מלאכה ביום טוב
מלאכה ביום טוב היא עשיית פעולה הנחשבת בהלכה כ"מלאכה" ביום טוב. בדומה לשבת, גם ביום טוב עשיית מלאכה אסורה מן התורה, להוציא מלאכת אוכל נפש המותרת.
הימים הנחשבים ליום טוב, הם: היום הראשון והשביעי של חג הפסח, חג השבועות, ראש השנה, היום הראשון של חג הסוכות ושמיני עצרת, ומחוץ לארץ ישראל גם יום טוב שני של גלויות.
מלאכת עבודה ומלאכת אוכל נפש
עריכה
ערך מורחב – מלאכת אוכל נפש
בשונה מיום השבת, בו נאסרה כל מלאכת יצירה כלשהי. ביום טוב התורה התירה לבצע מלאכת אוכל נפש על מנת שאדם יוכל לשמוח במאכל ובמשתה ביום טוב, ואסרה מלאכת עבודה- מלאכות שעיקר מטרתן היא לצורך פרנסה, שעיסוק בהן פוגע בשביתה הנדרשת ביום טוב. המקור לחילוק זה הוא בפסוק[1]:”מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם”. וכן נאמר[2]:”מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”. 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו מותרת[3].
ביום טוב גם הותרה מלאכת הוצאה למרות שהיא לא בהכרח קשורה להכנת אוכל.
צורך יום טוב
עריכה- ערך מורחב – הואיל
אחד הכללים המרכזיים בהיתר עשיית מלאכות ביום טוב הוא, שכל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך יום טוב בלבד, אבל לצורך יום חול אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב.
לפיכך, המבשל סמוך למוצאי יום טוב, באופן שהתבשיל לא יהיה מוכן לאכילה ביום טוב, עובר באיסור תורה, כיוון שבישל ביום טוב עבור יום חול. ואם התבשיל יהיה מוכן לאכילה לפני סיום יום טוב, לא עבר באיסור תורה, שהואיל ואם יגיעו אליו אורחים, יוכלו לאוכלו ביום טוב, נמצא שאין ודאות שבישל את המאכל עבור חול. אבל כיוון שהתכוון לבשל עבור חול, עבר באיסור מדברי חכמים[4]. גם מיום טוב לשבת אסור לבשל מדרבנן, ועל ידי עירוב תבשילין, מותר לבשל מיום טוב לשבת. וכן פעולות שאין בהן מלאכה אלא רק טרחה, כסידור השולחן ושטיפת כלים, אסור לעשות ביום טוב לצורך חול או לצורך שבת. הרוצה לבשל דבר מה לצורך הסעודה, יכול להכין יותר מכפי הצורך כדי להבטיח שלא יחסר, ואת הנותר מסעודת יום טוב יוכל לאכול למחרת. אבל אסור להכין מלכתחילה מנות נוספות על מנת שתשארנה לו למחרת.
כלל "מתוך"
עריכה- ערך מורחב – מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך
כלל 'מתוך' הוא כלל תלמודי[5], ע"פ דעת בית הלל, שפירושו: מתוך שהותרה ביום טוב מלאכה מסוימת למטרת אוכל נפש, כך הותרה מלאכה זו גם שלא לצורך אוכל נפש. ונחלקו המפרשים מה הכוונה 'שלא לצורך', יש אומרים[6] שאפילו לצורך שאינו קשור ליום טוב כלל - מותר לעשות המלאכה עבורו. ויש אומרים[7] שרק לצורך כלשהו של יום טוב- מותר, ואם עשה מלאכה שאינה לצורך יום טוב כלל, עובר על איסור תורה, ויש אומרים[8] שעבר על איסור דרבנן. וכולם מודים שמלאכות לצורך חול, נכרי ובהמה- אסורות מהתורה. רוב האחרונים פסקו שההיתר הוא רק לצורך יום טוב כדעת רוב הראשונים, והעושה מלאכה שלא לצורך יום טוב כלל, עובר באיסור תורה.
לדעת רוב הפוסקים[9], כלל 'מתוך' חל רק על מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש, כגון: מלאכות טוחן ומבשל[10].
ריבוי מכפי הצורך
עריכהעל אף שעשיית מלאכה ביום טוב עבור יום חול אסורה מהתורה, הותר לשלב מלאכה עבור יום חול בעת עשיית מלאכה עבור יום טוב, וזאת בתנאי שיעשה זאת בפעולה אחת, כך שבפועל לא עשה שום מלאכה עבור יום חול בלבד.
דוגמאות
עריכההרוצה לחמם מים כדי לשתות כוס אחת, רשאי למלא סיר גדול במים, כדי שיישארו לו מים חמים למחרת, וזהו מרבה בשיעורים וביום טוב הדבר מותר. וכן הרוצה לבשל מאכל, רשאי למלא סיר גדול, כדי שיישאר לו ממנו תבשיל למוצאי יום טוב. שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ויקפיד שלא לומר בפיו שהוא מוסיף מאכלים לצורך חול. ואחר שהניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך חול[11].
תבשיל שבושל עבור יום טוב, שידוע שיש תועלת שתהיינה בו עוד חתיכות בשר או דגים שתשבחנה את טעמו, גם לאחר שהונח על האש מותר להוסיף בו עוד חתיכות. ואף שעיקר כוונתו כדי לאכול אותן בחול, מותר להוסיפן, מפני שבפועל הוא רוצה גם בהשבחת התבשיל לסעודת יום טוב[12].
שווה לכל נפש
עריכה- ערך מורחב – שווה לכל נפש
משמעות הכלל 'שווה לכל נפש' היא צמצום היתר עשיית מלאכת אוכל נפש למלאכה שדרך רוב העולם לעשותה למטרת אוכל נפש, ולא רק מפונקים או חולים. המקור לדין זה בפסוק[1]: ”אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם”, המתנה את היתר מלאכת אוכל נפש בכך שמלאכה זו נעשית 'לכל נפש' ולא למיעוט בני האדם. בפועל, גם מלאכות שרוב בני האדם אינם רגילים לעשות עבור עצמם מותרות, כאשר האמדן הוא שאם היה באפשרות רוב העולם לעשותן, היו אכן עושים אותן. לפיכך שחיטת צבי הותרה, וכן שימוש בתבלינים יקרים לבישול, וכדומה. ומאידך הנחת בשמים על גחלים בשביל לבשם את הבית או את הבגדים אסורה, שכיוון שאף אם הייתה אפשרות לרוב האנשים לבשם כך את ביתם לא היו עושים מלאכה זו, הרי שהיא מלאכה שאינה שווה לכל נפש, והעושה אותה עובר בשני איסורי תורה: 1. מלאכת מבעיר- שכאשר הוא מניח את הבשמים הוא מבעיר את הגחלים. 2. מלאכת מכבה- שבתחילת הנחת הבשמים על הגחלים הוא מכבה את האש[13].
מלאכת נכרים ובעלי חיים
עריכההמלאכות שהותרו ביום טוב, הותרו לצורך מצוות השמחה ביום טוב, לפיכך מותר לבשל עבור יהודים, הואיל ומצווה עליהם לשמוח ביום טוב, אך לא עבור נכרים או בעלי חיים שאין להם מצווה לשמוח בו. שנאמר[1]:”אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם”, דרשו חכמים: 'לכם' ולא לנכרים, 'לכם' ולא לבעלי חיים. לפיכך אמרו חכמים: מותר להזמין נכרים לסעודת שבת, כי אין חשש שיבשל עבורם, שאין מבשלים בשבת. אבל אסור להזמין נכרים לסעודת יום טוב, שמא יבשל עבורם[14].
מוקצה
עריכה- ערך מורחב – מוקצה ביום טוב
מוקצה אסור ביום טוב כבשבת, אולם הותר לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב כשאר מלאכות שהותרו לשם כך[15], כגון אבנים שמונחים על פירות, מותר להזיז את האבנים כדי להגיע אל הפירות[16].
כל זה לצורך אוכל והנאה שמצד עצמם אינם מוקצים והטלטול נטפל אליהם, אבל אוכל הנאה ושימוש המוקצים מצד עצמם אסורים באכילה וטלטול[17], ניתן להסמיך דין זה לדרשת חכמים[18] והשיטה העיקרית[19] שהמן לא ירד ביום טוב, ויש לבאר שהוא משום איסור נולד[20].
וחומרה יתירה החמירו חכמים בדין מוקצה ביום טוב יותר מאשר בשבת, היות שביו"ט המרחב הוא מרחב חולי ומלאכות רבות הותרו בו, הוצרכו להחמיר כנגד בהלכות מוקצה [21], וכדלהלן;
לדעת הרמב"ם[22] והשולחן ערוך[23] כל מוקצה אסור, והיינו כל דבר שמצד אחד האדם לא דחה לגמרי[24], ומצד שני אינם עומדים באופן טבעי לשימוש ביום טוב, כגון סיטונאי שיש לו מוצרי מזון העומדים למכירה במחסן[25], או בגדים שהושלכו לסל הכביסה ועדיין ראויים לשימוש.
להכרעת הפוסקים האשכנזים מוקצה כזה מותר ביום טוב כבשבת[26], ורק 'נולד' נאסר ביום טוב[27], דהיינו דבר ששימושו הספציפי[28] התחדש ביום טוב, כגון עצמות של בשר, שבעודם מחוברים לבשר, הרי הם נטפלים אליו ונחשבים למאכל אדם, ולאחר אכילת הבשר כשנפרדים ממנו הופכים להיות מאכל בהמה.
נחלקו האחרונים בדין יום טוב שחל בשבת, שיש אומרים שדינו כדין שבת רגילה שלא אסרו בה אופני מוקצה אלו, היות שכאן אין את הטעם להחמיר ביום טוב, שכן השבת חמורה ולא יבואו לזלזל בה[29], ויש הסוברים שלא חילקו חכמים[30].
מכשירי אוכל נפש
עריכה- ערך מורחב – מכשירי אוכל נפש
מלאכת מכשירי אוכל נפש, היא מלאכה שאינה קשורה באופן ישיר לאוכל, אלא בעקיפין. כגון: כיבוי שרפה שפרצה בבית, כדי שלא יתעשן הבית ויהיה בו ריח רע כך שהגר בבית ייאלץ לעזוב את ביתו בזמני חום או קור ויסבול[31]. בתלמוד הבבלי[32] מובאת ברייתא, שבה נחלקו חכמים ורבי יהודה. לדעת חכמים (תנא קמא) אסור לבצע מלאכות אלו, ולדעת רבי יהודה מותר. שורש מחלוקתם תלוי בהבנת הפסוקים. בתלמוד ובראשונים מובאים ארבעה תנאים להיתרו של רבי יהודה:
א. שלא היה אפשר לעשות את המלאכה מערב יום טוב
ב. שהתיקון הכרחי (ואם בדוחק אפשר להסתדר- אסור).
ג. דווקא מכשירי אוכל נפש מותרים, ולא מכשירי מכשירים.
ד. לדעת כמה פוסקים[33] נדרש שלא ייעשה תיקון גמור, ולכן לדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שזוהי עשיית כלי גמור[34].
הלכה למעשה
עריכהקיימת מחלוקת בראשונים האם הלכה כדעת רבי יהודה או כחכמים. ודעת רוב הפוסקים היא שהלכה כרבי יהודה שמלאכת מכשירי אוכל נפש מותרת (בתנאים האמורים), אולם חכמים לא התירו זאת בפומבי, מחשש שהתנאים לעשיית המלאכה לא יתקיימו, כגון שאפשר היה לעשותה מערב יום טוב, ויעבור באיסור תורה. אומנם מי שלמד את ההלכה כסדר רשאי להתיר לעצמו, כי אין חשש. במקרים חריגים ונחוצים התירו חכמים מכשירי אוכל נפש[35].
קישורים חיצוניים
עריכה- הפרק "איסורו במלאכה", בערך "יום טוב" במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- כללי המלאכות ביום טוב, הרב אליעזר מלמד, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ז
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ז'
- ^ רמב"ן שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ז, עמוד א' דעת רבה בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ו, עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב, עמוד א'
- ^ ר"ן בשיטת הרי"ף, רש"י, וכ"כ כסף משנה בדעת הרמב"ם, וכ"כ מהריק"ש, גר"א, הרב עובדיה יוסף בדעת השולחן ערוך, וכן פסק רבי חיים בן עטאר בספרו ראשון לציון.
- ^ רבינו חננאל, רבינו תם, רמב"ן, מאירי, רשב"א, רא"ש, רא"ה, ריטב"א ועוד רבים.
- ^ פני יהושע בדעת הרי"ף והרמב"ם
- ^ מאירי ביצה יב, א, וכ"כ במגיד משנה א, ד, לדעת רמב"ם, והגהות רמ"ך. וכ"כ פרי חדש תצה; שועה"ר תצה, ג; מחצית השקל ריש סימן תקיח;נשמת אדם פ, א; מנחת חינוך רחצ, ה; משנה ברורה תקיח, א; ר כף החיים תקיח, א.
- ^ כגון לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים, אף על פי שהוא לא לצורך אוכל נפש, כי הוא צורך יום טוב.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף ב', משנה ברורה, סימן תק"ג, סעיף קטן ט"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ג, סעיף א', משנה ברורה, סימן תק"ג, סעיף קטן ט"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ב, עמוד ב', ורש"י שם. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ז', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב' ובתוספות שם ד"ה גריפת התנור, רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ז'
- ^ משנה ברורה, סימן תק"ט, סעיף קטן ל"א
- ^ מובן מאליו שמוקצה שכל עניינו ואיסורו הוא מחוסר יכולת שימוש בשבת, כגון קמח ותרנגול, מותרים ביום טוב היות שהשימוש בהם מותר.
- ^ מכילתא, דר' ישמעאל פרשת בשלח, מסכתא דויסע סוף פרשה ד; ודרשב"י שמות טז, כו, עמ' 113-114)
- ^ הרב עדיאל ברויאר בפורום אוצר החכמה
- ^ פורום אוצר החכמה ופורום לתורה.
- ^ ולכך על אף שנחלקו התנאים באופן כללי בין לגבי שבת ובין לגבי יום טוב בהלכות מוקצה, מכל מקום בשבת סתם את המשנה כדעת המיקל, וביום טוב כדעת המחמיר, תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ב', עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שביתת יום טוב, פרק א', הלכה י"ז.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ה, סעיף ד'
- ^ שאם כן היו נאסרים גם בשבת.
- ^ רמב"ם הלכות יום טוב פרק א' הלכה י"ח
- ^ רמ"א אורח חיים סימן תצ"ה סעיף ד'
- ^ משנה ברורה, סימן תצ"ה, סעיף קטן י"ז, על פי המגן אברהם, ומקור לזה מדברי רבנו חננאל בטור.
- ^ ספציפי דייקא, אבל אם לא היה עומד כלל לשימוש, ועתה התחדש שימושו, אסור גם בשבת, ראה משנה ברורה, סימן תצ"ח, סעיף קטן ע"ז, ומקורו מהרא"ש.
- ^ שמירת שבת כהלכתה פרק כ"א סעיף ח', ובהערה כג' הביא כך משו"ת רב פעלים חלק א' אורח חיים סימן ל'
- ^ אור שמח פרק ב מהלכות שבת הלכה ט', ובשמירת שבת כהלכתה בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל
- ^ רש"י שם על מסכת ביצה כח, ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב'
- ^ רז"ה ור"ן
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ב'
- ^ חכמים הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגרם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב. כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים. (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ח, עמוד ב', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ז, סעיף ד')