פתיחת התפריט הראשי

יהדות פראג

היסטוריה של יהדות פראג
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
בית העירייה היהודי ברובע יוזפוב בפראג, נבנה בתקופתו של מרדכי מייזל, ועליו שעון ששעותיו מצוינות באותיות עבריות
אלטנוישול מסמליה הנודעים של קהילת יהודי פראג

יהדות פראג הייתה אחת הקהילות העתיקות והחשובות בעולם היהודי. מרכז יהדות בוהמיה (לימים יהדות צ'כיה). העיר נודעה ברבניה החשובים והייתה מרכז לתנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה.

בין יהודי פראג המפורסמים: המהר"ל מפראג ובני משפחתו, בהם נכדתו המלומדת חוה בכרך ואחיינו רבי יצחק חיות שהיה אף הוא רבה של פראג; הנודע ביהודה, חברי בית דינו ויורשיו ברבנות פראג; שי"ר, רבה של העיר בעת החדשה ומי שגישר בין בית המדרש הישן לאנשי "חכמת ישראל". ובתקופות מאוחרות: פרנץ קפקא. ידוענים ילידי פראג ממוצא יהודי: מילוש פורמן ומדליין אולברייט.

היסטוריהעריכה

קהילת יהודי פראג היא מן העתיקות והחשובות בקהילות היהודיות באירופה וההיסטוריה שלה מתחילה כבר באלף הראשון לספירה הנוצרית. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. מאמצע המאה התשיעית נמצאו כבר בפראג יישובים יהודיים יישובים אלה נוסדו על ידי יהודים שבאו מגרמניה ועל ידי יהודים שבאו מביזנץ, הקהילה מוזכרת לראשונה בשמה בכתביו של הנוסע היהודי-ספרדי אברהים בן יעקוב שביקר בה בשנת 965. עדות מאוחרת יותר לקיומה של קהילה יהודית במקום היא משנת 1091, ושנים ספורות לאחר מכן, ב-1096, נפגעה הקהילה בגזירות תתנ"ו במסע-הצלב הראשון. רבים נרצחו או אולצו להתנצר והוגבלה התיישבות היהודים בעיר. במצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי עם בית-הכנסת הראשון שהיה בו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד עצם היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 11–13, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה הייתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 13–16 גברה השפעת הגרמנית בחיי היום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מיסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298 ו-1338 באכזריות רבה. ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום להימלט למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסייה הלא-יהודית[1]. הדמות היהודית הבולטת ביותר של קהילת פראג היה המהר"ל שחי בעיר יותר משלושים שנה.

המאה ה-10עריכה

התנאים הנוחים יחסית ליהודים הדרדרו בזמן מסע הצלב הראשון- ב-1096 כשיהודים רבים הומתו ורכושם נשדד, ורבים אחרים אולצו להמיר דתם[2].

המאות ה-11 וה-12עריכה

כבר במאה ה-11 היו בפראג תלמידי חכמים ידועים, כרבי מנחם בן מכיר בן אחיו של רבנו גרשם בן יהודה מאור הגולה. הם עמדו בקשר מתמיד עם גדולי התורה שבארצות הרינוס. תלמידים נדדו מפראג למרכזי התורה שבאשכנז וצרפת, ובמחצית הראשונה של המאה ה-12 היו בישיבת רבנו תם שבצרפת ילידי פראג: ר' יצחק ב"ר מרדכי, ר' אליעזר ב"ר יצחק ור' יצחק ב"ר יעקב ("הלבן"), מבעלי התוספות; אלה חזרו לעירם ויסדו בה ישיבות. כך עשו גם בני הדור שלאחר מכן. קשר הדוק במיוחד היה לפראג עם המרכז החשוב שברגנסבורג, ואנשי פראג שימשו, לעיתים, גם בביה"ד שם. חכמי פראג ביקרו ודאגו לקהילות שבפולניה, רוסיה והונגריה, וסייעו להפצת התורה בהן. אחדים מ"זקני ביהם": ר' אברהם בן עזריאל ור' אברהם חלאדיק. אחרים עסקו גם בחקר הלשון העברית ובביאור פיוטים. ר' אברהם היה ראשון לחכמי אשכנז שהגן על דעות הרמב"ם בעניין ייחוד השם, ימות המשיח ועוה"ב, נגד השגות בן-ארצו, ר' משה ב"ר חסדאי מתקו.

ב־1096 הרגו הצלבנים רבים מיהודי פראג ואילצו אחרים להתנצר. ב-1142, בעת המצור על מצודת פראג, נשרפה השכונה היהודית הסמוכה לה, והיהודים עקרו לגדה הימנית של נהר הוולטאווה ויסדו בית כנסת. במאות 11–13 פעלו בפראג גדולי הלכה מפורסמים, ביניהם: ר' יצחק בן משה מוינה, ובספריהם פזורות מלים רבות בצ'כית ("לשון כנען")[3].

המאה ה-13עריכה

מהמאה ה-13 הייתה ישיבתם של היהודים בפראג כרוכה בתנאים משפילים כענידת אות הקלון, הסתגרות בגטו וכדומה, והם הורשו לעסוק רק בהלוואה בריבית. אף על פי כן זכו יהודי פראג, תמורת מיסים גבוהים, בפריווילגיות מיוחדות - בדומה לאלו שניתנו על ידי אוטוקר השני - ואלה עודדו יהודים מגרמניה להתיישב שם. במאה ה-13 התפתח יישוב יהודי חדש בקרבת ה"אלטנוישול", שבניינו הסתיים ב-1270, והוא כיום ביהכ"נ העתיק ביותר באירופה. בית הקברות של הקהילה שנוסד אז, נמכר במאה ה-15, על פי דרישת התושבים, לצורכי מגורים. בין המאות ה-13–16 דיברו יהודי פראג גרמנית. בתקופה זו פעל בפראג ר' יצחק בן משה מוינה בעל "אור זרוע", מגדולי דורו ותלמידם של "זקני ביהם". קשרים הדוקים נתקיימו עם מרכז התורה החדש שקם אז בווינה, ור' יצחק עצמו עבר לעמוד בראש ביה"ד. בסוף מאה זו, ימי גזירת רינדפלייש, ישב בפראג ר' שלמה ב"ר מכיר, מגדולי תלמידי רבי מאיר מרוטנבורג וחכמי אוסטריה השכימו לפתחו. את העיסוק בלשון העברית קיימו סופרי קהילת פראג במאה ה-14: ר' יששכר ותלמידיו ר' מרדכי ור' שמשון בן אליעזר, שדקדקו ביותר בתיקון צורת האותיות; כשעלה ר' שמשון לארץ ישראל החלו הסופרים בה לתקן את עבודתם לפי הוראותיו[3].

המאה ה-14עריכה

תור הזהב הראשון של העיר היה במאה ה-14 בעת שלטונו של קארל הרביעי. הוא הופך את פראג בתקופה זו למעצמה בינלאומית. היהודים היו חלק חשוב מכלכלת פראג באותן שנים, בזכות הזכויות והחופש אותם הם קיבלו. באותה תקופה נבנה בית הכנסת ה"אלטנוישול". היהודים אף זכו לעיירה קטנה משלהם בעיר (באותה תקופה לא הייתה פראג עיר אחת אלא מספר ערים עצמאיות קטנות). בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15 היו מאבקי כוח לגבי הזכות על הפיקוח על היהודים וזכות גבית המיסים בין שלטי האצולה לבין שליטי הערים, דבר שגרם לביטולה של החסות שקבלו היהודים. בעקבות כך החלו חטיפות של יהודים לצורך תשלום כופר נפש והתחוללו פוגרומים, ששיאם בשחיטה של גטו פראג בפסח 1389 כשמאות יהודים נרצחו ברחובות העיר ובית הקברות הגדול חולל ומצבותיו נהרסו[4]. על הפוגרום, חוברה קינה על ידי ר' אביגדור בר' יצחק, קינה זו כלולה עד היום במחזור ליום הכיפורים של יהודי פראג[5].

במחצית ה-2 של המאה ה-14 הייתה פראג לא רק מרכז תורני חשוב ליהדות אשכנז, אלא גם מרכז למחשבה עיונית. בראשו עמדו "גדולי עולם, ישישי הדור" ר' אביגדור קרא, ר' יום טוב ליפמן מילהאוזן ור' מנחם ב"ר יעקב שלם. ר' אביגדור קרא עמד בראש ישיבת פראג, שתלמידיה התאספו "מקצות הארץ", ובעת מצוקה דאגו גדולי אוסטריה ואשכנז להגיש לה עזרה. בישיבה הודגש גם לימוד המקרא ור' אביגדור קרא (ובניו) נחשבו, בזמנם, לבעלי סמכא מופלגים בדקדוק עברי. ר' יו"ט ליפמן מילהאוזן הגן על עמו ותורתו נגד התקפות הכנסייה הקתולית ואף יצא להתקפת-נגד. הוא אימץ לו את הפילוסופיה של הרמב"ם, אולם גם בקבלה ראה ענף מקורי במחשבת היהודים. הוא ור' אביגדור קרא נדדו ביישובי היהודים במזרח אירופה, והשפעתם ניכרת שם בדורות הבאים. במאה ה-15 נפוצו כתביו הפילוסופיים של ר' מנחם שלחם בערי פולניה ורוסיה, והדים הגיעו אף מערי איטליה וכרתים[3].

המאה ה-15עריכה

בסוף המאה ה-15 הותר לנוצרים להלוות בריבית ועל כן פנו יהודי פראג למסחר ולמלאכה, דבר שהביא לתחרות כלכלית ולמתיחות בינם לבין אזרחי העיר. היהודים זכו לתמיכת המלך והאצילים, ואלה סיכלו כמה מזימות של האזרחים להביא לידי גירוש היהודים (1501, 1507, 1517, ועוד). ב-1522 ישבו בפראג כ־600 יהודים וב־1541, כ־1,200. בסוף המאה ה-15 התיישבו יהודים גם ב"עיר החדשה" וב"רובע הקטן", אך בראשית המאה ה-16- נטשו אזורים אלה ופנו להרחבת הרובע היהודי שבעיר העתיקה, שיקמו את ביהכ"נ הישן ובנו את ביכ"נ "פנקס" (נחנך ב-1535).

במחצית המאה ה-15 עמד בראש ישיבת פראג החכם ר' אליהו, ואל ישיבתו "נאספו עדרי חברים מכל תפוצות ישראל". תקנותיו חייבו פעולה משותפת של כל קהילות בוהמיה נגד כל גזירה שתפגע באחת מהן. הוא לא היסס להטיל את מרותו בכוח השלטונות, דבר שעורר התנגדות גם מצד גדולי התורה. בסוף מאה זו פעלו בפראג חכמים מפורסמים כר' פנחס ב"ר יונתן, ר' יעקב פולק ור' יצחק אייזיק מרגליות[3].

המאה ה-16עריכה

תקופה זו מתוארת כתקופה של פריחת הקהילה. על אף המתיחות ההולכת וגוברת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר בעזרת תמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים. תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות[1].

במחצית הראשונה של המאה ה-16 גדלו מרכזי התורה שבפולניה והאפילו על אלו שבאשכנז ובוהמיה, ותלמידים רבים משם נהרו לפולניה. אז עמד בראש ישיבת פראג ר' אברהם בן אביגדור, שהיה גם אב בית דין פראג, והוא "העמיד תלמידים הרבה והיה בקי בכל שבע החכמות". אחרי פטירתו עמד בראש ישיבת פראג ר' אהרן, קנאי קיצוני, ובין תלמידיה ניטשה מחלוקת עזה בשאלת העיסוק בפילוסופיה של הרמב"ם; ועל כך ע"ע אברהם בן ר' שבתאי הורוביץ. אחדים מן התלמידים הנאורים נדדו לפולניה לישיבתו של ר' משה איסרלש- הרמ"א. ב-1512 נוסד בפראג הדפוס העברי הראשון באירופה התיכונה והמזרחית הקשרים עם פולניה נתהדקו ביותר, וגדולי תורה שימשו כרבנים וראשי ישיבות לסירוגין בקהילות פולניה החשובות ובקהילת פראג.

במחצית ה-2 של המאה ה-16 נתגבש מעמדה של פראג בחיי הרוח של יהדות אירופה, ועד לסוף המאה ה-19 הייתה פראג מרכז לרוב התסיסות הרוחניות ביהדות. עובדה זו שיוותה אופי רב-צדדי רבגוני ליהדות פראג, והיא מסימני ההיכר המובהקים שלה. גדול חכמי פראג אז, ר' יהודה ליוא בן בצלאל (המהר"ל), שילב ידיעה מעמיקה ומקוריות מחשבה בכל תחומי היהדות תוך עניין וידיעה במתחדש במדעי הטבע, והניח יסודות לשיטה חדשה בחינוך שקראה ללימוד המקורות על פי סדר התפתחותם, ולצמצום הפלפול. קריאתו זו השפיעה על גדולי-תורה אחרים בפראג ויורשו, ר' שלמה אפרים לונטשיץ תבע בדרשותיו רפורמה חינוכית וחברתית, ומתח ביקורת על רבני הדור. ספרים בתחומי מדע שונים נכתבו בפראג על ידי רבנים מופלגים, ביניהם: ר' דוד בן שלמה גנז בעל הכרוניקה "צמח דוד", שידע היטב את הגילויים החדשים באסטרונומיה ומתמטיקה, ושספרו "נחמד ונעים" (יסניץ, תק"ג) הוא הראשון בעברית המתייחס לקופרניקוס ולגילוייו, ור' יום טוב ליפמן בן נתן הלר שעסק אף הוא באסטרונומיה ומתמטיקה, ובהשפעת רבו, המהר"ל, כתב פירוש יסודי רחב למשנה במגמה להפיץ את לימודה. בדור תלמידי המהר"ל פעלה בפראג משפחת הורוביץ שהמפורסם בבניה היה ר' ישעיה הלוי הורוביץ, בעל ספר השל"ה. בהבדל מכריע מרוב חכמי פראג, לא מילא היחס החיובי לחכמות החיצוניות תפקיד כלשהו בתפיסתו, הבנויה כולה על עולם הקבלה, הדרוש, ההלכה והמוסר. מנהגים רבים שנפוצו באשכנז הוא רשם בספר השל"ה, שהשפיע רבות גם על החסידות. מבין רבני פראג המפורסמים במאה ה-16 יש להזכיר עוד את ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים", שנבחר לרבנות פראג ב-1592, ור' אליעזר אשכנזי, בעל "מעשי ה'". הראשון כתב, בין יתר ספריו, גם פירוש לספר "מורה נבוכים" לרמב"ם[3].

גירוש פראג (שי"ט, 1559)עריכה

בלחץ העירונים פרסם פרדיננד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש; היהודים יצאו לאחר שנתיים, בשנת 1559, וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562[1][6].

ראשית הדפוס העברי בפראגעריכה

ראשית הדפוס העברי בפראג, בתחילת המאה ה-16, הוא הראשון צפונית להרי האלפים. כבר בשנת רע"ב (1512) נדפס בפראג סידור תפילות, ובשנת רפ"ו החל לבלוט מקומו של המדפיס גרשם כהן, כראש למדפיסים שם. הוא וצאצאיו החזיקו באומנותם, ברציפות, עד אמצע המאה ה-17, ועם עוד מדפיסים אחדים, קטנים מהם במימד ובהיקף, עשו את פראג למרכז חשוב ביותר לדפוס העברי באירופה. בשנת רפ"ו הוציא לאור גרשם, יחד עם אחיו גרונים, את "הגדת פראג" המפורסמת. ב-1517 העניק לו המלך פרדיננד מבוהמיה פריוויליגיה, ולאחר מות גרשם (1545), חודשה זו ע"ש משה בנו, ושוב חודשה ב-1598 לנינו גרשם בן בצלאל. מלבד ספרים ליטורגיים רבים, הדפיסו בני המשפחה ספרי הלכה וספרים חשובים בפילוסופיה יהודית ומדעים - ביניהם "תורת העולה" לר' משה איסרלש וספר "צמח דוד" לרב דוד גנז - ובכך היו לנושאי דגל של תנועת ההשכלה שפרחה בפראג החל במאה ה-16.

ב־1605 החלה לפעול בפראג משפחת המדפיסים "בק". יעקב בק, המייסד, נפטר ב-1618 ו- 8 דורות רצופים נמשכה המלאכה בידי צאצאיו, עד לסוף המאה ה-19. ר' יהונתן אייבשיץ השיג את רישיון המלכות להדפיס את התלמוד בדפוס בק (תפ"ח - תק"א). מבין יתר מדפיסי פראג בתקופה המאוחרת יצוין דפוסו של משה לנדאו[3].

המאה ה-17עריכה

התקופה 1576–1619, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיאס, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. הייתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל, ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6,000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסייה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדיננד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג.

בתקופת הקונטרה-רפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה בעת עלייתו של קרל השישי, התחילה הממשלה לפגוע במעמדם של היהודים ובמקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית; על האחרים נגזר להישאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי פראג נספו במגפה (1680) ובשריפה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת. השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער יהודי בן 12 שלדברי התביעה רצה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בכנסיית טין המפורסמת שבעיר העתיקה בפראג[1][7].

המאה ה-18עריכה

במפנה המאה ה-18 התגורר בפראג רבי יהונתן אייבשיץ שהתמנה לדרשן וראש הישיבה הגדולה של קהילת פראג במקומו של רבי שמעון ריישר שנפטר. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מריה תרזה על כס המלוכה. עם זאת, באפריל 1741, ארגנו יהודי העיר ובראשם ראש הקהל שמעון וולף פרנקל מצעד לכבוד הולדת בן (יוזף השני) לקיסרית מריה תרזה. חיי יהודי פראג באותה תקופה הונצחו בתחריט מיוחד שהנציח את האירוע.

גירוש פראג (תק"ה-תק"ח, 1744–1748)עריכה

ב-1741 היו יהודי פראג שותפים לפעילות ההגנה האזרחית לאורך תקופת המצור הצרפתי על פראג, ומכבי האש של הקהילה היו בכוננות מתמדת. גם בפן הדתי, הורה רבי יהונתן אייבשיץ, מרבני העיר, לקיים משמרות תפילה וצום, והתיר לחלל את השבת בעבודות ההגנה. בסוף נובמבר 1741 גברו הכוחות הצרפתיים על מגיני פראג והעיר נכבשה. הכובשים הטילו מיסים כבדים על הקהילה היהודית. וכאשר התארגנו האוסטרים והטילו מצור על פראג בראשית החורף של 1742 כדי לשחררה מידי הצרפתים, מצאו היהודים את עצמם במיצר, מצד אחד ניסתה מועצת העיר האזרחית לנצל את מצב החירום הכללי כדי לנשל את היהודים משליטתם המסורתית בענף המכולת בעיר, ומצד שני איימו הכובשים הצרפתים לגרש ששת אלפים יהודים מן העיר והכריחו את אנשי הקהילה להשתתף בעבודות הביצורים.

לקראת סוף 1742 (טבת תק"ג) כבשו האוסטרים את פראג, אחרי גל ביזה ראשון ברחובות היהודים, ריסנו מפקדי החילות האוסטרים את פקודיהם והשקט שב על כנו. מריה תרזה ביססה את שלטונה והמשיכה בכיבושיה, ולצורך מימון המלחמה הוטלו שוב מיסים כבדים על הקהילה היהודית.

ערב חגי תשרי של 1744 (ה'תק"ה) התקרבו הפרוסים לפראג, שוב השתתפו היהודים בהגנה האזרחית ובעבודות הביצורים, ותפילות הימים הנוראים בבתי הכנסת בוטלו. במוצאי יום הכיפורים נכבשה פראג בידי הפרוסים, יהודים ספורים נרצחו בכאוס שמיד לאחר הכיבוש, אך עד מהרה ייצבו הפרוסים את המצב בעיר ופעולתם הראשונה בתחום זה הייתה הגנה על האזור היהודי מפרעות וביזה. פעולה זו הביאה להיווצרות שמועות ברחבי פראג בקרב כלל האוכלוסייה, שהיהודים שיתפו פעולה עם הכובשים ולכן זכו להגנתם לאחר הכיבוש. לפני נסיגת הצבא הפרוסי מן העיר ב-26 בנובמבר 1744, כינס מפקד הכוח הפרוסי את מועצת העיר כדי לשכנע את חברי המועצה שהיהודים לא שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש, מתנגדי היהודים מקרב האוכלוסייה המקומית ראו בכך הוכחה לכך שהיהודים אכן שיתפו פעולה, והקהילה הואשמה בריגול ובגידה. עם כניסת האוסטרים וההונגרים לעיר, עברו על אנשי הקהילה 24 שעות של פרעות, רצח ושוד. עשרים יהודים נהרגו ומאות נפצעו.

בסוף דצמבר הצטוו היהודים בפקודת מריה תרזה לנטוש מיד את פראג עד סוף ינואר 1745, ובהמשך התפרסמה הרחבה לצו זה שדרשה מהיהודים לעזוב את כל מרחבי בוהמיה ומוראביה עד סוף יוני של אותה שנה. העסקן היהודי הווינאי וולף ורטהיימר בנו של רבי שמשון ורטהיימר ניהל מערכה פוליטית רחבת היקף כדי לנסות למנוע את ביצוע צו הגירוש, במקביל פנה רבי יהונתן אייבשיץ שכיהן באותה עת כרבה של מץ ליהודי רומא בניסיון להפעיל את השפעתם בחצר האפיפיור כדי להפעיל לחץ על מריה תרזה שפעלה בנושא זה לפי הבנתם ממניעים דתיים קתוליים. האפיפיור קרא לוותר על הגירוש, שגרירי הולנד, דנמרק ובריטניה פעלו בשם ממשלותיהם כדי לבטל את הגירוש. אך ללא הועיל. תחילה נדחה הגירוש לסוף פברואר, ושוב לסוף מרץ, אך עד סוף פברואר כבר נטשו את פראג כ-14,000 יהודים ועד סוף מרץ עזבו כל מי שיכלו לעזוב, למעט זקנים וחולים שהורשו להישאר בעיר עד החלמתם. עם זאת, גירוש יהודי בוהמיה כולה בוטל, והדבר נזקף לזכות המערכה המדינית שנוהלה בנושא זה. רבים מיהודי פראג מצאו מקלט זמני בכפרי הסביבה, ובשל העובדה שהורשו להיכנס לפראג כדי לחסל את חובותיהם, היו שהאריכו את שהותם בעיר לימים אחדים תוך העלמת עין של השלטון המקומי. בעקבות זאת הוצא ביוני 1746 צו חדש שאוסר על יהודים לשהות ולו באופן זמני בכל המרחב שסביב פראג עד כדי שתי שעות הליכה מן העיר. גם בשלב זה נופקו אישורים זמניים לביקור יהודים בעיר וכ-500 יהודים פקדו את העיר מדי יום. לעזיבת היהודים הייתה השפעה כלכלית שלילית על העיר והחל לחץ ציבורי למתן את הגירוש, טענה אחרת הייתה שאם אין מגרשים את היהודים מכל המדינה, גירוש היהודים מפראג עצמה בלבד יגרום נזק לעיר, כשהמסחר שהוחזק בידי היהודים ימשיך להיות בידיהם בערי הספר שאליהן היגרו. במקביל החלו לדבר בווינה על תוכנית הדרגתית לצמצום מספר היהודים בממלכה במשך שש שנים.

ב-14 ביולי 1748, פרסמה מריה תרזה פקודה זמנית חדשה המשעה את צו הגירוש לעשר שנים ומתירה לכמה מאות משפחות אמידות לשוב לעיר תמורת התחייבות לשלם מיסים גבוהים. החוזרים לעיר שיקמו את הריסות הגטו[8]. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה שריפת-ענק ברובע היהודי.

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוזף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת התלוו צעדים שיטתיים להגברת נוכחות התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש בניהול עסקיהם. לבעלי התעשייה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. היהודים קוראים את שמו של הרובע היהודי יוספוב, על שמו של השליט יוזף השני כאות תודה על הרפורמות ששיפרו את חייהם באופן ניכר. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו[1][9].הישיבה המפורסמת הגיעה לידי פריחה רבה בימיו של הרב יחזקאל לנדא מחבר הספר הנודע ביהודה, תלמידים מכל הארצות באו לשמוע תורה מפיו..ר' יונתן אייבשיץ שיבח את יהודי פראג בדרשה על כך שהיו מכניסי אורחים[1]. בסוף המאה ה-18 פרץ סכסוך קשה על ירושת משרת אב בית הדין, בעקבות פטירת הרב יחזקאל לנדא הצדדים הנצים היו הרב שמואל לנדא, בנו של הרב המנוח, והרב ברוך ייטלס[10][11].

במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה התעוררות משיחית בקרב יהודי בוהמיה, כשתנועתו של משיח השקר, יעקב פרנק, מספיחי השבתאות, התפשטה בקרב חלקים של האוכלוסייה היהודית[12].

ימי שבתי צבי השאירו רישום ביהדות פראג; מאוחר יותר השתרשו בפראג השבתאות והפרנקיזם ונראה כי ראשיתם כבר במאה ה-17, בימי שבתי צבי. בראשית המאה ה-18 שימש כרב העיר ר' דוד אופנהיים ור' יהונתן אייבשיץ כראש ישיבה. הדמות המרכזית בתקופה זו הוא ר' יחזקאל לנדא רבה של פראג, שעיקר תורתו מבתי מדרשות שבפולניה. מעמדו הוכר בכל אירופה; בקיאותו וחריפותו עשאוהו לגדול הפוסקים בדורו, ודעתו הייתה מכרעת בכל השאלות המרכזיות של אותו דור. בימיו החלה לפעול בפראג קבוצה בהנהגת יונה והלה, שהפכה את פראג, מאוחר יותר, למרכז פרנקיסטי חשוב. כנגדה התייצב אז ר' אליעזר פלקלס תלמיד ר' יחזקאל לנדא ומרבני פראג, והוא אשר לחם אחר כך גם ברפורמה. בגלל אופייה המיוחד של יהדות פראג נקלטה בה ההשכלה ללא מאבקים בולטים, ולמרות שהחרים ר' יחזקאל לנדא את תרגום משה מנדלסון לתורה, תמך בהקמת בי"ס כללי בפראג והתייחס בחיוב להשכלה שימושית. לתנועת החסידות לא היה הד רב בפראג, ואפשר שסיבת הדבר גם בהתנגדות הגדולה של ר' יחזקאל לנדא לתנועה זו. בסוף המאה ה-18 פעלו בפראג בני משפחת ייטלש שרובם היו תלמידי חכמים ומקורבים לר' יחזקאל, ועם זאת - בעלי השכלה הקרובים לחכמת ישראל. בגלל כך נטתה השכלת פראג לכיוון יהודי מסורתי, ואף לאומי, עד לזמנו של ר' שלמה יהודה רפפורט, רבה של פראג, מראשי חכמת ישראל, שראה בהשכלה מנוף לקיום היהדות ול"אהבת האומה". עם זאת נתקיימה, לצד החוגים המסורתיים והמשכיליים-מסורתיים, תנועת התבוללות ניכרת, שגברה עוד יותר לאחר האמנציפציה יחד עם תנועת הרפורמה, שתפסה את מקום הפולחן המסורתי. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה - 20 התבלט בפראג חוג סופרים יהודים שכתבו גרמנית או צ'כית[3].

המאה ה-19עריכה

בראשית המאה ה-19 פעלו בפראג חסידי יעקב פרנק. במחצית השנייה של המאה שימשו בפראג רבנים נודעים כמו שלמה יהודה רפפורט (1867-1848; ע"ע), הירש מרכוס (1889-1880), נתן ארנפלד (1912-1890). ר' חיים ברודי היה רבה של פראג בשנים 1912–1930[3].

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-,1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמי. ב-1852 בוטל הגטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי מטעמי תברואה, פרט לאתרים היסטוריים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העירייה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת יהודי פראג יותר מ-10,000 נפש והייתה הגדולה באירופה, בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב אירופה. הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי-שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשייה: טקסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעונאי וסיטונאי ובקצב הולך וגובר גם למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אך מספר העניים בקהילה עדיין היה רב.

השפעת האמנציפציה על קהילת פראגעריכה

עם האמנציפציה נפתח תהליך איטי של חילון והיטמעות בחברה הכללית. האמנציפציה הביאה לחילון ולהתבוללות ובתי כנסת רבים הכניסו רפורמות בפולחן. כן גדל מספר היהודים שזכו לחינוך חילוני ברמות שונות. ב-1852 היו 7.2% מתלמידי האוניברסיטאות יהודים ועשר שנים אחר כך היו 11.2 יהודים. ב-1900–1930 היוו היהודים בפראג כ־5% מאוכלוסיית העיר[3]. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפרנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט, מרקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה; ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בשנת 1820, דרש פרץ בר, מורה בפראג, תפילות בשפה הגרמנית, בשנת 1832, פנה אחד מגדולי קהילת פראג אל השלטונות בהצעה להעביר את יום השבת ליום ראשון. בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליברליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליברלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873-1862). בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פרנץ קפקא, מקס ברוד, פרנץ ורפל, אוסקר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס[13][14]. האמנציפציה התבטאה בהתבוללות בתרבות הגרמנית. אבל בסוף המאה ה-19 התפתחה גם התבוללות בתרבות הצ'כית, שהתחזקה על ידי הגירת יהודים מן האזורים הכפריים ועל ידי התנגדות האוכלוסייה הגרמנית האנטישמית להתבוללות יהודית. עם התחזקות הלאומיות הצ'כית בסוף המאה ה-19 והחרפת העימות בינה לאוכלוסייה הגרמנית, ניכרה היחלשות בהזדהות עם התרבות הגרמנית ועליה מתמדת במספר היהודים שהצהירו על יהדותם במפקדי אוכלוסין. אך כמו בכל בוהמיה התרבה גם בפראג אחוז נשואי התערובת[3][15].

המאה ה-20עריכה

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1900–1930 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה הכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה. כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר עצמה, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם היה המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליברלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי מלחמות העולם; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים. הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (Barissia) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעילות תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפרלמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפרלמנט הצ'כוסלובקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין ויחד עם פרנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצג את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933). בשנת 1930 ישבו בפראג כ־35,000 יהודים[1].

תקופת השואהעריכה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במרץ 1939, היה מספר היהודים בפראג כ־56,000 לערך. ביולי 1939 הכריז המושל קונסטנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי ציבור והועברו כבני ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סדרה של הפקעות רכוש, של גזרות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במרץ 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטורט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט). קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מרץ 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל ניסיון להאט את קצב הגירושים. "לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודים שהועסקו בנושא נשלחו למחנות-המוות על סף השחרור[1].

לאחר מלחמת העולם השנייהעריכה

מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוקמה הקהילה היהודית בעיר מחדש. בסוף המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא-יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. כרב הקהילה הוכתר גוסטב שור שהוזמן מארץ ישראל. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסייה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי פראג (1952), בעיקר משפט סלנסקי (1952), הגבירו את הרדיפות. בעקבות המשפטים סווגו רוב יהודי פראג כ"אויבי מעמד העמלים" ונפגעו מהפליות כלכליות וחברתיות, מאסרים, הגליה, עבודת פרך ואף הוצאות להורג[3]. בשנים 1951–1964 גם לא הייתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה; סגרו חלק מבתי הכנסת, וב 1964 בוטלה משרת הרב הראשי לפראג. מכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד. במרץ 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הניסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972. הקהילה היהודית הממוסדת המשיכה להתקיים גם תחת השלטון הקומוניסטי, וב-1973 נמנו בה כ-2000 איש[16]. על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1939–1945. בשנת 1997 חיו כ־6,000 יהודים בצ'כיה כולה, כאשר רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה. באפריל 2000 נקראה הכיכר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קפקא. הדבר נעשה ביוזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (Goldstucker) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות[1].

רבני פראגעריכה

רבנים שחיו בפראגעריכה

רבנים שכיהנו כרבני העירעריכה

  • רבי יום-טוב ליפמן הלר ("התוספות יום טוב"; 1579–1654) - דיין בעיר במשך עשרות שנים, מונה כרבה של העיר ב-1627. נאלץ לעזוב העיר בעקבות הלשנה.
  • רבי שמעון וולף אוירבך (1549-1631) - נתמנה כרב העיר במקום ה"תוספות יום טוב" בשנת שפ"ט, כיהן כרב העיר עד לפטירתו.
  • רבי יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה"; 1713–1793). הגיע לפראג וכיהן בה כרב בשנים המכריעות ביותר בחיי הקהילה: בדור שבו התכוננה המהפכה הגדולה, שבסופה עמדה האמנציפציה וכניסת היהודים אל חיי הארץ המשותפים, ועמהן - הירידה הגדולה של היהדות. את נשיאותו כרב - מעיד עליו הביוגרף שלו: "נהג ברמה, לא נשא פני איש, כשוע כדל, כעשיר כרש"[21]. הישיבה המפורסמת של הקהילה הגיעה לידי פריחה רבה בימיו של הרב לנדאו. תלמידים מכל הארצות באו לשמוע תורה מפיו. הם היו מאורגנים לפי ארצות מוצאם דוגמת הסטודנטים באוניברסיטה בפראג - ויהודי פראג היו מפורסמים בנדיבותם לגבי התלמידים-האורחים. בו מסתיימת שלשלת-הזהב של הרבנים בגטו פראג[20].
  • רבי שמואל לנדא, בנו השני של רבי יחזקאל, ממשיך דרכו של אביו ברבנות פראג. היה יורשו כראש בית הדין וראש הישיבה בה. היה פוסק הלכה ומחבר תורני, כתב חלק מתשובות אביו והוציאם לאור לאחר פטירתו, במהדורה שנייה של הספר נודע ביהודה.
  • רבי שלמה יהודה רפפורט.
  • רבי חיים ברודי (משנת 1912 עד 1930 אז עקר לברלין).

מוסדות הקהילהעריכה

בתי כנסת בפראגעריכה

דפוסים עבריים בפראגעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • פליכס ולטש (עורך) פראג וירושלים: ספר לזכר ליאו הרמן, ירושלים: קרן היסוד, 1954
  • כרוניקה עברית לתולדות יהודי פראג מן השנים תק"ד-תקי"ד (כתב יד; פורסם בגרמנית בידי ס"ה ליבן: Handschriftliches Zur Geschichte der Juden in Prag in den Jahren 1744-1754 בתוך: Jahrbuch der Juedisch-Literarichen Gesellschaft, 2 (1904), עמודים 267–330)
  • ראובן הישראלי, תולדות קהלת פראג בשנים 1680–1730: לאור ה'קופיאר' של ר' דויד אופנהיים, עבודת גמר (MA), אוניברסיטת תל אביב, תשכ"ה
מאמרים
  • רות גלדשטיין-קסטנברג, אופיה הלאומי של השכלת פראג, מולד, כג, תשכ"ה, עמ' 221–233
  • יהונתן גארב, על מקובלי פראג והשפעתם לדורות, קבלה, 14, תשסו, עמ' 347–383
  • פרופ' ש. ה. ברגמן, קהילת פראג. מאמר סוקר את המונומנטים והמוסדות היהודיים הקיימים בפראג, ודרכם את ההיסטוריה העשירה של יהודי העיר. מכללת הרצוג- אתר "דעת".
  • תמצית מהערך "פראג" באנציקלופדיה העברית, תולדות יהודי פראג. מאמר הסוקר את יחס השלטונות לאורך השנים ליהודי פראג, ואת התפתחות התרבות היהודית בפראג הן בהקמת מרכזים תורניים והן בהדפסת ספרים. מכללת הרצוג- אתר "דעת".

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 קהילת יהודי פראג, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 14-02-2019
  2. ^ ליוויה רוטקירכן, תולדות השואה בוהמיה ומורוויה, תרגום: יוסף ונקרט, תשס"ח
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 תמצית מהערך "פראג" באנציקלופדיה העברית, המאמר סוקר את יחס השלטונות לאורך השנים ליהודי פראג, ואת התפתחות התרבות היהודית בפראג הן בהקמת מרכזים תורניים והן בהדפסת ספרים., מכללת הרצוג- אתר "דעת"
  4. ^ שמעון ברנפלד, ספר הדמעות, כרך ב, 1924, עמ' קנט-קסא
  5. ^ שמעון ברנפלד, ספר הדמעות כרך ב, 1924, עמ' קנט
  6. ^ מתואר בצמח דוד (מהדו' מרדכי ברויאר עמ' 141), ובכתב היד "הפודה ומציל : תיאור הצלתם של יהודי פראג מגירוש בשנת שי"ט, בימי מלכותו של פרדיננד ה-I, בזכות פעילותו ותושייתו של מרדכי כהן צמח" (זמין לעיון מקוון באתר בית הספרים הלאומי.
  7. ^ על קורות הקהילה היהודית בפראג בעת הכיבוש השוודי (ה'ת"ט, 1649) נדפס הספר "מלחמה בשלום", פראג ת"ט (זמין לעיון מקוון באתר הספרייה הלאומית).
  8. ^ גירוש פראג וביטולו (1744–1748), בתוך: מיכאל הנדל, תמונות מן העבר: מחיי בית ישראל בגולה במאות הי"א-הי"ח, תל אביב: יהושע צ'צ'יק, תשט"ו. עמ' 185–200.
  9. ^ מיכאל הנדל, גירוש פראג וביטולו (1744–1748), פרק 7 בספרו תמונות מן העבר, עמ' 185–200.
  10. ^ טענות שני הצדדים נדפסו בספר האורב, שאלוניקי תקנ"ה, באתר HebrewBooks.
  11. ^ בבית הספרים הלאומי קיימת כרוניקה המתארת תלאות פורענויות ונסים שעברו על יהודי פראג וסביבתה במאה הי"ח.
  12. ^ ליוויה רוטקירכן, תולדות השואה בוהמיה ומורוויה, תרגום: יוסף ונקרט, תשס"ח, עמ' 13
  13. ^ אלון רחמימוב, בין צ'כים לגרמנים: יהודים באגודות סטודנטים - פראג (1876–1914), עבודת גמר (MA), האוניברסיטה העברית בירושלים: החוג להיסטוריה כללית, 1992.
  14. ^ דימיטרי שומסקי, מדו לשוניות לדו לאומיות: יהדות צ'כו-גרמנית, ציוני פראג וראשיתו של הרעיון הדו לאומי בציונות, 1930-1900, דיסרטציה, אוניברסיטת חיפה, 2005.
  15. ^ קתז'ינה צ'פקובה, Czechs, Germans, Jews? National identities of Bohemian Jews.
  16. ^ לפי "להנחיל לדורות", פרקי הכנה למסעות בני הנוער לפולין, פתח תקווה 1994, עמ' 232.
  17. ^ עליו ראו: ערכו ב-Jewish Encyclopedia.
  18. ^ 18.0 18.1 ר' יהודה ליווא בן בצלאל; מהר"ל מפראג, מכללת הרצוג- אתר "דעת"
  19. ^ אגדת הגולם מפראג, לקסיקון לתרבות ישראל- אתר "מטח"
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 פרופ' ש. ה. ברגמן, מאמר הסוקר את המונומנטים והמוסדות היהודיים הקיימים בפראג, ודרכם את ההיסטוריה העשירה של יהודי העיר, מכללת הרצוג- אתר "דעת"
  21. ^ קמלהר, מופת-הדור, עמוד נ"א
  22. ^ חיים דב פרידברג, תולדות הדפוס העברי: באירופה התיכונה, א, אנטוורפן תרצ"ה. פראג, עמ' 1–29.
  23. ^ קיימת גרסה שונה במקצת של "אגרת מחלת" בכתב יד בשם "כרוניקה על המצור בעיר פראג בשנים תק"א-תק"ב" בספריית המדינה בברלין, עותק מקוון זמין לעיון באתר בית הספרים הלאומי.
  24. ^ על ירחון זה ראו: עזרא מרקוביץ, העיתונות היהודית בצ'כוסלובקיה, בתוך: יהודה גוטהלף (עורך), עיתונות יהודית שהיתה, תל אביב תשל"ג, עמ' 438–439)