ועדת השרים לענייני חקיקה

ועדה בממשלת ישראל
(הופנה מהדף ועדת השרים לחקיקה)

ועדת השרים לענייני חקיקה (או, בשמה המלא, ועדת שרים לענייני חקיקה ואכיפת החוק) היא ועדה בממשלת ישראל, בראשות שר המשפטים, המוסמכת לדון בעניינים שונים הקשורים במשפט ובאכיפת החוק. עיקר תפקידה של ועדת השרים הוא גיבוש עמדת הממשלה בנוגע להצעות חוק.

ועדת השרים לענייני חקיקה, 2018

הצעות החוק הממשלתיות מובאות לאישורה של ועדת השרים לאחר שנוסחן גובש בידי הדרגים המקצועיים של משרדי הממשלה. חריג לכך הוא חוק ההסדרים: הממשלה נוהגת בדרך כלל להסמיך את שר האוצר לנסח את הצעת חוק ההסדרים על סמך קווים מנחים עליהם החליטה.

הצעות החוק הפרטיות מובאות למתן עמדתה של הוועדה על פי בקשתם של חברי הכנסת שיזמו אותן, בסמוך למועד הבאתן לדיון מוקדם במליאת הכנסת. כדי שוועדת השרים תספיק לגבש את עמדתה בנוגע אליהן, קובע תקנון הכנסת כי הדיון המוקדם יתקיים לכל הפחות 45 ימים לאחר הנחת הצעת החוק על שולחן הכנסת, אלא אם כן הסכימה הממשלה להקדים את הדיון, או שוועדת הכנסת קבעה אחרת. ועדת השרים יכולה להחליט לתמוך בהצעת חוק פרטית, להתנגד לה, או לתמוך בה בתנאי שייערכו בה שינויים שונים או בתנאי שהנוסח יתואם עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר.

לפי תקנון הממשלה, רשאי כל שר להגיש לממשלה ערר על החלטת ועדת השרים. במקרה כזה, כל עוד לא החליטה הממשלה אחרת, רואים את החלטת ועדת השרים כאילו נקבע בה כי הממשלה מתנגדת להצעת החוק. עם זאת, ראוי להדגיש שהצעת החוק אף אם לא זכתה לתמיכת הממשלה מוגשת אל הכנסת לצורך הצבעה, אלא אם כן החליטה נשיאות הכנסת אחרת.[דרוש מקור]

כמו כן, ממלא מקום יושב ראש הוועדה יהיה רשאי לעכב הצעת חוק אחת, לא יותר מפעמיים ברבעון שנתי. הצעה כזו יכולה להדחות למשך 14 ימים, ולאחר תקופה זו, יחליט ראש הממשלה בדבר המחלוקת סביב ההצעה וזאת לאחר התייעצות בין שרים, ממלא מקום יושב הראש ומציע הצעת החוק. זכות העיכוב של ממלא המקום לא כוללת הצעות חוק הקשורות לרפורמה המשפטית.[1]

היסטוריה עריכה

1948–1983 עריכה

בארבע שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הסדרת הנושא הייתה מכוח התקנון של ממשלת ישראל הראשונה בו נקבע: "הגשת הצעות חוקים לכנסת טעונה החלטת ממשלה. חוקים מוגשים ליו"ר הכנסת על ידי מזכיר הממשלה".

בשנת 1953 החליטה ממשלת ישראל להאציל חלק מסמכויותיה לוועדות שרים ייעודיות. במסגרת זו הוקמה גם "ועדת חקיקה" וההגדרה של תפקידה הייתה: "אישור חוקים; אישור תזכירים לחוקים על דעתה"[2].

בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רוב מוחלט של החקיקה היה חקיקה ממשלתית לצד מיעוט חקיקה פרטית. במצב זה תפקידה בפועל של "ועדת השרים לענייני חקיקה" עסק רק בהצעות חוק ממשלתיות[2].

עם השנים התפתח מנגנון מצומצם בו לשר המשפטים והשרים האחראים בתחום הביעו את דעתם על החקיקה הפרטית; בשנת 1968 ניתנה הנחיה לפיה "שר המשפטים מביא לגיבוש עמדת הממשלה לגבי הצעת החוק, כפי שהיא תבוא לידי ביטוי בעת הדיון המוקדם בכנסת". ממשלת ישראל השבע עשרה שהוקמה בשנת 1974 קבעה בתקנון הממשלה שמזכיר הממשלה יעביר הצעת חוק פרטית לראש הממשלה, לשר המשפטים ולכל שר שנושא הצעת החוק הוא בתחום פעולתו לשם קבלת הערות[2].

1984–1993 עריכה

בשנת 1984 הוקמה ממשלת ישראל העשרים ואחת שהייתה הממשלה הראשונה בישראל שהוקמה כממשלת אחדות על בסיס רוטציה. ההסכמים הקואליציוניים בהם נקבעה הרוטציה כללו גם, לראשונה בתולדות ישראל, עקרונות שכללו התייחסות ספציפית לחקיקה פרטית;

  • הצעות חוק ממשלתיות יזכו לתמיכת הקואליציה באופן אוטומטי.
  • הצעות חוק פרטיות כלל לא יוגשו מבלי שהתקבל לכך אישורה המוקדם של הנהלת הקואליציה.
  • הנהלת הקואליציה תמתין חודש לעמדת השר הרלוונטי להצעת החוק בטרם תקבע את עמדתה. אם השר הרלוונטי הביע תמיכה בהצעה או שתק – הרי שזו תוגש. אם התנגד – הנהלת הקואליציה תכריע בדבר[2].

לפי הסדר זה, הקביעה המכריעה לגבי גורל הצעות חוק פרטיות הייתה של "הנהלת הקואליציה".

באותן שנים לח"כ לא הייתה זכות אוטומטית שהצעת חוק שלו כלל תעמוד להצבעה; הצעת חוק פרטית של ח"כ החבר בקואליציה הונחה על שולחן הכנסת רק אחרי אישור של הנהלת הקואליציה ויו"ר הכנסת באישור ועדת הכנסת יכול היה לדחות ללא הגבלה את הדיון במליאה על הצעת חוק פרטית של כל ח"כ (גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה)[2].

1994 - כיום עריכה

בשנת 1994 נקבע לראשונה בתקנון הממשלה קיומה של "ועדת שרים לענייני חקיקה" שקביעותיה יהוו את עמדת הממשלה גם כלפי הצעות חוק פרטיות (לצד הסמכות הקודמת שהייתה לה כלפי הצעות חוק ממשלתיות)[2].

בשנת 1996 נקבע בתקנון הממשלה כי כל הצעת חוק שלא זכתה להתייחסות הממשלה, תיחשב להצעת חוק שהממשלה מתנגדת לה (בניגוד למצב הקודם בו הצעה כזו נחשבה להצעת חוק שהממשלה תומכת בה)[2].

בשנת 1997 נקבע לראשונה בתקנון הממשלה במפורש כי ועדת השרים תדון "בכל הצעה פרטית הקבועה לדיון בסדר היום של מליאת הכנסת"[2].

בין השנים 20152019 נידונו בפני ועדת השרים לחקיקה אלפי הצעות חוק פרטיות. מתוכן אושרו כ-16%, ואילו כ-84% מהן נדחו. חרף זאת, לטענת גיל ברינגר, בפועל מספרן של הצעות החוק הפרטיות המאושרות מדי שנה מאז המודל שנקבע בשנת 1994 גבוה משמעותית לעומת מספרן של הצעות החוק הפרטיות שאושרו מדי שנה קודם לכן. במקביל, במודל הנוכחי כל ח"כ יכול להעלות הצעת חוק להצבעה במליאת הכנסת ללא תלות באישור של ועדת השרים לחקיקה או של גורם קואליציוני אחר[2].

חברי הוועדה עריכה

הרכב סיעתי (נכון לתחילת שנת 2023) עריכה

ועדת השרים לענייני חקיקה
שר משרד מפלגה
  סגן ראש הממשלה
יו"ר הוועדה

יריב לוין

משרד המשפטים הליכוד
  מ"מ יו"ר הוועדה

איתמר בן גביר

המשרד לביטחון לאומי עוצמה יהודית
  חיים ביטון שר ללא תיק

(במשרד החינוך)

ש"ס
  יואב בן צור משרד העבודה ש"ס
  יצחק גולדקנופף משרד הבינוי והשיכון

שר במשרד ראש הממשלה

יהדות התורה

אגודת ישראל

  עידית סילמן המשרד להגנת הסביבה הליכוד
  בצלאל סמוטריץ' משרד האוצר הציונות הדתית
  יואב קיש משרד החינוך הליכוד
  שלמה קרעי משרד התקשורת הליכוד
  עמיחי שיקלי משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות הליכוד
מוזמנים קבועים
 
גלי בהרב-מיארה היועצת המשפטית לממשלה

היעדר שקיפות עריכה

הוועדה אינה נוהגת לנמק את החלטותיה ואינה מפרסמת פרוטוקולים או אף את זהותם של השרים שהשתתפו בהצבעות. היעדר שקיפות זו גרר פסילת חוקים בסתר, אשר הייתה נוחה פחות בהתקיים ביקורת ציבורית על ההליך[3] זאת על אף שהתקנון מחייב תמלול כל ועדות הממשלה.

ב-22 במאי 2013, העלתה שרת המשפטים ציפי לבני הצעת חוק לפיה אופן הצבעת השרים בוועדה יהיה גלוי,[4][5] לראשונה מאז הקמתה, אך מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, קבע כי שינוי נהלים זה דורש את אישור הממשלה.[6] ראש הממשלה בנימין נתניהו לא תמך בקידום השקיפות בהתנהלות הוועדה.[7].

ביולי 2020, לראשונה, פרסמה לשכת השר אבי ניסנקורן אילו הצעות חוק אושרו, אלו לא ומדוע.[8].

מעורבות אזרחית להגברת השקיפות עריכה

הסדנא לידע ציבורי בנתה אתר לעידוד שקיפות וולנטרית בוועדה בשם "ועדת שרים פתוחה", בשיתוף פעולה עם המיזם "100 ימים של שקיפות" (בהובלת תומר אביטל ומיכל פורת). בממשלת ישראל השלושים ושלוש הסכימו לחשוף הצבעתם ארבעה: גלעד ארדן, אורי אריאל, לימור לבנת וציפי לבני. בממשלת ישראל השלושים וארבע עשו כן רק שתיים: איילת שקד וגילה גמליאל (לא בעקביות).

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה