כללי מלאכת יום טוב

כללי המלאכות ביום טוב הוא מושג האוגד בתוכו את מכלול הכללים ההלכתיים המאפיינים ומגדירים את היתרי עשיית מלאכת אוכל נפש שבשונה משבת, הותרה ביום טוב.

מלאכת עבודה ומלאכת אוכל נפשעריכה

  ערך מורחב – מלאכת אוכל נפש

בשונה מיום השבת, בו נאסרה כל מלאכת יצירה כלשהי. ביום טוב התורה התירה לבצע מלאכת אוכל נפש על מנת שאדם יוכל לשמוח במאכל ובמשתה ביום טוב, ואסרה מלאכת עבודה- מלאכות שעיקר מטרתן היא לצורך פרנסה, שעיסוק בהן פוגע בשביתה הנדרשת ביום טוב. המקור לחילוק זה הוא בפסוק[1]:"מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר[2]:"מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו מותרת[3].

ביום טוב גם הותרה מלאכת הוצאה למרות שהיא לא בהכרח קשורה להכנת אוכל.

צורך יום טובעריכה

  ערך מורחב – הואיל

אחד הכללים המרכזיים בהיתר עשיית מלאכות ביום טוב הוא, שכל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך יום טוב בלבד, אבל לצורך יום חול אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב.

לפיכך, המבשל סמוך למוצאי יום טוב, באופן שהתבשיל לא יהיה מוכן לאכילה ביום טוב, עובר באיסור תורה, כיוון שבישל ביום טוב עבור יום חול. ואם התבשיל יהיה מוכן לאכילה לפני סיום יום טוב, לא עבר באיסור תורה, שהואיל ואם יגיעו אליו אורחים, יוכלו לאוכלו ביום טוב, נמצא שאין ודאות שבישל את המאכל עבור חול. אבל כיוון שהתכוון לבשל עבור חול, עבר באיסור מדברי חכמים[4]. גם מיום טוב לשבת אסור לבשל מדרבנן, ועל ידי עירוב תבשילין, מותר לבשל מיום טוב לשבת. וכן פעולות שאין בהן מלאכה אלא רק טרחה, כסידור השולחן ושטיפת כלים, אסור לעשות ביום טוב לצורך חול או לצורך שבת. הרוצה לבשל דבר מה לצורך הסעודה, יכול להכין יותר מכפי הצורך כדי להבטיח שלא יחסר, ואת הנותר מסעודת יום טוב יוכל לאכול למחרת. אבל אסור להכין מלכתחילה מנות נוספות על מנת שתשארנה לו למחרת.

כלל "מתוך"עריכה

  ערך מורחב – מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

כלל 'מתוך' הוא כלל תלמודי[5], ע"פ דעת בית הלל, שפירושו: מתוך שהותרה ביום טוב מלאכה מסוימת למטרת אוכל נפש, כך הותרה מלאכה זו גם שלא לצורך אוכל נפש. ונחלקו המפרשים מה הכוונה 'שלא לצורך', יש אומרים[6] שאפילו לצורך שאינו קשור ליום טוב כלל - מותר לעשות המלאכה עבורו. ויש אומרים[7] שרק לצורך כלשהו של יום טוב- מותר, ואם עשה מלאכה שאינה לצורך יום טוב כלל, עובר על איסור תורה, ויש אומרים[8] שעבר על איסור דרבנן. וכולם מודים שמלאכות לצורך חול, נכרי ובהמה- אסורות מהתורה. רוב האחרונים פסקו שההיתר הוא רק לצורך יום טוב כדעת רוב הראשונים, והעושה מלאכה שלא לצורך יום טוב כלל, עובר באיסור תורה.

לדעת רוב הפוסקים[9], כלל 'מתוך' חל רק על מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש, כגון: מלאכות טוחן ומבשל[10].

ריבוי מכפי הצורךעריכה

על אף שעשיית מלאכה ביום טוב עבור יום חול אסורה מהתורה, הותר לשלב מלאכה עבור יום חול בעת עשיית מלאכה עבור יום טוב, וזאת בתנאי שיעשה זאת בפעולה אחת, כך שבפועל לא עשה שום מלאכה עבור יום חול בלבד.

דוגמאותעריכה

הרוצה לחמם מים כדי לשתות כוס אחת, רשאי למלא סיר גדול במים, כדי שיישארו לו מים חמים למחרת. וכן הרוצה לבשל מאכל, רשאי למלא סיר גדול, כדי שיישאר לו ממנו תבשיל למוצאי יום טוב. שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ויקפיד שלא לומר בפיו שהוא מוסיף מאכלים לצורך חול. ואחר שהניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך חול[11]

תבשיל שבושל עבור יום טוב, שידוע שיש תועלת שתהיינה בו עוד חתיכות בשר או דגים שתשבחנה את טעמו, גם לאחר שהונח על האש מותר להוסיף בו עוד חתיכות. ואף שעיקר כוונתו כדי לאכול אותן בחול, מותר להוסיפן, מפני שבפועל הוא רוצה גם בהשבחת התבשיל לסעודת יום טוב[12]

שווה לכל נפשעריכה

  ערך מורחב – שווה לכל נפש

משמעות הכלל 'שווה לכל נפש' היא צמצום היתר עשיית מלאכת אוכל נפש למלאכה שדרך רוב העולם לעשותה למטרת אוכל נפש, ולא רק מפונקים או חולים. המקור לדין זה בפסוק[13]: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", המתנה את היתר מלאכת אוכל נפש בכך שמלאכה זו נעשית 'לכל נפש' ולא למיעוט בני האדם. בפועל, גם מלאכות שרוב בני האדם אינם רגילים לעשות עבור עצמם מותרות, כאשר האמדן הוא שאם היה באפשרות רוב העולם לעשותן, היו אכן עושים אותן. לפיכך שחיטת צבי הותרה, וכן שימוש בתבלינים יקרים לבישול, וכדומה. ומאידך הנחת בשמים על גחלים בשביל לבשם את הבית או את הבגדים אסורה, שכיוון שאף אם הייתה אפשרות לרוב האנשים לבשם כך את ביתם לא היו עושים מלאכה זו, הרי שהיא מלאכה שאינה שווה לכל נפש, והעושה אותה עובר בשני איסורי תורה: 1. מלאכת מבעיר- שכאשר הוא מניח את הבשמים הוא מבעיר את הגחלים. 2. מלאכת מכבה- שבתחילת הנחת הבשמים על הגחלים הוא מכבה את האש[14].

מלאכת נכרים ובעלי חייםעריכה

המלאכות שהותרו ביום טוב, הותרו לצורך מצוות השמחה ביום טוב, לפיכך מותר לבשל עבור יהודים, הואיל ומצווה עליהם לשמוח ביום טוב, אך לא עבור נכרים או בעלי חיים שאין להם מצווה לשמוח בו. שנאמר[15]:"אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", דרשו חכמים: 'לכם' ולא לנכרים, 'לכם' ולא לבעלי חיים. לפיכך אמרו חכמים: מותר להזמין נכרים לסעודת שבת, כי אין חשש שיבשל עבורם, שאין מבשלים בשבת. אבל אסור להזמין נכרים לסעודת יום טוב, שמא יבשל עבורם[16].

מכשירי אוכל נפשעריכה

  ערך מורחב – מכשירי אוכל נפש

מלאכת מכשירי אוכל נפש, היא מלאכה שאינה קשורה באופן ישיר לאוכל, אלא בעקיפין. כגון: כיבוי שריפה שפרצה בבית, כדי שלא יתעשן הבית ויהיה בו ריח רע כך שהגר בבית ייאלץ לעזוב את ביתו בזמני חום או קור ויסבול[17]. בתלמוד הבבלי[18] מובאת ברייתא, שבה נחלקו חכמים ורבי יהודה. לדעת חכמים (תנא קמא) אסור לבצע מלאכות אלו, ולדעת רבי יהודה מותר. שורש מחלוקתם תלוי בהבנת הפסוקים. בתלמוד ובראשונים מובאים ארבעה תנאים להיתרו של רבי יהודה:

א. שלא היה אפשר לעשות את המלאכה מערב יום טוב

ב. שהתיקון הכרחי (ואם בדוחק אפשר להסתדר- אסור).

ג. דווקא מכשירי אוכל נפש מותרים, ולא מכשירי מכשירים.

ד. לדעת כמה פוסקים[19] נדרש שלא ייעשה תיקון גמור, ולכן לדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שזוהי עשיית כלי גמור[20].

הלכה למעשהעריכה

קיימת מחלוקת בראשונים האם הלכה כדעת רבי יהודה או כחכמים. ודעת רוב הפוסקים היא שהלכה כרבי יהודה שמלאכת מכשירי אוכל נפש מותרת (בתנאים האמורים), אולם חכמים לא התירו זאת בפומבי, מחשש שהתנאים לעשיית המלאכה לא יתקיימו, כגון שאפשר היה לעשותה מערב יום טוב, ויעבור באיסור תורה. אומנם מי שלמד את ההלכה כסדר רשאי להתיר לעצמו, כי אין חשש. במקרים חריגים ונחוצים התירו חכמים מכשירי אוכל נפש[21].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ז
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ז'
  3. ^ רמב"ן שם
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ז, עמוד א' דעת רבה בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ו, עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב, עמוד א'
  6. ^ ר"ן בשיטת הרי"ף, רש"י, וכ"כ כסף משנה בדעת הרמב"ם, וכ"כ מהריק"ש, גר"א, הרב עובדיה יוסף בדעת השולחן ערוך, וכן פסק רבי חיים בן עטאר בספרו ראשון לציון.
  7. ^ רבינו חננאל, רבינו תם, רמב"ן, מאירי, רשב"ארא"שרא"הריטב"א ועוד רבים.
  8. ^ פני יהושע בדעת הרי"ף והרמב"ם
  9. ^ מאירי ביצה יב, א, וכ"כ במגיד משנה א, ד, לדעת רמב"ם, והגהות רמ"ך. וכ"כ פרי חדש תצה; שועה"ר תצה, ג; מחצית השקל ריש סימן תקיח;נשמת אדם פ, א; מנחת חינוך רחצ, ה; משנה ברורה תקיח, א; ר כף החיים תקיח, א.
  10. ^ כגון לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים, אף על פי שהוא לא לצורך אוכל נפש, כי הוא צורך יום טוב.
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף ב', משנה ברורה, סימן תק"ג, סעיף קטן ט"ו
  12. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף א', משנה ברורה, סימן תק"ג, סעיף קטן ט"ו
  13. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ז
  14. ^ תלמוד בבלימסכת ביצה, דף כ"ב, עמוד ב', ורש"י שם. תלמוד בבלימסכת כתובות, דף ז', עמוד א'
  15. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ז
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א, עמוד ב'
  17. ^ רש"י שם על מסכת ביצה כח, ב
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב'
  19. ^  רז"ה ור"ן
  20. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ב'
  21. ^ חכמים הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגרם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב. כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים. (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב'שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ז, סעיף ד')