ספרות המוסר

סוגה בספרות התורנית העוסקת במוסר
(הופנה מהדף מוסר (יהדות))

ספרות המוסר היא ענף של הספרות התורנית הכולל ספרים שנכתבו החל מימי הביניים שעיקרם חיזוק האמונה, חיי הרוח ותיקון המידות. לדברי משה הלברטל, מטרתו של ספר המוסר היא להציב דמות של טיפוס אנושי אידיאלי, שעל האדם לשאוף להידמות לו.[1] ניתן לחלק את ספרות המוסר לשתי חטיבות כרונולוגיות: ספרות המוסר של ימי הביניים, שעיקרה ספרות פילוסופיה ומשלים, וספרות המוסר שנכתבה החל מן המאה ה-16 בקרב חוג מקובלי צפת ומגמתה תיקון עצמי-דתי. יורשי ספרות זו החל מהמאה ה-18 הגיעו בעיקר (אך לא רק) מזרם המתנגדיםחסידות).

ספרות המוסר בימי הבינייםעריכה

ספרי המוסר הראשונים נכתבו בערבית יהודית והתאפיינו בכתיבה פילוסופית. הבולטים שבהם הם חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודה, הגיון הנפש (או ספר המוסר) לר' אברהם בר חייא. ספרי המוסר הראשונים שנכתבו בעברית היו ספר מורא של אברהם אבן עזרא וספר המדע: הלכות יסודי התורה לרמב"ם. עוד בסוגה זו ניתן למנות את "אבן בחן" לר' קלונימוס בן קלונימוס ואת מסילת ישרים לרמח"ל, שאף שראה אור ב-1740, הוא משתייך לאותה מסורת פילוסופית.

סוגה נוספת של ספרי מוסר שהיו נפוצים בימי הביניים הם קובצי דרשות, משלים וסיפורי מוסר כגון ספר "בחינת עולם" לידעיה הפניני, ספר "נופת צופים" ליהודה מסר לאון, דרשות מהר"ל מפראג, "ספר המוסר" לר' זכריה אלצ'אהרי, שערי תשובה לר' יונה גירונדי ועוד. צורה נפוצה נוספת להצגת התוכן היא כצוואה של מנהיג תורני או כאיגרותיו (למשל איגרת הרמב"ן).

תת-סוגה נוספת של ספרות המוסר היא פירושים לספרים משלי (בתנ"ך) ופרקי אבותמשנה; כגון שמונה פרקים לרמב"ם), המספקים קרקע נרחבת להנחיות מוסריות לקוראים.

חסידי אשכנז יצרו במאה ה-13 ספרות מוסר יוצאת דופן, המושפעת מרעיונות מאגיים ומיסטיים, החשוב שבהם הוא ספר חסידים וכן צוואת רבי יהודה החסיד.

ספרות המוסר במאה ה-18עריכה

במאה ה-18 יצרו חכמים מקרב המתנגדים לחסידות ("ליטאים") ספרות מוסר עשירה בכמותה ובביטוייה החריפים "שיצאה בביקורת קשה על העשירים ובעלי השררה, על מעשי עוול של מנהיגי הקהילה ועל מצבם הקשה של המוני העם, ואף תבעה את תיקון המצב"[2]

אחד הספרים הראשונים בסוגה זו הוא קב הישר מאת ר' צבי הירש קאיידנובר (1706)[3] שראה אור עוד לפני פרוץ החסידות. ספר חשוב ומאוחר יחסית בסוגה זו הוא "שמירת הלשון" של ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים").

ספרו של אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, יסוד ושורש העבודה (1782) מקשר בין המידות הראויות: היראה, האהבה לה', התשובה, ההקפדה על קדושה וטהרה והענווה והכוונה בתפילה; לבין הקבלה.

בהאימפריה העות'מאנית נדפסו החל מן המאה ה-18 ספרי מוסד רחבי תפוצה כגון פלא יועץ של ר' אליעזר פאפו ושבט מוסר של ר' אליהו הכהן[4] שראה אור בלדינו ב-1722 שעיקרו תיאורים רבים ומפחידים של הגיהנום הצפוי לחוטאים.

ספרות תנועת המוסרעריכה

עם התפתחותה של תנועת המוסר החל במאה ה-19 חלה פריחה בספרות המוסר. מכתביו של מייסד התנועה רבי ישראל מסלנט הוציא לאור תלמידו רבי יצחק בלאזר את הספר "אור ישראל", המציג לראשונה את עקרונות התנועה, שבמרכזם הצורך להכרה בכוחות הנפש של האדם כבסיס לשיטת העבודה הרוחנית הנדרשת ממנו. גם ספרו של הרב בלאזר "כוכבי אור" השפיע על התפתחות התנועה. כתבי תלמידו, רבי שמחה זיסל זיו יצאו לאור בכמה ספרים, הבולט שבהם הוא "חכמה ומוסר". ספרים מרכזיים נוספים על פי אסכולת קלם הם ספרי הרב ירוחם ליבוביץ ממיר, "דעת חכמה ומוסר" ו"דעת תורה", וספרי הרב אליהו אליעזר דסלר, "מכתב מאליהו", המשלבים גם הגות חסידית וקבלית. אסכולת סלובודקה יוצגה על ידי הספר "אור הצפון", אסופה מכתבי רבי נתן צבי פינקל, ה"סבא מסלבודקה", שיצאה לאור על ידי תלמידיו, חתנו הרב יצחק אייזיק שר והרב אברהם גרודזינסקי, ובאסכולת נובהרדוק יצא לאור הספר "מדרגת האדם", אוסף משיחותיו של "הסבא מנובהרדוק", הרב יוסף יוזל הורוביץ. בדור השלישי של תנועת המוסר התפרסמו מלבד "מכתב מאליהו" גם ספריו של הרב שלמה וולבה "עלי שור", "אור יחזקאל" מאת הרב יחזקאל לוינשטיין, "לב אליהו", מאת הרב אליהו לופיאן וספרים רבים נוספים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משה הלברטל,   חלק א: חובות הלבבות – ר' בחיי אבן פקודה, סרטון באתר יוטיוב
  2. ^ שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט - 1969, עמ' 54
  3. ^ קב הישר
  4. ^ שבט מוסר