ויקיפדיה

פרקי יומן

ספר ובו פרקים מיומנו של מאיר הר-ציון

פרקי יומן הוא ספר ובו פרקים מיומנו של מאיר הר-ציון, בעריכת נעמי פרנקל, המתאר את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים.

פרקי יומן
מידע כללי
מאת מאיר הר-ציון, ערכה נעמי פרנקל
איורים שלום בסקין
שפת המקור עברית
סוגה מלחמה
הוצאה
הוצאה הוצאת א. לוין אפשטיין
תאריך הוצאה 1968
מספר עמודים 248
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001892407, 002491728, 003574536

תוכן הספר עריכה

מבוא, הקדמה ודו־שיח על הר־הרוחות עריכה

הספר נפתח במבוא מאת נעמי פרנקל, הכולל גם שיחה עם אמו של מאיר הר־ציון,[1] ולאחריו הקדמה מאת מפקדו של הר־ציון בצנחנים, אריאל שרון, ובה תיאור הכרותו ודמותו עמו. שרון כותב ש"מבין הצנחנים באותה תקופה הבולט ביותר היה מאיר הר־ציון" וש"תוך זמן קצר הופך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 ושל הצנחנים, לסייר מעולה, אולי המעולה שצה"ל ידע מעודו".[2] לאחר המבוא וההקדמה, מופיע דיאלוג שערכה נעמי פרנקל עם הר-ציון ב"אחוזת שושנה", חווה אותה הקים בכוכב הרוחות, סמוך למבצר כוכב הירדן ומעל קיבוץ נווה אור שבעמק הירדן, ובו מתאר הר-ציון את הקמת החווה למרות הקשיים שעמדו בפניו בשל היותו נכה צה"ל.[3]

יומן טיולים עריכה

הספר כולל רשמים מטיולים ומסעות שערך בשנים 1949–1952, בעודו נער ותלמיד בית הספר עין-חרוד, אותם כתב הר-ציון ביומנו לאחר ששב מהם.

באביב 1949 ירד הר־ציון עם אחותו שושנה לנהר הירדן באזור גשר שייח' חוסיין המפוצץ, שם ישבו לאכול ארוחת צהריים בקרבת מחנה צבאי של הלגיון הירדני ו"מחנות עצומים של אוהלים שחורים, כנראה של פליטים ערביים", עד שצעקות ויריות הבריחו אותם משם.[4] בפסח 1950 יצא הר-ציון למסע הגדנ"ע למצדה[5] ובקיץ יצא עם חבר לטיול שבו הסתננו לאילת ללא רישיון שניתן אז לטיולים מאורגנים בלבד.[6] בסוכות יצא עם שני חברים למסע בגליל, מחוקוק ועד אזור נהריה.[7] בסוכות 1951, נתפס ונאסר עם שושנה בידי חיילים סורים, לאחר שחצה את הגבול לסוריה[8]. ב-1951 יצא לטיול נוסף של הגדנ"ע, לערבה, שבמהלכו עזב את המחנה ויצא לטיולים עצמאיים.[9] בפסח יצא לטיול עם חברו וסייר במכתש הגדול והמכתש הקטן, הגיע שוב למצדה, סייר בנחל ערוגות ובנחל דוד שבמדבר יהודה ורחץ לראשונה בים המלח, שבו שטו המטיילים בסירה לעיו גדי, מאחר שעדיין לא הייתה קיימת דרך ביבשה. בטיול זה אף עברו הר-ציון וחברו את הגבול עם ירדן במדבר יהודה במספר קילומטרים. מכיוון שיצאו לטיול הזה במרמה, הוחלט בבית ספר שבמשך שנה שלמה הר־ציון וחברו לא יצא לטיולים.[10] בקיץ יצא עם שושנה לטיול בגליל בקרבת גבול לבנון. לאחר שנתפסו בכביש צבאי ונאלצו לחזור לביתם, יצאו שוב באותו הלילה לאותו מסלול בדיוק, כאשר הם נזהרים ממכוניות משטרה. לאחר שעברו בהריסות כפר ערבי עזוב, נתפסו בכפר תרביחא על ידי תושביו, עולים מתימן, ונשארו ללון בו. בהמשך הטיול למחרת, בזמן שנחו ליד מעיינות, קיבלו את הזמנתם של קבוצת רועים ערבים להתכבד בשתיית חלב עזים וכבשים. למחרת, לאחר שמצאו בור מים, נפלה מימייתם לתוכו והר-ציון שלשל לתוכו את אחותו בעזרת חגורות וחבלים והיא העלתה את המימיה.[11]

הר־ציון מספר על הפעם הראשונה שיצא למרעה, כרועה בראש עדר כבשים, ועל התהליך שעבר עד שהללו נשמעו לו: "כמה הן קשובות עכשיו, וכל תנועה שלי, כל קריאה שקטה מלווה בתגובה. אני עומד ביניהן ומשתפך בשירה שקטה. טוב לי עכשיו. כל־כך נעים!...גם להן טוב. אני מביט בהן באהבה. כמה חמודים יצורים אלה! אני אוהב אותן עכשיו, אהבה כנה, את הכל אני אוהב ברגע זה".[12]

בחופשת פסח 1952 יצא הר־ציון עם שושנה וחבר נוסף לטיול לדרום, במהלכו הוזהרו יותר מפעם אחת על ידי אנשים שפגשו בדרכם, כי האזור בו רצו לטייל מסוכן מאוד וקרו בו מספר מקרי רצח של יהודים. השלושה המשיכו ליעדם למרות האזהרות.[13]

דו־שיח בחצות הלילה עריכה

בהמשך השיחה עם נעמי פרנקל, מספר מאיר הר־ציון על שירותו ביחידה 101 ואף מתודה לגבי האווירה ששררה בה: "מחמת רגשי העליונות שהפרזנו בהם לא מעט, הרשינו לעצמנו לפעמים דברים שכיום השתיקה יפה להם".[14] הר־ציון מסביר את אופיין של פעולות התגמול שבוצעו על ידי היחידה: "פעולותינו לא היו מלוות שנאה לערבים או שנאה כלשהי. בכל שנתבענו לעשות ראינו הכרח של הגנה על הקיום. אם עשו מאיתנו אחר־כך מיני נוקמים וזועמים, אין זה נכון. זיוף גדול".[15]

הר־ציון נשאל בשיחה על תגובתו להירצחה של שושנה אחותו בסוף 1954 והסביר את פעולת הנקמה שלו ב-5 במרץ 1955 על רקע פעולות התגמול:

”שושנה נרצחה ולא נרגעתי...ניקר במוחי שעלי לעשות משהו. משהו דומה למעשים שלנו אז. מחשבה אחת הציקה לי כל הימים - אתה דואג כל הזמן לזה שרוצחים יבואו על עונשם ולרצח אחותך אין גמול. לא יכולתי לנהוג אחרת. הרי כל מחשבתנו הלכה אז בכיוון זה, שדמנו לא יינקה.”[16]

יומן צבאי עריכה

בצנחנים שימש הר-ציון כמפקד פלוגה א' שהפכה לסיירת צנחנים. בהמלצת הרמטכ"ל משה דיין, הוסמך הר־ציון לקצונה ללא קורס קצינים - מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין.

בחלקו השני של הספר מתארים פרקי יומנו של הר-ציון את חוויותיו בצה"ל כסייר ולוחם ביחידה 101 ולאחר מכן עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, בתקופת פעולות התגמול.

ב-30 ביולי 1952 התגייס מאיר הר־ציון לצה"ל. לאחר חודשי טירונות קשים ניצל את ההזדמנויות לטיולים ברחבי הארץ, אולם אלה הפכו לפחות ופחות אטרקטיביים בעיניו: "אפילו נוף עין־גדי הפלאי נעשה תפל, כשאלפי אנשים ממלאים את שביליו וכשאנו פוגשים זוג יהודים מתמקח בענייני בורסה ומחירים תחת למפל...אבד, אבד הקסם של כל אלה". אובדן הקסם הוליד את מסעותיו הבאים של הר־ציון, מעבר לגבול בשטח ממלכת ירדן.[17]

המסע לפטרה עריכה

בשנת 1952 ערך הר־ציון מסע לעיר הקדומה פטרה שבירדן. הוא שמע עליה לראשונה כמה שנים לפני כן, בעת שעמד מול סלעי החול בנחל תמנע והמדריך אמר ש"זהו אפס קצהו של אותה עיר נפלאה בסלעי אדום". לאחר מכן שמע עליה עוד ועוד עד ש"התקבלה אגדת פלאים הטמונה רחוק־רחוק...אגדה ולא יותר". אולם בחלוף השנים, "בלתי־אפשרי הפך בכל זאת לאפשרי" ו"החלום הישן" התעורר. הוא החליט להגשימו ולצורך זה מצא "שותפה לדבר עבירה" - רחל סבוראי. השניים יצאו למסע מצוידים במצפן, בסטן, במזון לשני לילות ויום אחד ובארבע מימיות ומספר קופסאות מיץ. הם יצאו בלילה ואת הבדיקות במפה עשו לאור גפרור מוסתר בכאפייה. המפה שבידם הייתה בקנה מידה 1:250,000 בלבד, "שאיננה נותנת אפילו מושג ממבנה השטח". כעבור מספר שעות של הליכה, נתברר להם שלא הצליחו למצוא את השביל הרחב המסומן במפות ועל כן נאלצו לבחור את אחד הנחלים היורדים ב"חומת ההרים" שסגרה עליהם ממזרח, ופנו לתוכו. הטעויות בניווט גרמו לכך שהשניים הגיעו לפטרה רק בבוקר היום השני והמסע נמשך 4 ימים במקום יומיים. הם נכנסו "לאור היום, לתוך תוכה של בירת הנבטים...לתוך תוכו של חלום מאות ואלפים שעדיין לא זכו להגשימו". לאחר שהספיקו לסייר בעיר זמן מה, נקלעו לאזור מגורים ומצאו מסתור במערה צבעונית במעלה "ערוץ נסתר", בה ישנו עד "שעת ערביים", אז המשיכו בסיורם בעיר. בלילה עזבו את פטרה והחלו לחזור ב"אפילה גמורה... ללא סימן של שביל, של דרך, של מקום שבכלל אפשר לעבור בו", כאשר בדרך כמעט ונתקלו במבריחים ערבים חמושים ואחד מהם עצר לעשות את צרכיו מספר מטרים ממקום מחבואם. ביום למחרת שוב עברו בקרבתם ערבים, אחד מהם חמוש ואף נשמע "קול יריות קרוב רועם בוואדי". לאחר 4 לילות ו-3 ימים של שהיה בממלכת ירדן, בעודם תשושים מעייפות, מאובקים, מיובשים ורעבים לאחר שאזל מזונם, חזרו השניים לשטח מדינת ישראל.[18]

הפעילות הצבאית עריכה

בספר מתוארות פעולות רבות. אחת המשימות הראשונות, בספטמבר 1953, הייתה "להשליט סדר" באזור המפורז של עוג'ה (ניצנה), שבו היו "מאהלי הבדואים האויבים נטועים באין מפריע בלב לבו של השטח הישראלי". ההוראה הייתה לתקוף ולגרש את הבדואים המצריים משבט "עזזמה", שחנו מדרום מזרח לעוג'ה. הכוח נכנס לתוך מרכז השבט והבדואים ברחו. הפקודה הייתה לא לירות, אבל להחרים נשק ולהרוס את המאהלים, מה שעורר אצל הר־ציון לבטים מוסריים:

”שוב חוזרת אלי ההרגשה הקשה, האי־שלמות. האם זה אוייב? המוצדק כל זה? עדיין לא חשתי על בשרי את תחושת הקרב, את הרצון לנצחון, את השנאה לזה הרוצה לקחת ממך את היקר לך ביותר - את חייך. יותר מדי קלים היו נצחונות ראשונים אלו”.[19]

לבטים דומים התעוררו אצלו בהמשך אותו החודש, בזמן פעולה ב"מחנה הפליטים העצום" אל-בורייג' ליד עזה ש"שימש בסיס הסתננות למשקי הנגב", לאחר שעבר בין חלקות הירק המעובדות, ראה את התושבים "מתרוצצים בבהלה בסמטאות הצרות" ושמע את "היללות הנוראות העולות מבין הבתים": ”האם המון אדם זועק ומיילל זה, הוא הוא השודד את רכושנו, המתנכל לחיינו? הוא האוייב?... במה חטאו פלחים אלה? אכן, אכזרית היא המלחמה ולו תהיה זו גם זעירה ביותר”.[20]

בחודש שאחריו בוצעה פעולת קיביה, בה עמד הר־ציון (שכונה על ידי חבריו ביחידה בקיצור "הר") בראש חוליה קטנה בת 5 אנשים, שתפקידה היה להטריד את כפר שוקבא השכן. לאחר התקפה אחת, נסוגה החוליה והתקרבה שוב לכפר מכיוון אחר, בידיעה שמגניו יושבים בעמדות ומחכים להם: "אני נרעד. מה עלי לעשות כעת? החוליה דוממת מאחורי. אין בי הכוח להפעילה...הפחד מדביק אותי לקרקע. זהו הפחד? האם כוח האדירים הזה המצמיד אותי למקומי, הזוחל ומשתק, הוא בסך־הכל פחד?...צריך לקום!". לאחר התקיפה השנייה, נסוגה החוליה מהכפר בתחושת כישלון, אולם אריק שרון קיבל את פניהם בשביעות רצון וטען שביצעו את המשימה, מכיוון שהחזיקו את תושבי הכפר בעמדות ומנעו מהם להביא תגבורת לקיביה.[21]

בפעולת חברון, ב-22 בדצמבר 1953, הוביל הר-ציון בליל שלג קר ורטוב חוליה בת 4 אנשים מרחק כולל של 42 קילומטרים הלוך ושוב בציר הררי לפרברי העיר חברון, בפשיטה רגלית שנחשבה לאחת הקשות והמסובכות בתולדות צה"ל[22]. הר־ציון מספר על תחושותיו במהלך ההליכה הממושכת אל היעד: "הרגשת זרות משתלטת עלי, כל־כך זר פה הכל. כל־כך רחוקים אנחנו ממשהו בטוח, קרוב, ממישהו הדואג לנו. אני מביט אל החוליה הקטנה. כל־כך קטנים וחלשים אנחנו! לפתע נופלת עלי אימה... נדמה לי שכל עץ ושיח מביט בנו, רואה אותנו, חורש עלינו מזימות... אני רוצה להסתתר, להיעלם, להיות מוגן... אני מוכרח להתגבר על המשבר". בזמן ההליכה הקשה בשלג, עלו הספקות לגבי ביצוע המשימה: "כל חלקיק שבי זועק - להפסיק, לחזור... העניין כולו נעשה פתאום תפל וחסר טעם. מדוע דווקא בחברון? איזה הגיון יש בשליחת ארבעה אנשים למקומות כאלה? הכל נראה כל־כך מיותר ולא נחוץ, כל־כך טפשי". התחושות השתנו עם סיום הפעולה: "שמחה מציפה אותנו...הרגשת ניצחון וכוח משתלטת עלינו. אנחנו חזקים. איננו חוששים עכשיו משום דבר...אנחנו עוברים זקופי קומה בין הבתים...כל־כך קלה היא הדרך עכשיו".[23]

בתיאור סיור ללבנון בפברואר 1954, מוחה הר־ציון על כך שיוזמי ומתכנני המבצעים אינם מתחשבים בקושי הרב של ביצועם: "אני מציץ בחבורה המתגודדת סביב המפה הצבעונית. לפניהם מונחת פיסת נייר... בדרכם לא יהפכו קווי הגובה להרים מאיימים ורגליהם לא תיכשלנה באבני הנגף ונעליהם לא תישחקנה בשבילים אין־סופיים. הם רק מונים את המשבצות. הנה אחת, שתיים שלוש... לא נורא. ארבעים ושלושה בסך הכל. 'החבר'ה שלנו' יבצעו הכל". הוא מציין גם את הבעיה הקבועה של הכלבים, שמגלים את הכוח ומקלקלים את גורם ההפתעה: "נביחת היללה הבלתי פוסקת של אותם יצורים מדולדלים ושמוטי זנב המשוטטים בהמוניהם בכפרים ובאוהלי קידר. כמה מצליחים, לעזאזל, יצורים ממורטטים אלו להצר את צעדינו!".[24] באותו חודש טבע כמעט בנהר הירדן בניסיונו לחצות לגדה המזרחית[25] ובמאי אותה שנה ערך עם שלושה חיילים נוספים סיור בגוש עציון, במהלכו נאלצו לחלוף על פני משפחות פלאחים שיצאו לפנות בוקר בהמוניהם לעבודה בשדות ואף ברכו כמה מהם בשלום.[26]

בתגובה לרצח יהודי ברעננה, יצאה ביוני 1954 חוליה בת 7 חיילים לפעולה במחנה הלגיון בכפר עזון. אדם שנקלע בדרכם סיכן את הפעולה והר־ציון דקר אותו למוות בעזרת סכין הקומנדו שלו, כשזו הפעם הראשונה בה השתמש בנשק זה. הלוחמים חזרו לגבול ישראל לאחר שהחליטו להשאיר מאחור את יצחק ג'יבלי הפצוע, שהפך לשבוי.[27] בחודש יולי נחטף שוטר סמוך לבניין משטרת ג'נין, לצורך מיקוח על החזרת ג'יבלי.[28] בפעולת כיסופים הוביל את פלוגתו בקרב על מוצב מצרי מבוצר.[29] בספטמבר נערכה פעולה נוספת למען החזרת ג'יבלי, בה נלקחו שבויים חיילי הלגיון.[30] במבצע כנרת[31] (מבצע "עלי זית"), שנערך ב-11 בדצמבר 1955, פיקד הר-ציון על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת צנחנים. על חלקו בקרב זכה הר־ציון בצל"ש[32], שהומר בשנת 1973 בעיטור העוז[33].

הטיולים ליריחו ולגרש עריכה

בפסח 1956 יצא הר־ציון לבדו לטיול ליריחו, חמוש בתת-מקלע ורימונים. עם החושך חצה את הגבול דרך שדה מוקשים, עבר ליד שועפאט, חצה את כביש רמאללה-ירושלים ההומה, וסמוך לכפר ענאתא עשה דרכו אל ואדי קלט. במשך היום ישן במערה בוואדי ובלילה השני המשיך במסעו, שבמהלכו עבר מול קבוצות בדואים ונאלץ להחליף איתם מילים. את דרכו חזרה עשה דרך כביש ירושלים-יריחו והכפר אל עזרייה, מצפון לאבו דיס, שם מצא עצמו בתוך מאהל של הלגיון הירדני. לאחר שנתגלה על ידי שני שומרים שכיוונו עליו את נשקם, ירה צרור לכיוונם ואלה פתחו באש. הוא הצליח לברוח, אך נתקל בשני שומרים נוספים, מהמשמר הלאומי, החליף איתם כמה משפטים ואז הופיעו שני אנשים נוספים. הוא החליט לירות, אבל הנשק פלט כדור בודד ונעצר. כל הארבעה המטירו אש, אך הוא הצליח לחזור בשלום לירושלים ולאחר מכן התברר לו שאחד הלגיונרים נהרג מהירי שלו.[34]

ביוני 1956 יצא לטיול עם מיכה בן-ארי־קפוסטה ומאיר יעקבי (מפקד מבצע צרצר, שנהרג מאוחר יותר במבצע קדש) לעיר הקדומה גרש, שבעבר הירדן המזרחי. הר־ציון תוהה לגבי מטרת הטיול: "ייתכן והמטרה היא שוב לחוש במתיחות הבלתי מודעת, שוב לעמוד בסכנות, לחתור לקראת מטרה רחוקה וקשה, לעמוד במבחן - ולנצח...להגיע לבסוף לאותה הרגשה עילאית של ניצחון. למה? לא ברור. משהו בפנים לוחץ לעשות זאת... למה לא? החוק? אין דבר, ניזהר...". עם החושך יצאו לדרכם בשדות עמק בית שאן וחצו את הירדן לכיוון הכפר עג'לון. שני אנשים הבחינו בהם בדרך ושניהם קיבלו תשובה סמכותית בערבית שהשלושה הם חיילים. במשך היום ישנו בנקיק בין צוקים ועם רדת הערב המשיכו דרך עג'לון אל היערות העבותים של הגלעד ברמת עבר הירדן. לאחר שסיירו בגרש, יצאו לדרכם בחזרה לישראל, כשבדרך נקלעו לאימוני גדוד של הלגיון, עברו מול קבוצת נשים ולאחר מכן גם מול שני פלאחים, שאחד מהם צעק פתאום "יהוד" והחל לרוץ לכפרו.[35]

אחוזת שושנה ופעולות התגמול עריכה

ב-11 בספטמבר 1956, במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה (שאינה מתוארת בספר), נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שערך להר-ציון ניתוח שדה תחת אש וזכה על כך בעיטור העוז[36]. בשלהי שנות החמישים, לאחר שהתאושש מפציעתו, עזר הר-ציון לאברהם ארנן[37] להקים ולאמן את סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה.

למהדורה השביעית[דרושה הבהרה] של "פרקי יומן", התווסף פרק אודות "אחוזת שושנה", שנכתב על ידי הסופרת והעיתונאית סמדר בת אדם[דרושה הבהרה], כמעט יובל[דרוש מקור] לאחר שקבע את ביתו על הר הטרשים והפך את האחוזה למשק בקר מצליח. הר־ציון ואשתו, רותי, הקימו את ביתם באחוזה שנקראה על שם שושנה, אחותו של הר־ציון, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם: הבכורה שגית, הבן סלע ולאחריהם שני ילדים נוספים.[38] כשהייתה שגית בת 3 חודשים, נשרף הצריף בו התגוררה המשפחה ואיתו כל רכושה, מלבד ארון כבד אותו הצליחה רותי להציל בעזרת בחור שחי איתם באחוזה. בתוך הארון היו גם היומנים של הר־ציון.[39] שני הילדים הגדולים חונכו בבית גם כשהגיעו לגיל הגן, מה שלדעת הר־ציון השפיע על התפתחות אישיותם: "כשגדלים יחד עשרים ילדים, קם ביניהם גם מנהיג המכוון את כולם, ושאר הילדים נגררים אחריו ומאבדים הרבה מאישיותם העצמית. אבל כאן, בבדידות המקום, לשני ילדים אין מנהיג. הילדים מפתחים כל אחד אישיותו העצמית ואין דבר המדכא אותם. כל אחד יוזם ואין מנהיג מעליהם....הם מתחסנים בפני הכרח להצטרף אל עדר־אדם ולהיגרר אחרי מנהיג".[38]

הר ציון מציג את העדר כמשל, כאשר הנמשל הוא ניצחון ההתמדה.

כאפילוג מובאת בספר הרצאה שנשא הרמטכ"ל משה דיין בשנת 1955 בנושא פעולות התגמול.[40]

על הספר עריכה

עם השנים היה הספר לרב-מכר והיה אהוד מאוד על חניכי תנועות נוער וצעירים בטרם גיוסם לצבא. כמו כן היה הספר פופולרי בקרב לוחמי חטיבת הצנחנים[41], חניכים בקורס מ"כים חי"ר וצוערי קורס קצינים בצה"ל. בין האישים שסיפרו על השפעתו עליהם הרמטכ"ל הרצי הלוי[42], האלופים אלעזר שטרן[43] ושי אביטל[44]. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורס קציני חי"ר.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: פרקי יומן

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, מבוא, עמ' 12-9.
  2. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, לספרו של מאיר הר־ציון, עמ' 20-13.
  3. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, דו־שיח על הר־הרוחות, עמ' 48-23.
  4. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, הלכנו לראות את הירדן, עמ' 57-56.
  5. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, מסע הגדנ"ע למצדה, עמ' 61-58.
  6. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, הי, דרומה לאילת!, עמ' 67-61.
  7. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, גינוסר - נהריה, עמ' 70-67.
  8. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, טיול בגבול שנגמר בסוהר דמשק, עמ' 76-72.
  9. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, באר־אורה, עמ' 79-76.
  10. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, למדבר, ארץ לא־מים, עמ' 94-80.
  11. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, טיול בגליל, עמ' 98-94.
  12. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, במרעה, עמ' 114-109.
  13. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, היי דרומה, עמ' 126-115.
  14. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, דו־שיח בחצות הלילה, עמ' 134.
  15. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, דו־שיח בחצות הלילה, עמ' 138.
  16. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, דו־שיח בחצות הלילה, עמ' 140.
  17. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, עמ' 143.
  18. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, אל מרומי ה"סלע", עמ' 158-143.
  19. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, "יש להשליט סדר", עמ' 162-161.
  20. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, "כנופיית בלתי סדירים חצתה את הגבול", עמ' 164-163.
  21. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, "פעולה עצמאית ראשונה", עמ' 169-164.
  22. ^ אורי מילשטיין, המהפכה שנכשלה, מקור ראשון, 5 בספטמבר 2003.
  23. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, פעולת חברון, עמ' 173-169.
  24. ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, סיור ללבנון, עמ' 173.
  25. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, מחנה גדעון, עמ' 179-176.
  26. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, סיור כפר עציון, עמ' 187-184.
  27. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, פעולת עזון, עמ' 192-189.
  28. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, "שוטר ירדני נחטף ממשטרת ג'נין", עמ' 195-193.
  29. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, כיבוש מוצב כיסופים, עמ' 198-196.
  30. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, בית חורון, עמ' 203-201.
  31. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, פעולת כנרת, עמ' 209-203.
  32. ^ גל פרל, "ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר", הבלוג על הכוונת, ‏ 15 בינואר 2013.
  33. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מאיר הר-ציון, באתר "בעוז רוחם"
  34. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, בדרך ליריחו, עמ' 215-209.
  35. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, גרש, עמ' 221-216.
  36. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן משה אגמון, באתר צה"ל
  37. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, דו־שיח על הר־הרוחות, עמ' 30.
  38. ^ 1 2 מאיר הר־ציון, פרקי יומן, אחוזת שושנה, עמ' 231, 238, 241.
  39. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, אחוזת שושנה, עמ' 234.
  40. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום, עמ' 248-243.
  41. ^ נועה בן-אהרון, פרקי יומן, באתר זרוע היבשה, 7 בינואר 2010.
  42. ^ טקס חנוכת "מבוא מידב" ע"ש עמנואל מידב, שבט משואות ירושלים, בנאומו בטקס אמר האלוף הרצי הלוי: "אני זוכר היטב את ספרו של מאיר הר-ציון, 'פרקי יומן', ספר פשוט בכריכה אדומה. זוכר את שסיפרו לנו ממנו ופעמים רבות שקראתי בו מאז, בעקבות זאת, עד היום. הדילמה של השארת חבר פצוע בשטח, תעוזה, יצירתיות. מסרים של מדינה בהתהוות, אתוס ומלחמת קיום מתערבבים זה בזה. בעיני, אלו היו אבני דרך בחינוך. אף פעם לא פעלתי פעולה מסוימת על פיהם באופן מודע, אך תמיד הרגשתי שהם שם – מעין מסילה בלתי נראית. את הספר ממנו סיפרו לנו השאלתי מהמדריך שלי, הוא אצלי עד היום. לא גנבתי אני פשוט עדיין משתמש בו".
  43. ^ אלעזר שטרן, משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים, למשכל - הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009, עמ' 71.
  44. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, ירושלים, הוצאת כתר ספרים, 2000, עמ' 197 - 198.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרקי_יומן&oldid=37839663"