כתיבה לא אנציקלופדי; לא מודגשת דיה היותו של נשוא הערך תופעה ומגזר ישראליים..
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חילונים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל, הכולל את מי שזיקתו לדת נמוכה. ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה אחידה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים, והיא נובעת בעיקר מתפישה עצמית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במושג "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים כבש המושג "חילוניות" את מקומו בהוויה הישראלית, כאשר במשמעותו מודגש ציון של תופעה של חולין, כתחליף לקודש של הדת בעיני מאמיניה. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

היסטוריהעריכה

  ערכים מורחבים – חילוניות יהודית

תפישות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19, ומנסחיהן, דוגמת אחד העם, השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את היהדות כתרבות, ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של התגלות אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70. המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.

הגדרת חילוניעריכה

חילונים יכולים להיות תאיסטים, אגנוסטיקנים, אתאיסטים, דאיסטים ובני כל השקפה אחרת. קו הגבול אינו חד וברור - רבים מאלה הרואים עצמם חילונים בישראל, ואורח חייהם היומיומי אכן אינו כולל קיום מצוות היהדות באופן שגרתי, מקיימים טקסים מסוימים כמנהג, כגון צום ביום הכיפורים, שמירת כשרות, אי אכילת חמץ בפסח ומנהגים נוספים שמקורם בדת היהודית, כגון השתתפות בתפילה או בטקסים אחרים בבתי כנסת. ההגדרות "חילוני" ו"מסורתי", אינן מוחלטות, וישנה אף חפיפה מסוימת ביניהן. לדוגמה, אדם שנוסע בשבת אך מקפיד לאכול כשר יכול להגדיר את עצמו חילוני, מסורתי או "חילוני מסורתי".

הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות :[1]

"להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו."

תפיסת העולם החילוניתעריכה

מנקודת המבט הדתית, החילוני מוגדר על-פי מה שאין בו - הוא אינו מקיים את המצוות. עקב כך, יש חילונים החשים חוסר נחת מהגדרתם בדרך זו, ולכן נעשו ניסיונות על ידי הוגי דעות חילונים להציג את השקפת עולמם של היהודים החילונים, כלומר להגדירם על-פי מה שיש בהם (ראו גם יהדות כתרבות).

פרופ' יעקב מלכין כותב[2]:

"האמונה החילונית בבלעדיות החיים ובבלעדיות העולם הזה היא הבסיס לאמונה כי רק בקרב בני אדם ניתן להעניק משמעות לחיים. בני אדם חילונים מייחסים משמעות לחייהם כאשר הם פועלים באופן מועיל לאחרים ולעצמם, חותרים לצדק חברתי אשר חייב להתממש כאן ועכשיו, כאמונת נביאי ישראל, כיוון שאין עולם אחר בו ניתן לתגמל את המקופחים והמדוכאים."
"גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש"לא המתים יהללו יה" - אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה."
"שורשיה של האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו מצויים ביהדות התנ"ך. בעת ההיא האמינו אנשים דתיים כי במות האדם הוא מתפורר וחוזר להיות חומרי העפר מהם נוצר, כי אין חיים אחר המוות, וכי מעבר לעולם הזה אין עולם הבא אשר ימלא את מקומו. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה בה התגבשה התורה שבעל פה."

צבי ינאי מציג דמות אוטופית אותה הוא מתאר כ"חילוני-רציונלי"[3]:

"במסלול רציונלי-חילוני-הומניסטי זה, המדע משמש מכשיר בלעדי להבנת תופעות ואירועים במציאות החומרית, וגם אזמל מנתחים לסילוק אמונות טפלות ותורות פסאודו-רציונליות. עם זאת, היטב ידוע לו שגם המכשיר המופלא הזה אינו מושלם; שהוא לוקה כרונית בידיעה חלקית על העולם - אותה לא ניתן להשלים ולא לאמת באופן מלא וסופי; לפי שהתאוריות המדעיות, שרק באמצעותן ניתן לפרש עובדות, תופעות ואירועים במציאות החומרית, הן נכונות על תנאי, נכונות עד שהן מופרכות, על כן ארעיות כמו תושבים זמניים, עד שמגיעה שעתן להיות מוחלפות."
"אדם חילוני-רציונלי אינו יכול לומר על הסברי הטבע המשמשים אותו שהם אמיתיים באופן-מלא-וסופי, כי הוא אינו יכול להוציא מכלל אפשרות גילויו של משהו חדש שיסתור או ישפר את ההסבר הקיים, כפי שקרה למשל לכוח הכבידה, שנתפס על ידי אריסטו כשאיפה טבעית של גופים חומריים לחזור אל כור מחצבתם במרכז כדור הארץ, דרך תיאור כוח הכבידה ככוח מגנטי על ידי גילברט, עבור לכוח המשיכה ההדדי בין מסות של חומר אצל ניוטון וכלה בפירוש המרחבי שנתן איינשטיין לכוח הכבידה. אדם חילוני-רציונלי אינו יכול אפילו לומר בוודאות על המציאות שמחוץ לתודעתו שהיא אכן רציונלית כפי שהיא נראית, שכן אפשר שהוא נוטה לגלות ולסמן בה רק תופעות ואירועים רציונליים - משום שרק איתם ובאמצעותם הוא יכול להבין את המציאות הסובבת אותו."

אך מאידך מוצאים אנו גם בין הוגי הדעות החילונים כאלה הסוברים כי החילוני הממוצע אינו דווקא יהודי לא מאמין אלא יהודי שאינו מקיים מצוות. כך למשל ידוע שחלק מהחילונים (על פי הגדרתם העצמית) מאמינים באלוהים. טומי לפיד אמר כי לדעתו אחוז החילונים האמיתיים במדינה אינו עולה על 20% אחוז. כהסבר הוא תיאר, "כשאתה עוצר חילוני ממוצע ושואל אותו "למה אתה נוסע בשבת?" בדרך כלל התשובה תהיה "כי קשה לי" "זה לא באמת אסור, רק להדליק אש ממש וכו'" או "צריך ליהנות בשבת" וכדומה. זו איננה תשובה של חילוני אמיתי. חילוני אמיתי היה עונה "למה לא?". "אך לצערי" ממשיך טומי לפיד "אחוז העונים כך הוא קטן מאוד".

תרבות חילונית בישראלעריכה

עיצוב התרבות היהודית-חילונית בארץ ישראל החל בתקופת העלייה השנייה. העולים, שחלק קטן מהם השתייכו למשפחות שהתנתקו מהמסורת, חסרו מצד אחד תרבות דתית, ומצד שני עזבו את התרבות של ארץ המקור, אליה שאפו משפחותיהם להשתייך. כתגובה, החל מהלך של הענקת משמעויות חדשות לאלמנטים תרבותיים יהודיים. תוכן חדש זה התבסס על האידאולוגיה של העולים, ובעיקר על נטישת הדת וחזרה לעבודת האדמה, שבה לעיתים ראו דת חלופית.

תרבות זו התפתחה במיוחד בקיבוצים, בעיקר עקב הקלות היחסית של פיתוח תרבות אלטרנטיבית בקהילה מאורגנת. בסוף המאה העשרים חלה נסיגה בתחום זה, וכיום תרבות זו נפוצה פחות מבעבר. בין המאפיינים הטקסיים של תרבות זו ניתן לציין את חג החנוכה, שבו הודגשה השגת העצמאות במקום ההדגשה הקודמת של נס פך השמן, ואת פסח ובמיוחד שבועות בהם הודגשו האלמנטים החקלאיים (ביכורים) במקום האלמנטים הדתיים (יציאת מצרים ומתן תורה).

כיום ניתן למצוא במדינת ישראל מאפיינים מובהקים של תרבות חילונית:

  • טקסים חילוניים: כטקסים חילוניים מובהקים נוספים ניתן לציין את חלוקת פרס ישראל וטקס הדלקת המשואות. טקסים אלה הם חלק מהדת האזרחית בישראל, שנשענת גם על המסורת היהודית-דתית.
  • טקסי יום הזיכרון ויום השואה משלבים בין תרבות חילונית לבין תרבות דתית. ימי זיכרון אלה הוכרזו כמועדים יהודיים על ידי הרבנות הראשית של ישראל ובטקסים אלה נושא הרב הראשי של צה"ל תפילת יזכור לזכר הנספים, החללים והנרצחים. למרות זאת, נושאים טקסים אלה הרבה גינונים שמקורם בתרבות החילונית, הבולט שבהם הוא צפירות הדומיה והמסדרים הצבאיים.
  • שפה חילונית: החייאת השפה העברית כשפת דיבור יומיומית, הפכה אותה מ"לשון הקודש" - נכס תרבות יהודי-דתי, לנדבך עיקרי בתרבות החילונית. החייאת השפה אִפשרה גם יצירת נכסי תרבות כתובים רבים: ספרים, מחזות, פעילות אקדמאית ועוד.
  • אמנות, ריקוד, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע.

למעשה, ניכרת השפעה חזקה מאוד של התרבות החילונית על זו היהודית דתית. להשפעה זו שני מופעים מנוגדים:

  • אימוץ של מאפייני תרבות חילוניים על ידי דתיים.
  • הקצנה של מאפייני תרבות דתיים כתגובת נגד לתרבות החילונית.

שיעור החילונים באוכלוסיית ישראל הבוגרתעריכה

על פי מחקר עומק מקיף שנערך על ידי מרכז גוטמן ב-1999, על אף ש-48% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים עצמם כ"לא-דתיים" או "אנטי-דתיים", רק 21% מהאוכלוסייה היהודית מעידה על עצמה שהיא "לא שומרת על המסורת כלל". גם בקרב אותם 21% באה לידי ביטוי, לעיתים, שמירת מסורת[דרושה הבהרה], בדמות קביעת מזוזה בפתח הבית, ברית מילה, השתתפות בסדר פסח מסוג כלשהו, צום ביום כיפור ועוד, על אף שלעיתים קרובות פעולות אלו מונעות על ידי היבטים תרבותיים ולאו דווקא של אמונה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם בשנת 2007 סקר שלפיו שיעור החילונים באוכלוסייה הוא 20% בלבד.[4] בעקבות לחץ ציבורי שהתעורר פרסמו אנשי המכון שלושה חודשים לאחר מכן כי לפי סקר אחר ישנם 51% חילונים.[5] על פי סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2007 שיעור היהודים הישראלים בני העשרים ומעלה המגדירים עצמם כחילונים היה 44%, ובשנת 2009 הוא היה 42%.[6] מיכאל פיליפוב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הסביר את הפער בין שני סקרי הגופים השונים בכך שסקר הלמ"ס הציע לנשאלים חמש קבוצות השתייכות (חילונים לעומת מסורתיים לא דתיים) בעוד שסקר המכון הציע רק ארבע קבוצות (חילונים לעומת מסורתיים).[7]

בסקר שערכה בשנת 2014 עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון באמצעות מכון סמית למחקר 49% מהנשאלים הגדירו את עצמם כחילונים, 17% מסורתיים לא כל כך דתיים, 13% מסורתיים דתיים, 12% דתיים ו-9% חרדים.[8]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Eliezer Ben-Rafael, Stephen Sharo, Ethnicity, Religion and Class in Israeli Society, Cambridge University Press, 1991.
  • Shelomo A. Deshen, Charles Seymour Liebman, Israeli Judaism: The Sociology of Religion in Israel, New Brunswick, 1995.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ס. יזהר, "עוז להיות חילוני" בספרו: קריאה לחינוךספריית פועלים, 1984, עמ' 128 - 129
  2. ^ יעקב מלכין, "אמונה אתאיסטית של יהודים חילונים", יצא לאור בצרפתית בספטמבר 2002 והתפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 26–27, 2003
  3. ^ צבי ינאי, "בין ידיעה לאמונה"
  4. ^ קובי נחשוני, מחקר: המגזר החילוני מתכווץ, באתר ynet, 22 בנובמבר 2007
  5. ^ קובי נחשוני, המכון הישראלי לדמוקרטיה: יש 51% חילונים, באתר ynet, 2 במרץ 2008.
  6. ^ לקט נתונים מתוך הסקר החברתי 2009: דתיות בישראל, מתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  7. ^ מיכאל פיליפוב, "חילוניות ישראלית בסקרי מרכז גוטמן 1990-2008", מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורסם ב-17/02/2008
  8. ^ מדד הדת והמדינה - דו"ח מס' 6, ספטמבר 2014 באתר של חדו"ש – לחופש דת ושוויון.