פתיחת התפריט הראשי

מלחמת פקח ואחז


מלחמת פקח ואחז היא מלחמה אשר נערכה בין פקח בן רמליהו מלך ישראל (בשיתוף רצין מלך ארם), לבין אחז מלך יהודה. מלחמה זאת התנהלה, על-פי סדר עולם, בשנה הראשונה למלכות אחז שהיא שנת שבע עשרה למלכות פקח בן רמליהו (733 לפנה"ס). המלחמה מתוארת במקרא בספר מלכים ב', ישעיהו וכן בדברי הימים ב'.

מלחמת פקח ואחז
Kingdoms of Israel and Judah map 830.svg
ממלכת ישראל (כחול) וממלכת יהודה (כתום) בתקופת פקח בן רמליהו ואחז בן יותם. ממלכת ארם דמשק נמצאת צפון-מזרחית לממלכת ישראל
תאריך התחלה: 733 לפנה"ס
מקום: המלחמה בין פקח לאחז: אזור ירושלים, ממלכת יהודה
עימותים נוספים:
מול האדומים - אילת, ממלכת יהודה
מול הפלשתים - שפלת יהודה והנגב, ממלכת יהודה
עילה: סירובו של אחז להצטרף לברית האנטי-אשורית של פקח ורצין מלך ארם-דמשק
תוצאה: כישלון כיבוש ירושלים וניסיון הפלת אחז על ידי פקח ורצין. ממלכת יהודה שומרת על עצמאותה
שינויים בטריטוריות: כיבוש אילת על ידי האדומים
כיבוש ערים בשפלת יהודה והנגב על ידי הפלשתים
הצדדים הלוחמים

ממלכת ישראל
ממלכת ארם דמשק

ממלכת יהודה

ראשי מדינה
פקח בן רמליהו
רצין 
אחז בן יותם 
כוחות

לא ידוע

לא ידוע

אבידות

לא ידוע

120,000 הרוגים ו-200,000 שבויים (שוחררו חזרה ליהודה לאחר הבאתם לשומרון)

הברית בין פקח לרציןעריכה

עם עלייתו של פקח לשלטון, סביב שנת 734 לפנה"ס, שלט בממלכת ארם דמשק רצין, יורשו של בן הדד השלישי. רצין נזכר ברשימת משלמי המס לאשור בדומה למנחם בן גדי מלך ישראל. עם ביסוס שלטונו הצטרף רצין לפקח לברית אנטי-אשורית. ניתן לשער כי גם לאחז הוצע להצטרף אל אותה הברית, אולם זה האחרון סירב. ייתכן בשל העובדה כי התקיימה ברית נומינאלית בין יהודה וממלכת אשור בה אי נקיטת עמדה אנטי-אשורית לא תגרור אחריה תגובה צבאית כנגד יהודה. מנגד, מצבן של ממלכת ישראל וארם דמשק היו שונה, שכן שתיהן שכנו סמוך לגבולות אשור שלא פעם איימה על קיומן. לפיכך, כאשר סירב אחז להצטרף לברית האנטי-אשורית, הכריזו פקח ורצין מלחמה על ממלכת יהודה. בעשותם זאת ניסו שתי הממלכות לבלום את עוצמתה של יהודה, להפיל את אחז ואת שושלת בית דוד ולרכוש מידיה שנית את השטחים שכבשה בעבר הירדן המזרחי (ממלכת בני עמון).[1][2][3] לפי המקרא פעלו רצין ופקח בעצה אחת, ולחצם החל, ככל הנראה, כבר בימי עוצרותו של יותם מלך יהודה:

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ. וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו

תיאור המלחמהעריכה

בספר מלכים מתוארת המלחמה באופן כמעט זהה לזה שבספר ישעיהו:

אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ, עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלוּ, לְהִלָּחֵם

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, עָלֶיהָ; וְלֹא יָכֹל, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ

על פי המתואר בספרי מלכים וישעיהו, במלחמה בין ישראל לבין יהודה הטיל פקח מצור על ירושלים אך לא הצליח ללוכדה. בהמשך פרק ז' בספר ישעיהו אף נרמז כי, ככל הנראה, התכנון המקורי של רצין ופקח היה לבצע הפיכה, להדיח את אחז ולהמליך את בן טבאל על יהודה מטעמם.[2]

בשונה מהתיאור הלקוני הרב אשר מופיע במקורות המוזכרים לעיל, סיפור המלחמה בין שני המלכים בדברי הימים, מובא בפירוט רב יותר:

וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו, בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם, וַיַּכּוּ-בוֹ, וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק; וְגַם בְּיַד-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, נִתָּן, וַיַּךְ-בּוֹ, מַכָּה גְדוֹלָה. וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד, הַכֹּל בְּנֵי-חָיִל: בְּעָזְבָם, אֶת-ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם. וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם, אֶת-מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-עַזְרִיקָם, נְגִיד הַבָּיִת; וְאֶת-אֶלְקָנָה, מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף, נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם-שָׁלָל רָב, בָּזְזוּ מֵהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶת-הַשָּׁלָל, לְשֹׁמְרוֹן

בספר דברי הימים ב מוזכרת התבוסה של צבא יהודה: פקח ובעל בריתו רצין הרגו 120,000 מאנשי יהודה. זכרי שהיה מגיבורי ישראל משבט אפרים הרג את מעשיהו בנו של אחז, את עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה המשנה למלך. זכרי ואנשי ישראל לקחו שלל רב ושבו מנשי וילדי יהודה מאתים אלף נפש.
עם הבאתם של שבויי יהודה לשומרון, התערב עודד הנביא לטובתם. עודד פנה אל הציבור ואל המנהיגים של ממלכת ישראל והוכיח אותם כי תפיסת שבויים ושיעבודם (כפי שהיה נהוג אז) מקרב אחיהם בני ישראל, היא שגויה במהותה; וזאת גם מפני שתבוסת האויב - ממלכת יהודה - הייתה מאת האל. כתוצאה מדבריו קמו אנשים נוספים "מראשי בני אפרים": עזריהו, יחזקיהו ועמשא והצטרפו לטענתו, כי לקיחת השבויים מבני שבט יהודה תחשב לחטא ולאשמה בממלכת ישראל. דבריו התקבלו, ושבויי ממלכת יהודה הוצאו מהשיעבוד וזכו ליחס מכובד; הם טופלו וצוידו כראוי לאחים, והובאו ליריחו, כדי שישובו לבתיהם.[4]

תוצאות המלחמהעריכה

 
תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור - אליו פנה אחז מלך יהודה בבקשת סיוע כנגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם דמשק (תבליט מתוך אסטלה השמורה במוזיאון הבריטי בלונדון)

נראה כי המלחמה בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל גררה בעקבותיה שינוי טריטוריאלי משמעותי בגבולות ממלכת יהודה:

אף על פי שישעיהו ניסה להפיח ביטחון בלב אחז,[6] נבהל האחרון וביאושו שלח אחז בקשת עזרה המלווה בהכרזת השתעבדות לתגלת-פלאסר השלישי.[1][7] לא ניתן אמנם להסיק בוודאות כי בקשת הסיוע של אחז היא זאת שהניעה את מלך אשור לצאת למערכה נגד ארם דמשק וממלכת ישראל בשנת 733/2 לפנה"ס, או שבלאו הכי התכוון לצאת למסע מלחמה באזור זה ולשבור סופית את כוחה של דמשק מתוך מטרה לחזק את שליטתו בלבנט. ניתן להניח כי בקשתו של אחז החישה, לכל היותר, את תגובת תגלת-פלאסר, ואילו טיב פעולותיו נגד דמשק וישראל - שכללו את חיסולה של ארם דמשק ושל חלקה הצפוני של ממלכת ישראל, תוך סיפוחן כפחוות לתחומי האימפריה האשורית, מלמדת שדמשק וישראל, שקודם נכנעו לאשור ושלמו מס לתגלת-פלאסר, חזרו וחטאו נגדו (אם כי חטא זה לא פורש במקורות). מידיעה שהשתמרה בדברי הימים א' ניתן להבין שצבאו של תגלת פלאסר השלישי הרחיק בעבר הירדן המזרחי דרומה עד לאזור ההתיישבות של שבטי מנשה, גד וראובן.[8]

לפי חז"ל, הריגת בנו הבכור של אחז במלחמה על ידי זכרי, כיפרה לו על חטאיו ולכן לא מנו אותו בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא.[9]

במצודת ערד ניכר הרס שנגרם בשל המלחמה, שהתחוללה בין השנים 735 - 732 לפנה"ס.[10]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 חיים הרצוג, מרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת ידיעות ספרים, ירושלים, 1981, עמ' 175.
  2. ^ 2.0 2.1 ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ו'
  3. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ז, פסוק ה'
  4. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוקים ט'-ט"ו
  5. ^ כך לפי א. ש. הרטום בפירושו את הפסוק להלן בספר מלכים (ספר מלכים, מהדורה 15, הוצאת יבנה, תל אביב, 1967), עמ' 145.
  6. ^ ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ד'
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ז'
  8. ^ ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו
  9. ^ ילקוט שמעוני, ישעיהו, רמז תט, וכן במשנת רבי אליעזר, פרשה ה
  10. ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, כרך ד', עמוד 144.