גבריאל ברשי

גבריאל (גבי) בַּרְשִׁי (לנדסמן) (נולד ב-9 באפריל 1930) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף-משנה. בגיל 12 הצטרף לגדודי הנוער בארגון ההגנה ובגיל 17 סיים קורס מ"כים בפלמ"ח. היה בין מקימי קיבוץ צרעה, ובמסגרת פעילותו העסקית היה מנכ"ל מפעל הסכו"ם של כור תעשיות בדימונה וכן מנכ"ל המרכז לעיוור. בגיל 90 השלים תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. ממלא בהתנדבות תפקידים בכירים בעמותות העוסקות בסיוע אנושי ובקידום השלום.

גבריאל ברשי
Gabi-Barshi-03.jpg
לידה 9 באפריל 1930 (בן 90)
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף-משנה אלוף-משנה
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
עיטורים
עיטור לוחמי המדינה  עיטור לוחמי המדינה
תפקידים אזרחיים
  • מנכ"ל תעשיות סכו"ם דימונה
  • מנכ"ל המרכז לעיוור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
גבי בפגישה ידידותית עם יגאל אלון ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר
ברשי מתאר להנרי קיסינג'ר את מהלכי הקרבות במלחמת ששת הימים
גבריאל ברשי עם דוד בן-גוריון
גבי ברשי בטקס הענקת תואר דוקטור - מאי 2019

ביוגרפיהעריכה

גבריאל נולד ב-9 באפריל 1930 בתל אביב וגדל בה עד גיל 6. משפחתו עלתה מהונגריה בשנים 1921-1920. האם הייתה עיתונאית בהונגריה, ובארץ התפרנסה בדוחק בעבודות משק בית. אביו השתייך לאחת המשפחות הראשונות בהרצליה, והדוד אשר בביתו גדל גבריאל היה מראשוני רופאי הילדים בארץ והוא שהקים כאן את "טיפת חלב". בן דודו הוא סרן עמנואל ברשי, סמג"ד בחטיבת גולני שנפל בפעולה בסוף דצמבר 1948 נגד הצבא המצרי במהלך "מבצע חורב"[1]

בגיל שש נשלח לקרובי משפחה בכפר ברוך, שם למד בכיתה א'. את כיתה ב' סיים ברמת גן כחניך המוסד "מעון עממי לילדים". בכיתה ג' עבר המעון לאבן יהודה, שם כתלמיד השתתף בעליית חומה ומגדל של בית יצחק וכפר נטר, וסייע במילוי החומות בחצץ. את כיתות ד' - ה' השלים בבני ברק לשם עבר המעון. מבני ברק עבר גבריאל לכפר הילדים מאיר שפיה, שם בנוסף ללימודים והעבודה בענפי המשק השונים, עברו הילדים אימוני גדנ"ע אשר כללו א"ש, קפא"פ, מחנאות, סיירות, קשר, מורס בדגלים ופנסים, איתות סמפור, תרגילי סדר (ת"ס), קורס חובשים והתעמלות בוקר כל יום. בשפיה ממלא גבי תפקידים מרכזיים בחיי החברה, יו"ר ועד כתה, יו"ר הוועד הפועל הכללי (מועצת תלמידים) וחבר מערכת עיתון הכפר. בגיל 12 הושבע כחבר ב"הגנה" ובגיל 15 נשלח לקורס מכי"ם בבנימינה והיה מפקד מחלקה בגדנ"ע. ב-1946 הצטרף לפלמ"ח במסגרת הכשרת דגניה ב', עבר קורס מפקדי כיתות בדליה, בפיקודו של חיים בר-לב והיה מ"כ בהכשרה. לאחר מכן, עבר קורס מפקדי נשק כבד, מרגמות 81 מ"מ ומקלעי בזה בקיבוץ שמיר ומונה למ"מ של הכשרת כפר בלום. יצא לקורס הקצינים הראשון של צה"ל וסיים לפני גיל 18. היה מפקד מחלקה בפלוגה ג' בגדוד השלישי ובגיל 19 היה מפקד פלוגה בבסיס האימונים של הפלמ"ח[2].

לאחר מלחמת העצמאות, בפברואר 1949, השתחרר ברשי מן הצבא. היה בין מקימי קיבוץ צרעה ושימש כמא"ז (מפקד אזור) הקיבוץ, מרכז הרפת, מרכז הפלחה, סדרן עבודה ומרכז המשק. בשנים 1953-1951 חזר לצה"ל ובשנת 1954 חזר על פי דרישת הקיבוץ לצרעה. ב-1957 לאחר שהקיבוץ לא איפשר לו לחזור לצבא הוא עזב עם משפחתו את הקיבוץ, בתחילה לנתניה מכיוון שגבי הוצב לבה"ד 3, משם עברה המשפחה לתל אביב וב-1994 התיישבו בכרכור.

היה נשוי לבת-שבע (נפטרה ב-2013), לזוג שלושה ילדים (אורית, עמנואל וארי) ושלושה נכדים.

בין התחביבים שלו: צילום[3], איסוף בולים ועבודות נגרות.

שירות צבאיעריכה

בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946 השתתף ברשי בפעולת ליל הגשרים שבמהלכה הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. הכוח בו השתתף ברשי היה אחראי לפיצוץ גשר מטולה.

במלחמת השחרור שרת ברשי כמפקד מחלקה בגדוד 3 בחטיבת יפתח של הפלמ"ח. עם הגדוד הוא השתתף בלחימה לשחרור הגליל המזרחי.

ב-4 במאי נערך מבצע מטאטא במטרה להרחיק את הבדואים בשטח המשתרע בין כביש טבריה-ראש פינה במערב עד לירדן במזרח. במסגרת המבצע היה ברשי אחראי להפעלת כיתת מרגמות 81.

בקרב על צפת במלחמת העצמאות ב-10 במאי 1948 אשר התנהל בין כוח המגן העברי לבין כוחות צבא ההצלה הערבי, נפצע גבי מרסיסי רימון יד, פונה לבית חולים וחזר ליחידתו לאחר ימים בודדים. בבית החולים לא זוהה רסיס גדול אשר חדר לחזה ליד הלב. הרסיס הוצא מהחזה רק בשנת 2002 במהלך ניתוח מעקפים. הקרב נסתיים בניצחון הצד היהודי, ובעקבותיו עזבה האוכלוסייה הערבית את צפת.

המחלקה של ברשי הייתה זו אשר בסופו של דבר השתלטה על משטרת נבי יושע (מצודת כ"ח). בבוקר ה־17 במאי. הלוחמים הגיעו אל המצודה ומצאו אותה ריקה, לאחר שננטשה בידי מגיניה, שנסוגו ללבנון.

מבצע דני היה המבצע העיקרי של צה"ל בקרבות עשרת הימים במהלך מלחמת העצמאות. מבצע זה נערך מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. היעדים המרכזיים לכיבוש במבצע היו לוד[4], רמלה, לטרון ורמאללה. במבצע זה השתתף גבי בשני ניסיונות לכבוש את לטרון. כבש עם מחלקתו מספר כפרים והשתתף בכיבוש העיר לוד.

בסוף שנת 1948 שוחררו לוחמי יחידות הפלמ"ח בעיקר להתיישבות ספר. קיבוץ צרעה, עלה להתיישבות בדצמבר 1948. לאחר נפילתו של בן דודו עמנואל ברשי אשר פיקד על גדוד 13 של גולני במבצע "חורב" בדצמבר 1948 (על שמו נקרא מחנה עמנואל), מונה גבי למפקד פלוגה בבסיס האימונים של הפלמ"ח במחנה כפר-יונה. בפברואר 1949 השתחרר גבי בדרגת סגן משנה והצטרף לחבריו בקיבוץ צרעה.

ב-1950 חזר גבי לצבא לשרות קבע. הוא מגויס למפקדת המחוז הכולל את קיבוץ צרעה, בעקבות פניה לאברהם יפה, מח"ט גולני, הוא מצטרף לחטיבה ובהיותו בעל ניסיון קרבי, הוא מתמנה לעוזר קצין אג"ם החטיבתי, לאחר מכן לקמב"ץ גדוד 21 ולאחר זמן קצר למפקד פלוגה ב' בגדוד 21.

כמפקד פלוגה ב' הוא משתתף בקרב תל מוטילה אשר היה רצף של קרבות ואירועי אש שהתחוללו במשך חמישה ימים, החל מ-2 במאי עד ה-6 במאי 1951, מצפון הכנרת (באזור בו נמצא כיום היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי לבין צה"ל. השם "קרב תל-מוטילה" מתייחס לשלוש גבעות ממערב לאזור המפורז, שנודעו בשמות תל אל-מוטילה, מוצב "השפך" ומוצב "הדמות".

בבוקר יום שישי, 4 במאי 1951, כוחות צה"ל שלטו במוטילה ובמוצב "השפך" מוצב "הדמות" נשלט על ידי הסורים, פלוגה ב' מגדוד 21 של גולני בפיקודו של גבי ברשי נשלחה להחליף את פלוגת המילואים בתל מוטילה. ההחלפה בוצעה תחת אש. פעמיים תקפו הסורים את כוחות צה"ל במוטילה ובמוצב "השפך" בסיוע אש מרגמות 60 מ"מ. שתי ההתקפות נהדפו וצה"ל הפגיז את מוצב "הדמות" אולם האש הסורית לא שותקה[5]. בשעות הצהרים תקפו הסורים פעם נוספת את תל מוטילה אך נהדפו. בקרבות נהרגו שלושה מחיילי צה"ל. האש הסורית נמשכה גם במהלך השבת[6] .

במוצאי שבת התחילה ההתקפה על מוצב "הדמות" בפיקודו של זאב סלעי, מ"פ א' בגדוד 21. סיוע חלקי הגיע במהלך הקרב מחיילי פלוגה ב' בפיקודו של גבי ברשי אשר ישבו בתל-מוטילה. הפלוגה תפקדה כרתק להתקפה של פלוגה א', והעסיקה באש חלק גדול ממוצב "הדמות" המותקף. כיוון שפלוגה א' הייתה בשטח נמוך, לא ניתן היה לקיים קשר אלחוטי רציף עם רחבעם זאבי, מג"ד 13 של גולני, ולכן ברשי שימש במהלך כל הקרב תחנת ביניים לתקשורת. חלק מחייליו הצליח להגיע לפרצה בגדר והביאו איתם תחמושת, ציוד רפואי ומים אשר חולקו בעיקר לפצועים[7].

בנובמבר 1951 נקרא גבי על ידי קיבוצו, צרעה, לשרת קרוב יותר לבית. הוא עובר למטכ"ל - אג"ם מבצעים, שם הוא מקבל דרגת סרן. כקצין בענף גיוס וכוננות, הוא שותף להקמה ולארגון משק לשעת חירום (מל"ח). בתקופה זו הוא משלים לימודים אקסטרניים לבגרות.

בסוף 1952 הוא מתמנה למפקד גוש הר-טוב במסגרת חטיבת ירושלים.

בסוף 1953 ולאחר שסיים קורס מג"דים, הוא משתחרר משירותו הצבאי.

החל משנת 1954 משרת גבי במילואים כמפקד פלוגה בחטיבה הירושלמית, ולאחר זמן קצר הוא נקרא על ידי המח"ט חיים הרצוג, להקים את יחידת הסיור החטיבתית ולפקד עליה בדרגת רב-סרן.

ערב מבצע קדש נולד בנו, עמנואל, אח לאורית אחותו הבכורה בת השש. המח"ט חיים הרצוג הוא הסנדק. במהלך המבצע מפקד גבי על יחידת הסיור החטיבתית.

ב-1957 מחליט גבי לחזור לצבא ומאחר והקיבוץ מתנגד, הוא מחליט לעזוב את הקיבוץ. גבי משובץ לשלוש שנים לבה"ד 3, תחילה כמדריך בקורס מפקדי פלוגות ומאוחר יותר, כמדריך ראשי בבית הספר לחיל רגלים, תחת פיקודו של אריק שרון.

ב-1960 יוצא גבי לקורס פו"ם ארוך למשך כשנה ולאחר מכן מוצב באג"ם מבצעים במטכ"ל, תחת יצחק רבין שהיה אז ראש המחלקה. בתפקידו זה עסק גבי כמקשר לפיקוד צפון, לחיל האוויר בנושא טיסות אח"מ, בביקורות ביחידות צה"ל וכאחראי על דו"ח הכוננות החודשי לצבא.

ב-1961 במהלך השירות במטכ"ל, הוא יוצא לקורס מפקדי קומנדו בבסיס תל נוף ומסיימו עם כנפי צניחה על רקע ירוק (בעבר שימש למסיימי קורס קומנדו).

ב-1962 מוצב גבי לבה"ד 1 ומשרת במשך שנתיים כמפקד פלוגה בקורס קצינים, בדרגת סגן אלוף.

ב-1964 פונה גבי לרמטכ"ל יצחק רבין בבקשה לשרת כמג"ד בגולני, מקבל מינוי כמג"ד 12 ומכינו למלחמה. באותה תקופה לוקח הגדוד חלק בפעולות התגמול בירדן ובלבנון וזוכה בפרסים ארציים מטעם אגף כוח אדם ואגף אפסנאות במטכ"ל. בליל 27–28 באוקטובר 1965, במסגרת מבצע מאזניים אשר היה חלק מפעילות מבצעית יזומה של צה"ל כנגד יעדים בלבנון, הוביל ברשי כוח מגדוד 12 אשר מטרתו הייתה פיצוץ מתקני-מים בכפר הלבנוני מיס-אל-ג'בל.

ב-1966 מתמנה לרמ"ט חטמ"ר 3 אשר לחמה ברמת הגולן במלחמת ששת הימים[8]. גבי היה שותף להכנתה לקראת מלחמת ששת הימים, בשנים 1966–1967 החטיבה המרחבית אחראית להיערכות היישובים לקראת המלחמה ולהגנת המדינה בגזרת הגליל המזרחי הנושק לגבול עם סוריה. לאחר המלחמה מצורפת גם רמת הגולן לאחריות החטיבה. בין השנים 1968–1972 משרת גבי בשליחות הצבא באתיופיה. הוא יוצא לשם עם משפחתו וביחד עם קצינים נוספים, עומד בראש צוות שמשימתו היא הקמת בית ספר לקצינים עבור הצבא האתיופי והרצתו. בהמשך הוא משמש כקצין האג"מ של המשלחת ויועץ למפקד המשמר הלאומי האתיופי.

ב-1972 לאחר השליחות באתיופיה, מוצב גבי במטכ"ל באגף כוח אדם ועומד בראש צוות העוסק במחקר תאונות הדרכים בצה"ל ודרכים למניעתן. לאחר כשנה הוא הגיש דו"ח מפורט אשר נכללו בו רעיונות שנראו אז דמיוניים, אך לימים חלק לא קטן מהם, יושם טכנולוגית ומעשית, על כבישי הארץ.

ב-1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, נשלח גבי מטעם אכ"א לאיתור נפגעים ונעדרים ברמת הגולן ולאחר מכן הוא מוצב באג"ם פיקוד דרום, כאחד מעוזריו של קצין האג"ם הפיקודי וכמפקד על צוות הממונה על ההקצאה האג"מית של ציוד הלחימה לאוגדות.

ב-1974 חוזר גבי למטכ"ל ליחידת מודיעין העוסקת בלימוד חומרי שלל מצריים, שנאספו במהלך המלחמה. במהלך שנה זו משלב גבי לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

ב-1976 משתחרר גבי מצה"ל וממשיך לשרת במילואים עד גיל 55, כקצין אג"ם ולאחר מכן כראש המטה, במפקדת עורף פיקוד דרום, שם מוענקת לו דרגת אלוף-משנה. במהלך תקופה זו הוא מסיים את התואר השני באוניברסיטת בר-אילן.

בין השנים 1976–2019 משרת גבי שרות מילואים בהתנדבות, בפיקוד העורף הארצי, בהגהה עריכה ובכתיבה של חומרים מקצועיים, הקשורים בפעילות הפיקוד. בגיל 90 גבי מקבל פטור משירות ביטחון.

קריירה עסקית וניהוליתעריכה

לאחר השחרור מצה"ל, עבר קורס מנהל עסקים במסגרת אוניברסיטת תל אביב, התקבל לעבודה על ידי שייקה גביש בכור תעשיות, והיה מנכ"ל תעשיות סכו"ם דימונה למשך כשנה וחצי. לאחר מכן, עבר למרכז לעיוור בתל אביב, שימש כמנכ"ל במשך כשנה והחליט לפרוש ולעבור ללימודים אקדמיים.

בין השנים 1984-1982 השתלב גבי בצוות ההוראה של המכללה למנהל מיסודה של הסתדרות הפקידים שבהסתדרות הכללית, לימד אזרחות וכתב חוברות לימוד ובהמשך מונה למרכז הפדגוגי של המכללה.

פעילות אקדמיתעריכה

בוגר תואר שני בתחום מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת 2004 פרסם את הספר "חייל בגוף וברוח".

הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה. עבודת דוקטורט[9][10] בנושא: "יחסי אל-אדם במזמורי תהלים"

פעילות ציבוריתעריכה

  • ממקימי ארגון סרווס (Servas) ישראל ויושב הראש שלו במשך 9 שנים[11].
  • מתנדב בער"ן במשך 13 שנה.
  • חבר בוועד בוגרי שפיה
  • מרצה במסגרות שונות כולל צה"ל בנושאי: מורשת קרב, חברה ומדינה, מקרא (תנ"ך). ממלא בהתנדבות תפקידים בכירים בעמותות העוסקות בסיוע אנושי ובקידום השלום.

לקריאה נוספתעריכה

  • גבי ברשי, חייל בגוף וברוח, המוציא לאור: כרכור ג. ברשי, 2004. הספר הוא פרי לבטים וחשיבה יוצרת בתחום הגוף והרוח, הפיקוד וההדרכה, הלחימה, בניין הכוח הלוחם ועיצוב תודעתו, בהם עסקו הצבא והכותב לאורך חמישים שנות שירות, בסדיר ובמילואים. הספר כולל דיונים בנושאי יסוד בלתי משתנים כגון מהות המנהיגות בצבא, משמעותה של המשמעת, כוחם של אהבת המולדת ואחוות הלוחמים, יעוד ויעדים לעם ולמדינה וחשיבות בניין התודעה.
  • אריה יצחקי, גדוד 21 : בעקבות לוחמים, המוציא לאור: נווה ים: א"י, 2017, עמ' 42–65.
  • ישראל זמיר, לכבות את השמש, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004.
  • זאב סלעי, אש על מוצבינו, הוצאה פרטית.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גבריאל ברשי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לפי עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, באתר מט"ח
  2. ^ דוד בן-אשר, במט לאחור - "היו אלה שנות חיינו היפות ביותר", צוות שלנו - ביטאון ״צוות״ ארגון גמלאי צה"ל גיליון מספר 127, דצמבר 2019, עמ' 29
  3. ^ אתיופיה 1970 – פתיחת תערוכת צילומים של גבי ברשי, מושבה חופשית - דברים שקורים בפרדס-חנה כרכור והגלקסיה, ‏25 בספטמבר 2018
  4. ^ איתן ברונשטיין אפריסיו, "השואה, התקומה והנכבה" - ערב עיון לקראת ספרו של יאיר אורון, אתר "זוכרות", 2014
  5. ^ זאב סלעי, אש על מוצבינו, הוצאה פרטית, עמ' 16
  6. ^ אריה יצחקי, שלדים בארון - תעלומות ומיתוסי כזב בתולדות היישוב ומדינת ישראל, 1941-1951, אילניה: הוצאת ספרים א"י, 2009, עמ' 140-162
  7. ^ זאב סלעיאש על מוצבינו, הוצאה פרטית, עמ' 40-46
  8. ^ אמנון נבר, חטיבת אלכסנדרוני במלחמת ששת הימים, חטיבת אלכסנדרוני - העמותה להנצחת חללי חטיבת הגולן-אלכסנדרוני
  9. ^ אחיה ראב"ד, אלכסנדרה לוקש ואטילה שומפלבי, קיבל תואר דוקטור בגיל 90: "לא לוותר על החלום", YNET, ידיעות אחרונות, 27 במאי 2019
  10. ^ דניאל סיריוטי, "אחד הימים המרגשים בחיי": קיבל תואר ד"ר בגיל 90, ישראל היום, 27 במאי 2019
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , תיירות בנעלי בית, דה-מרקר, 19 באוגוסט 2005