משה סנה
משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 – 1 במרץ 1972) היה איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט. רופא במקצועו.
לידה |
6 בינואר 1909 רדזין פודלסקי, האימפריה הרוסית | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
1 במרץ 1972 (בגיל 63) ירושלים, ישראל | ||||
שם לידה | משה קליינבוים | ||||
מדינה | ישראל, פולין | ||||
תאריך עלייה | 1933 | ||||
מקום קבורה | בית הקברות נחלת יצחק | ||||
השכלה | אוניברסיטת ורשה | ||||
מפלגה | מפ"ם | ||||
סיעה | מפ"ם, סיעת שמאל, מק"י | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
קורות חיים
עריכהמילדותו ועד העלייה לארץ ישראל
עריכהמשה סנה נולד בראדזין במזרח פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בשם משה קליינבוים להוריו שמעון קליינבוים ו-ינטל ליכטנשטיין. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כישרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין - "היינט". לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך למנהיג הציונים הכלליים בפולין ודגל בהתנגדות לשלטונו האוטוקרטי של יוזף פילסודסקי, תוך מדיניות של שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הפולניות.
במקביל שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד. בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל.[1] אחותו, ששבה לראדזין עיירת הולדתו, לטפל בהוריהם והוריו, נספו בשואה.
פעילותו במסגרת "ההגנה"
עריכהבשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי. בשנים אלה הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי, אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים – שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי; נציג מהאצ"ל: מנחם בגין; ונציג מהלח"י: נתן ילין-מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. סנה לא נתפס ומיד אחרי השבת השחורה ארגן דוידקה נמרי את הברחתו של סנה מהארץ באניה לצרפת מתחת לאפם של הבריטים. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית.
בשנים 1946–1947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש "המחלקה לעלייה נוספת ונדידה" דהיינו עלייה ב' ותנועת הבריחה. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, אנה פאוקר וז'אק דיקלו(אנ'), הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות.
בתחילת דצמבר 1947, עקב החלטת הנהלת הסוכנות, בניגוד לדעתו של סנה, לקבל את התכתיב האמריקני בפרשת הפאנים ולמנוע את הגעתן של שתי ספינות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט מרומניה בתואנה שהן שורצות סוכנים סובייטיים, התפטר מתפקידו כממונה על ההעפלה ונטש את מפלגתו, "הציונים הכלליים". בינואר 1948 היה בין מייסדי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה.
מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים
עריכההמעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל השמאל הרדיקלי, היה מהיר. לטענת ארנן עזריהו, עוזרו האישי של ישראל גלילי, הסיבה לתפנית הייתה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית, לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו.[2] בשנים 1948 עד 1953 שימש כסגן עורך עיתון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר על המשמר. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה, היהודית בעיקרה, של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובכך שהיה פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה סיעת שמאל בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי-ציוני. במקביל, סנה היה העורך הראשי של עיתון המפלגה – "קול העם". בנובמבר 1955 נחשפו מכשירי האזנת סתר שהוטמנו בדירה בירושלים ששימשה את חברי הכנסת וילנר וסנה.[3]
בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר רוב חבריה הערבים וקומץ מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י. הסיבה לפילוג הייתה הוויכוח על היחס לברית המועצות וללאומנות הערבית כאשר סנה, יחד עם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס, היה ממובילי הקו הביקורתי כלפי ברית המועצות והלאומנות הערבית.
על פי גרסת ראול טייטלבאום, מי שהיה דובר מק"י וכתב "קול העם", הוא היה עד, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, למאמציו של סנה להשתמש בקשריו עם הסובייטים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח סנה כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו במוסקבה כי הערכת המצב שלהם, כי ישראל עומדת לתקוף, שגויה. צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר, לדברי טייטלבאום, לסנה: "חבר סנה, ישראל לא תעז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום". ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקבה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע את דברי סנה ואמר לו להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקבה. ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית. תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו להשפיע על ברית המועצות למנוע מלחמה נכשלו.[4]
סנה היה חבר הכנסת מהכנסת הראשונה עד החמישית (1949–1965) ושוב בכנסת השביעית (1969–1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. עוד טרם קום המדינה, ד"ר סנה היה ידוע בכושר הנאום שלו, בכושר השכנוע וביכולתו הרטורית. בצורה הומוריסטית, ניתן לכך ביטוי בילקוט הכזבים, שם נכתב בהקשר זה, כי כשנאם לפני חברי הפלמ"ח, הספיקו כמה מהם להציץ בדף הנאום, אותו הכין מראש, ובאחת הפסקאות נכתב בשוליים: "הטענה אינה מבוססת דיה, להגביר את הקול."
ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח".
על פי ספרו של ההיסטוריון אדם רז "המאבק על הפצצה", ביקש ראש הממשלה, לוי אשכול, להעביר מסר לברית המועצות בנושא הגרעיני באמצעות משה סנה. לצורך זה נפגש סנה עם איסר הראל ב-9 בדצמבר 1965. לטענת יאיר צבן, שהיה עוזרו של סנה, קיבל סנה מראש הממשלה אישור בכתב לעסוק בנושא מול הסובייטים.
בשנת 2003 התגלה ממסמכים של משרד החוץ הסובייטי שפורסמו ברבים, שחברי הכנסת יעקב ריפתין ומשה סנה נהגו להעביר לסובייטים מידע רגיש.[5] בנוסף, ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהקג"ב ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה (עוד לפני פרישתו ממפ"ם), אלעזר גרנות ויעקב ריפתין.[6] לא ניתן לדעת אם הם העבירו מידע סודי, ואיסר הראל כתב בספרו "ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" (1987) שלהערכתו סנה לא היה מרגל.[7]
שנותיו האחרונות
עריכהבשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים נודה על ידי ברית המועצות ויתר המפלגות והארצות הקומוניסטיות שהיו נאמנות לה, כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.
סנה נפטר ב-1 במרץ 1972 ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב. בצואתו ביקש לערוך לו טקס לוויה יהודי עם אמירת קדיש.
משה סנה היה נשוי לד"ר חנה סנה, רופאה. ילדיהם הם תמר ואפרים סנה, גם הוא רופא, היה קצין בדרגת תא"ל בצה"ל לאחר מכן ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה.
מורשת והנצחה
עריכהיאיר צבן, אשר שימש בראשית דרכו כמזכירו האישי של סנה, והיה בהמשך לשותף קרוב בהנהגת מק"י שלאחר הפילוג מרק"ח, החליף את סנה לאחר מותו בתפקיד יו"ר הלשכה הפוליטית של המפלגה. עד היום (2022) צבן משמש כיושב-ראש הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה. סיפורו של משה סנה, מוצג בסרט התעודה "משה סנה האיש שלא ויתר" של במאי הסרטים אמיר הר-גיל. הסרט מוצג במוזיאון מחנה המעפילים בעתלית ע"ש משה סנה.
ב-2022 יצא לאור הספר "הספר האדום" שכתב אסף ענברי. הספר מתמקד, באופן ספרותי, באישיותם ובהתפתחותם הרעיונית של יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, מנהיגי השמאל במדינת ישראל בעשורים הראשונים לתקומתה.
על שמו של סנה נקראו רחובות בערים הבאות: ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, מודיעין מכבים רעות, בת ים, אשדוד, רעננה, חולון, רחובות, ונתניה. נקראו על שמו גם כיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית.
סנה הונצח בבול דאר ישראלי. ב- 23 באפריל 1978, דאר ישראל הנפיק סדרה של 5 בולי דאר שעליהם מופיעים דיוקנם של אישים מן ההיסטוריה המודרנית של ישראל. אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של ד"ר משה סנה. על השובל של הבול הופיעה הכיתובית: " 30 שנה לעצמאות ישראל ". האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,140,000 של בול זה עד להפסקת המכירה.[8]
כתבים
עריכה- סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם: הוגשו לוועד המרכזי של מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל על ידי ... משה סנה ..., תל אביב: מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל, 1954.
- "שברי לוחות שחוקים: על ראשי-הפרקים של מאיר יערי לקראת ועידתה השלישית של מפ"ם", תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1957. (ספרון)
- הכלכלה הישראלית, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1960.
- לקראת יובל המהפכה: 1917–1967, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1967. (ספרון)
- "לבעיות הקומוניזם הדמוקרטיה והעם היהודי", תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1968. ("ראשי פרקים לקראת הוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית") (ספרון)
- אחרית כראשית: מבחר דברים: 1972–1967; ערך, העיר והוסיף אחרית-דבר: יאיר צבן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
- כתבים; עורך: עמנואל מלצר; תרגום מיידיש ומפולנית: מרדכי חלמיש, 5 כרכים, תל אביב: עם עובד; המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן – אוניברסיטת תל אביב; הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, תשנ"ה–תשס"ה 1995–2005:
- כרך א: 1928–1939 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1925–1939, עמ' 389–431);
- כרך ב: 1940–1947; עורך: אלי שאלתיאל, 1997;
- כרך ג: 1948–1954; עורכת: ברכה אשל, 1999 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1948–1952, עמ' 397–425);
- כרך ד: 1954–1965; עורך: פנחס גינוסר, תשס"ה 2005 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1954–1965, עמ' 521–575);
- כרך ה: 1966–1972; עורך: מתתיהו מינץ, 2000 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1965–1972, עמ' 423–460).
לקריאה נוספת
עריכה- הארכיון של משה סנה, באתר הארכיון האינטרנט המרקסיסטי (בעברית)
- ברל בלטי, במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה; הביא לבית הדפוס: זלמן חן, ירושלים: י. מרכוס, תשמ"א 1981.
- אלי שאלתיאל, תמיד במרי: משה סנה, ביוגרפיה (1909–1948), תל אביב: עם עובד, 2000.[9]
- נתן שחם, שלום חברים; הוצאת דביר, 2004
- אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, 2022.
- אפרים סנה, שנותי עם אבא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2022.[10]
- ניר מן, משה סנה מנהיג המרי העברי, בן-שמן: מודן – משרד הביטחון, 2024.
מאמרים
עריכה- אילן גריילסאמר, ציוני דרך לשיבתו של משה סנה לציונות, מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 10, 1977, עמ' 56–71.
- שבתי טבת, תרגיל חידה (חמיקתו, בריחתו או הזמנתו של ד"ר משה סנה לפריס, יולי-אוגוסט 1946), זמנים 76, 2001, עמ' 71–89.
- ניר מן, "משה סנה: הרַמָּ"א שאֻכָּל בלהב המרי", עלי זית וחרב: 100 ל'הגנה', כ', ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2020, עמ' 263–294.
קישורים חיצוניים
עריכה- משה סנה, באתר הכנסת
- משה סנה, באתר כנסת פתוחה
- אתר הוועד הציבורי להנצחת דר משה סנה - האתר הרשמי
- משה סנה, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ד"ר דוד לאזר, חופשה במוסקבה, מעריב, 1 באוגוסט 1958
- אלי ניסן, ברית המועצות נקטה "עמדה סינית" במזרח התיכון, דבר, 5 בינואר 1968, חלק ב', דבר, 5 בינואר 1968 ריאיון עם משה סנה
- רות בונדי, שיחה עם ד"ר משה סנה, דבר, 30 באוגוסט 1968
- סנה בצוואתו: חרטה על שלילת הציונות, דבר, 10 במרץ 1972
- מ. שמריהו, "על כך הנני מביע חרטה", מעריב, 9 במרץ 1972, המשך
- מאיר אביזוהר, מהלכיו הפרו-סובייטיים של משה סנה ב-1949: הדרך אליהם, הרקע והמניעים האידאולוגיים, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמודים 399–426
- אלי צור, הנהגת הקיבוץ מול השמאל ב׳משבר סנה׳, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמודים 413–445
- מתתיהו מינץ, בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940, ישראל 14, 2008, עמודים 184–192
- משה סנה – פרק א', ריאיון עם פרופסור מתתיהו מינץ בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 25 בפברואר 2016
- משה סנה – הפרק השני, ריאיון עם פרופסור מתתיהו מינץ בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 25 בפברואר 2016
- משה סנה, עשרים שאלות ותשובות, עלי זית וחרב א, תשנ"א
- יוסי מלמן, משה סנה - מנהיג ונואם ברוך כישרונות או סוכן ק.ג.ב?, באתר הארץ, 5 ביולי 2022
הערות שוליים
עריכה- ^ יוסי מלמן, הטבח הגדול ביער, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2011
- ^ אורה ערמוני, 'חבר ואיש סוד – שיחות עם סיני', הקיבוץ המאוחד, עמ' 137 ואילך
- ^ מערכת מכשירי האזנה נתגלתה בדירת חברי הכנסת מסיעת מק"י - טוענים וילנר וסנה, הארץ, 10 בנובמבר 1955
ועדה פרלמנטרית תבדוק פרשת מכשירי ההאזנה, הארץ, 17 בנובמבר 1955 - ^ ראול טייטלבאום, כך ניסה משה סנה למנוע את מלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 28 במאי 2009.
- ^ זאב פרבר, קלינברג והריגול הסובייטי בישראל
- ^ רונן ברגמן, בשירות אמא רוסיה, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
- ^ איסר הראל, ריגול סובייטי בישראל, תל אביב: עידנים, 1987, עמ' 181-192
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 187
- ^ ביקורת: זאב צחור, סנה, חידה שנותרה חידה, יהדות זמננו 14, 2001, עמ' 321-217.
- ^ יחיעם ויץ, כך התגלגל משה סנה מהנהגת היישוב לפני קום המדינה למקום נידח בציבוריות הישראלית, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2022