פרשת ויחי
פרשת וַיְחִי היא פרשת השבוע השתים-עשרה והאחרונה בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק מ"ז, פסוק כ"ח ומסתיימת בסוף הספר, בפרק נ', פסוק כ"ו. הפרשה בכללה עוסקת בימי חייו האחרונים של יעקב במצרים, בברכותיו לבניו ולבני יוסף, בפטירתו של יעקב ובקבורתו במערת המכפלה. בסיום הפרשה מסופר על פטירתו של יוסף.
| |||||
| פסוקים | בראשית, מ"ז, כ"ח - נ', כ"ו | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מספר פסוקים | 85 | ||||
| מספר תיבות | 1158 | ||||
| תוכן | ברכת יעקב לכל אחד מבניו ולבניו של יוסף, בני יעקב קוברים את אביהם במערת המכפלה ושבים מצרימה, סוף ימי יוסף | ||||
| |||||
| הפטרה | |||||
| מלכים א', ב', א'–י"ב | |||||
בשבת פרשת ויחי מסיימים את קריאת התורה של ספר בראשית, ובקהילות האשכנזים קוראים בסיום "חזק חזק ונתחזק"[1]. את פרשת ויחי קוראים בין התאריכים י"א בטבת-י"ח בטבת.
תוכן הפרשה עריכה
ברכות יעקב עריכה
ערכים מורחבים – שבועת יוסף ליעקב, ברכת אפרים ומנשה
לאחר שיעקב ומשפחתו מגיעים למצרים בעקבות הרעב בארץ כנען ויצירת הקשר המחודש עם יוסף, הם חיים במצרים שבע עשרה שנה. כשמרגיש יעקב שבאה שעתו למות הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל, בקבורת אבותיו (במערת המכפלה).
אחרי זמן מה, נאמר ליוסף שיעקב חולה. יוסף מגיע עם בניו, מנשה ואפרים ליעקב. יעקב מספר ליוסף על התגלות האל אליו בלוז, בה הוא בירך אותו והבטיח לתת לזרעו את ארץ כנען. הוא קובע שבניו של יוסף, אפרים ומנשה, ייחשבו כבניו שלו, והם יהיו שייכים לשבטי ישראל כמו ראובן ושמעון. הוא מספר ליוסף על כך שהוא קבר את רחל בדרך אפרתה (ולא במערת המכפלה).
לאחר מכן הוא מבקש מיוסף שיביא אליו את בניו, והוא מנשק ומחבק אותם. הוא מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים בברכת המלאך הגואל. אף על פי שמנשה נולד לפני אפרים, יעקב מברך את אפרים ביד ימינו, ואת מנשה בשמאלו ומסביר זאת בכך שהוא יהיה גדול מאחיו 'וזרעו יהיה מלא הגוים'. עוד הוא מברך אותם שכאשר ירצו בעם ישראל לברך את הבנים, ישתמשו בביטוי "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה".
- ערך מורחב – ברכת יעקב
לאחר הברכות לבניו של יוסף, אוסף יעקב את כל בניו ומברך אותם. הברכות עוסקות בתכונות המאפיינות את השבטים ובקורות אותם בעתיד, עם רמיזות לנחלות שיהיו להם בארץ ישראל. הוא מתייחס בביקורת לראובן שחטא במעשה בלהה, וקובע שכתוצאה מכך הוא איבד את היתרונות שהיו ראויים לו כבכור. הוא מבקר בחריפות את שמעון ולוי שחטאו במעשה שכם (אחרי אונס דינה), וקובע שהם יתפזרו בנחלות ישראל ולא יקבלו נחלה נפרדת. ואחר כך מברך את יהודה, ומברך אותו בגבורה תוך שימוש בדימוי של אריה, במנהיגות, ובנחלה שתתברך ביין. זבולון מקבל ברכה של קרבה לים ומסחר ימי עם מדינות שכנות. יששכר מקבל ברכה תוך שימוש בדימוי של חמור . דן מקבל ברכה שהוא ידין את עמו, תוך שימוש בדימוי של נחש אשר מסוגל להכות סוס ולהפיל את רוכבו. גד מקבל ברכה לניצחון בגדודי מלחמה. אשר מקבל ברכה על נחלה שופעת. נפתלי מקבל ברכה תוך שימוש בדימוי של איילה. יוסף מקבל ברכה ארוכה ומפורטת אשר מתייחסת לייחודו של יוסף, לתלאות שעברו עליו ולקשר המיוחד שלו אל ישראל אביו. הוא מקבל ברכות אשר מזכירות את ברכות יצחק ליעקב. הברכה האחרונה היא לבנימין תוך שימוש בדימוי של זאב . בתום הברכות מצווה יעקב את בניו לקבור אותו במערת המכפלה, בה נקברו אבותיו ובה הוא קבר את לאה. הוא נפטר בן מאה ארבעים ושבע שנים.
קבורת יעקב עריכה
- ערך מורחב – מות יעקב וקבורתו
המצרים חונטים את יעקב ומתאבלים עליו. יוסף פונה לפרעה ומבקש ממנו לקחת את אביו לקבורה בארץ ישראל תוך שהוא מזכיר את השבועה שהוא נשבע לו. פרעה מאשר לו לצאת לארץ ישראל כדי לקבור את אביו, והאחים יוצאים במסע לארץ ישראל מלווים במשמר צבאי מצרי גדול. הם הולכים במסלול ארוך מסביב לים המלח[2] ועורכים תחנת ביניים בעבר הירדן המזרחי, בגורן האטד. לבסוף הם קוברים את יעקב במערת המכפלה ושבים מצרימה.
סוף ימי יוסף עריכה
האחים חוששים שלאחר מות אביהם יתנקם בהם יוסף על מכירתו, הם שולחים אליו שליח שמספר לו שיעקב ציווה עליו לסלוח לאחים על חטאיהם ועל הרעה שהם גמלו לו. יוסף בוכה כשהוא שומע את דבריהם, הוא מנחם אותם ואומר: "וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה",[3], ומבטיח להמשיך לכלכל אותם ואת משפחותיהם. יוסף חי במצרים עד שנולדים לו נינים ממנשה ומאפרים. לפני מותו הוא מודיע לבני ישראל כי "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה".[4] יוסף מת בן מאה ועשר שנים, נחנט ומושם בארון שנשמר במצרים.
תאריכי הקריאה עריכה
השבת בה קוראים את פרשת ויחי יכולה לחול בשישה תאריכים שונים:
פרשה סתומה עריכה
על פי נוסח המסורה, התורה מחולקת לפסקאות שנקראות פרשות פתוחות וסתומות. פרשת השבוע "ויחי" היא היחידה מבין פרשות השבוע שמתחילה באמצע פיסקה ללא כל רווח לפניה (ראו תמונה[5]). מדרש רבה מתייחס לעניין ומספק כמה הסברים בדרך מדרשית. הסבר אחד הוא שהדבר מורה על צער על מותו של יעקב המתואר בפרשה, שהוביל לתחילת השעבוד של בני ישראל במצרים, והסבר נוסף הוא שהדבר מורה על כך שיעקב בקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו.[6]
הפטרה עריכה
ההפטרה היא בספר מלכים א', פרק ב', פסוקים א'–י"ב. היא עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך, ובהוראות שהותיר בצוואתו לשלמה בנו, ובעידוד "וחזקת והיית לאיש".
בנוסח רומניא הפטירו ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"ד עד פרק י"ד, פסוק ז'.
קישורים חיצוניים עריכה
הטקסט:
פרשת ויחי, באתר ויקיטקסט- פרשת ויחי - הטקסט עם תרגום אונקלוס, באתר "מכון ממרא"
- פרשת ויחי, באתר "מקראות גדולות הכתר"
- פרשת ויחי, באתר "תורת אמת"
פרשנות:
- גיליונות נחמה לפרשת ויחי
- פרשת ויחי, באתר אוניברסיטת בר-אילן
- פרשת ויחי, באתר "כיפה"
- פרשת ויחי עם פירוש רש"י, באתר "בית חב"ד"
- שיעורי תורה לפרשת ויחי, באתר "ישיבה"
- שיעורים לצפייה על פרשת ויחי, באתר "בינינו"
- פרשת ויחי, באתר פרשת השבוע
- הערך "פרשת ויחי", באתר ויקישיבה
- דברי תורה לפרשת ויחי באתר ישיבת הר ברכה
- שיעורים לצפייה על פרשת ויחי, באתר "התנועה הרפורמית"
הערות שוליים עריכה
- ^ כפי שקוראים בסיום קריאת שאר החומשים.
- ^ יש מפרשים וחוקרים הסבורים כי מסע הלוויה הלך לארץ ישראל בדרך הקצרה ממצרים, המכונה 'דרך ארץ פלשתים', ו'עבר הירדן' המוזכר בפסוקים הוא עבר הירדן המערבי. דעת מקרא, בראשית חלק ג', עמ' שמח-שמט.
- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ'
- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה
- ^ ראה בהרחבה: יוסף ויכלדר, פרשה זו סתומה, המבשר תורני פרשת ויחי, תשפ"ד
- ^ בראשית רבה, מהדורת וילנא, פרשה צו.