יהדות פראג

יהדות פראג הייתה אחת הקהילות העתיקות והחשובות בעולם היהודי. מרכז יהדות בוהמיה (לימים יהדות צ'כיה). העיר נודעה ברבניה החשובים והייתה מרכז לתנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה.

בית העירייה היהודי ברובע יוספוב בפראג, נבנה בתקופתו של מרדכי מייזל, ועליו שעון ששעותיו מצוינות באותיות עבריות

אלטנוישול מסמליה הנודעים של קהילת יהודי פראג

בין יהודי פראג המפורסמים: המהר"ל מפראג ובני משפחתו, בהם נכדתו המלומדת חוה בכרך ואחיינו רבי יצחק חיות שהיה אף הוא רבה של פראג; הנודע ביהודה, חברי בית דינו ויורשיו ברבנות פראג; שי"ר, רבה של העיר בעת החדשה ומי שגישר בין בית המדרש הישן לאנשי "חכמת ישראל". ובתקופות מאוחרות: פרנץ קפקא. ידוענים ילידי פראג ממוצא יהודי: מילוש פורמן ומדליין אולברייט.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קהילת יהודי פראג היא מן העתיקות והחשובות בקהילות היהודיות באירופה וההיסטוריה שלה מתחילה כבר באלף הראשון לספירה הנוצרית. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. מאמצע המאה התשיעית נמצאו כבר בפראג יישובים יהודיים יישובים אלה נוסדו על ידי יהודים שבאו מגרמניה ועל ידי יהודים שבאו מביזנץ, הקהילה מוזכרת לראשונה בשמה בכתביו של הנוסע היהודי-ספרדי אברהים בן יעקוב שביקר בה בשנת 965. עדות מאוחרת יותר לקיומה של קהילה יהודית במקום היא משנת 1091, ושנים ספורות לאחר מכן, ב-1096, נפגעה הקהילה בגזירות תתנ"ו במסע-הצלב הראשון. רבים נרצחו או אולצו להתנצר והוגבלה התיישבות היהודים בעיר. במצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי עם בית-הכנסת הראשון שהיה בו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד עצם היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 11–13, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה הייתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 13–16 גברה השפעת הגרמנית בחיי היום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מיסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298 ו-1338 באכזריות רבה. ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קרא, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום להימלט למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסייה הלא-יהודית. הדמות היהודית הבולטת ביותר של קהילת פראג היה המהר"ל שחי בעיר יותר משלושים שנה.

המאות ה-11 וה-12

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המאה ה-13

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המאה ה-14

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תור הזהב הראשון של העיר היה במאה ה-14 בעת שלטונו של קארל הרביעי. הוא הופך את פראג בתקופה זו למעצמה בינלאומית. היהודים היו חלק חשוב מכלכלת פראג באותן שנים, בזכות הזכויות והחופש אותם הם קיבלו. באותה תקופה נבנה בית הכנסת ה"אלטנוישול". היהודים אף זכו לעיירה קטנה משלהם בעיר (באותה תקופה לא הייתה פראג עיר אחת אלא מספר ערים עצמאיות קטנות). בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15 היו מאבקי כוח לגבי הזכות על הפיקוח על היהודים וזכות גבית המיסים בין שלטי האצולה לבין שליטי הערים, דבר שגרם לביטולה של החסות שקבלו היהודים. בעקבות כך החלו חטיפות של יהודים לצורך תשלום כופר נפש והתחוללו פוגרומים, ששיאם בשחיטה של גטו פראג בפסח ה'קמ"ט (1389) כשמאות יהודים נרצחו ברחובות העיר ובית הקברות הגדול חולל ומצבותיו נהרסו. ההתנפלות ההמונית על היהודים התרחשה בחג הפסחא, ובמהלכה נשרף בית הכנסת. על הפוגרום, חוברה קינה על ידי ר' אביגדור בר' יצחק קרא, קינה זו כלולה עד היום במחזור ליום הכיפורים של יהודי פראג.

המאה ה-15

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המאה ה-16

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תקופה זו מתוארת כתקופה של פריחת הקהילה. על אף המתיחות ההולכת וגוברת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר בעזרת תמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים. תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות.

גירוש פראג (שי"ט, 1559)

בלחץ העירונים פרסם פרדיננד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש; היהודים יצאו לאחר שנתיים, בשנת 1559, וחזרו עם הסתלקות פרדיננד מכס המלכות ב-1562.

המאה ה-17

התקופה 1576–1619, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיאס, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. הייתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל, ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6,000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסייה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדיננד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל – כובע שוודי בתוך מגן דוד – נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג.

בתקופת הקונטרה-רפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנים בעת עלייתו של קרל השישי, התחילה הממשלה לפגוע במעמדם של היהודים ובמקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית; על האחרים נגזר להישאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי פראג נספו במגפה (1680) ובשריפה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת. השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער יהודי בן 12 שלדברי התביעה רצה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בכנסיית טין המפורסמת שבעיר העתיקה בפראג.

המאה ה-18

במפנה המאה ה-18 התגורר בפראג רבי יהונתן אייבשיץ שהתמנה לדרשן וראש הישיבה הגדולה של קהילת פראג במקומו של רבי שמעון ריישר שנפטר. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מריה תרזה על כס המלוכה. עם זאת, באפריל 1741, ארגנו יהודי העיר ובראשם ראש הקהל שמעון וולף פרנקל מצעד לכבוד הולדת בן (יוזף השני) לקיסרית מריה תרזה. חיי יהודי פראג באותה תקופה הונצחו בתחריט מיוחד שהנציח את האירוע.

גירוש פראג (תק"ה-תק"ח, 1744–1748)

ב-1741 היו יהודי פראג שותפים לפעילות ההגנה האזרחית לאורך תקופת המצור הצרפתי על פראג, ומכבי האש של הקהילה היו בכוננות מתמדת. גם בפן הדתי, הורה רבי יהונתן אייבשיץ, מרבני העיר, לקיים משמרות תפילה וצום, והתיר לחלל את השבת בעבודות ההגנה. בסוף נובמבר 1741 גברו הכוחות הצרפתיים על מגיני פראג והעיר נכבשה. הכובשים הטילו מיסים כבדים על הקהילה היהודית. וכאשר התארגנו האוסטרים והטילו מצור על פראג בראשית החורף של 1742 כדי לשחררה מידי הצרפתים, מצאו היהודים את עצמם במיצר, מצד אחד ניסתה מועצת העיר האזרחית לנצל את מצב החירום הכללי כדי לנשל את היהודים משליטתם המסורתית בענף המכולת בעיר, ומצד שני איימו הכובשים הצרפתים לגרש ששת אלפים יהודים מן העיר והכריחו את אנשי הקהילה להשתתף בעבודות הביצורים.

לקראת סוף 1742 (טבת תק"ג) כבשו האוסטרים את פראג, אחרי גל ביזה ראשון ברחובות היהודים, ריסנו מפקדי החילות האוסטרים את פקודיהם והשקט שב על כנו. מריה תרזה ביססה את שלטונה והמשיכה בכיבושיה, ולצורך מימון המלחמה הוטלו שוב מיסים כבדים על הקהילה היהודית.

ערב חגי תשרי של 1744 (ה'תק"ה) התקרבו הפרוסים לפראג, שוב השתתפו היהודים בהגנה האזרחית ובעבודות הביצורים, ותפילות הימים הנוראים בבתי הכנסת בוטלו. במוצאי יום הכיפורים נכבשה פראג בידי הפרוסים, יהודים ספורים נרצחו בכאוס שמיד לאחר הכיבוש, אך עד מהרה ייצבו הפרוסים את המצב בעיר ופעולתם הראשונה בתחום זה הייתה הגנה על האזור היהודי מפרעות וביזה. פעולה זו הביאה להיווצרות שמועות ברחבי פראג בקרב כלל האוכלוסייה, שהיהודים שיתפו פעולה עם הכובשים ולכן זכו להגנתם לאחר הכיבוש. לפני נסיגת הצבא הפרוסי מן העיר ב-26 בנובמבר 1744, כינס מפקד הכוח הפרוסי את מועצת העיר כדי לשכנע את חברי המועצה שהיהודים לא שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש, מתנגדי היהודים מקרב האוכלוסייה המקומית ראו בכך הוכחה לכך שהיהודים אכן שיתפו פעולה, והקהילה הואשמה בריגול ובגידה. עם כניסת האוסטרים וההונגרים לעיר, עברו על אנשי הקהילה 24 שעות של פרעות, רצח ושוד. עשרים יהודים נהרגו ומאות נפצעו.

בסוף דצמבר הצטוו היהודים בפקודת מריה תרזה לנטוש מיד את פראג עד סוף ינואר 1745, ובהמשך התפרסמה הרחבה לצו זה שדרשה מהיהודים לעזוב את כל מרחבי בוהמיה ומוראביה עד סוף יוני של אותה שנה. העסקן היהודי הווינאי וולף ורטהיימר בנו של רבי שמשון ורטהיימר ניהל מערכה פוליטית רחבת היקף כדי לנסות למנוע את ביצוע צו הגירוש, במקביל פנה רבי יהונתן אייבשיץ שכיהן באותה עת כרבה של מץ ליהודי רומא בניסיון להפעיל את השפעתם בחצר האפיפיור כדי להפעיל לחץ על מריה תרזה שפעלה בנושא זה לפי הבנתם ממניעים דתיים קתוליים. האפיפיור קרא לוותר על הגירוש, שגרירי הולנד, דנמרק ובריטניה פעלו בשם ממשלותיהם כדי לבטל את הגירוש. אך ללא הועיל. תחילה נדחה הגירוש לסוף פברואר, ושוב לסוף מרץ, אך עד סוף פברואר כבר נטשו את פראג כ-14,000 יהודים ועד סוף מרץ עזבו כל מי שיכלו לעזוב, למעט זקנים וחולים שהורשו להישאר בעיר עד החלמתם. עם זאת, גירוש יהודי בוהמיה כולה בוטל, והדבר נזקף לזכות המערכה המדינית שנוהלה בנושא זה. רבים מיהודי פראג מצאו מקלט זמני בכפרי הסביבה, ובשל העובדה שהורשו להיכנס לפראג כדי לחסל את חובותיהם, היו שהאריכו את שהותם בעיר לימים אחדים תוך העלמת עין של השלטון המקומי. בעקבות זאת הוצא ביוני 1746 צו חדש שאוסר על יהודים לשהות ולו באופן זמני בכל המרחב שסביב פראג עד כדי שתי שעות הליכה מן העיר. גם בשלב זה נופקו אישורים זמניים לביקור יהודים בעיר וכ-500 יהודים פקדו את העיר מדי יום. לעזיבת היהודים הייתה השפעה כלכלית שלילית על העיר והחל לחץ ציבורי למתן את הגירוש, טענה אחרת הייתה שאם אין מגרשים את היהודים מכל המדינה, גירוש היהודים מפראג עצמה בלבד יגרום נזק לעיר, כשהמסחר שהוחזק בידי היהודים ימשיך להיות בידיהם בערי הספר שאליהן היגרו. במקביל החלו לדבר בווינה על תוכנית הדרגתית לצמצום מספר היהודים בממלכה במשך שש שנים.

ב-14 ביולי 1748, פרסמה מריה תרזה פקודה זמנית חדשה המשעה את צו הגירוש לעשר שנים ומתירה לכמה מאות משפחות אמידות לשוב לעיר תמורת התחייבות לשלם מיסים גבוהים. החוזרים לעיר שיקמו את הריסות הגטו. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה שריפת-ענק ברובע היהודי.

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוזף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת התלוו צעדים שיטתיים להגברת נוכחות התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש בניהול עסקיהם. לבעלי התעשייה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. היהודים קוראים את שמו של הרובע היהודי יוספוב, על שמו של השליט יוזף השני כאות תודה על הרפורמות ששיפרו את חייהם באופן ניכר. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו.הישיבה המפורסמת הגיעה לידי פריחה רבה בימיו של הרב יחזקאל לנדא מחבר הספר הנודע ביהודה, תלמידים מכל הארצות באו לשמוע תורה מפיו..ר' יונתן אייבשיץ שיבח את יהודי פראג בדרשה על כך שהיו מכניסי אורחים. בסוף המאה ה-18 פרץ סכסוך קשה על ירושת משרת אב בית הדין, בעקבות פטירת הרב יחזקאל לנדא הצדדים הנצים היו הרב שמואל לנדא, בנו של הרב המנוח, והרב ברוך ייטלס.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה התעוררות משיחית בקרב יהודי בוהמיה, כשתנועתו של משיח השקר, יעקב פרנק, מספיחי השבתאות, התפשטה בקרב חלקים של האוכלוסייה היהודית.

המאה ה-19

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמי. ב-1852 בוטל הגטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי מטעמי תברואה, פרט לאתרים היסטוריים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העירייה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת יהודי פראג יותר מ-10,000 נפש והייתה הגדולה באירופה, בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב אירופה. הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי-שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשייה: טקסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעונאי וסיטונאי ובקצב הולך וגובר גם למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אך מספר העניים בקהילה עדיין היה רב.

השפעת האמנציפציה על קהילת פראג

קריקטורה המציגה יהודי (המייצג את הלאומיות הגרמנית, שרוב יהודי העיר הזדהו עמה) הנלחם באביר הלאומיות הצ'כית.

עם האמנציפציה נפתח תהליך איטי של חילון והיטמעות בחברה הכללית. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפרנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט, מרקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה; ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, גם מבלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. בשנת 1820, דרש פרץ בר, מורה בפראג, לקיים תפילות בגרמנית, ובשנת 1832, פנה אחד מנכבדי הקהילה לשלטונות בהצעה להעביר את יום השבת ליום ראשון. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליברליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליברלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873-1862). בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פרנץ קפקא, מקס ברוד, פרנץ ורפל, אוסקר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

המאה ה-20

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1900–1930 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה הכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות – אחת בעיר עצמה, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם היה המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליברלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי מלחמות העולם; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

חברים באגודת הסטודנטים בריסיה (Barissia), פראג, 1928

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (Barissia) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעילות תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפרלמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפרלמנט הצ'כוסלובקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין ויחד עם פרנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצג את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ־35,000 יהודים.

תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית – 15 במרץ 1939, היה מספר היהודים בפראג כ־56,000 לערך. ביולי 1939 הכריז המושל קונסטנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי ציבור והועברו כבני ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סדרה של הפקעות רכוש, של גזרות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה ארגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במרץ 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטורט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (טרזיינשטאדט). קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מרץ 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל ניסיון להאט את קצב הגירושים. "לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודים שהועסקו בנושא נשלחו למחנות-המוות על סף השחרור.

לאחר מלחמת העולם השנייה

מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוקמה הקהילה היהודית בעיר מחדש. בסוף המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הביטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים – מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא-יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. כרב הקהילה הוכתר גוסטב שור שהוזמן מארץ ישראל.

השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסייה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי פראג (1952) והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1951–1964 גם לא הייתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה; סגרו חלק מבתי הכנסת, ובוטלה משרת הרב הראשי לפראג. מכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרץ 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הניסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

הקהילה היהודית הממוסדת המשיכה להתקיים גם תחת השלטון הקומוניסטי, וב-1973 נמנו בה כ-2000 איש. על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1939–1945.

בשנת 1997 חיו כ־6,000 יהודים בצ'כיה כולה, כאשר רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה. באפריל 2000 נקראה הכיכר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קפקא. הדבר נעשה ביוזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (Goldstucker) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.

רבני פראג

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש לחלק בין רבנים שחיו בעיר לבין אלו שכיהנו כרבני העיר.

רבנים שחיו בפראג

• במאה ה-12 ישבו בפראג: רבי יצחק הלבן, מן הראשונים, שנקרא על שם העיר "רבי יצחק מפראג"; רבי מנחם בן מכיר, אחיינו של רבנו גרשום; ואחרים מבעלי התוספות.
• במאה ה-13 ישב בעיר רבי יצחק מווינה מחבר ספר ההלכה "אור זרוע".^{[דרוש מקור]}
• רבי אביגדור קרא (נפטר ב-1439)
• רבי יהודה ליוואי הזקן מוורמס (נפטר ב-1439)
• רבי יום טוב ליפמן מילהויזן (נפטר ב-1440)
• רבי מנחם בן יעקב שלם
• רבי אליהו מפראג
• רבי יצחק אייזיק מרגליות
• רבי יעקב פולק (1470–1541) – דיין וראש ישיבה בפראג, נאלץ לעזוב את העיר בעקבות פולמוס המיאון (1492)
• רבי אליעזר אשכנזי – חי בעיר בסביבות 1570
• רבי מרדכי יפה (1530–1612) – רב וראש ישיבה בפראג, עזב את העיר בגירוש של 1561 ושב אליה לאחר מכן, ושוב עזב ב-1599 לטובת רבנות פוזנן
• רבי יששכר בר איילנבורג – התגורר בעיר בסביבות 1610
• רבי שמעון ריישר (נפטר 1714) – דרשן הקהילה
• רבי יהונתן אייבשיץ – דרשן וממלא מקום אב־בית־הדין (עד 1741, אז עזב למץ)
• רבי מאיר פישלס (1713–1769) – ראש ישיבה בפראג במשך ארבעים שנה, וראש בית הדין בעיר בתקופת רבנותו של ה"נודע ביהודה"
• רבי ליב פישלס – ראש הישיבה בפראג לאחר פטירת אביו רבי מאיר
• רבי שמחה פופרש – ראש בית הדין
• רבי שמואל לנדא, בנו השני של רבי יחזקאל, ממשיך דרכו של אביו ברבנות פראג. היה יורשו כראש בית הדין וראש הישיבה בה. היה פוסק הלכה ומחבר תורני, כתב חלק מתשובות אביו והוציאם לאור לאחר פטירתו, במהדורה שנייה של הספר נודע ביהודה.
• רבי מיכאל בכרך (נפטר 1801) – ראש בית הדין
• רבי יעקב גינצבורג (1743–1814) – רב ודיין בפראג בתקופת רבי יחזקאל ורבי שמואל לנדא
• רבי בצלאל רנשבורג (1762–1820)
• רבי אלעזר פלקלס (1754–1826)
• רבי ברוך ייטלס

רבנים שכיהנו כרבני העיר

• רבי אברהם בן אביגדור
• רבי יהודה ליווא בן בצלאל (מכונה "המהר"ל מפראג"; ~1520–1609). רב ומחבר, הוגה דעות ופרשן; היה מעורב בחיי הקהילה, ועסק בענייני חינוך. חיבר ספרים רבים בענייני השקפה, והם נחשבים לספרי יסוד בהשקפה היהודית.
• רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1540–1619) בעל פירוש "כלי יקר" על התורה.
• הרב ישעיה הלוי הורוביץ (1558–1630), בעל ה"שני לוחות הברית", היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. עלה בשנת 1621 מפראג לארץ-ישראל.
• רבי משה ר' מנדלש (1574–1641) – פוטר וגורש מהעיר ב-1627, ועבר לכהן כרבה של פוזנן. ראש הקהילה היהודית בפראג, יעקב ב"ש, היה מעורב בהדחתו שכללה הלשנה לשלטונות.
• רבי יום-טוב ליפמן הלר ("התוספות יום טוב"; 1579–1654) – דיין בעיר במשך עשרות שנים, מונה כרבה של העיר ב-1627. נאלץ לעזוב העיר בעקבות הלשנה.
• רבי שמעון וולף אוירבך (1549–1631) – נתמנה כרב העיר במקום ה"תוספות יום טוב" בשנת שפ"ט, כיהן כרב העיר עד לפטירתו.
• רבי אהרן שמעון שפירא שימש ארבעים שנה. בשנת ה'ת' נתמנה להיות אב"ד פראג עד לפטירתו בשנת ת"מ.
• רבי דוד אופנהיים (1664–1736)
• רבי יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה"; 1713–1793).
• רבי שלמה יהודה רפפורט.
• רבי נתן אהרנפלד
• רבי חיים ברודי (משנת 1912 עד 1930 אז עקר לברלין).

מוסדות הקהילה

• בית הקברות היהודי העתיק בפראג והחברה קדישא של קהילת פראג
• המוזיאון היהודי בפראג

בתי כנסת בפראג

• אלטנוישול
• בית הכנסת הספרדי
• בית הכנסת מייזל
• הקלויז בפראג
• בית הכנסת פנקס – נבנה במאה ה־15, לאחר מלחמת העולם השנייה משמש מצבה ליהודי צ'כיה שנספו בשואה. על קירותיו נחקקו עשרות אלפי שמות הנספים. הקומה השנייה מוקדשת לתערוכת ציורי ילדים מגטו טרזין שנרצחו.

דפוסים עבריים בפראג

• הגדת פראג

לקריאה נוספת

• פליכס ולטש (עורך) פראג וירושלים: ספר לזכר ליאו הרמן, ירושלים: קרן היסוד, 1954
• כרוניקה עברית לתולדות יהודי פראג מן השנים תק"ד-תקי"ד (כתב יד; פורסם בגרמנית בידי ס"ה ליבן: Handschriftliches Zur Geschichte der Juden in Prag in den Jahren 1744-1754 בתוך: Jahrbuch der Juedisch-Literarichen Gesellschaft, 2 (1904), עמודים 267–330)
• ראובן הישראלי, תולדות קהלת פראג בשנים 1680–1730: לאור ה'קופיאר' של ר' דויד אופנהיים, עבודת גמר (MA), אוניברסיטת תל אביב, תשכ"ה

מאמרים

• רות גלדשטיין-קסטנברג, "אופייה הלאומי של השכלת פראג", מולד כג (תשכ"ה), עמ' 221–233
• יהונתן גארב, "על מקובלי פראג והשפעתם לדורות", קבלה 14 (תשס"ו), עמ' 347–383

ספרות יפה

• אביגדור דגן, תרגום: אברהם יבין, הרובע החמישי, עם עובד, תשמ"ט, ספריה לעם, מסת"ב 965-13-0642-4; הספר "הרובע החמישי", באתר "סימניה"

קישורים חיצוניים

• אתר הקהילה היהודית בפראג
• סיני האק, משפחות ק"ק פראג: על פי מצבותיהן, פרסבורג תרנ"ב (מביא לבית הדפוס: דוד קויפמאנן), באתר היברובוקס
• אהרן פריימן (מהדיר), לקורות היהודים בפראג: בשנות תק"ב-תקי"ז - ספר אגרת מחלת, בתוך קבץ על יד כרך שמיני, שנה י"ד, ברלין: מקיצי נרדמים, תרנ"ח, באתר היברובוקס
• פרופסור שמואל הוגו ברגמן, "קהילת פראג" – מאמר סוקר את המונומנטים והמוסדות היהודיים הקיימים בפראג ודרכם את ההיסטוריה העשירה של יהודי העיר (הרצאה שנשא ברגמן ב־1943), מחניים קכ, הרבנות הצבאית, תשכ"ט (באתר דעת)
  • בסוף המאמר נספח על תולדות יהודי פראג – תמצית מהערך "פראג" מתוך האנציקלופדיה העברית – "תולדות יהודי פראג" – סקירה על יחס השלטונות לאורך השנים ליהודי פראג, התפתחות התרבות היהודית בפראג בהקמת מרכזים תורניים ובהדפסת ספרים
• קהילת יהודי פראג, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 14-02-2019
• ארכיון דיגיטלי של ירחון קהילת פראג "Věstník židovské obce náboženské v Prazeské" (וסטניק זידובסקה אובצה נבוזנסקה פראז'סקה)
• אוספי המוזיאון היהודי בפראג
• עופר אדרת, בשנת 1774 רבני פראג התירות פתיחת בתי קפה בשבת, באתר הארץ, 13 ביוני 2019
• הזמנה לשַיִט בפראג, ערים וקהילות בימי הביניים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• יהודים – היסטוריה – צ'כיה פראג, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון Prague Jewish and Zionist Ephemera Collection, בספרייה הלאומית