קזבלן

מחזה ישראלי שעובד לסרטים ולמחזמר

קזבלן הוא מחזה מצליח מאת יגאל מוסינזון משנת 1954. המחזה היה גם למחזמר (1966), וכן עובד לסרט קולנוע יווני נשכח (1964) ולסרט קולנוע ישראלי מצליח באותו השם (1973).

קזבלן
קזבלן – כרזת המחזמר, 1966
קזבלן – כרזת המחזמר, 1966
כתיבה יגאל מוסינזון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה דובי זלצר עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מחזמר עריכת הנתון בוויקינתונים
הצגת בכורה 11 בספטמבר 1954 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המחזה נוגע במספר סוגיות הקשורות לחברה הישראלית, בהן השסע העדתי בישראל, יחסי אשכנזיםמזרחים, נישואים בין-עדתיים ועוד. במרכז הסיפור, המציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו באזור השטח הגדול, ניצב קזבלן, עולה ממרוקו המנהיג חבורת בריונים יפואית. קזבלן מאוהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, אך האחרון אינו מסכים שבתו תתראה עם קזבלן ותנהל איתו קשר רומנטי, בגלל המוניטין של קזבלן כפושע חסר תרבות. במהלך העלילה מואשם קזבלן בגנבה ומשם והלאה העלילה מתרכזת במאבקו להוכיח את חפותו.

עלילה

עריכה

בשיכון רעוע ביפו גרים יחדיו עולים חדשים וותיקים – חלקם מאירופה וחלקם מארצות המזרח. בשיכון גר יוסף סימן-טוב, המכונה בפי כל "קזבלן" (או בקיצור: קָזָה). קזבלן עלה לישראל ממרוקו כילד וגיבש סביבו חבורת בריונים, המציקה לתושבי יפו בכלל ולתושבי השיכון בפרט. קזבלן ממורמר דרך קבע ומרגיש מקופח, מכיוון שחבריו לשעבר מהצבא, שאיתם נלחם כתף אל כתף במלחמה, שבה קיבל צל"ש על גבורתו בקרב כשהציל את מפקדו באמצע התופת, שכחו אותו. אחת הדוגמאות בהן הוא מוכיח זאת, הן שכשאחד מהחברים התחתן ולא הזמין אותו מכיוון שהוא לא ידע את הכתובת.

קזבלן מתאהב ברחל, בתו של מר פלדמן הפולני, מראשי השיכון היפואי, אולם פלדמן אינו רוצה שהוא יצא עם בתו בגלל התנהגותו של קזבלן. עוד אדם המתאהב בה הוא יאנוש, סנדלר ממוצא הונגרי המתגורר בשיכון, אותו קזבלן וחבורתו מכנים "גולאש". לילה אחד, רחל עוברת ברחובות יפו בדרך לביתה לאחר הלימודים ופתאום פוגשת ביאנוש, אשר המתין לה מבעוד מועד. לאחר שסירבה להצעתו, הוא מתחיל לתפוס אותה בכוח. קזבלן, שעבר גם הוא במקרה באותו המקום, עוזר לרחל ומלווה אותה לביתה, ולאחר מכן היא מזמינה אותו לארוחה. יאנוש המושפל שולח את שני עובדיו עוד באותו הלילה, ואלה תוקפים את קזבלן מאחור ומכים אותו. בינתיים, הממשלה מחליטה להרוס את השיכון שלהם, בטענה שהוא רעוע ועלול להיהרס בגשם הקרוב. תושבי היישוב מחליטים לא לוותר, אוספים כסף כדי לחזק את השיכון על מנת שיהיה ראוי למגורים, ומחביאים אותו בדירתו של פלדמן. על אף התנגדותו של פלדמן, קזבלן מגיע אליהם לארוחה. ברגע שהם לא רואים אותו, קזבלן מסתובב בדירה ורואה את הקופסה בה הם שמו את הכסף, אותה הוא מחביא טוב יותר. הארוחה עוברת מצוין, וגם הוריה של רחל מתחילים לקבל אותו. יום לאחר מכן, קזבלן ורחל נוסעים יחדיו לירושלים. בזמן שהם בירושלים, יאנוש מגיע לביתו של פלדמן בניסיון לשכנע אותו לומר לרחל להתחתן איתו. פלדמן מסרב, וברגע שהוא לא מסתכל, יאנוש רואה את הקופסה עם הכסף, לוקח את הכסף ונעלם. כולם חושבים שמי שגנב את הכסף הוא קזבלן, ועקב כך, כשקזבלן ורחל חוזרים מירושלים, מחכה לו המשטרה, שלוקחת אותו לכלא. לאחר מפגש טעון בבית הסוהר עם מפקדו לשעבר בצבא, אותו הציל בעבר, משתחרר קזבלן ומוכיח את אשמתו של יאנוש, בכך שהוא מגיע אליו, מביס את עוזריו, מוצא את הכסף וזורק אותו החוצה ביחד עם יאנוש. בעקבות זאת, אהבתו של קזבלן לרחל זוכה בברכת הוריה, וקזבלן, שקודם היה שנוא נפשם של תושבי השיכון, הופך לגיבור המקום.

המחזה והמחזמר

עריכה
 
יוסף ידין ב"קזבלן", 1954

מוסינזון כתב את המחזה לבקשת פרויקט "תל"ם - תיאטרון למעברות" של הסתדרות העובדים (שהפך אחר כך לעמותת אמנות לעם), שרצה מחזה שיפנה לעולים החדשים ויעודד את התנועה מן העיר אל הכפר. ב־11 בספטמבר 1954 הועלה "קזבלן" כהצגה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של שמואל בונים ובכיכובם של יוסף ידין וחיה הררית[1]. המחזה הוצג ברחבי המדינה מאות פעמים ועד יוני 1955, צפו בו כ-100,000 איש[2].

בשנת 1966 הפך המחזה הרציני באופיו למחזמר קליל, בעיבודם של מוסינזון ויואל זילברג. נוספו לו שירים שנכתבו על ידי עמוס אטינגר, דן אלמגור וחיים חפר, והולחנו על ידי דובי זלצר. כמו כן, הסיפור רוכך וקזבלן - שהואשם בגרסה המקורית ברצח - הואשם בגרסת המחזמר בגנבה בלבד. בנוסף, במחזמר, זוכה קזבלן בליבה של רחל, בעוד שבמחזה היא הופכת לבת זוגו של ג'וש, מפקדו בצבא של קזבלן.

את המחזמר הפיק גיורא גודיק (שהפיק באותה תקופה גם מחזות זמר אחרים, כ"איי לייק מייק" ו"גבירתי הנאווה") וביים יואל זילברג[3]. המחזמר הוצג 606 פעמים באולם בן 1,200 מקומות במתחם קולנוע אלהמברה ביפו[4]. בתפקיד הראשי, כקזבלן, הופיע יהורם גאון שהפך למזוהה ביותר עם התפקיד, עבורו נקרא במיוחד לשוב מלימודי המשחק בארצות הברית. חלק משירי המחזמר והסרט הפכו ללהיטים ידועים בביצועו של גאון, בהם השיר המרכזי "כל הכבוד" הממחיש את מעמדו של קזבלן בקרב הבריונים ביפו, והשיר "יש מקום" - שיר סולו של גאון - המספר על געגועיו של קזבלן למולדתו, מרוקו.

זמן קצר לאחר שעלה המחזמר תבע דן אלמגור את הפסקתו, מאחר שהוסר מרשימת היוצרים והמפיק גודיק סירב לשלם לו על הפזמונים שכתב[5]. במקביל תבע גודיק את אלמגור על שלא עמד בלוחות הזמנים לכתיבת השירים[6]. לטענת אלמגור הקרדיט לשירים שכתב נמסר לעמוס אטינגר וחיים חפר, לטענתם אמרו שהפזמונים דומים אך לא זהים[7]. עבור שניים מהפזמונים, בהם השיר "כל הכבוד", נקבע על ידי מומחים שיש גנבה ספרותית[8], וגודיק נדרש מיד לציין את אלמגור כמחברם[10]. התביעה על מספר שירים נוספים שהיו במחלוקת נמשכה שנים רבות, והגיעה לדיון בבית המשפט העליון. לבסוף זכה אלמגור בתביעה בשנת 1973, גודיק ואטינגר נדרשו לשלם לו פיצויים, ואילו חיים חפר נוכה מאשמת גנבה ספרותית[11]. אטינגר הגיש ערעור על גובה הפיצויים וזכה חלקית בשנת 1975[12].

הפקת 1989

עריכה

בשנת 1988 יזם המפיק מיקי פלד את העלתו המחודשת של המחזמר[13]. אך מכיוון שזכויות היוצרים של המחזמר המקורי שהפיק גיורא גודיק, הוחזקו בידי שמונה יוצרים שונים, שהיה צריך לקבל את הסכמתם, יזם יחד עם יגאל מוסינזון, יצירת מחזה המשך עם עלילה העוקבת אחרי "קזבלן" המבוגר בעשרים שנה[14]. רעיון נוסף שעלה היה להפיק סרט בשם "מה קרה לקזבלן", עם יהורם גאון בתפקיד הראשי, בו קזבלן הוא אבא לילד מכור לסמים[15]. לבסוף הצליח פלד להשיג את הסכמת כל בעלי הזכויות להפיק שוב את המחזמר המקורי, עם יהורם גאון בתפקיד הראשי. גאון היה שותף בהפקה, באמצעות חברת "חמש חמש הפקות" בה היה שותף, והיה זכאי ל-50% מהרווחים, בנוסף לתשלום על כל ערב בו הופיע[13]. לטענת המפיק פלד, הוא השקיע מיליון וחצי שקל בהפקה[13]. החזרות החלו ביוני 1989[16], ועוד לפני הצגת הבכורה היה ביקוש לכרטיסים והמפיקים הוסיפו הצגות יומיות של המחזמר ללוח המופעים[17].

הצגת הבכורה של המחזמר נערכה בהיכל התרבות בתל אביב, ב-6 באוגוסט 1989. בין משתתפי המחזה היו: דינה גולן בתור רוזה, אריק לביא, יוסי ידין, דני שטג, רחל אטאס, שלמה תרשיש ואריה אליאס. ההפקה גם כללה להקה של 25 רקדנים ותזמורת. המחזמר זכה אמנם להצלחה בקופות, אך ההפקה נקלעה לחובות כבדים, מאחר שההכנסות לא כיסו את ההוצאות. הוחלט להעביר את ההפקה מ"היכל התרבות" לאולם הסינרמה, שהוסב באותה עת לאולם תיאטרון והושכר בסכום נמוך יותר, בנוסף קוצץ מספר המשתתפים[18]. בתחילת 1990, מונה מפרק זמני לחברה שהוקמה לצורך הפקת המחזה, אך הוא המשיך להציג כמה שבועות, וירד לבסוף לאחר כ-100 פעמים[19]. חברת "חמש חמש הפקות" צברה חובות של כשני מיליון שקלים[20], ונכנסה להליכי פירוק בסוף 1991[21].

הפקת 2012

עריכה

בשנת 2005 רכש המפיק עודד פלדמן את הזכויות להפקת המחזה, ותכנן להעלות אותו באולם "הבימה" המחודש[22]. שנה אחר כך מונה פלדמן למנהל תיאטרון חיפה והחל בהכנות להעלאת המחזה בתיאטרון זה בתחילת 2007[23]. אולם פלדמן עזב את תיאטרון חיפה זמן קצר אחר כך. בשנת 2011 רכש "הקאמרי" את הזכויות, לאחר שהחוזה של פלדמן היה מוגבל לחמש שנים. בתגובה תבעה את "הקאמרי"[24].

לאחר שנדחתה התביעה על זכויות יוצרים, החלה הפקת המחזמר ב"קאמרי" ביולי 2012, בבימוי של צדי צרפתי, שלתפקיד הראשי לוהק עמוס תמם[25]. הצגת הבכורה נערכה ב-21 בנובמבר 2012, שלצידו של עמוס תמם שיחקו איציק כהן, שלמה וישינסקי, תמר שם אור, מיי פיינגולד ועוד[26].

הפקת 2022

עריכה

בשנת 2022 עלה המחזה בעיבוד חדש בתיאטרון הבימה, בשיתוף עם תיאטרון השעה הישראלי, כשאת התפקיד הראשי משחק הזמר איתי לוי לסירוגין עם השחקן עופר חיון. הצגת הבכורה נערכה ב-8 בנובמבר 2022 כשלצידם של איתי לוי ועופר חיון שיחקו פיני קידרון, שמוליק כהן, שירן הוברמן, עמית פרקש, טל מוסרי ועוד.

העלאת המחזה בתיאטרון הישראלי

עריכה
  1. תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 11 בספטמבר 1954[27]
  2. תיאטרון גיורא גודיק, הצגת בכורה: 10 בדצמבר 1966
  3. חמש חמש הפקות, הצגת בכורה: 5 באוגוסט 1989[28][17]
  1. תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 21 בנובמבר 2012[29]
  2. תיאטרון הבימה ותיאטרון השעה הישראלי, הצגת בכורה: 8 בנובמבר 2022

עיבודים קולנועיים

עריכה
 
יהורם גאון כקזבלן, מתוך הסרט, 1973

הסרט היווני

עריכה

כבר בינואר 1955 מכר יגאל מוסינזון את הזכויות להפקת סרט על פי המחזה לבמאי פיטר פריי וקבוצת משקיעים, שלא הפיקה לבסוף את הסרט[30]. בתחילת 1961 רכש את הזכויות הבמאי לארי פריש יחד עם משקיע מדרום אפריקה[31]. תחילה ביקש לצלם את הסרט בישראל, אך לא קיבל אישור ובחר לצלם אותו באולפני קולנוע באתונה שביוון[32], שם גם עלויות ההפקה היו נמוכות יותר[33]. את התסריט כתב אלכס מיימון (על פי המחזה של מוסינזון) וביים לארי פריש. את קזבלן גילם ניקוס קורקולוס ואת רחל קסניה קלוגרופולו. הסרט היה דובר אנגלית, אך הדיאלוג כלל מדי פעם מילים בעברית. הצילומים הסתיימו בקיץ 1962[34]. אולם הוא עלה לאקרנים רק בסוף 1964 בשם "קזבלן". בישראל הוקרן הסרט עם סיווג "רק למבוגרים" וזכה לביקורות קטלניות[35]. גם בעולם התקבל הסרט בביקורות צוננות[36].

הסרט הישראלי

עריכה
  ערך מורחב – קזבלן (סרט)

בשנת 1973 הפך "קזבלן" לסרט קולנוע בבימויו של מנחם גולן, שכתב את התסריט יחד עם חיים חפר. כמו במחזמר, גם בסרט מכבב יהורם גאון. לצידו שיחקו גם אפרת לביא, יוסי גרבר, מנחם עיני, אריה מוסקונה, יהודה אפרוני, חיים בנאי, יעקב בן-סירא, אתי גרוטס, מישא אשרוב, עמוס טל שיר, מוצי אביב, ג'טה לוקה, אברהם רונאי, יעקב טימן ואריה אליאס[37].

בעוד שעלילת המחזה "קזבלן" מתרחשת ב"שטח הגדול" (כיום גן הפסגה), הרי שבשנות ה-70 לא נותר כמעט שריד ממקום ההתרחשות המקורית, והסרט צולם בשכונת מנשייה הסמוכה, שעמדה באותה עת בפני הריסה[37].

עם כ-1,222,500 כרטיסים שנמכרו (בעוד אוכלוסיית ישראל היהודית באותה תקופה עמדה על כ-2,845,000), "קזבלן" הוא הסרט השני הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי; רק סרט הקולנוע "אסקימו לימון", שמכר כ-1,350,000 כרטיסים, עולה עליו[38].

"קזבלן האמיתי"

עריכה

ותיקי חטיבת גבעתי ממלחמת העצמאות, טוענים כי דמותו של קזבלן מבוססת על משה מולכו, אותו הם מתארים כלוחם אמיץ ללא חת, ללא השכלה ובעל נטייה להסתבך בפלילים. לטענתם, הכיר מוסינזון, שהיה קצין החינוך של גדוד 54, את מולכו[39][40]. על פי השבועון "העולם הזה", קזבלן שעל דמותו התבסס המחזמר היה חיים דהאן, עבריין יפואי, שהיה דמות מוכרות במדורי הפלילים של העיתונות וכונה תחילה "מלך השטח הגדול" ואחר כך "קזבלן"[41]. לעומתם טענה חנה, אלמנתו של מוסינזון, שבעלה טען לא פעם שקזבלן הוא פרי דמיונו בלבד[39]. מוסינזון עצמו אמר שכלל לא הכיר את דהאן, ושהחיבור בין דהאן לקזבלן היה גימיק של גודיק[42]. יהורם גאון עצמו כותב בספרו "עוד אני פוסע - סיפור חיי" כי המחזמר המקורי לא נכתב על שום דמות אמיתית, וכי חיים דהאן עוד היה ילד ב-1954. רק כדי לרצות את הציבור שדרש דמות אמיתית, המפיק גיורא גודיק מצא דמות סטירואוטיפית - חיים דהאן - והדביק לה בדיעבד את דמותו של קזבלן.

לקריאה נוספת

עריכה
  • דן אוריין, 'לידת הסטריאוטיפ המרוקאי בתיאטרון הישראלי (עיון מחודש ב"קזבלן", 1954)', במה 159–160 (תשס"א), 48–66.
  • בתיה אפלפלד, '"קזבלן ממשיך לחיות", על שובו של המודחק במחזה קזבלן', תיאטרון 34 (2012), 8–20.
  • ורד נבון, השדרה - שדרות ירושלים בעיני הצלמים, הוצאת ורד נבון, מהדורה שנייה, אוגוסט 2021, עמ׳ 277-276.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ד. גון, "קזבלן"/ ב"קאמרי", קול העם, 27 בספטמבר 1954
  2. ^ עמוס אילון, התיאטרון הישראלי, הארץ, 17 ביוני 1955
  3. ^ עדית זרטל, קזבלן מאלהמברה, דבר, 16 בדצמבר 1966, המשך
  4. ^ ריאיון עם דובי זלצר בעקבות זכייתו בפרס מפעל חיים, באתר תיאטרון הקאמרי | ארכיון האינטרנט
  5. ^ דן אלמגור דורש הפסקת הצגות המחזמר "קזבלן־ פונה לבית המשפט, מעריב, 28 בפברואר 1967
    דן אלמגור הגיש תביעת"פיצויים ובקשה לצו־מניעה נגד ג.גודיק, דבר, 6 במרץ 1967
  6. ^ גודיק תובע פיצויים מדן אלמגור, למרחב, 1 במרץ 1967
  7. ^ אלמגור טוען: 15 מתוך 21 פזמוני המחזמר 'קזבלן' הועלו לפי הנוסח שלי", מעריב, 11 ביוני 1969
  8. ^ הוגשה התביעה דן אלמגור - נגד גודיק; מומחים קובעים: יש דמיון בין הטכסטים, מעריב, 5 במרץ 1967
  9. ^ השופט לם חייב את גודיק לשנות שניים מפזמוני המחזמר "קזבלן", למרחב, 3 באפריל 1967
  10. ^ [9].
  11. ^ גודיק ואטינגר חוייבו לשלם פיצויים בסך 265 אלף ל״י לדן אלמגור, על המשמר, 15 באוגוסט 1973
  12. ^ הוקטן הסכום שחויב אטינגר לשלם לאלמגור, מעריב, 8 באפריל 1975
  13. ^ 1 2 3 שרית ישי לוי, מיקי פלד מאמין במוסקבה, חדשות, 11 באוגוסט 1989
  14. ^ סמדר אלזון, מוסינוון מתכנן את קזבלן חלק ב׳, חדשות, 30 במרץ 1988
  15. ^ ציפורה, חדשות, 15 באפריל 1988
  16. ^ רונן טל, קזבלן - נסגרה רשימת המשתתפים, חדשות, 13 ביוני 1989
  17. ^ 1 2 רונן טל, מקור משיכה, חדשות, 21 ביוני 1989
  18. ^ אמיר פלג, מפרק זמני לקזבלן; יהורם גאון: "אני מקווה שנצא מזה", חדשות, 4 בינואר 1990
  19. ^ אירית ורד, ביהמ״ש מינה מפרק זמני למפיקי ׳קזבלן"; המחזמר יועלה לפחות עוד 20 יום, חדשות, 5 בינואר 1990
  20. ^ עתי"ם, גאון: שני מיליון שקל - שחקני קזבלן לא קיבלו משכורות, חדשות, 15 בינואר 1990
  21. ^ ענת אבניאלי, נדחתה הצעה יהורם גאון להסדר נושים, חדשות, 19 בדצמבר 1991
  22. ^ ציפי שוחט, העיקר שיהיה שמח, באתר הארץ, 26 ביולי 2005
  23. ^ טל פרי, ‏אז מי יהיה קזבלן החדש?, באתר גלובס, 14 בינואר 2007
  24. ^ ציפי שוחט, מפיק בכיר: גנבו את זכויותיי על "קזבלן", באתר הארץ, 5 באפריל 2011
  25. ^ ציפי שוחט, עמוס תמם יככב במחזמר "קזבלן" שיעלה בעונה הקרובה של תיאטרון הקאמרי, באתר הארץ, 23 במאי 2012
  26. ^ אילה בלופולסקי, עכבר העיר, וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן", באתר הארץ, 19 באוקטובר 2012
  27. ^ ביקורות:
    בנימין תמוז, <<קזבלן>> בתיאטרון הקאמרי, הארץ, 17 בספטמבר 1954
    מ.ז. טל, ציונות על חודה של סכין, על המשמר, 17 בספטמבר 1954
    העולם הזה ממליץ "קזבלן" בקאמרי, "העולם הזה", גיליון 882 מ-15 בספטמבר 1954, עמוד 10
  28. ^ אמיר פלג, ביקורת - הרבה פינות קסם, חדשות, 17 באוגוסט 1989
  29. ^ ביקורות:
    מיכאל הנדלזלץ, קזבלן 2012: כולנו יהודים, אבל לחלקנו יש כאפיות, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2012
    יאשה קריגר, עכבר העיר, קזבלן: יהורם גאון, מאחוריך, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2012
    מיכאל הנדלזלץ, תיאטרון: "קזבלן" - מחאה חברתית, המחזמר, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2012
  30. ^ <<קזבלן>> יוסרט, דבר, 9 בינואר 1955
  31. ^ "קזבלן" - יוסרט, הַבֹּקֶר, 22 במרץ 1961
  32. ^ הסרט "קזבלן" יוסרט באתונה ?, על המשמר, 26 ביוני 1961
    פריש מחפש אולפן ביוון, הארץ, 26 ביוני 1961
  33. ^ אתונה ־ הוליבוד מסי 3, דבר, 4 בינואר 1963
  34. ^ הסרט "קזבלן" מוכן להפצה, למרחב, 4 ביוני 1962
  35. ^ משה שקרשי, קזבלן מיוון... !, הַבֹּקֶר, 26 בפברואר 1964
  36. ^ ביקורת קטלנית בארה"ב על הסרט היווני "קזבלן", מעריב, 14 בדצמבר 1964
  37. ^ 1 2 יוסי ביילין, טוב, אז למי יש יותר כבוד, דבר, 29 ביוני 1973, המשך (לקראת צאת הסרט)
  38. ^ נורית גרץ, סיפור מהסרטים: סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג 1993, עמ' 55.
  39. ^ 1 2 ניר מן, אתה ראשון, יה מולכו!, באתר הארץ, 9 במאי 2008
  40. ^ ניר מן, כולם חשבו שהוא מת עני וגלמוד, אבל הלוחם האגדי, משה מולכו חי 10 שנים נוספות, באתר הארץ, 13 במרץ 2009
  41. ^ מלך השטח הגדול' למאסר שנה וחצי, דבר, 6 בדצמבר 1957
    הוחלף מקום "גלותו" של "מלך השטח הגדול", זמנים, 24 בינואר 1955
    נעצרו 3 החשודים בהתנקשות ב"קזבלן', על המשמר, 17 במאי 1968
    שש שנות מאסר "לקזבלן" על אישורים מזוייפים ושוחד, על המשמר, 1 בנובמבר 1974
  42. ^ לדהאן אין כבוד, מעריב, 30 בדצמבר 1985