יהדות צנעא

קהילה יהודית עתיקה בתימן

יהדות צנעא היא קהילה יהודית עתיקת יומין, החשובה והגדולה ביותר ביהדות תימן, שהתקיימה בעיר צנעא שבתימן למעלה מ-1000 שנה עד לעלייה הגדולה לארץ ישראל בשנת ה'תש"ט (1949). בקהילה היה מרכז התורה הגדול ביותר בתימן, בה ישב בית הדין המרכזי, פעלו ישיבות רבות ובראשן הישיבה הכללית, ובהם שימשו גדולי חכמי תימן ברציפות במשך כל שנות קיומה.

היסטוריהעריכה

ראשית התיישבות היהודים בתימן שנויה במחלוקת.[1] אין בידינו תאריכים מדויקים לתחילת התיישבות היהודים בעיר צנעא, אך סביר להניח שכבר בראשית התיישבות היהודים בתימן, גרו יהודים גם בצנעא.

בג'בל נוקםעריכה

  ערך מורחב – ג'בל נוקם

מקום מושבם הראשון של היהודים היה בעיר "בראש" שבראש ג'בל נוקם. שם על פי העדויות נמצאו שרידי בית כנסת ומקוואות טהרה. מאוחר יותר ירדו היהודים והתיישבו ב"אלקצר" (המבצר), שכונה גם "קַצְר סַאם אִבְּן נֻח" (ארמון/מבצר שם בן נח).[2]

בשכונת אלסאילהעריכה

  ערך מורחב – אלסאילה

בשנת ד'תתק"ם (1172), כבש את תימן המצביא טג'טכין, שהיה משרי צבאותיו של טוראן שאה, אחיו הגדול של צלאח א-דין. בשנה החמישית למלכותו הוא אילץ את היהודים יושבי "אלקצר" לרדת מערבה לעיר צנעא התחתונה היושבת בעמק. בתחילה הורדו היהודים העניים והפשוטים, ולאחר זמן הושלם המעבר וכל היהודים ירדו לשכונת אלסאילה.[2]

גלות מוזעעריכה

  ערך מורחב – גירוש מוזע

בשנת ה'תל"ט (1679) גורשו יהודי תימן, ובכללם יהודי צנעא, אל דרום תימן לאזור שפלה מדברית, למשך שנה שלמה.

בקאע אליהודעריכה

  ערך מורחב – קאע אל-יהוד

לאחר שוב הגולים ממוזע בשנת ה'ת"ם (1680), לא הורשו היהודים לחזור לבתיהם בשכונת אלסאילה שבתוך חומות העיר העתיקה של צנעא, ונאלצו לבנות את שכונתם מחדש מחוץ לחומות העיר, בבקעה ממערב לשכונת ביר אל-עזב. בשכונה זו גרו עד לעלייה הגדולה בשנת ה'תש"ט (1949).

חוזת אלנפרעריכה

  ערך מורחב – חוזת אלנפר

בשנים ה'תרס"דה'תרס"ה (19041905), עקב מלחמות הטורקים עם הערבים המקומיים תושבי תימן בראשות האימאם יחיא, פקד את תימן ובמיוחד את צנעא וסביבתה רעב קשה, שכונה בשם "חַוְזַתּ אַלנֲּפַר" (מצור ה"נפר", שהיא יחידת משקל קטנה שבה מוכרים תבואה). הרעב כילה כ-50% מאוכלוסיית העיר, יהודים וערבים, וגרם למעבר של רבים מיושבי צנעא לכפרים הסמוכים. לאחר ניצחון האימאם יחיא חזרו שארית היהודים לצנעא ושיקמו מחדש את הרובע היהודי.[2]

מעמדה של קהילת צנעאעריכה

כבר בתקופת הגאונים מעמדה של קהילת צנעא היה כקהילה המרכזית של תימן, בכך שנציגי ישיבות הגאונים שקיבלו את התרומות מכל רחבי תימן ישבו בצנעא.[2]

הנהגת הקהילהעריכה

בית הדיןעריכה

מתוקף היותה של צנעא בעלת הסמכות התורנית בתימן, בצנעא התקיים בית הדין הגדול של תימן. קיימות רשימות של בתי הדין בצנעא מאז שוב הגולים ממוזע בשנת ה'ת"ם (1680), עד שנת ה'תרס"ב (1902), בה חדל לפעול בית הדין הקבוע של 3 דיינים.[3]

מינוי הדיינים לא היה נעשה כמקובל כיום על פי מבחנים. אב בית הדין היה ממנה אדם לדיין על פי מידת ידענותו וגדלותו, כפי שהתפרסם בקהילה כ"מומחה לרבים", כאשר השמיע את דבריו בדרשות לפני הציבור, ואנשי הקהילה פנו אליו לפתירת סכסוכים.[2]

בתי הדין הקבועים של יהודי צנעא בקאע אל-יהוד
מספר שנות פעילות ראב"ד דיין דיין
1 ה'ת"ם (1679) – ה'ת"ן (1690) מארי שלמה בן סעדיה מנזלי מארי יחיא בן אברהם הלוי מארי זכריה בן יוסף הכהן
2 ה'ת"ן (1690) – ה'תע"ה (1715) מארי זכריה בן יוסף הכהן מארי משה בן סעדיה קטיעי מארי שלום בן חיים צבטאני
3 ה'תע"ה (1715) – ה'תפ"ד (1724) מארי שלום בן עמרם הלוי מארי יוסף בן סעדיה בשארי מארי סעדיה בן שלום עמר (הלוי)
4 ה'תפ"ד (1724) – ה'תק"ז (1747) מארי דוד בן יחיא חותר מארי צאלח בן יחיא צאלח מארי יוסף בן סעדיה בשארי
5 ה'תק"ז (1747) – ה'תקי"ז (1757) מארי סעדיה בן משה קטיעי מארי פנחס בן שלמה עראקי מארי שלום בן יוסף בשארי
6 ה'תקי"ז (1757) – ה'תקס"ה (1805) מארי יחיא בן יוסף צאלח מארי שלמה בן ישועה אלג'מל
מארי שלום בן זכריה הכהן
מארי יחיא בן יהודה צעדי מארי יחיא בן דוד משרקי
7 ה'תקס"ה (1805) – ה'תקס"ט (1809) מארי אברהם בן יחיא צאלח
זמני ה'תקס"ט (1809) – ה'תקע"ב (1812) מארי יוסף בן סאלם אלנקאש מארי יוסף בן שלום קארה מארי אברהם בן אהרן מנזלי
8 ה'תקע"ב (1812) – ה'תר"ט (1849) מארי יוסף בן שלום קארה מארי יחיא בן שלמה אלאביץ' מארי דוד בן אברהם צאלח
מארי יחיא בן שלום הכהן מארי יחיא בן יעקב צאלח
9 ה'תר"ט (1849) – ה'תרמ"ט (1889) מארי שלמה בן יוסף קארה
מארי אברהם צאלח מארי יוסף בן דוד מנזלי
10 ה'תרמ"ט (1889) – ה'תרס"ב (1902) מארי סלימאן בן סאלם צאלח
מארי חיים בן יחיא הכהן

הישיבה הכלליתעריכה

מוסד חשוב נוסף בקהילה הוא הישיבה הגדולה. מדי יום לאחר תפילת שחרית היו מתקבצים כל תלמידי החכמים של העיר באחד מבתי הכנסת החשובים, ולומדים בצוותא כשעתיים או שלוש. מוסד ישיבה זה התקיים במתכונת ישיבות התנאים, האמוראים והגאונים, ולא במתכונת שהייתה מקובלת באירופה במאות השנים האחרונות, בה הישיבה היא בית לימוד לתלמידים צעירים.

ישיבה זו התקיימה מעת בוא היהודים לתימן, ועד לשנת ה'תרס"ה (1905), שנת חוזת אלנפר, בה הלכו לעולמם רבים מלומדי הישיבה, והישיבה חדלה מלפעול. בשנת ה'תרצ"ג (1933) החזיר הרב יחיא אלאביץ' את הישיבה לפעילות, אך פעילותה פסקה עם פטירתו בשנת ה'תרצ"ו (1936).[2]

על ישיבה זו כתב רבי שלום שבזי בשירו "איומה המשי": "בְּלֵיל חָלַמְתִּי וַאְנִי בְּאוּזָל [בצנעא] הַבְּנוּיָה, וְנִתְחַבַּרְתִּי עִם הַיְּשִׁיבָה הַשְּׁרוּיָה".

העֻקאלעריכה

העֻקַאל (ביחיד: עַאקֵל, פירושו בערבית: נבון), היו עסקני הציבור של הקהילה. הם היו ההנהגה החילונית, כלומר שאינה מתעסקת בענייני הדת. לעקאל לא היה מוסד, לא היה תפקיד מוגדר, ואף לא היו מקיימים ישיבות ודיונים קבועים. כאשר אחד מהעקאל היה רוצה לעורר את הציבור לעניין שיש לתקן, היו מתכנסים העקאל והציבור בחצר של אחד מבתי הכנסיות הגדולים, ושם מקיימים מעין "דיון פתוח", ובסופו מתקבלת החלטה.[2] בישיבות אלה היו גם ממנים עקאל חדשים בעת הצורך.[4]

אחד מתפקידיהם של העקאל היה לגבות את מס הג'זיה, מס הגולגולת באסלאם.[4]

חכם באשיעריכה

מאז הכיבוש הטורקי השני של תימן בשנת ה'תרל"ב (1872), העמיד המושל אחמד מוכ'תאר חכם באשי גם בתימן, כדוגמת החכם באשי שהיה בשאר האימפריה. משרת החכם באשי הייתה קיימת כל שנות הכיבוש השני של הטורקים, בין השנים ה'תרל"ב (1872) ו-ה'תרס"ה (1905).[3]

חכמים שנשאו בתואר "חכם באשי" בצנעא
מספר שנות פעילות שם סיבת עזיבה
1 ה'תרל"ב (1872) – ה'תרל"ו (1876) מארי שלמה בן יוסף קארה חיפוש אדם שמבין טורקית
2 ה'תרל"ו (1876) – ה'תרל"ט (1879) הרב יצחק שאול פטירה
כהונה שנייה ה'תרל"ט (1879) – ה'תרמ"ט (1889) מארי שלמה בן יוסף קארה פטירה
3 ה'תרמ"ט (1889) – ה'תר"ן (1890) מארי יוסף בן שלום בדיחי התפטרות
4 ה'תר"ן (1890) – ה'תרנ"ז (1897) יוסף בן אהרן עמר פיטורין
5 ה'תרנ"ז (1897) – ה'תרנ"ט (1899) מארי סאלם בן יחיא אלג'מאל התפטרות
6 ה'תרנ"ט (1899) מארי יחיא בן שלמה קאפח התפטרות
כהונה שנייה ה'תרנ"ט (1899) – ה'תרס"ה (1905) יוסף בן אהרן עמר פטירה

קופת ההקדשעריכה

קופת ההקדש היה מוסד הצדקה הכללי לקהילה. קופת ההקדש לא ניזונה ממיסים או מתרומות, אלא הכנסותיה היו בזכות תקנה קדומה בקהילה, שעל פיה כל בהמה שנשחטת ובשרה נמכר באטליז, עורה וחלבה נמכרים, והכסף נכנס לקופת ההקדש. אם הבהמה נשחטה על ידי אדם פרטי, העור והחלב שלו, אך אם היו בבהמה זו ארבעה שותפים או יותר, דמי עורה וחלבה נכנסו לקופה. העורות היו נמכרים כל יום שישי לעבדני העורות, והחלבים היו נמכרים אחת לחצי שנה לתעשיית הסבון.

כספי הקופה שימשו בעיקרם ליהודים מנקי המחראות (בעקבות "גזירת המקמצים"), ושאר הכסף היה מתחלק בין עניי הקהילה בחג הפסח ובחג הסוכות.[2]

מחלוקותעריכה

ברכת המוציא לשולחנות רביםעריכה

במאה ה-18 פרצה מחלוקת בין חכמי צנעא בעניין ברכת המוציא, כאשר יושבים קרואי המסיבה במספר שולחנות, האם כל שולחן מברך המוציא לעצמו, או שאחד מברך לכולם. המנהג הקדום בתימן היה שאחד מברך לכולם, כפי שמזכיר מהרי"ץ, אך היו חכמים שרצו לשנות את המנהג על פי פסק השולחן ערוך (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ז, סעיף י"א). מחלוקת זו המשיכה עד המאה ה-19.[5]

תרבות חומריתעריכה

בצנעא לבשו היהודים לבוש אופייני ליהודי מרכז תימן. בתי היהודים בצנעא היו בנויים כבתי היהודים בצנעא.

חלק מבני קהילת צנעא ורגעים מהווי הקהילה תועדו בתמונות על ידי הצלם יחיאל חייבי בן הקהילה, ויצאו לאור בספר צנעא וסביבתה בצילומי יחיאל חייבי.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • הרב יוסף קאפח, קהילת צנעא שבתימן, בתוך: יוסף טובי (עורך), כתבים, ב, ירושלים תשמ"ט

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרב עמרם קורח, סערת תימן, תשי"ד (1954), פרק ראשון, עמ' ג-יא
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 הרב יוסף קאפח, קהילת צנעא שבתימן, כתבים ב, פרופ' יוסף טובי, תשמ"ט (1989), עמ' 861–871
  3. ^ 1 2 הרב עמרם קורח, סערת תימן, תשי"ד (1954), פרק "התקופה התיכונה - משוב הגולים ממוזע עד חתימת בתי הדין בצנעא", עמ' יד-סב
  4. ^ 1 2 פרופ' יוסף טובי, ‏למבנה ההנהגה של הקהילה היהודית בצנעא, פעמים 1, אביב ה'תשל"ט (1979), עמ' 102-98
  5. ^ הרב רצון ערוסי, הפולמוס לעניין ברכת המוציא בסעודת הסיבה של הרבים, בתוך: יהודה לוי נחום, צֹהַר לחשׂיפת גנזי תימן, נוצאת אפיקים, תל אביב, ה'תשמ"ו (1986), עמ' רצז-שס