רות דיין

רות דיין
	רות דיין, 1955
	רות דיין, 1955
לידה	6 במרץ 1917; י"ב באדר ה'תרע"ז; חיפה, האימפריה העות'מאנית
פטירה	5 בפברואר 2021 (בגיל 103); כ"ג בשבט ה'תשפ"א; תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	נהלל
פעילות בולטת	פעילה חברתית
תקופת הפעילות	1949–2021 (כ־72 שנים)
מפלגה	מחנה של"י, רצ, מרצ
בן או בת זוג	משה דיין
צאצאים	יעל דיין, אודי דיין, אסי דיין
מספר צאצאים	3

רות דיין (לבית שוורץ; 6 במרץ 1917 – 5 בפברואר 2021) הייתה פעילה חברתית ישראלית ואשתו הראשונה של משה דיין. ייסדה את חברת האופנה והטקסטיל "משכית" והייתה שותפה בייסוד ארגון הצדקה "וראייטי ישראל".

ביוגרפיה עריכה

דיין נולדה בחיפה בשם רות שוורץ, הבכורה מבין שתי בנות לצבי שוורץ, עורך דין יליד נובוסליצה, ולרחל לבית קלימקר, אשת חינוך ילידת קישינב ובתו של דב קלימקר, שניהם מאנשי העלייה השנייה. אחותה הצעירה היא ראומה, שלימים נישאה לעזר ויצמן. בהיותה בת שנתיים נסעה עם הוריה לאנגליה לצורך לימודיו של אביה. בגיל 10 שבה לארץ ישראל עם משפחתה ועברה להתגורר בשכונת מוסררה, ולאחר מכן בשכונת רחביה בירושלים, שם למדה בגימנסיה העברית רחביה והייתה פעילה ב"המחנות העולים". בגיל שבע עשרה עברה לנהלל ולמדה בבית הספר החקלאי לבנות. בנהלל הכירה את משה דיין, וב-1935 נישאו השניים. מנישואיהם נולדו יעל, אודי ואסי. ב-1945 עברה המשפחה להתגורר בתל אביב.

במהלך מלחמת העצמאות, מונה משה דיין למפקד ירושלים, והמשפחה עברה בעקבותיו למגורי השרד בווילה לאה שבשכונת רחביה בירושלים.

ב-1949 עבדה דיין כמדריכה חקלאית במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. היא וחוקרת הפולקלור זהרה וילבוש הבחינו במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן. דיין החליטה לנסות ולהפוך את העיסוק למקור פרנסה ושימור תרבותי, וביצעה בכך תפנית מההכוונה הרשמית של המדינה שניסתה לחנך את העולים לעיסוק בחקלאות. פרויקט איתור הנשים (והגברים, רובם צורפים ממוצא תימני), הדרכתן ושיווק ראשוני של יצירותיהן נקרא פרויקט "אשת חיל".

שנה לאחר מכן הקימה את חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא - תל השומר, וכיהנה במשך שנים כנשיאת כבוד של החוג.^[1]

ב-1952 עזבה את פרויקט "אשת חיל" והתלוותה למשה דיין שנשלח לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. שם החלה ללמוד אריגה וטווייה מתוך מטרה להמשיך בעבודה זו עם שובה לארץ.

שנה לאחר שובה לישראל, ב-1954, בעידוד ובתמיכה של שרת העבודה, גולדה מאיר, ושל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, הפך הפרויקט לחברת הלבשה ורקמה ממשלתית בשם "משכית", כשדיין משמשת כמנכ"לית שלה. החברה סיפקה מקומות תעסוקה למאות עובדים, בעיקר עולים חדשים, מקריית שמונה שבצפון ועד לדימונה שבדרום. בבגדי החברה ובאריגיה שולבו דוגמאות של עדות ואוכלוסיות שונות, בהם לובים, פרסים, תימנים, וגם דרוזים, בדואים ופלסטינים.

ב-1964 נקלעה "משכית" לקשיים עקב ניהול כושל וכמעט עמדה להימכר לידיים פרטיות,^[2] אלא שוועדת שרים לענייני כלכלה החליטה לשמר אותה כחברה ממשלתית.^[3]

דיין נמנתה על מקימי וראייטי ישראל ב-1967.^[4]

הייתה חברת המועצה הציבורית של יש דין: ארגון מתנדבים לזכויות אדם, חברת הוועד המנהל של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי וחברת המועצה הציבורית של קרן אברהם.

ב-1970 הצטרפה לאגודת "ברית בני שם", אגודה להבנה בין יהודים וערבים, ושימשה כנשיאה במשך כ-40 שנה.^[5]

במשך עשרות שנים יסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען עולים חדשים, חולים והדו-קיום בין ערבים ליהודים. על מאמציה לקירוב לבבות בין יהודים לערבים קיבלה ב-1994 תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת תשס"ב קיבלה את פרס יגאל אלון מטעם "עמותת דור הפלמ"ח". ב-2010, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.^[6]

בסוף 1971, כעבור 37 שנות נישואים, התגרשה רות ממשה דיין.^[7]

ב-1973 פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "ואולי: סיפורה של רות דיין".

ב-2001 הוציאה לאור את אסופת המכתבים שכתב לה משה דיין עת היה כלוא בכלא עכו, בשנים 1941-1939, בספר מופיעים גם קטעים מיומנה. על חייה של דיין ביימה דינה צבי ריקליס את הסרט התעודי "ביג מאמא", ששודר בערוץ 2 ב-2004.

דיין הוצבה במקום השביעי ברשימת מחנה של"י לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, בהמשך הוצבה במקום ה-116 ברשימת רצ לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ובמקום ה-89 לקראת הבחירות לכנסת ה-12, ולאחר מכן, במקום ה-107 ברשימת מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-13 והבחירות לכנסת ה-14, במקום ה-113 לקראת הבחירות לכנסת ה-15, במקום ה-107 לקראת הבחירות לכנסת ה-16, במקום ה-100 לקראת הבחירות לכנסת ה-17, במקום ה-92 לקראת הבחירות לכנסת ה-19 ובמקום ה-101 לקראת הבחירות לכנסת ה-21, וכך הייתה למועמדת הכנסת המבוגרת ביותר אי-פעם בתולדות המדינה. לקראת הבחירות לכנסת ה-22, הוצבה במקום ה-102 ברשימת המחנה הדמוקרטי. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 הוצבה במקום ה-108 ברשימת העבודה-גשר-מרצ, כאשר בתה יעל שובצה במקום ה-107 ברשימה.

דיין הייתה חברת המועצה הציבורית של ארגון בצלם.^[8]

ב-2013 הושק מחדש המותג "משכית" לאחר שני עשורים, ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל ותוך שיתוף פעולה מלא של דיין.

בשנת 2014 זכתה דיין בעיטור נשיא מדינת ישראל.^[9]

בשנת 2014 זכתה גם בפרס רפפורט על מפעל חיים בקטגוריית: עשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.

ב-1 במאי 2014 נפטר בנה אסי דיין וב-19 בנובמבר 2017 נפטר בנה אודי דיין.^[10]

ב-2017 זכתה בפרס שלמה בובליק לשנת תשע"ז, המוענק על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.^[11]

דיין התגוררה בשכונת למד בתל אביב ונפטרה ב-5 בפברואר 2021 בביתה, כחודש לפני יום הולדתה ה-104. נקברה בבית העלמין בנהלל.^[12]^[13] אנשים רבים כתבו עליה דברי הספד ובהם ראובן ריבלין, אביב גפן, יאיר לפיד ואנשי מרצ.^[14]

אילן יוחסין עריכה

קברה של רות דיין בבית הקברות של נהלל

הרב פינחס דיין

דב קלימקר

הרב אברהם דיין

אליהו דיין

צבי שוורץ

רחל שוורץ

דבורה דיין

שמואל דיין
(ח"כ)

בלה (ויונה) הורביץ

אריה דיין

ראומה ויצמן
בעלה: עזר ויצמן
(נשיא המדינה)

רות דיין

משה דיין
(רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון)

אביבה גפן
בעלה: ישראל גפן
(נכדו של הרב שם טוב גפן)

זוהר דיין
(לוחם הבריגדה)

יגאל הורביץ
(שר אוצר)

עמוס הדר
(ח"כ)

מרדכי דיין

משה דיין
(שגריר)

דב שיאון
(דובר צה"ל)

יעל דיין
(ח"כ)

אודי דיין
(פסל)

עוזי דיין
(סגן הרמטכ"ל וח"כ)

אב: יגאל תלמי
תמר דיין

אילנה דיין
(עיתונאית)

דני דיין
(יו״ר הנהלת יד ושם)

סב: יעקב שריד
אב: יוסי שריד

קרוליין לנגפורד

אסי דיין
(במאי, שחקן, וסופר)

מוקי בצר
(אלוף-משנה)

נורית גפן בצר
(מאיירת)

נורית גפן

יהונתן גפן
(משורר ועיתונאי)

אווה חדד
(שחקנית)

ענת בן ארי

צפריר בן ארי

ישי שריד
(עו"ד וסופר)

רחלי שריד
(רופאה)

ליאור דיין
(סופר, עיתונאי)

שאול בצר
(במאי, תסריטאי וסופר)

אביב גפן
(מוזיקאי)

שירה גפן
(שחקנית וסופרת)

אתגר קרת
(סופר ותסריטאי)

גון בן ארי
(סופר, תסריטאי ובמאי)

באילן יוחסין זה מופיעים רק אישים שזכו לפרסום וחוליה המקשרת בין דורות ואבות המשפחה.

ספריה עריכה

ואולי: סיפורה של רות דיין / רות דיין והלגה דדמן. ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1973 (הספר בקטלוג ULI)
רותי שלי: מכתבי משה דיין מכלא עכו, 1939-1941 / עריכה: ניצה בן-ארי; הקדמה ודברי קישור: רות דיין; תחקיר, הערות והבאה לדפוס: רחל יורמן. לוד: זמורה-ביתן, תשס"א, 2001 (הספר בקטלוג ULI)