ויקיפדיה

חילונים

קטגוריה חברתית בישראל, החלק הכי פחות דתי בציבור היהודי.
(הופנה מהדף חילוניים)
פירוש נוסף ערך זה עוסק בקטגוריה חברתית בישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חילוני.

חילונים (בעבר: חופשיים) הם מגזר במדינת ישראל, המתייחס לחלק מהציבור היהודי שזיקתו לאמונה והפולחן בדת היא הנמוכה ביותר או אינה קיימת. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות חילוניות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. בעשורים האחרונים בין 41% ל-50% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים".[1] שאר המגזרים בציבור היהודי בישראל, על פי זיקה לפרקטיקה דתית, הם המסורתיים, הדתיים הלאומיים והחרדים. כל הקבוצות הללו נמצאות בקשר כזה או אחר עם היהדות האורתודוקסית.

החילוניות כזרם ביהדות דוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות – אף על פי שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי". [דרוש מקור][מפני ש...]

הגדרה

המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות פולחניות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אורתודוקסיות יותר;[2] כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי עשוי להיות מוגדר כחילוני.[3] מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג,[4] ויואב פלד טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.[א][5][6] קנת ואלד ושמואל שי כתבו:

”חיוני להזכיר שהחילוניות בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. אף על פי שרמת קיום הפרקטיקה שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנות אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.[7]”

הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות:[8]

להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו.

ההיסטוריון ומבקר הספרות עפרי אילני כתב:[9]

רוב האנשים, דתיים או חילונים, קובעים את עמדותיהם בכפוף למורי הלכה כאלה או אחרים, בין אם אלה רבנים, מדריכי ניו אייג' או סטנדאפיסטים. עמדה ביקורתית ויכולת להטיל ספק במוסכמות נדירה גם אצל חילונים. בישראל העכשווית חילוניות היא בעיקר הגדרה סוציולוגית שמבוססת על ניגוד לדתיות. בסופו של דבר, הניסיונות לבסס אידאולוגיה חילונית מדגישים שלחילוניות הישראלית כשלעצמה אין עומק רעיוני של ממש. אולי מוטב ככה.

שיעור החילונים באוכלוסייה נמדד על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "חילוני" ו"מסורתי", הבאה במדרג לפי מידת דתיות, מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או אשכנזים, גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, מקפידים יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים נוטים יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם.[10] גם מזרחים המבקשים להידמות לאשכנזים, נוטים להזדהות כ"חילונים".[11] בחלוקה בינארית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעיתים יחד עם האחרונים,[12] ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%.[13] בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018, שיעור העונים כך מהמשיבים לסקרי הלמ"ס ירד מ-28.4% ב-2002 ל-22.1% ב-2018.[14]

מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית.[15] רם פרומן, לדוגמה, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה.[16] מאחר שמכון גוטמן בודק את כמות ה"לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.[ב][17]

חלוקה פנימית

על פי סקרים מהעשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי הלמ"ס בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. בשנת 2020 הוא עמד על 43.1%.[1] בסקר מרכז גוטמן ב-2009, 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא אנטי-דתיים" ו-3% "אנטי-דתיים").[18] בסקר של מרכז המחקר פיו מ-2016, 49% מהבוגרים שהגדירו עצמם כיהודים, הגדירו עצמם כחילונים.[19]

בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר חילקו את החילונים לשלוש תת-קבוצות.[20] הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם חילונים נובעת מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.[21] שלמה דשן סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 – לפיו רק 58% מה"לא שומרים כלל" ו-39% מה"שומרים במקצת" הסכימו עם הקביעה שאי-קיום פרקטיקה דתית נובע מכך ש"אנשים מוסריים לא זקוקים למצוות" – מעידים על שכיחות הקטגוריה.[22][23] לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים".[20]

אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[24] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות.[25] כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית.[26] בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון.

"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[24] האוניברסליסטים נוטים לתמוך בהפיכת המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[27] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת. בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל.[28] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[29]

חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[24] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים.[30]

גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות עם המגזר החילוני: רוב הרפורמים וחלק גדול מהקונסרבטיבים בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.[31][32]

יחס לדת

החילוניות כזרם ביהדות דוגלת בהסתכלות לא אמונית/תאולוגית על הדת היהודית, ומתרכזת בחלקים העקרוניים, החוקתיים והחברתיים של היהדות. למרות שכיום קיים בלבול רב בין ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות לבין ההגדרה השגויה של החילוני כ"לא דתי".

יעקב מלכין מגדיר "יהודים חילונים" כאלו החופשיים לחלוטין משמירת מצוות דת וממחויבות לכך; שהם אתאיסטים, אגנוסטים, דאיסטים ופנתאיסטים (ולכן מאמינים לכל היותר באל שאיננו מחייב אותם לדבר); שמאמינים בערכים אוניברסליים של צדק ומוסר, ורואים בהם ערכים המחייבים אותם ומנחים את התנהגותם, ושמקבלים את תפישות המדע לגבי העולם. על פי מלכין, נקודת המוצא הערכית שמנחה חילונים אלו היא שהאדם הוא הריבון לחייו, ונקודה זו מהווה מכנה משותף בינם לבין קבוצות לא־דתיות מתרבויות אחרות, שחולקות את האמונה בערכים שנגזרים מתפיסת האדם-כריבון (למשל, ערכים שקשורים בזכויות אדם). מלכין מדגיש כי הם אימצו גישות ייחודיות בניסיון ליישם ערכים אלו במסגרת החברה והתרבות הלאומית הייחודיות של מדינת ישראל.[33]

סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,[5] בעוד שכ-20% מהם הם אתאיסטים.[30] אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים שהיהודים הם עם נבחר ושאלוהים נתן להם את ארץ ישראל, בקיומה של נשמה השורדת את המוות, בכך שהתורה והמצוות ניתנו על ידי אלוהים, ושכוח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.[34][35] בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות העולם הבא (כולל ימות המשיח) ושכר ועונש. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.[36]

מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד ברית מילה, הדלקת נרות חנוכה, חגיגת סדר פסח, קביעת מזוזה, הימנעות מאכילת חזיר, ציון החגים ומנהגי אבלות באופן מסוים, וכדומה.[37] עקב הדגש על התנהגות, ולא על אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו (המונה כמעט אך ורק חילונים) מנתה 16% מהמדגם ב-2009,[5][38] ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.[22] חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לקיום הפרקטיקות.[39][40] תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", אף על פי שהם מקיימים אותן.[41] מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-2009 שבערך רבע מן החילונים מקיימים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.[42]

אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נעשה ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מדת אזרחית ישראלית ברוח הציונות; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי בקיבוצים (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח)[ג] ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ביום כיפור, בו נמנעים מנהיגה במכוניות וילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים. פורים ול"ג בעומר זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.[44]

ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.[45] זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.[41]

יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של הרבנות הראשית לישראל וגורמים דתיים בכלל,[37] תופעה הידועה ככפייה דתית.[46] כך, לדוגמה, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית, ושירותים אחרים בשבת. חלק ניכר גם תומכים ב"הפרדת הדת מהמדינה", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות החרדים ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.[37] שאלות דתיות, כמו גיור, הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני;[47] האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי[48] – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת למדינה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.[49] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית הענפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. חילוניות בישראל, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נדירה למדי[41] ונחלתו של מיעוט קטן.[50]

מגזריות

בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – מלבד הגבול המטושטש בין חילונים למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שוהם, ”אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות” – להזדהות כחילוני יש מתאם גבוה יחסית עם נתונים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.[51][52] 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.[53] למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני או "הממלכתי" הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי לאומי – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעיתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא בתי-הספר הממלכתיים הכלליים. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.[54]

בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.[55] באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.[30][56]

תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים היא המעמד הבינוני הוותיק, האשכנזי רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.[57] גם מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק,[58] אם כי הדבר השתנה מאז שנות ה-2000, עם כניסתם של יוצרים דתיים ומסורתיים לתחום.[59] אף על פי שהוא עדיין דומיננטי, המעמד האשכנזי-הוותיק מצוי בשקיעה מזה עשורים.[57] מזרחים חילונים נטו על פי רוב להתבולל בתוך קבוצה זו ולאמץ את אורחותיה.[60] גם המהגרים מברית-המועצות לשעבר מזוהים במובהק עם החילונים.[61] הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל השיעור הגבוה של לא-יהודים בקרבם (אלו רשומים בישראל תכופות כ"חסרי דת"), והפקפוק במעמד היהודי של רבים מהם.[62] המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, והברית של נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מהמעמד האשכנזי הוותיק.[62][63]

ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.[64] נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.[65] החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, והייתה גבוהה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.[66]

היסטוריה

בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ביידיש, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, על פי יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[67]

ביישוב הציוני, בלטו החל מהעליות השנייה והשלישית קבוצות נרחבות שהיו חופשיות בהשקפתן, והביאו עמן אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, והיו פחות נפוצות בחברה העירונית.[68] ב-1920 הוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[69] שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו מבחינת השיוך הפוליטי-מסגרתי, עם הציונות הדתית,[70] והחרדים היו מיעוט מבוטל).

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.[71] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.[72]

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[71] התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[73] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך הציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[71]

לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[74] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[75] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[27][76]

בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[77] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר[76] (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)[78] – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[76] חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[79] חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[77]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: חילוני
  ציטוטים בוויקיציטוט: חילונים

ביאורים

  1. ^ במקור: non-observant
  2. ^ נתון זה מופיע רבות בספרות בשפה האנגלית
  3. ^ רם פרומן כתב: "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".[43]

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 ירון דרוקמן, ערב ראש השנה: יותר מתשעה מיליון חיים בישראל, באתר ynet, 16 בספטמבר 2020
  2. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 2
    נתן זאקס ובריאן ריבס,‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel, וושינגטון די. סי.: מכון ברוקינגס, 2016, עמ' 9
    פישר 2013, עמ' 112
  3. ^ ליבמן 1997, עמ' 178–179
    מאיר יפה ועוזי ארד, "המקום, התרומה והתפקיד של ארגוני המגזר השלישי בתחום החינוך ליהדות כתרבות במערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ובמרחב הקהילתי שלה", יחידת התיאום לקידום החילוניות היהודית בישראל, 2003, עמ' 18
  4. ^ ידגר 2020, עמ' 71
    אילן טרואן (אנ'), "Secular Judaism in Israel",‏ Society (אנ') 53,‏ גיליון 2, עמ' 2
    בנוסף, ראו יואב והורית פלד
    וכן קנת ואלד ושמואל שי,‏ "Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions",‏ Political Behavior (אנ') 16, 1994, עמ' 164
    ראו גם: "Jewish Identity in Israel in its 70th year‏", 2018 Annual Assessment ירושלים: המכון למדיניות העם היהודי
  5. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 14–15 ולאורך הספר
  6. ^ לקביעה דומה, ראו גם בית-הלחמי, עמ' 161
  7. ^ לוק וו' גאלן, פרנק ל' פסקוואלה ופיל צוקרמן (אנ') (עורכים),‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies, אוקספורד: אוניברסיטת אוקספורד, 2016, עמ' 50 והערות 104–106 שם
    מתוך "Interreligious Conflict", ראו הערות קודמות
  8. ^ ס. יזהר, "עוז להיות חילוני" בספרו: קריאה לחינוך, ספריית פועלים, 1984, עמ' 128–129
  9. ^   עפרי אילני, אידיאולוגיה? לחילוניות הישראלית אין עומק רעיוני משל עצמה, באתר הארץ, 15 במאי 2019
  10. ^ ליבמן וידגר 2003, עמ' 163; שוהם, עמ' 50; קימרלינג, עמ' 353
  11. ^ ליבמן וידגר 2003, עמ' 164; ראו גם קימרלינג, עמ' 313
  12. ^ שוהם, עמ' 45
  13. ^ טרואן, עמ' 1
  14. ^ הסקר החברתי 2018: נושא שנתי - מוביליות חברתית עמ' 76, ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2020
  15. ^ ליבמן 1997, עמ' 177–178
    שוהם, עמ' 43
  16. ^ פרומן 2019, עמ' 122
  17. ^ דינור, עמ' 31 הערה 8
    ראו גם: תומר פרסיקו, ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם, באתר מינים – הערות קצרות על ענייני דתות, 21 באפריל 2015
  18. ^ אשר אריאן (ראש צוות) ואיילה קיסר-שוגרמן (ניתוח נתונים), יהודים ישראלים - דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל, 2009, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011, עמ' 26
  19. ^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2016
  20. ^ 1 2 ליבמן וידגר 2009, עמ' 13–22
  21. ^ ראו גם: ידגר 2020, עמ' 25
  22. ^ 1 2 ליבמן וכ"ץ, עמ' 66, ושלמה דשן בנספח שם בעמ' 130–131
  23. ^ ראו גם: פרס ובן-רפאל, עמ' 109
  24. ^ 1 2 3 ליבמן וידגר 2009, עמ' 3, 7 ו-8, וראו גם סקרים אחרים.
  25. ^ ישעיהו ושרה ליבמן (צוות הקורס), דת ופוליטיקה - היבטים אחדים: קובץ מאמרים 2, האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 456
    רחל ורצברגר, "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 7, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 1997, עמ' 560
  26. ^ פישר 2015, עמ' 324, 331 ו-332
  27. ^ 1 2 ישעיהו ליבמן וברוך זיסר, Choosing Survival: Strategies for a Jewish future. אוניברסיטת אוקספורד, 1999, עמ' 125–129
  28. ^ ליבמן וזיסר 1998, עמ' 20 ויתר המאמר
    ליבמן 1997, עמ' 174–176
  29. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212 ו-213
  30. ^ 1 2 3 רוזנר ופוקס, עמ' 119–120
    ראו גם: מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית, באתר מעריב, 2 בנובמבר 2019
  31. ^ זאקס וריבס, עמ' 14
  32. ^ שמואל רוזנר, JPPI does not leave out Reform and Conservative.‏ The Times of Israel,‏ 23 באפריל 2017
  33. ^ יעקב מלכין, יעקב מלכין מדבר על אמונות של יהודים חילונים, באתר תמורה – יהדות ישראלית
  34. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 10–11
  35. ^ שוהם, עמ' 40
  36. ^ קימרלינג, עמ' 191
  37. ^ 1 2 3 שרוט, עמ' 232–234
  38. ^ על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, ושוהם, עמ' 39
  39. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 11–12
  40. ^ יונה וגודמן, עמ' 368
    ליבמן וזיסר 1998, עמ' 16
  41. ^ 1 2 3 ידגר 2017, עמ' 183, 187–192 (חילוניות נדירה: עמ' 189)
  42. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 10, 30
  43. ^ פרומן 2004, עמ' 209
  44. ^ פרומן 2004, בייחוד עמ' 220–222, 232–233
  45. ^ סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities.‏ Berghahn Books, 2011. עמ' 146–150, 167–168
  46. ^ על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר 2020, עמ' 38, 43
  47. ^ ידגר 2020, עמ' 3, 17
  48. ^ פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי
  49. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61
  50. ^ בן-פורת, עמ' 37. למקור נגיש, ראו גם כאן
  51. ^ שוהם, 45–46
  52. ^ נוימן, עמ' 104
  53. ^ פרס ובן-רפאל, עמ' 114
  54. ^ זאקס וריבס, עמ' 9–10
  55. ^ נוימן, עמ' 16–17, 85, 91, 102
  56. ^ ליבמן וזיסר 1998, עמ' 20 וכו'; ליבמן וכ"ץ, עמ' 86
  57. ^ 1 2 קימרלינג, עמ' 13–14, 357
  58. ^ ליבמן וידגר 2003, עמ' 167–170
  59. ^ פלד, פרק 7: "Nationalism and religion in the visual fine arts field", עמ' 202–209
  60. ^ קימרלינג, עמ' 312–313
  61. ^ אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.
  62. ^ 1 2 בן-פורת, עמ' 221–223
  63. ^ ראו גם: תומר פרסיקו, הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ריאיון עם ויקי אידזינסקי.
  64. ^ איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019
  65. ^ נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר. TheMarker,‏ 16 בספטמבר 2019
  66. ^ למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016
  67. ^ פישר 2013, עמ' 112–116, 120; ליבמן וידגר 2009, עמ' 5–6
  68. ^ ליבמן וידגר 2009, עמ' 6–7
  69. ^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה – ארכיון המדינה; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.
  70. ^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40–41
  71. ^ 1 2 3 קימרלינג, עמ' 12–14, 148–149, 353–356
  72. ^ ראו גם ידגר 2020, עמ' 147
  73. ^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56–58
  74. ^ פלד, עמ' 89–94
  75. ^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122–123, תשס"ט, עמ' 110
  76. ^ 1 2 3 פלד, עמ' 17
  77. ^ 1 2 למשל: ידגר 2020, עמ' 124–127
  78. ^ רוזנר ופוקס, עמ' 43–44. ראו גם את החלוקות כאן.
  79. ^ פלד, עמ' 81, 94, 215


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חילונים&oldid=36913954"