חילונים

קטגוריה חברתית בישראל, לחלק הכי פחות דתי בציבור היהודי.
(הופנה מהדף חילוניים)
רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

חילונים (בעבר חופשיים) הם קטגוריה חברתית במדינת ישראל, המתייחסת לחלק בציבור היהודי שזיקתו לדת היא הנמוכה ביותר. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות דתיות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. ב-2018, 43.2% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

הגדרהעריכה

המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר;[1][2][3] כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי יכול להיות מוגדר כחילוני.[4] מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג,[5] ויואב פלד טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.[6][7] קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:

"חיוני להזכיר שההוויה החילונית בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת קיום הפרקטיקה שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית."[8]

אחוזי החילונים באוכלוסייה נמדדים על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "מסורתי" (הבאים במדרג לפי מידת דתיות) ו"חילוני" מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או אשכנזים, גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, יקפידו יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים ייטו יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. מזרחים השואפים לחקות אשכנזים, מאמצים אף הם את התווית "חילוני" יותר.[9][10][11] בחלוקה בינרית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעתים יחד עם האחרונים,[12] ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%.[13] בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018 בחרו בקטגוריה הזו בין 21.4% ל-28.4% (22.1% ב-2018) מהמשיבים לסקרי הלמ"ס.[14]

מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית.[15] רם פרומן, לדוגמא, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה.[16] מאחר שמכון גוטמן בודק כמה "לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.[17]

חלוקה פנימיתעריכה

על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ״ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. ב-2018 הוא עמד על 43.2%.[14]. בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[18] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2014, 49% מהיהודים הגדירו עצמם כחילונים.[19]

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ליבמן וידגר חילקו, לשיטתם, בין שלוש כאלו.[20] הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם כאלו נובעים מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.[21] שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 (לפיו יותר מהחילונים הסכימו עם הקביעה שמחסור בחינוך הוא הסיבה לאורח חייהם, מאשר אלו שנקבו בהסברים הומניסטיים) מעידים על שכיחות הקטגוריה.[22][23] לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים."[20]

אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[24] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, לצד בעלי זיקה חזקה למושגים רוחניים ועל-טבעיים;[25] כמה ממנהיגי התנועה מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011 שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך מבחינת תחושתו הפנימית, הוא דתי.[26]

"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[24] האוניברסליסטים נוטים למחנה המבקש להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[27] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.[28] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות חזקה וקרבה לדת האזרחית הישראלית יחד עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[29]

חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[24] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי הציע לנסקריו לסווג את עצמם כ"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים." 30.4% מהמשיבים בחרו בקטגוריה הראשונה, ו-20.8% בקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש כ-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" הללו מהווים רק 5%.[30]

גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על המגזר: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.[31][32]

יחס לדתעריכה

סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,[6] בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים.[30] אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה היא תוצר של התגלות אלוהית ובכך שכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.[33][34] בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.[35]

מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים עורך פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה.[36] עקב הדגש על התנהגות, ולא אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו מנתה 16% מהמדגם ב-2009,[6][37] ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.[22] חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן.[38][39] תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", למרות שהם מקיימים אותן.[40] מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-1999 שבערך רבע מן החילונים עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.[41]

אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודים בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח)[42] ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור. השבתת התחבורה ביום זה גורמת לכך שילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים, במעין טקס חניכה. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.[43]

ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי בלבול מוחלט, אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.[44] זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.[40]

יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל,[36] תופעה הידועה ככפייה דתית.[45] כך, לדוגמא, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, ועוד. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.[36] שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני.[46] האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי[47] – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופיה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.[48] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית העניפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי[40] ונחלתו של מיעוט קטן.[49]

מגזריותעריכה

בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שהם, "אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות" – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.[50][51] 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.[52] למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.[53]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.[54] באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.[30][55]

תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים, היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.[56] אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק.[57] למרות שעודנו דומיננטי, מעמד זה מצוי בשקיעה מזה עשורים.[56] גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים.[58] הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל האחוז הגבוה של לא-יהודים בקרבם –[59] אלו האחרונים, הרשומים במדינה כ"חסרי דת" עברו חיברות ניכר, אך לא שלם, במגזר החילוני; רוב החילונים מצפים מהם לעבור המרת דת פורמלית ליהדות, לפחות כתנאי לנישואין.[60] המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, וברית נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מן המעמד האשכנזי הוותיק.[59][61]

ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.[62] נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.[63] החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת למשק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, שהייתה גבוהה בהתאמה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.[64]

היסטוריהעריכה

בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, כפי שציינה יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[65]

ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[66] שבוטלו ב-1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על הציונות הדתית,[67] והחרדים היוו מיעוט בטל).

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמא, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.[68] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.[69]

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י ב-1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[68] התפרקות הממלכתיות גם הביאה לקצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[70] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנוית שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך ציבורן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין בכך שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[68]

לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. ההתחדשות ביקשה לחדש עצמאית את הדיאלוג עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[71] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ההזדהות כ"מסורתיים", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[72] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[27][73]

בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[74] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר[73] (ב2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)[75] – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[73] חלק מסוים בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב להתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ואף נכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[76] חלק נוסף, שיוצג על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[74]

לקריאה נוספתעריכה

  • גיא בן-פורת, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2013.
  • יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism.‏ State University of New York Press, 2017.
  • יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מרץ 2020.
  • יוסי יונה, יהודה גודמן. מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל. מכון ון ליר, 2004.
  • ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. Judaism and Jewishness in the Jewish State.‏ The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998.
  • ישעיהו ליבמן (עורך), The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report.‏ State University of New York Press, 1997
  • קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013.
  • יוכי פישר, חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים. הקיבוץ המאוחד, 2015
  • יואב פלד, הורית הרמן-פלד. The Religionization of Israeli Society.‏ Routledge, 2018.
  • רם פרומן, מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים. בתוך: אביעד קליינברג, לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. אוניברסיטת תל-אביב, 2004.
  • רם פרומן, הדרך החילונית, ידיעות ספרים, 2019.
  • יוחנן פרס, אליעזר בן־רפאל. קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית. עם עובד, 2006.
  • ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות. הוצאת עם עובד, 2004.
  • שמואל רוזנר, קמיל פוקס.‏ IsraeliJudaism: Portrait of a Cultural Revolution.‏ The Jewish People Policy Institute, 2019.
  • סטיבן שרוט,‏ Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities.‏ Wayne State University Press, 2011.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ליבמן, ידגר, Condition, עמ' 2.
  2. ^ Natan Sachs, Brian Reeves.‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel. מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9 (להלן זאקס).
  3. ^ פישר, Concepts, עמ' 112.
  4. ^ ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 178-179; מאיר יפה ועוזי ארד, "המקום, התרומה והתפקיד של ארגוני המגזר השלישי בתחום החינוך ליהדות כתרבות במערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ובמרחב הקהילתי שלה", יחידת התיאום לקידום החילוניות היהודית בישראל, 2003. עמ' 18.
  5. ^ ידגר, Crisis עמ' 71; אילן טרואן, Secular Judaism in Israel.‏ Society, כרך 53,‏ גליון 2, עמ' 2; בנוסף, פלד ושיע/ואלד בהער"ש הבאות. ראו גם: Annual Assessment 2018, המכון למדיניות העם היהודי.
  6. ^ 1 2 3 non-observant; פלד, עמ' 14-15 ולאורך הספר.
  7. ^ לקביעה דומה, ראו גם אהוד לוז בתוך: יהודה ריינהרץ (עורך), Zionism and Religion.‏ University Press of New England, 1998. עמ' 53.
  8. ^ לוק גאלן (עורך) ,‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 50 והער"ש 104-106 שם. מצוטט מתוך: שמואל שיע, קנת ואלד.‏ Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions.‏ Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.
  9. ^ שוהם, עמ' 50.
  10. ^ ליבמן, ידגר. תרבות פופולרית. עמ' 163-164.
  11. ^ ראו גם קימרלינג, עמ' 353.
  12. ^ שוהם, עמ' 45
  13. ^ למשל, טרואן עמ' 1.
  14. ^ 1 2 [1] הסקר החברתי של הלמ"ס ל-2018, עמ' 76.
  15. ^ ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 177-178. שהם, עמ' 43.
  16. ^ פרומן, הדרך החילונית, עמ' 122.
  17. ^ דינור, עמ' 31, הער"ש 8. נתון זה מופיע רבות בספרות בשפה האנגלית.
  18. ^ יהודים ישראלים - דיוקן, 2009. קרן אבי חי. עמ' 11.
  19. ^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2014
  20. ^ 1 2 ליבמן וידגר, Condition, עמ' 13-22.
  21. ^ ראו גם: ידגר, Crisis, עמ' 25.
  22. ^ 1 2 ליבמן, Jewishness of Israelis, עמ' 66; שלמה דשן, עמ' 130-131 בנספח שם.
  23. ^ ראו גם: פרס, בן-רפאל, עמ' 109.
  24. ^ 1 2 3 ליבמן וידגר, Condition, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.
  25. ^ ישעיהו ליבמן, שרה ליבמן (עורכים). דת ופוליטיקה: היבטים אחדים, קובץ מאמרים, כרך 2. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991. עמ' 456; רחל ורצברגר, רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל. עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד. עמ' 560.
  26. ^ פישר, חילון וחילוניות עמ' 324, 331-332.
  27. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1999. עמ' 125-129.
  28. ^ ליבמן וזיסר, Judaism and Jewishness, עמ' 20 ויתר המאמר.
  29. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212-213.
  30. ^ 1 2 3 רוזנר ופוקס, עמ' 119-120. להלן רוזנר ופוקס. ראו גם:מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית. מעריב, 2 בנובמבר 2019.
  31. ^ זאקס, עמ' 14.
  32. ^ שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017.
  33. ^ ליבמן וידגר, Condition, עמ' 10-11
  34. ^ שוהם, עמ' 40.
  35. ^ קימרלינג, עמ' 191.
  36. ^ 1 2 3 שרוט, עמ' 232-234.
  37. ^ על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, שהם עמ' 39.
  38. ^ ליבמן וידגר, Condition עמ' 11-12.
  39. ^ יונה, גודמן. עמ' 368; ליבמן, זיסר, Judaism and Jewishness עמ' 16.
  40. ^ 1 2 3 יעקב ידגר, Sovereign Jews. עמ' 183, 187-192 (חילוניות נדירה: עמ' 189).
  41. ^ ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.
  42. ^ פרומן, מה עושים בחגים, עמ' 209. "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".
  43. ^ פרומן, מה עושים בחגים?, בייחוד עמ' 220-222, 232-233).
  44. ^ סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities.‏ Berghahn Books, 2011. עמ' 146-150, 167-168.
  45. ^ על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.
  46. ^ ידגר, Crisis, עמ' 3, 17.
  47. ^ פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי' Impossible Dream.
  48. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.
  49. ^ בן-פורת, עמ' 37. למקור נגיש, ראו גם כאן
  50. ^ שוהם, 45-46
  51. ^ נוימן, עמ' 104.
  52. ^ פרס ובן-רפאל, עמ' 114.
  53. ^ זאקס, עמ' 9-10.
  54. ^ נוימן, עמ' 16-17, 85, 91, 102.
  55. ^ ליבמן וזיסר, עמ' 20 וכו'; ליבמן, Jewishness. עמ' 86.
  56. ^ 1 2 קימרלינג, עמ' 13-14, 357.
  57. ^ ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.
  58. ^ אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.
  59. ^ 1 2 בן-פורת, עמ' 221-223
  60. ^ נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. עמ' 129-131.
  61. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי.
  62. ^ איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  63. ^ נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019.
  64. ^ למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016.
  65. ^ יוכי פישר, Concepts, עמ' 112-116, 120; ליבמן וידגר, Condition, עמ' 5-6.
  66. ^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.
  67. ^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.
  68. ^ 1 2 3 קימרלינג, עמ' 12-14, 148-149, 353-356.
  69. ^ ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.
  70. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56-58.
  71. ^ פלד, עמ' 89-94.
  72. ^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122-123, תשס"ט, עמ' 110.
  73. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 17.
  74. ^ 1 2 למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.
  75. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 43-44. ראו גם את החלוקות כאן.
  76. ^ פלד, עמ' 81, 94, 215.

קישורים חיצונייםעריכה