שמעון שטרית

פוליטיקאי ישראלי

שמעון שטרית (נולד ב-1 במרץ 1946) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ואיש ציבור ישראלי. כיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל.

שמעון שטרית
Prof. Shimon Shetreet (cropped).jpg
לידה 1 במרץ 1946 (בן 74)
ארפוד, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה אוניברסיטת שיקגו, האוניברסיטה העברית בירושלים
עיסוק פוליטיקאי, משפטן
מפלגה המערך, מפלגת העבודה הישראלית
דת יהדות
שר הכלכלה והתכנון
13 ביולי 199218 ביולי 1995
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר המדע והטכנולוגיה
13 ביולי 19927 ביוני 1993
(47 שבועות ויום)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
השר לענייני דתות
27 בפברואר 199518 ביוני 1996
(שנה ו־16 שבועות)
תחת ראשי הממשלות יצחק רבין ושמעון פרס
חבר הכנסת
21 בנובמבר 198817 ביוני 1996
(7 שנים ו־29 שבועות)
כנסות 12 - 13
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שמעון שטרית, חתן התנ"ך לילדים, תשי"ט

ביוגרפיהעריכה

 
דוד בן-גוריון מחבק את שמעון שטרית בעת ביקור בית המשפחה בטבריה, 1960

שטרית נולד בארפוד שבמרוקו, הוא ילד תשיעי למשפחה בת 11 בנות ובנים, ועלה לישראל עם משפחתו בגיל 3. המשפחה שהתה בשער העלייה ולאחר מכן התגוררה במשך שמונה חודשים באוהלים בפרדס חנה. בהמשך התגוררה המשפחה בטבריה שם שמעון גדל והתחנך. תחילה שהתה המשפחה באוהלים, בפחונים ואחר כך עברו לגור בשיכונים. למד בתחילה בתלמוד תורה ע"ש ביבס ולאחר מכן בבית הספר הממלכתי ע"ש ארליך. בגיל 13 הוכתר כחתן בחידון התנ"ך לילדים בשנת 1959[1]. בן-גוריון העניק לו את הפרס וביקר בביתו בשיכון ד' בטבריה. בעקבות הביקור בן-גוריון כתב עליו: "עילוי".

שטרית עסק בלימוד התנ"ך גם בהמשך חייו. הוא היה חבר בחוג ללימוד התנ"ך שהתקיים בבית ראש הממשלה מנחם בגין, בראשות פרופסור חיים גבריהו בשנים 1980–1982, וכיהן כחבר בצוות השופטים בחידון התנ"ך הבינלאומי בירושלים בשנים 1981 ו-1993. כיהן כשופט בחידון התנ"ך "אלוף האלופים" 2018 לצידו של הראשון לציון יצחק יוסף.

את שירותו הצבאי עשה בחיל המודיעין ולאחר מכן למד משפטים לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ודוקטורט באוניברסיטת שיקגו בארצות הברית. באוניברסיטה העברית למד גם לימודי שפה וספרות ערבית. עבד כמרצה למשפטים באוניברסיטה העברית ובין השנים 1974–1977 היה יושב ראש ארגון המרצים. בשנת 1984 התמנה לפרופסור חבר, ובשנת 2001 התמנה לפרופסור מן המניין. פרסם 25 ספרים ולמעלה מ-130 מאמרים מדעיים בתחום המשפטים. ספריו ומחקריו מצוטטים על ידי בתי משפט עליונים בכל העולם. זכה בפרס "International Jurist Award 2010 New Delhi".

היה חבר מליאת רשות השידור בין השנים 1984–1988 ובשנים 1986–1988 היה גם חבר דירקטוריון בנק לאומי ויו"ר מועצת המנהלים של "משען" – רשת בתי אבות של ההסתדרות, וכן היה יו"ר המכון האפרו-אסיאני לשיתוף פעולה בין-לאומי בשנים 1988–1992.

בשנת 1988 נבחר כחבר הכנסת מטעם המערך וכיהן כחבר ועדת הכספים ויו"ר ועדת משנה לביטוח וכן כחבר ועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנים אלו כיהן במקביל כיו"ר מועצת המנהלים של המכון האפרו-אסיאני של ההסתדרות (1988–1992). ב-1992 נבחר שוב ונתמנה לשר בממשלתו של יצחק רבין. כיהן כשר הכלכלה והתכנון, שר המדע והטכנולוגיה, שר הדתות והשר הממונה על הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. הוא ואריה דרעי היו הנמנעים היחידים בהצבעה על הסכמי אוסלו בממשלה, ובכנסת הצביע בעד ההסכם. בשנת 1994 זכה באות אמיתי של אגודת אמיתי להגנה על טוהר מידות ומינהל תקין.

ב-1998 התמודד על ראשות עיריית ירושלים במסגרת הסיעה "ירושלים אחת", בעבר סיעתו של טדי קולק, מול אהוד אולמרט, ראש העיר המכהן, אך הפסיד לו, לאחר שקיבל כרבע מקולות המצביעים. רשימת "ירושלים אחת" בראשותו זכתה בשני מושבים, לעומת שלושה מושבים שזכתה רשימת אהוד אולמרט.

בין השנים 1998–2003 כיהן כממלא-מקום ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט.

ב-2005 התמנה על ידי נשיא המדינה לכהן בוועדה לבחינת מבנה הממשל בישראל.

בשנת 2008 החליט לשוב ולהתמודד על מקום ברשימת העבודה בבחירות לכנסת ה-18, ושובץ במקום ה-31 ברשימה. לאחר הקמת מפלגת העצמאות תמך בה[2].

פעילותו בכנסת ובממשלהעריכה

בתקופת כהונתו בממשלת רבין (1992), יזם את הקמת המפעל לפיתוח חברתי לעידוד תרומה של עסקים למען החברה. במסגרת זו יזם את פרויקט מחשב לכל ילד. עד שנת 2020 העניק הפרויקט 100,000 מחשבים למשפחות הראויות לעידוד.

בתפקידו כשר הדתות טיפל במצוקת פסולי החיתון, חתם על "חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, תשנ"ו-1996", הנהיג קבורה חילונית, שוויון בהקצבות, פעל להסדרה של אגרות הנישואין.

כשר הכלכלה קידם שוויון נשים בוועדה לקידום נשים.

הוא קידם שוויון ללא-יהודים (הקצאת משרות מיוחדות בשירות המדינה, תרגום המכרזים לשירות המדינה) ויזם תגבור הקצבות במשרד הדתות לעדות הלא-יהודיות ותוכנית לשיפור התקציבים לשירותי הדת לעדות הלא יהודיות (תוכנית "משפט אחד").

מופיע בתדירות ברשתות טלוויזיה בינלאומיות, ובמיוחד ברשתות טלוויזיה בערבית.

כשר הדתות היה אדריכל ההסדר והאחדות בעדה הדרוזית אחרי עימותים קשים בעקבות פטירת מנהיג העדה הקודם שייח' אמין טריף (1995–1996).

כשר ממונה העניק הזיכיונות לזכיינים בערוץ 2 (רשת, קשת וטלעד, 1993) וביסס הערוצים המסחריים בתקשורת.

גיבש את ההסדר להקמת המדרוג של הטלוויזיה וקישר בין כל הגורמים (הערוצים המסחריים, רשות השידור, ארגון הפרסומאים, ארגון המפרסמים ועוד)[3].

היה יושב ראש הלובי החברתי בכנסת ויוזם רפורמות בתחום החברתי; חוק הערבות, חוק הגבלת ריבית בשוק האפור, החזרת קצבת ילד ראשון ושני, הגבלת מעצר חייבים והגבלת גובים פרטיים.

כיושב ראש הלובי החברתי פעל במאבק למען חסרי הדיור ונפגעי המשכנתאות בשנות ה-1990.

כיו"ר הלובי החברתי ניהל מאבק מוצלח להעלאת יהדות אתיופיה במבצע שלמה ב-1990–1991 וכן כשר דתות פעל לשיפור מעמד הקייסים והרבנים של העדה האתיופית.

כשר כלכלה הוביל פעילות לקידום הגליל והנגב ויזם את חקיקת "חוק רשות פיתוח הגליל, תשנ"ג-1993".

היה בין מבקרי החלטת בג"ץ קעדאן לחייב מכירת מגרש לערבי ביישוב קהילתי.[דרוש מקור]

פעילות ציבוריתעריכה

  • כדירקטור בבנק לאומי הוביל מאבק נגד חוזי שכר מופרזים של בכירי הבנק בראשות ארנסט יפת שניהל את הבנק שנים רבות, והביא לפירוק של הדירקטוריון שלא תמך במאבקו.
  • כיהן כמ"מ ראש עיריית ירושלים ויזם פרויקטים חברתיים ופרויקט פיתוח בירושלים.
  • מוביל פורומים המעודדים שימור מסורת והמורשת היהודית בראיה מודרנית כגון "פורום ראש חודש" שנוסד בשנת 1990[4]
  • ב-1979 ייצג בבג"ץ את תנועת האוהלים במחאת "אוהל מורה".
  • בשנת 1980 ייצג בבג"ץ את מחאת תנועת צל"ש, בראשות ויקי שירן, נגד הסדרה ״עמוד האש".
  • ב-1981 ייצג בבג"ץ את יוצאי ואדי סליב ברחוב אימבר בחיפה במאבקם לשיפור תשתיות.
  • מכהן כנשיא האיגוד הספרדי העולמי המטפח מורשת יהדות ספרד[5].
  • מוביל במשך שנים רבות מאבק להענקת יוקרה לחלוציות של מייסדי ערי הפיתוח והמושבים בשנות ה-50 וה-60 (ראו ספרו "חלוצים בדמעה" בהוצאת עם עובד, 1991).

בשנת 2011 גובש הסכם קואליציוני בהסתדרות הציונית בדבר בחירתו של שטרית כיו"ר קק"ל, כמועמד מפלגת העצמאות. בהסכם תמכו 75% מסיעות ההסתדרות הציונית אולם בסופו של דבר נמנעה בחירתו כתוצאה מהפילוג במפלגת העבודה. לבסוף פסק בית המשפט שההסכם משנת 2011 אינו עדיף על הסכם קודם, משנת 2010, שנתן למפלגת העבודה את התפקיד. בסופו של יום כל התנאים שגיבש שטרית בדבר הרכב המוסדות, כגון חלוקת התפקידים והמבנה הניהולי, קוימו, למעט מינויו שלו[6].

בנוסף כיהן כדירקטור בחברת אוצר התיישבות היהודים ובמועצה הישראלית לצרכנות.

ב-1988 הקים שטרית, ביחד עם פרופ' יצחק זמיר את העמותה הישראלית למשפט ציבורי.

ב-7 בספטמבר 2020 הודיע על כוונתו להתמודד בבחירות 2021 לנשיאות ישראל על תפקיד נשיא המדינה[8]

שטרית נשוי למרים, עובדת סוציאלית, ולהם ארבעה ילדים ונכדים.

פעילות אקדמיתעריכה

השכלה גבוההעריכה

שטרית רכש את השכלתו הגבוהה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטת שיקגו. לימודי התואר הראשון שלו נעשו בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית, לימודים שאותם סיים ב-1968. את לימודי המוסמך הוא סיים בשנת 1970, בהצטיינות יתרה. במסגרת עבודתו המשפטית התמחה בלשכתו של השופט ד"ר אלפרד ויתקון בבית המשפט העליון ובהמשך במשרד עורכי דין גדעון האוזנר. בשנת 1969 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. בשנים 1968–1970, נמנה עם סגל עוזרי ההוראה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ושימש בתור עוזר הוראה של פרופ' יצחק הנס קלינגהופר, ממניחי היסוד להוראת המשפט הציבורי בישראל.

בשנת 1970 יצא ללימודים מתקדמים בארצות הברית תוך זכייה במלגות הצטיינות מהאוניברסיטה העברית, מאוניברסיטת שיקגו ומקרן דקלוג סוסאייטי. בשנת 1973 סיים את לימודי הדוקטורט וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו.

תפקידים באוניברסיטה העבריתעריכה

עם שובו מארצות הברית בשנת 1973 התמנה למרצה למשפטים ולאחר מכן בשנת 1978 למרצה בכיר. ב-1984 התמנה לפרופסור חבר. עם בחירתו לכנסת ה-12 (1988) אושרה לו חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה העברית (1988–1993), אולם גם בעת תקופת כהונתו בממשלה ובכנסת המשיך בפעילותו המדעית ובעבודת המחקר והכתיבה.

עם סיום כהונתו בממשלה בשנת 1996, חזר להוראה ולמחקר באוניברסיטה העברית ובשנת 2001 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. החל משנת 2004 הוא מכהן כראש מכון סאקר למחקרי משפט.

תפקידים אקדמיים באוניברסיטאות בעולםעריכה

שטרית כיהן כפרופסור אורח במספר אוניברסיטאות מחוץ לישראל. הוא היה פרופסור אורח למשפטים באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. בנוסף, כיהן במינוי משותף באוניברסיטת סאנט גאלן ואוניברסיטת ציריך, ובהמשך כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה ( (Herbert Smith Visiting Professor ובאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב שבקליבלנד, ארצות הברית, וכן באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ובאוניברסיטת יוטה.

פעילות בינלאומיתעריכה

מכהן כנשיא "ארגון דתות למען השלום" וחבר פרלמנט השלום של שרים וחברי כנסת לשעבר.

פעילות בינלאומית ענפה בתחום המשפטי כנשיא הארגון הבינלאומי לעצמאות שופטים, שבו חברים משפטנים בכירים מכל העולם. הארגון מקיים כנסים מדי שנה (הכנסים האחרונים היו בלונדון, קליירמונט קליפורניה, ופוטסדאם גרמניה). הארגון שוקד על הגנת עצמאות שופטים בעולם. ראו קישור ל"פעילות הארגון הבינלאומי לעצמאות שופטים"[9] . הארגון היה מועמד לפרס נובל לשלום 2013.

שטרית חבר האקדמיה המלכותית לאומנויות ולמדעים בבלגיה.

תפקידים משפטייםעריכה

לצד פעילות ההוראה והמחקר, שטרית הופיע גם בבתי המשפט בתיקים בעלי משמעות ציבורית שחלקם הפכו לתקדימים הנלמדים באוניברסיטאות.

בשנת 1988 הוצע לו לכהן בבית המשפט העליון,[דרוש מקור] בעת שהשופט אברהם חלימה עמד לפרוש, אולם הוא העדיף להמשיך בהוראה ובמחקר אקדמי באוניברסיטה. בנוסף, היה חבר בצוות המומחים שליווה את עבודת ועדת חוקה להכנת חוקה בראשות ח"כ מיקי איתן, חבר הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט וסמכויותיהם (הנשיא משה לנדוי, יו"ר, והחברים האחרים: השופט אהרן ברק, עו"ד א. גיצלטר ועו"ד י. אדרת), היה חבר בוועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל בראשות מנחם מגידור ליד המרכז הישראלי להעצמת האזרח וכן יו"ר ועדת המשנה לשיטת הבחירות וועדת המשנה ליחסי הגומלין בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת. בנוסף, היה מזכיר מייסד של העמותה למשפט ציבורי בישראל, ביחד עם יצחק זמיר, היועץ המשפטי לשעבר.

כיהן כשופט בית הדין לחוזים אחידים (בבית המשפט המחוזי) והיה יו"ר הוועדה לתיקון חוק רשות השידור בעניין הפסקת שידורים.

תחומי התמחות והוראה אקדמית: משפט ציבורי וחוקתי, מערכת בתי המשפט. לימד קורסים במספר תחומי המשפט, וביניהם דיני סחר בינלאומי, דיני הגנת הסביבה, אתיקה בממשל, אכיפת חוקים, משפט ודת בראייה השוואתית ודיני זכויות האדם הבינלאומיים.

פרסומיםעריכה

שטרית פרסם 25 ספרים מדעיים. ספריו התפרסמו בהוצאות הספרים של מספר אוניברסיטאות: קיימבריג', אוקספורד, בריל, דה גרוייטר, לקסיס נקסיס, נורת' הולנד והאוניברסיטה העברית. בנוסף, פרסם שטרית מעל 130 מאמרים בכתבי עת משפטיים בישראל ובעולם. פרופ' שמעון שטרית הוא חוקר מוביל בעולם ובישראל בתחום מערכת השפיטה ובתחום המשפט הציבורי. בתחום מערכת השפיטה הוא השפיע במידה מכרעת על התפיסה המושגית בענייני מעמד השופטים, יסודות אי התלות השיפוטית, דרכי הפיקוח על השופטים, ויחסי הגומלין ביו הרשות השופטת והרשויות האחרות.

תחום מרכזי שבו עוסק שמעון שטרית, ובו הטביע את חותמו על המציאות המשפטית ועל פסיקת בתי המשפט הוא תחום המשפט הציבורי, ובכלל זה סוגיות במשפט החוקתי, עיקרי הצדק הטבעי, מעמדו של המנהג במשפט הציבורי, זכויות האזרח, רשויות הממשל, ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

מחקריו וספריו מצוטטים בהערכה על ידי בית המשפט העליון בישראל, וכן על ידי בתי משפט עליונים ברחבי העולם.

ספרים שכתבעריכה

ספרים בעריכתועריכה

ספרי הרצאות ומקורות בהוצאת אקדמוןעריכה

  • קובץ חקיקת יסוד, תשל"ו.
  • משפטים מודרכים, דברי הסבר והנחיות, מהדורה ראשונה תשל"ה: מהדורה שנייה תשמ"ד.
  • דיני המנהל הציבורי (א): מושגי יסוד, מערכות הסמכה והחלטות מוסדיות (תשל"ט בעריכת מ' גל וי' כהן), 196 עמודים.
  • דיני המנהל הציבורי (ב): כללי הדיון המינהלי, (תשל"ט, בעריכת מ' גל וי' כהן 140 עמודים.
  • מקורות ואירועים בדיני המנהל הציבורי (א): מושגי יסוד, מערכות הסמכה והחלטות מוסדיות (תשמ"א, בעריכת מ' כדרייה וע' כהן), 561 עמודים.
  • מקורות ואירועים בדיני המנהל הציבורי (ב): כללי הדיון המנהלי ועלות הביקורת השיפוטית (תשמ"א, בעריכת מ' כדרייה וע' כהן) עמודים 562–1188.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שמעון שטרית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה