המאבק בשבועונים החרדיים בישראל

המאבק בשבועונים החרדיים בישראל מתנהל על ידי רבנים ועסקנים חרדים מאז שנות ה-70, והוא גבר בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. שוללי השבועונים מנמקים זאת בתכנים לא ראויים, מבחינת השקפת העולם החרדית, המאפיינים שבועונים אלה.

היסטוריה

אצל חלק ניכר מהציבור החרדי, שאינו חשוף למדיה האלקטרונית והמקוונת, נחשבים העיתונים כלי התקשורת המרכזי והיחיד. השפעתה העצומה של "המילה הכתובה" הביאה רבנים ועסקנים חרדים לצאת נגד קריאת עיתונים המכילים תכנים וסגנון שלדעתם אינם תואמים את ההשקפה והצביון החרדיים.

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל התקיימו שני יומונים חרדיים עיקריים: "המודיע" ו"שערים", ומעט כתבי עת.

בתשט"ו החל להופיע השבועון "פנים אל פנים", בעריכת הרב שמואל אבידור הכהן. השבועון נחשב לסנסציוני וכן לביקורתי כלפי הממסד הדתי והחרדי. למרות זאת, זכה השבועון לפופולריות רבה.

באותה תקופה היה הציבור החרדי קטן בכמותו. הוא הורכב ברובו מ"בעלי בתים", וציבור האברכים ובני הישיבות היווה קבוצת מיעוט לא בולטת. העיתונים הכלליים בישראל, ובראשם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", היו שמרנים יחסית למקובל היום וכמעט שלא הופיעו בהם תמונות בלתי צנועות בעליל. לאור זאת, רווחה בציבור החרדי הקריאה בעיתונות החילונית. הקיוסקים בריכוזים החרדיים בבני ברק ובירושלים מכרו את העיתונים הללו בחופשיות והם נתלו בפתחם ללא חשש. בהמשך החלו איומים על קיוסקים שמכרו עיתונים חילוניים וכמה מהם הוצתו. עם הזמן נעלמו העיתונים הכלליים מדוכני העיתונים בריכוזי החרדים. את החלל שנפער מילא הגל החדש של השבועונים החרדיים.

"המודיע", שעד לשנות ה-80 היה היומון החרדי העיקרי, נקט קו שמרני מוקפד בסגנון ובתכנים. בעקבותיו הלכו שאר הביטאונים החרדיים הממסדיים. אל הגישה של עיתונות פתוחה ובלתי תלויה נכנסו השבועונים.

בשנים 1978-1982 יצא לאור שבועון עצמאי בשם "צופר", בעריכת חיים שאולזון. הקו הפתוח והעצמאי של העיתון הביא את שני גדולי הרבנים הליטאים באותה תקופה, הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי, לצאת בפסק הלכה נגד העיתון, ולפיו "השבועון צופר אסור לבוא בקהל, הוא מלא רכילות, לשון הרע וליצנות גרועה וביזוי לתלמידי חכמים ולבני ישיבות". בתגובה בחר שאולזון בפתרון יצירתי: הוא הסב את שם העיתון מ"צופר" ל"צוהר", וטען כי מכתבם של הרבנים היה נגד "צופר" שאינו קיים עוד. צוהר התקיים עד לשנת תשמ"ב, ומתשמ"ה החל שאולזון לערוך שבועון חדש, בשם "פנים חדשות".

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוקם השבועון "יום השישי", שכעבור זמן הוסב ל"ערב שבת". העיתון נקט קו פתוח, סיקר את הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות החרדיות וערך תחקירים בנושאים פנים-חרדיים. גם במקרה זה נדרש הרב שך לנושא, ובאחת מדרשותיו בפתיחה לכנס "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז' אמר: "איזה מראה זה כשבן תורה הולך ביום שישי לטבול במקווה לכבוד שבת ותחת בית שחיו העיתון 'ערב שבת'?".

בתשמ"ח נוסד העיתון "משפחה". כעבור זמן התפצל העיתון לשניים, ונוסד עיתון נוסף "השבוע", שלימים שונה ל"שעה טובה". סגנון העיתונים הללו היה חדש בציבור החרדי. הוא כלל פורמט כרומו, תמונות צבעוניות, כותרות בולטות, כתבות צבע, ראיונות, תחקירים ו"סקופים". הסגנון והתכנים היו פתוחים יחסית למקובל בציבור החרדי. בתשנ"ז הוקם העיתון – "בקהילה". הסגנון והתכנים דמו לאלו של "משפחה" ו"שעה טובה", אולם עד ל-2010 הוא הודפס בפורמט רגיל של נייר עיתון, ואז עבר שדרוג לכרומו, בדומה ל"משפחה" ול"שעה טובה". בשנותיו הראשונות הוא יצא כחינמון, ולאחר שהתבסס הוחל לגבות עליו תשלום.

במקביל הוקמו מספר חינמונים נוספים. בתחילת שנות ה-90 נוסדה רשת המקומונים קו עיתונות דתית, ובשנת 2005 נוסד המקומון "מרכז העניינים" בעריכת יצחק נחשוני, שהיה עורך "יום השישי".

המאבק בשנות ה-90 והלאה

בשנת תשנ"ז הוקם השבועון בקהילה על ידי דודי זילברשלג. בגיליונו הרביעי החל העיתון לנהל מאבק נגד השבועונים המתחרים שקדמו לו ופרסם מכתב מכמה רבנים ובו כתבו ”דא עקא שיצר הרע מצא לו בקעה להתגדר בה, בין אלה אשר כן קוראים עיתון, והוא מצליח לחדור לבתים חרדיים, באמצעות השבועונים הנקראים "חרדיים" או "דתיים": "יום השישי", "משפחה" ו"השבוע" (או בכל שם שיכונו בעתיד), אשר במסווה של חרדיות או דתיות מפיצים רעל של בזיון תלמידי חכמים, לשון הרע ומחלוקת. יבורכו אלה אשר נמנעים מקריאה בעיתונות זו, ומכל פעולה המחזקת את ידם של כתבי העת הפוגעים במחנה התורתי”. בשנים 2000 - 2001 ניהלו גם העיתונים יתד נאמן והמודיע מאבק כנגד השבועונים. בחודש תשרי תשס"א פורסם ביתד נאמן מכתב רבנים נגד הרדיו החרדי וה"עיתונים שאין עליהם פיקוח של גדולי ישראל", שעליו חתמו הרב אלישיב, האדמו"ר מויז'ניץ הרב מיכל יהודה ליפקוביץ', הרב שמואל וואזנר, הרב בנימין זילבר, הרב שטיינמן, הרב נסים קרליץ, הרב שמואל אוירבך ועוד. בעקבות זאת פרסם העיתון "משפחה" מכתב מהרב אוירבך שבו הבהיר שאין הכוונה ל"משפחה" שמבוקר על ידי תלמידי חכמים כראוי: "הנני להודיע ולגלות בזה, כי מה שנתפרסם, וגם אני חתמתי בזה, נגד קריאת עיתונים שאין בהם פיקוח של תלמידי חכמים, מודיע אני בזה, כי אין בזה הכלל העיתון "משפחה", אשר יודע אני שיש בזה פיקוח של ת"ח, ולזה בוודאי שאין הכוונה במה שנתפרסם שום דבר נגד "משפחה", אשר מבוקר היטב על ידי ת"ח כראוי". לאחר לחצים פרסם הרב אוירבך מכתב נוסף, ובו כתב שמכתבו הקודם "הוצא מעניינו" ושעיתון שיוצא לאור משיקול מסחרי ושלא נוסד על ידי רבנים אינו יכול להביע השקפה נכונה.

לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 התחדש שוב המאבק נערכו כינוסים, הופצו חוברות הסברה וקול קורא של גדולי הרבנים בציבור החרדי. את המאבק ליווה "יתד נאמן", שסיקר את המאבק בהבלטה ופרסם את מכתבי הרבנים. תומכי השבועונים טענו שמאבקו של "יתד נאמן" נבע גם מסיבות כלכליות, כחלק מהתחרות בין העיתונים. לאחר הקמת עיתון "הפלס", בשנת 2012 תקף העיתון כמה פעמים את "משפחה".

פרשת ה"קינה לאישה החרדית"

בינואר 2007 פרסמה לאה מיזל בעיתון "משפחה" שיר סאטירי תחת הכותרת קינה לאישה חרדית, המבכה את מצבה של האישה החרדית. השיר מבקר את מדיניות הרבנים בציבור החרדי שבו נשים נדרשות לעבוד כדי לפרנס את בעליהן, אך מאידך הן מוגבלות למקצועות מסורתיים ונאסר עליהן ללמוד מקצועות רווחיים. הבית הפותח אומר:

אם לעבודה פני אשימה
מה יאמרו? – בת מלך פנימה
וכי אצטנע בתוך האוהל
יאמרו – הלוא בגללך הוא עזב את הכוילל.

בתגובה פורסם ב"יתד נאמן" מאמר של העורך יצחק רוט שבו הוא משווה את הביקורת של מיזל לביקורתו של קורח נגד משה רבנו: "יש עיתון אחד, 'משפחה' שמו, המעז לקרוא לעצמו 'חרדי'... וכל הסיפור ה'קורחי' הנ"ל הופיע בו במקום מרכזי. עיתון השם ללעג ולקלס את מנהיגי הדור, מורי דרכו, ובמצח נחושה מבקש לערער על הוראותיהם, כדרכם הידועה של ה'מסכילים' (=המשכילים) מדורי דורות". שבוע לאחר מכן פרסם "משפחה" התנצלות וכתב שהמסר בשיר הוצא מהקשרו.

כנסי הסברה

בתחילת שנת תשס"ט (2008) התקיימה סדרת כינוסי הסברה לאברכים ובהם דיברו רבנים על "סכנת השבועונים". בכינוסים הוקרא מכתבם של גדולי הרבנים הליטאים: יוסף שלום אלישיב, אהרון לייב שטיינמן, מיכל יהודה ליפקוביץ, חיים פינחס שיינברג, נסים קרליץ, חיים קניבסקי, שמואל אוירבך ונתן צבי פינקל: ”בוודאי דבר נחוץ הוא לחזק את בדקי הבית ולהתריע מפני השפעתם הקלוקלת של השבועונים שאינם בפיקוח ועד רבנים שתחת חסותם של גדולי הדור, אשר נזקם רב”. בכינוס בבני ברק בחשוון תשס"ט הקריא הרב שמואל יעקב בורנשטיין, ראש ישיבת "קריית מלך", את מכתבו של הרב ליפקוביץ שכתב כי "השבועונים מכשילים את הרבים בלשון הרע וליצנות, ולחינוך הילדים הוא סם המוות".

כנס מיוחד נערך עבור מנהלי תלמודי תורה בביתו של הרב חיים קניבסקי. שכנו, הרב ישראל אליהו וינטרוב, אמר בכנס: "מוטל להביא לידיעת ההורים שאין המדובר על ויתור דבר טוב, אלא זהו הצלת שריפת נשמות החניכים ממש, אשר בונה דעתם לקרירות ופשרנות כלפי דברים שבקדושה". מספר שבועות קודם לכן התפרסם ב"בקהילה" ריאיון עם הרב וינטרוב בנושא ההכנה הרוחנית הנדרשת לקראת יום הדין. בתגובה פרסם הרב וינטרוב ביומונים מכתב חריף נגד "בקהילה", שבו האשים את השבועון בהשגת הראיון איתו על ידי התחזות ומרמה. לדבריו, לא ידע שהאיש ששוחח עמו הוא עיתונאי ושבכוונתו להכניס את דבריו לעיתון: "הכנסת דבריי בתוך טומאה זאת שימש להם גושפנקא על חשיבות השבועון הנ"ל. והחזיר פשט טלפיו והכריז טהור אני".

מכתבי מנהלי מוסדות החינוך

בגיליון חג הסוכות תשע"א (2010) פרסם "משפחה" מוסף מיוחד בשם "חרדים 2010", שעסק בהרחבה בהכשרה מקצועית. הטור הפותח של המוסף נשא את הכותרת "חרדים, לפרנסתם". לאחר החג פרסם "יתד נאמן" מאמר חריף נגד "משפחה". כשבעים מנהלי תלמודי תורה מכל מגזרי הציבור החרדי פרסמו מכתב להורי התלמידים:

פניה וזעקה להורי התלמידים במוסדות החינוך! לאור בקשתם של מרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א להתריע מפני השפעתם הרעה של השבועונים למיניהם, פונים אנו אליכם הורים נכבדים בכאב וחרדה מתופעה זו החודרת בקרב מחננו, אשר מחד גיסא מביאים דברים באיצטלא חרדית, ומאידך, מעבירים באופן סמוי וגלוי השקפות פסולות ומסרים אנטי חינוכיים... פונים אנו אליכם הורים יקרים! אנא חוסו על נפשותיכם ונפש ילדיכם, ואל תתנו... להטעותכם ולצוד את נפשותיכם בעניינים אלו המהווים ניתוק מדרך התורה, ועלולים חלילה להרוס בכך את השקעת החינוך לשאיפה אמיתית לגדלות בתורה ובעבודת ה', בהשקפה טהורה ומתוך ציות לגדולי התורה.

במקביל פרסמו מנהלי סמינרים של בית יעקב מכתב לתלמידות:

המערכת החינוכית של בית יעקב עוקבת בדאגה אחר הנזק המצטבר שמביאים עמם כל השבועונים למיניהם. כתבי עת אלו מנסים להשפיע על עיצוב עולמן הפנימי של בנותינו, לעוות את ההשקפה הטהורה ולהחדיר את אווירת הרחוב אל הבית יהודי. הן התכנים והן רוח הדברים מכניסים קרירות וזלזול בדברים המקודשים, מצננים את חום הלב ואת להט השאיפות שאפיינו את בנות ישראל בכל הדורות...

באב תשע"א פרסם איגוד הסמינרים תקנון לתלמידותיו, ואחד הסעיפים בו קובע כי "יש להתרחק מכל סוגי העיתונות שלא הוקמה ביוזמת גדולי ישראל".

המוסף "בן שלושים לכוח" ב"משפחה"

למרות ביקורת זו, בגיליון חג הפסח תשע"א (2011) פרסם "משפחה" מוסף מיוחד בנושא "בן שלושים לכוח". הפתיח של המוסף היה: "משפחה בוחר את שלושים בני השלושים שעוד נשמע עליהם רבות, המניעים, השאיפות, ההצלחות, הכשלונות". כל הנבחרים היו אנשי קריירה, ועל חלקם נכתב שכבר בהיותם בישיבה צפו שלא ירחק היום שיצליחו בעולם העסקים. כותרת המאמר הפותח הייתה "והצלחתי – הגאולה החמישית". בנוסף פורסמה בעיתון כתבה נרחבת על הרב נסים קרליץ ובה ראיון בלתי-רשמי עמו, צעד שניתן היה לפרש כמתן לגיטימציה של הרב קרליץ לעיתון. זמן קצר לאחר מכן פרסם "יתד נאמן" מכתב של הרב קרליץ שבו הוא יוצא נגד השבועונים: ”כל השבועונים והחינמונים, כולל עיתון משפחה, מסלפים ומטשטשים את השקפת תורתנו הקדושה שקיבלו מרבותינו, וחלילה להכניס עיתונים מסוג זה לבית, או לסייע בידם בכל אופן שהוא. ופשוט שעל סוג עיתונים כאלו לא שייך לתת שום הכשר כלל”. למכתבו צורף גילוי דעת נוסף של רבנים וראשי ישיבות ובהם הרבנים עזריאל אוירבך, יהודה עדס, יגאל רוזן וברוך ויסבקר, שבו נכתב כי על ידי השבועונים "נגרם נזק רב לערכים נעלים ומקודשים אותם אנו עמלים להנחיל. על כן יש להתרחק מהם ומכל השבועונים למיניהם".

בעקבות כך נפגשו ראשי השבועון עם הרב קרליץ ולדבריהם הם העלו בפניו יוזמה להקמת ועדת פיקוח רוחנית על העיתון שתהיה מקובלת עליו. למרות זאת, כעבור זמן קצר פורסם שוב ב"יתד נאמן" וכן ב"המבשר" מכתבו האמור של הרב קרליץ, ועליו נוספו חתימותיהם של הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי. עם זאת, ב"המבשר" הושמט שמו של הרב קרליץ, בשל חוסר הוודאות לגבי דעתו, וב"משפחה" נטען שהוא דרש שלא לעשות שימוש במכתבו. בתגובה פרסם "יתד נאמן" מכתב נוסף, הפעם בכתב ידו של הרב קרליץ, האומר כי מעולם לא השתנתה דעתו על "חובת ההתרחקות מעיתון משפחה ושאר השבועונים למיניהם".

בימים שלאחר מכן היה "יתד נאמן" נתון למתקפה מצד מתנגדיו. פורסמה חוברת אנונימית בשם "בדק בית" ובה ביקורת חריפה על "יתד נאמן" שלטענתם נמנע מלסקר כמה מהרבנים הליטאים, ובראשם הרב נסים קרליץ.

שבוע לאחר מכן פורסמה חוברת כנגד השבועונים, על ידי ארגון בשם "למעננו", בראשות הרב יוסף מאיר אלטמן, רבו של חוג חת"ם סופר בבני ברק. בפתח החוברת מובא מכתב הסכמה לפעילות ההסברה, עליו חתומים כמה מרבני בני ברק, ובראשם הרב יצחק זילברשטיין.

ה'ראיון' עם בני הרב ליפקוביץ ב"משפחה"

בסיון תשע"א, בתוך ימי ה"שבעה" של פטירת הרב מיכל יהודה ליפקוביץ, פרסם "משפחה" כתבה ובה מעין שיחה עם בניו שבה סיפרו על אביהם. לצד הכתבה פורסמה תמונה שבה נראה כתב השבועון יחד עם בני הרב ליפקוביץ. בתגובה פרסמו בני הרב ליפקוביץ מכתב מחאה חריף ב"יתד נאמן", שבו נאמר: "הננו למחות כנגד השבועון 'משפחה' אשר ברוב עזות ובדרכים ערמומיות הציג מצג שווא שכביכול בימי השבעה דיברנו בפני עיתון פסול זה. וכבר ידוע כמה התריע אבינו מורנו כנגד השבועונים".

המאבק בחינמון "משפחה"

לקראת סוף שנת תשע"א התפרסם כי השבועון "משפחה" עומד להוציא חינמון ולהפיצו בריכוזים החרדיים. בעקבות זאת פורסם לקראת ראש השנה תשע"ב כרוז תחת הכותרת "ובערת הרע", ובו פסק הלכה בשאלה האם מותר ליטול את החינמונים מתיבות הדואר ולהשמידם. הרב נסים קרליץ פסק: "אין בזה גזילה אלא הצלת הרבים, ואדרבה צריך להכיר טובה למי שמוציא אותם ומשליכם, והווי כמסלק נזק מחברו". הרב חיים קניבסקי פסק: "סילוקו הוא בכלל 'ובערת הרע מקרבך', וכן הווה עובדא אצל מרן החזון איש והורה לעשות כן". במקביל פורסם בשנית ה"קול קורא" מאת מנהלי הסמינרים המרכזיים בישראל של המגזר הליטאי, החסידי והספרדי, ובו הוסיפו: "ובפרט כאשר מנסים להרבות השפעתם על ידי חלוקתם בחינם, נתחזק ביתר שאת לשמור פתחי בתינו מנגע זה". הפעם פורסם ה"קול קורא" בשלושת היומונים החרדיים – "יתד נאמן", "המודיע" ו"המבשר". כרוז דומה פורסם בכסלו תשע"ב, עם הופעת החינמון, ועליו חתמו כחמישים רבני שכונות וקהילות. בין החותמים: הרבנים עזריאל אוירבך, יצחק זילברשטיין ומרדכי גרוס. כעבור כמה ימים שלחו חלק מהרבנים החותמים מכתב לרבנים הקשורים ל"יתד נאמן" ובו כתבו שאנשי העיתון משתמשים בחתימותיהם בהקשר אחר במאבקם נגד "משפחה". הם דרשו שלא לעשות שימוש בחתימתם עד להכרעת הרב יהודה סילמן. חלק מהחותמים אמרו שחתימתם זויפה או נלקחה במרמה.

כשבוע לאחר מכן הגיע המאבק לשיאו, עם פרסום גילוי דעת של הרב יוסף שלום אלישיב, אשר לראשונה יצא במכתב-יחיד ומיקד אותו כנגד "משפחה": "כבר הבעתי דעתי אודות השבועון 'משפחה', המסלף ומטשטש השקפת התורה. ועתה בא להרבות השפעתו ותפוצתו. יש לעמוד על המשמר לבל ייכנס לבתי היראים לדבר ד', ובוודאי שאין להכשירו ולסייע בידו". המכתב פורסם ב"יתד נאמן" וב"המבשר".

היחס לצה"ל לאחר חקיקת חוק הגיוס החדש

בשנת 2014, לאחר ביטול חוק טל וחקיקת חוק הגיוס החדש, התחדש המאבק בשבועונים החרדיים, ובעיקר נגד השבועון "משפחה". בעוד היומונים החרדיים מזהירים מפני "גזירת הגיוס" כלשונם, הואשמו השבועונים החרדיים, ובראשם "משפחה", בסיקור אוהד של צה"ל.

במהלך מבצע צוק איתן פרסם "משפחה" את תמונות הנופלים, לצד מילות הערכה אישיות. יו"ר העיתון, אלי פלאי, אמר כי הפרסום הוא אכן תופעה חדשה בעיתונות החרדית אך היא נותנת ביטוי לתודעת האחדות הכלל-יהודית שהופגנה באותה תקופה, מאז רצח שלושת הנערים. בריאיון לערוץ 2 אמר פלאי כי הוא מקווה שה"ביחד" שנוצר ימשיך. בתגובה פרסם "הפלס" מאמר נרחב נגד "משפחה" וגורמים נוספים, והם הואשמו בניסיון ליצור אווירה אוהדת לצה"ל בקרב הציבור החרדי. באותה תקופה פרסם "משפחה" ריאיון עם מח"ט גבעתי הדתי עופר וינטר, ובתגובה האשים "הפלס" את "משפחה" בסיוע לקמפיין של הקמת גדוד חרדי בגבעתי.

באוקטובר 2014, במהלך דרשה בסעודה שלישית, קרא האדמו"ר מוויז'ניץ לחסידיו שלא לקרוא את העיתון "משפחה" ואת שאר השבועונים והחינמונים החרדיים ואמר שאסור להכניסם לבית משום שאינם מתאימים ליהודים חרדים.

הביקורת נגד השבועונים

בפרסומים השונים מועלות טענות שונות כנגד השבועונים החרדיים. הדברים מלמדים על ההבדלים שבין תפיסת העולם העיתונאית של היומונים החרדיים הקשורים לממסד לזו של השבועונים העצמאיים.

מהות העיתונות החרדית

עיתון חרדי נועד מעצם מהותו לספק מידע חדשותי בסיסי ולהוות תחליף ל"עיתונות החילונית". כדי לקבל את המידע הנדרש באופן כשר די ביומונים, וכל מה שמעבר לכך בעייתי. השבועונים, לטענת מתנגדיהם, קמו כדי להרחיב את מטרת צריכת העיתונים ולספק לקורא סוג של בילוי והנאה.

המניע העיקרי בהוצאתם של ביטאונים המייצגים קבוצות ומפלגות שונות בציבור החרדי הוא אידאולוגי. לעומת זאת, השבועונים הפרטיים והעצמאיים יוצאים לאור על ידי גורמים פרטיים ממניעים עסקיים וכלכליים. כשיש התנגשות בין השיקול הכלכלי לשיקולים של השקפה ואידאולוגיה - השיקול הכלכלי גובר. כך למשל, מודעות שאינן עוברות את הסף בעיתונים היומיים מסיבות של השקפה או סגנון נכנסות בקלות לשבועונים (למשל, מודעות של רשתות מחללות שבת או של הופעות זמרים, שנאסרו על ידי הרבנים). כמו כן, בעיתונים פרטיים יש מקרים שבהם כתבות וראיונות ממומנים על ידי בעלי עניין או על ידי מושאי הכתבות, והעיתון נאלץ לאפשר להם להשמיע את דעותיהם גם אם הן אינן הולמות לגמרי את ההשקפה החרדית.

פתיחות

היומונים החרדיים שמרניים באופיים. יש בהם כתבות, סקירות ומאמרים תורניים לרוב, וכן סקירות מטעם המפלגה או הקבוצה שאליה משתייך העיתון, אך הם נמנעים מלסקר סנסציות. הם גם נמנעים עקרונית מלסקר את ההתרחשויות הפוליטיות הפנימיות בקבוצות החרדיות השונות. כתוצאה מכך במקרים רבים המוצר הוא "יבש" למדי ואינו מספק את יצר הסקרנות הטבעי של הקורא. הציבור החרדי משופע ב'חדשות' עסיסיות ("נייעס"), ועד להופעת השבועונים הדרך היחידה להעברת ה'חדשות' הייתה מפה לאוזן. השבועונים מסקרים בהרחבה את החדשות הפנים-חרדיות, מדווחים על התככים והרקיחות הפוליטיות, ולעיתים הם משמשים מקור מידע יחיד (אם כי בשנים האחרונות הצטרפו אליהם ערוצי תקשורת טלפוניים ("קווי נייעס")).

חלק מהכותבים בשבועונים משתייך לאגף המודרני של הציבור החרדי. לא ייתכן, אומרים המתנגדים, שמשפחות חרדיות המקפידות על טהרת החינוך של ילדיהן יושפעו מכתיבתם ודעותיהם של אנשים אלו. באחד הכינוסים נגד השבועונים אמר הרב מיכל זילבר: "עבדים משלו בנו! מי הם אלה שכותבים, מי הם אלה שאומרים דעה? נערים מנוערים, ריקנים!".

בנוסף, כחלק מהקו הפתוח של השבועונים הם נותנים במה לאישים מן המגזר הכללי. הם מביאים ראיונות מצולמים עם חילונים, לעיתים תוך הצגתם באור חיובי וענייני. במכתב שכתבו מנהלי תלמודי התורה כנגד השבועונים נכתב: "אף העזו להגדיל רעתם, בהעמדת במות של כבוד לעומדים בראש המערכות כנגד קדשי ישראל, שאף ניצלו במה זו בדרכי חנופה להכניס מארסם ורעלם".

תחומי הסיקורים וסגנונם

השבועונים מנתחים אירועים אקטואליים, מדיניים ופוליטיים, בגישה המקובלת בעיתונות הכללית, הכוללת פרשנות וניתוח מעשי המדינאים והפוליטיקאים כאילו הם אחראים להתרחשויות. גישה זו מנוגדת, לדעת המבקרים, להשקפה התורנית הראויה ומצננת את האמונה בהשגחה האלוהית.

הסיקור של התככים הפוליטיים הפנימיים, כולל בחצרות הרבנים, משאיר את הרושם אצל הקורא כי הרבנים נתונים להשפעתם של הפוליטיקאים. לא פעם נוצר הרושם כי הרבנים עצמם הם חלק מהמשחק הפוליטי. הצגת הדברים הזו, טוענים המתנגדים, יוצרת זילות בדעת תורה ומצננת את היראה והכבוד לרבנים ואת הציות להם. באחד הכינוסים אמר הרב מיכל זילבר: "עצם העיסוק כאילו בדרכי הנהגתם והכרעתם של גדולי הדור הוא חמור ביותר... כשמתחילים להביא: זה אמר כך וזה אמר כך, שמים אותם על השולחן, בוחנים את השיקולים, מספרים כל מיני מרקחה שנעשו נאמרו מאחורי הקלעים - כל זה עלבונה של תורה".

לעיתים מועבר מסר סמוי לקוראים כאילו מקורביהם של הרבנים שולטים ברבנים, והוראות ציבוריות שיצאו מן הרבנים הן למעשה של המקורבים ואנשי החצר המשתמשים ברבנים ככלי משחק. גישה זו, טוענים המתנגדים, הייתה הגישה שנקטו המשכילים, שטענו כי הרבנים זקנים ומנותקים ואינם חשופים להוויות העולם והחלטותיהם מוטעות משום שהם ניזונים ממידע סובייקטיבי שמספקים להם אנשי החצר. אחת הדוגמאות האופייניות לכך היא עצם המאבק בשבועונים והאיסור שפרסמו הרבנים על קריאתם. בריאיון ל"בשבע" אמר עורך "משפחה", משה גרילק, כי המאבק נגד השבועונים הוא של "יתד נאמן": "יתד נאמן היו רוצים לראות אותנו נעלמים. הסיבה היא כלכלית, כי הם מרגישים מאוימים מההצלחה שלנו, אבל הם מתעטפים באצטלה רוחנית וטוענים שכביכול אנחנו לא מספיק חרדים. הם לוקחים מאמר שלנו, מראים לרבנים ואז הרבנים אומרים שאסור".

הציבור החרדי מחנך את בניו להעריץ רבנים, אדמו"רים וגדולי תורה. בעיתונות היומית אין שום סימני אהדה והערצה לדמויות שאינן מהתחום התורני והרבני. לעומת זאת, השבועונים, בהיותם בנויים על שיקולי רייטינג ובעלי גישה פתוחה, מסקרים ומראיינים "ידוענים" דתיים, חלקם רחוקים מנטלית מעולם התורה. ברשת העיתונים של "קו עיתונות דתית" הופיע במשך תקופה מדור רכילות, המזכיר בצורתו ובתוכנו את מדורי הרכילות בעיתונות הכללית (כולל הביטויים "נצפה" ו"יקיר המדור"), כשבמרכזו ידוענים מעולם העסקים, העיתונות, הפרסום והמוזיקה במגזר החרדי והדתי, חלקם מוקצים לגמרי בעיתונות היומית החרדית.

כמו כן מפרסמים השבועונים, ובעיקר "משפחה", כתבות, וכן מוספים מיוחדים, בנושאים הקשורים בבילוי ונהנתנות. נושאים אלו, ובהם עיצובים, טיולים ומכוניות, זרים לזרם המרכזי של הציבור החרדי ומנוגדים להשקפת עולמו הדוגלת בחיי רוח והסתפקות במועט.

התכנים

מנהלי השבועונים טוענים כי הם מקדישים חלק נכבד בעיתון למאמרים תורניים ולכתבות בנושאים תורניים. על כך כתב הרב מיכל יהודה ליפקוביץ: "ואף הדברי מוסר והסיפורי צדיקים וכיוצא בזה אלא יוצא מהם שום תועלת, כי הנזק אשר מהם הורס את הכל".

כמו כן, מנהלי השבועונים טוענים כי הם הקימו ועדת ביקורת והעיתון כפוף למרותה. כנגד זה טוענים מתנגדיהם כי המפקחים מתמנים על ידי בעלי העיתון, וממילא הם 'מפקחים מטעם' והקובעים האמיתיים הם בעלי העיתון. עוד הם טוענים כי הקונספט של שבועון חרדי כפי שהוא כיום, המשמש "סופרמרקט של דעות", אינו מאפשר עמידה בסטנדרטים של כשרות. כראיה הם מביאים את דברי הרב נסים קרליץ במכתבו נגד השבועונים: "ופשוט שעל סוג עיתונים כאלו לא שייך לתת שום הכשר כלל".

חומרנות

האידיאל החרדי הוא לימוד תורה ועיקר מטרת החינוך היא להצמיח דור של תלמידי חכמים שלימוד התורה הוא עיקר חייהם. השבועונים, ובראשם "משפחה" - לדעת מתנגדיהם - מובילים קו של עידוד לרכישת השכלה והשתלבות חרדים במעגל העבודה. לטענתם, השבועונים מטיפים במסרים סמויים וגלויים לשאיפה לקריירה ולמצליחנות חומרית.

לדעת מתנגדיהם, השבועונים, בעיקר "משפחה", מובילים קו של "החרדי החדש". כחלק משיווק התדמית של החרדים, טוענים המתנגדים, חשוב לשבועונים להציג חרדי חדש, כזה שאינו שייך ל"עולם המיושן". כשיצא "משפחה" להגנת הציבור החרדי כנגד העוול שעושים לו כלי התקשורת במדינה, טען כי למעלה מ-80 אחוז מהציבור החרדי שייך למעגל העבודה.

קהל היעד

כעיתונים כלל-חרדיים, עצמאיים ומסחריים, מנסים השבועונים לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהלים, כדי להשיג כמה שיותר קוראים. לכן - טוענים מתנגדיהם - הם צריכים לרצות את כולם, מאנשי נטורי קרתא ועד ולדתיים לאומיים. פלורליזם חרדי ופתיחות תקשורתית נידונו לכישלון מראש אצל מי שמקפיד על חינוך ילדיו ושומר את ביתו מהשקפות זרות.

עמדת השבועונים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• עיתונות חרדית

קישורים חיצוניים

• אנשיל פפר, מלחמת העצמאות באתר העין השביעית
• קימי קפלן, רבות רעות צדיק, קווים לדמותה של העיתונות החרדית
• קובי נחשוני, הקרב מאחורי הכותרות: מי יירש את הרב אלישיב?, באתר ynet, 22 בינואר 2012