קפלת קיגי

קפלה

קפלת קיגיאיטלקית: Cappella Chigi) היא הקפלה השנייה משמאל בבזיליקת סנטה מריה דל פופולו ברומא. בנייתה החלה בשנת 1507 בתכנונו של רפאל והושלמה בשנת 1661 בידי ברניני. הקפלה היא אוצר בלום של אמנות הרנסאנס והבארוק.[1]

קפלת קיגי
Cappella Chigi
Santa Maria del Popolo Capella Chigi Panorama.jpg
קפלת קיגי. מבט לכיוון המזבח. בגומחה הימנית חבקוק והמלאך. בגומחה השמאלית יונה.
מידע כללי
סוג קפלה
כתובת בזיליקת סנטה מריה דל פופולו
עיר רומא
מדינה איטליה
זרם הכנסייה הקתולית
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה 1507–1661 (כ־154 שנים)
אדריכל רפאל, ברניני
סגנון אדריכלי אדריכלות הרנסאנס, אדריכלות הבארוק
קואורדינטות 41°54′41″N 12°28′35″E / 41.911389°N 12.476389°E / 41.911389; 12.476389

היסטוריהעריכה

 
תוכנית האב של רפאל, בסביבות שנת 1512

בשנת 1507 העניק האפיפיור יוליוס השני את הסכמתו לרכישת קפלה בבזיליקת סנטה מריה דל פופולו בידי ידידו, הבנקאי העשיר מסיינה, אגוסטינו קיגי. קיגי קנה את הקפלה השנייה במעבר הצפוני, והיא הוקדשה על פי בולה אפיפיורית מתאריך 3 בדצמבר 1507 למדונה מלורטו, אשר אגוסטינו היה ממאמיניה המסורים וביקר לעיתים קרובות בבזיליקה שלה בלורטו, ולקדושים הנוצרים אוגוסטינוס וסבסטיאן. הבולה גם הצהירה כי הקפלה נועדה להיות מאוזוליאום עבור אגוסטינו ויורשיו.[2]

רפאל היה ככל הנראה האדריכל המקורי של הקפלה. תוכנית אב המיוחסת לו השתמרה בגלריה אופיצי בפירנצה ושורטטה בתחילת העבודה, בסביבות שנת 1512. כתובת על הכיפה סימנה את השלמת הפסיפסים בשנת 1516. בשנים שלאחר מכן עבד עוזרו לורנצטו על קישוט הקפלה ויצירת הפסלים. הנושא האיקונוגרפי העיקרי של הקפלה היה תחיית המתים ומבחינה ויזואלית היא שילבה בין הנצרות לבין העת הקלאסית העתיקה.

אגוסטינו קיגי נקבר בקפלה הלא גמורה ב-11 באפריל 1520 ורפאל עצמו מת מספר ימים לפניו. פרנססקה, אלמנתו של אגוסטינו, הזמינה מיצרן הפסיפסים לואיג'י די פאסה סדרת פסיפסים עבור הטמבורין (החלק התחתון של הכיפה, המזכיר בצורתו תוף טמבורין) והספנדרלים (המרווח בין קשת העיגול ומסגרת הריבוע בו הוא נתון), אלא שהיא מתה אף היא ב-11 בנובמבר באותה שנה. מותם הבו זמני של האדריכל, מזמין היצירה ואשתו עצר את פיתוח הקפלה.

בשנת 1521 הזמין סיגיסמונדו קיגי, אחיו של אגוסטינו, מלורנצטו את המשך העבודות, על פי תכנונו של רפאל, אבל העבודה התקדמה באיטיות ואחרי מותו של סיגיסמונדו בשנת 1526 נעצרה. וזארי מתעד בספרו חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר כך את הדברים, תוך התייחסות לפסלי יונה ואליהו של לורנצטו: "יורשיו של אגוסטינו, תוך העדר כבוד, איפשרו לפסלים להישאר בסדנתו של לורנצטו במשך שנים ארוכות. [...] לורנצטו הבין בעת הזו שהוא השחית את זמנו ומרצו לשווא".[3]

העבודה על "יצירת המזבח" (אנ'), ציור קיר של לידת הבתולה מאת סבסטיאנו דל פיומבו, החלה בשנת 1530 ונותרה בלתי גמורה עד שנת 1548, אז הושלמה בידי פרנצ'סקו סלביאטי, שגם יצר פרסקאות עבור הטמבורין והספנדרלים, אף על פי שרפאל תכנן ליצור עבורם פסיפסים. בשנת 1552 שילם לורנצו קיגי את יתרת החוב ליורשיו של לורנצטו ושני פסליו הועברו לקפלה, אשר נחנכה בשנת 1554.

אחרי מותו של לורנצו קיגי וקבורתו בקפלה בשנת 1573 נעלמה המשפחה מרומא, והקפלה הוזנחה. בשנת 1624 הוצבה בקפלה אנדרטה עבור הקרדינל אנטוניו פלוויצ'יני. פאביו קיגי, מיורשי המשפחה, ערך ביקור בקפלה בשנת 1626 ומצא אותה מוזנחת. לאחר התדיינות משפטית הוא הצליח להחזיר את הקפלה לשליטתו ולהוציא את האנדרטה של פלוויצ'יני.[4] עם זאת, הקפלה נותרה מוזנחת במשך עוד כמה עשורים.

העבודה חודשה בין השנים 1652–1655 על ידי ג'ובאני לורנצו ברניני, עם מינויו של פאביו קיגי (לימים האפיפיור אלכסנדר השביעי) לקרדינל הבזיליקה. ברניני סיים את הפירמידות במבנה, יצר את המזבח, הרחיב מעט את החלונות, חידש את התקרה, ציפה בזהב את הכיפה והקים פאנלים מעץ בלונטות מעל הקברים. בין השנים 1656–1661 השלים ברניני את יצירת הפסלים דניאל והאריה וחבקוק והמלאך, ואת הצבתם בגומחות בקפלה.[2]

תיאור המבנהעריכה

המראה החיצוניעריכה

 
מבט מבחוץ על החלק העליון של הקפלה. מעל הלנטרנה אפשר לראות כוכב בן שמונה קצוות, המסמל את משפחת קיגי

המראה החיצוני של הקפלה הוא פשוט: מבנה מלבני מאורך של לבנים חשופות, מעליה טמבורין גלילי ובו חלונות מלבניים גדולים, ועליו גג חרוטי נמוך.[5] המבנה מעוטר בקרניז אבן ואילו הטמבורין מעוטר בקישוט לבנים. הגג מכוסה באריחים אך במקור הוא צופה בעופרת. מעל הכיפה נבנתה לנטרנה (אנ') (מבנה המשמש לתאורה) קטנה בה גומחות במקום חלונות, ובסיסה מעוטר בארבע וולוטות. מבנה עגול וזעיר זה מצוין בסמלה של משפחת קיגי: כוכב בן שמונה קצוות.

החלק החיצוני של הקפלה כמעט בלתי נראה בגלל מיקומה מאחורי חומת העיר, שער "פורטה דל פופולו" (אנ') והמבנה הראשי של הבזיליקה.

המראה הפנימיעריכה

 
משטחי הקשתות בשער הכניסה
 
הכניסה לקפלה: מעקה משיש פורטאסנטה (portasanta) צהוב עם עמודים בצבע אדום כהה. מאחוריו ניצבים שני פמוטי ארד
 
פאנל אפריז עם ראש מזוקן חובש כובע, שמתחתיו פסטון של פירות וסרטים

התוכנית הריכוזית של רפאל הייתה בהשראתו של דונטו ברמנטה, אשר תכנן את בזיליקת פטרוס הקדוש. מקור השראה נוסף היה הפנתאון ברומא. מעל המבנה המלבני ניצבת כיפה חצי כדורית הנשענת על טמבורין גבוה ובו שורת חלונות. הפנדנטיבות הטרפזיות הן מאפיין של ברמנטה, אך כל תפיסת המרחב של המבנה, הדורשת מהצופה להסתכל בו מכמה נקודות מבט כדי לתפוס את מלוא הדרו, היא חדשה וייחודית.

הקירות מכילים פילסטרים (עמודים) קורינתיים שמעליהם קשתות, כאשר רק קשת הכניסה פתוחה. ביניהם, בארבע הפינות, נחצבו גומחות. השימוש העדין בשיש צבעוני מדגיש את האלמנטים השונים של האדריכלות הקלאסית.

שער הכניסה של הקפלה הוא פרשנות מחודשת של הרנסאנס לשער הכניסה של הפנתיאון, ובעל אפקט מונומנטלי עם קשתות רוחביות כפולות המונחות על פילסטרים קורינתיים ענקיים. פילסטרי השיש המחורצים הם בעלי כותרות המגולפות להפליא, שהועתקו מן המודל הקלאסי אשר זכה להערצה רבה. רפאל בחן את הבניין העתיק ויצר רישום אדריכלי מדויק של הכניסה, שנשמר כעת בגלריית אופיצי. הפילסטרים עשויים שיש קרארה לבן מלוטש ואילו הכותרות עשויות שיש קרארה לבן טהור ולא מלוטש. משטחי הקשתות מעוטרים בקישוטי רנסאנס.[5]

שלט האצולה מעל השער הוסף על ידי ברניני בשנת 1652. הכתובת "Unum ex septem" שנחרטה על הקרטוש התלוי על שלט האצולה מלמדת כי זהו מזבח מיוחס, אשר ביקור בו מקביל לביקור ב"שבע כנסיות עולי הרגל של רומא" (אנ').

הכניסה לקפלה מסומנת במעקה העשוי שיש פורטאסנטה (portasanta) צהוב עם עמודים בצבע אדום כהה. המעקה הוגדל והעמודים התווספו במאה ה-17.[4] המעקה הועתק, בצבעים שונים, עבור הבזיליקה של סנטה סבינה. המדרגה המובילה לקפלה היא מונולית גדול של גרניט מצרי, שעבורו שילם אגוסטינו קיגי 300 סקודי. המדרגות בכל שאר הקפלות בבזיליקה עשויות שיש לבן.[4] הפאנלים המרכזיים של דלתות העץ מעוטרים בעלווה צפופה של עלי קוציץ מגולפים.

האפריזים בקפלה הונחו, באופן לא טיפוסי, בין כותרות העמודים, בדומה לצורה שבה הונחו בבזיליקת הבית הקדוש בלורטו, אשר תוכננה בידי דונטו ברמנטה בשנת 1509. שני הפרויקטים היו קשורים שכן קפלת קיגי הוקדשה אף היא למדונה מלורטו. האפריזים מעוטרים בפסטונים (אנ') (זרים התלויים משני הקצוות) של פירות וסרטים, על פי לוחות התבליט בכניסה לפנתיאון, שרפאל תיעד ברישומיו.[5] רפאל הוסיף גם סמלים חדשים מעל הפסטונים, בין היתר: נשרים (בצידי המזבח), ראש מזוקן חובש כובע בדמות סמלי משפחת קיגי עם שתי חיות מיתולוגיות (מימין לכניסה), סירנה המלווה באריות ים מכונפים (משמאל לכניסה) וסמל משפחת קיגי (מתחת לקשת הכניסה).[5]

הכיפהעריכה

 
הכיפה. פסיפס בתכנונו של רפאל. במרכז אלוהים, ומסביבו שמונה לוחות המתייחסים אל השמיים, השמש, הירח וחמשת הכוכבים

הכיפה מעוטרת בפסיפסים שתוכננו על ידי רפאל ובוצעו בידי האמן הוונציאני לואיג'י דה פקה. העיגול המרכזי מתאר את אלוהים מוקף פוטי. סביבו שמונה לוחות פסיפס, כשהראשון מתאר את השמיים והיתר מציגים שבעה אלים מיתולוגיים המייצגים את השמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת הידועים. כל אל מלווה במלאך מכונף ובסימני גלגל המזלות.

רצף הלוחות הוא כדלקמן (על פי כיוון השעון):

הפסיפסים מוקפים עיטורי סטוקו מצופי זהב. הרקע הכחול יוצר אשליה אופטית של מסגרת אדריכלית הנפתחת לשמיים מעל הקפלה. הלוחות יוצרים אשליה של חלונות גג, כאשר אלוהים עומד בקצה החלון המרכזי.

הפרשנות המסורתית של הכיפה היא שהקומפוזיציה מראה את בריאת העולם. לפי פרשנות אחרת, שהציע ההיסטוריון ג'ון שירמן, היא מייצגת את הקוסמוס כפי שתואר על ידי אפלטון בצורה ניאופלטונית נוצרית.[2] לרעיון זה הייתה פופולריות רחבה בתקופת הרנסאנס. במקרה זה הכיפה היא תיאור של "ממלכת הנשמה לאחר המוות", עם אלוהים הקולט את הנשמה (של אגוסטינו קיגי) בביתה החדש. נוכחותם של סימני גלגל המזלות מאששת פרשנות זו, מכיוון שהם היו סמלים של מעבר הזמן, והופיעו באמנויות לוויה עתיקות סביב דמויותיהם של הנפטרים.

טמבורין וספנדרליםעריכה

רפאל התכוון לקשט את הטמבורין והספנדרלים בפסיפסים אך אלה מעולם לא בוצעו. בשנת 1530, המוציאים לפועל של ירושת אגוסטינו קיגי הזמינו את סבסטיאנו דל פיומבו לייצר שמונה ציורי קיר בין החלונות של הטמבורין וארבעה טונדי (ציורים במסגרת עגולה) על הספנדרלים. סבסטיאנו עבד בנינוחות על יצירת המזבח, ועל כן עשה רק רישומי הכנה, בהשראת מיכלאנג'לו. בשנת 1548 הזמינה משפחת קיגי מפרנצ'סקו סלביאטי את אותה המשימה.

ארבעת הטונדי הם ייצוגים אלגוריים של ארבע עונות השנה:[6]

  • האביב מיוצג כאישה צעירה המחזיקה זר פרחים ולראשה עטרה פרחונית. טלה קטן ליד כתפה מסמל את מזל טלה, המקושר לנקודת השוויון של מרץ.
  • הקיץ הוא אישה האוחזת גבעולי דגנים וזר חיטה על ראשה.
  • הסתיו הוא צעיר השוכב מתחת לגפן עם כוס בידו.
  • החורף הוא זקן חבוש כובע פרווה שמחמם את ידיו בפלטה.

תיאורם של האביב, הקיץ והסתיו תואם את תיאורו של אובידיוס את עונות השנה במטמורפוזות. ואילו אלגוריית החורף נכתבה בהשראת מוטיב מימי הביניים.

עונות השנה על הספנדרלים
אביב קיץ סתיו חורף

שמונת הפרסקאות בין חלונות הטמבורין (נוצרו בין השנים 1552–1554) מתארים סצנות מתוך ספר בראשית לפי הסדר: הפרדת האור מהחושך, בריאת השמש והירח, בריאת הארץ, בריאת אדם, בריאת חוה, בריאת החיות, החטא הקדמון והגירוש מגן עדן. הציורים מראים את ההשפעה החזקה של הפרסקאות שיצר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית.[6] הסצנות אינן בסדר כרונולוגי. חמשת הפרסקאות הראשונים מקבילים לאלו בקפלה הסיסטינית, אך הפרסקו השישי מוסיף נושא חדש: יצירת הדגים, העופות וחיות הבר. הסצנה השישית של התקרה הסיסטינית מופרדת לשני ציורים בקפלה של קיגי. המחזור של סלביאטי מסתיים בגירוש מגן עדן ושלוש הסצנות מסיפורו של נח, המרכיבות את החלק האחרון ברצף הגדול של מיכלאנג'לו, חסרות.

בסביבות שנת 1602, וינצ'נצו גונזגה, דוכס מנטובה, הזמין את הצייר פייטרו פצ'טי להכין עותקים של פרסקאות "בראשית" והפסיפסים הקוסמולוגיים של הכיפה. הציורים ניתנו במתנה לדוכס מלרה, האיש המשפיע ביותר בחצרו של פליפה השלישי, מלך ספרד והובאו לואיאדוליד בשנת 1603, יחד עם עותקים אחרים של יצירות אמנות איטלקיות מפורסמות, על ידי פטר פאול רובנס, שעבד באותה תקופה עם וינצ'נצו גונזגה. מאוחר יותר קישטו ציורי גלגל המזלות את ההיכל הפלנטרי של פליפה הרביעי, מלך ספרד בארמון "בואן רטירו" שהקים במדריד. שבעה מציורי גלגל המזלות וחמישה פרסקאות "בראשית" מוצגים במוזיאון הפראדו. בשל מיקומם והראות הנמוכה שלהם, ציורי הקיר של סלביאטי זכו תמיד למעט התעלמות, אך העותקים שנשלחו לספרד מוכיחים כי הם זכו באותה תקופה להערכה. עובדה זו מאוששת על ידי המדריך של רומא sacra e moderna משנת 1725.

סצנות מתוך ספר בראשית
הפרדת האור מהחושך בריאת השמש והירח בריאת הארץ בריאת אדם
סצנות מתוך ספר בראשית
בריאת חוה בריאת החיות החטא הקדמון הגירוש מגן עדן

יצירת המזבח: לידת הבתולהעריכה

 
יצירת המזבח של סבסטיאנו דל פיומבו: לידת הבתולה

ג'ון שירמן הציע כי יצירת המזבח נועדה עבור עליית הבתולה,[2] אך התיאוריה נותרה במחלוקת קשה. זמן קצר לאחר מותו של רפאל נבחר סבסטיאנו דל פיומבו להמשיך בעבודות על היצירה, אך הוא השיג פחות מהצפוי וספג ביקורת קשה מג'ורג'ו וזארי: "הוא עשה שם מעט עבודות, אם כי אנו מגלים שהוא השיג מיורשיו של אגוסטינו ויורשיו הרבה יותר ממה שהיה מגיע לו, גם אם היה מסיים את העבודה לגמרי. מה שהוא לא עשה, הן מאחר שנמאס לו מעמל האמנות, והן מאחר שהוא היה עסוק יותר מדי בחיי נוחות והנאות."

ב-1 באוגוסט 1530 חתם פיליפו סרגארדי, שהיה הממונה על ירושת אגוסטינו קיגי, על חוזה חדש עם סבסטיאנו, עבור ציור יצירת המזבח וציורי הקיר בשלוש השנים הבאות. סבסטיאנו החל במשימה אך לא השלים אותה, הציור הושלם בסופו של דבר בידי פרנצ'סקו סלביאטי בשנת 1554. החלק העליון עם דמות האל האב והמלאכים הוא בעיקר עבודתו של סלביאטי.

האיקונוגרפיה של הציור יוצאת דופן. על פי קוסטנזה ברביירי נוכחותו של אלוהים בחלק העליון משלבת את הנושא המסורתי של לידת ישו עם אמונת העיבור ללא חטא, שעדיין לא הייתה מקובלת בדרך כלל, אך היא קודמה מאוד על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי ועל ידי אגוסטינו קיגי, שביקש בצוואתו לקיים מיסה חגיגית בקפלה ביום הולדת הבתולה. הנזירים האוגוסטינים של בזיליקת סנטה מריה דל פופולו היו שותפים אף הם לעמדה התאולוגית של עיבור ללא חטא. המלאכים המקיפים את האל האב הם angeli" apteri", מלאכים ללא כנפיים, גברים צעירים המתוארים על פי סגנונו של מיכלאנג'לו. הם מדפדפים בקודקסים של ספרות חוכמה.

בחלק התחתון של הציור, שבע משרתות מכינות את התינוקת שזה עתה נולדה (מרים, אם ישו) לאמבטיה הראשונה שלה. האישה האוחזת בתינוקת דומה למדונה, כנראה במכוון. אנה הקדושה, שזה עתה ילדה את בתה, נחה על המיטה במרכז החדר הקודר שנפתח לעבר חצר. במלבן המואר מאוד של פתח הכניסה, מקבל בעלה יהויקים הקדוש את פניו של גבר. בקצה הרחוק של החצר המונומנטלית נראה פסל קלאסי, המציג כנראה את הסיבילה טיבורטינה (אנ'), שניבאה את לידתו של ישו לאוגוסטוס. מסגרת הארד המוזהבת המעטרת של הציור נעשתה על ידי פרנקוצ'יו פרנקוצ'י בשנת 1655.

ישו והאישה השומרוניתעריכה

 
לורנצטו. ישו והאישה השומרונית

תבליט הארד בחזית המזבח הוא "ישו והאישה השומרונית" מאת לורנצטו. התבליט נעשה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-16 ונקנה על ידי לורנצו קיגי מיורשי האמן בשנת 1552. לדעתו של אנטוניו פינלי הוא תוכנן במקור עבור קברה של פרנצ'סקה, אשתו של אגוסטינו קיגי. אם זה נכון, זה מסביר את הבחירה הנושאית יוצאת הדופן שמתאימה היטב לקבר של אישה, אך לא מתאימה לקבר של גבר. התבליט הונח על הפירמידה היחידה שהייתה קיימת באותה תקופה: קברו של אגוסטינו קיגי, ומאוחר יותר הועבר לחזית המזבח בידי ברניני, שהציב אותו במסגרת אבן זהובה-צהובה זוהרת.

התבליט מתאר את פגישתם של ישו והאישה השומרונית (אנ') בבאר יעקב. החלק הרלוונטי מתואר בהבשורה על-פי יוחנן ודבריו של ישו מבהירים מדוע הדימויים הולמים קבר:

וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כָּל־הַשֹּׁתֶה מִן־הַמַּיִם הָאֵלֶּה יָשׁוּב וְיִצְמָא׃ וַאֲשֶׁר יִשְׁתֶּה מִן־הַמַּיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לוֹ לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם כִּי הַמַּיִם אֲשֶׁר אֶתֶּן־לוֹ יִהְיוּ בְקִרְבּוֹ לִמְקוֹר מַיִם נֹבְעִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם׃

הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק ד', פסוקים 13–14, בתרגום דעליטש

לורנצטו בחר לייצג את החלק השני של הפרק. ישו יושב ליד הבאר מתחת לעץ, תלמידיו מציעים לו אוכל שקנו בעיר הסמוכה. משמאל, האישה השומרונית מנחה את תושבי המקום לעבר הבאר לראות את ישו.

פסלי הנביאיםעריכה

  ערכים מורחבים – דניאל והאריה (ברניני), חבקוק והמלאך (ברניני), יונה (לורנצטו), אליהו (לורנצטו)

פסלי ארבעת הנביאים הניצבים בגומחות זהות בארבע פינות הקפלה שייכים לשתי קבוצות מובחנות:

שני הראשונים, יונה ואליהו, נוצרו על ידי לורנצו על פי עיצוביו של רפאל: יונה הנביא שסיפורו הוא, על פי הנצרות, פרה-פיגורציה לתחיית ישו, פוסל על ידי לורנצטו בשנת 1520. פסלו של אליהו, שחי בחסדי אלוהים במדבר, נוצר על ידי לורנצטו אך הושלם על ידי רפאלו דה מונטלופו בסביבות 1523–1524. הם נותרו בבית המלאכה של לורנצטו עד אשר לורנצו קיגי קנה אותם מיורשיו בשנת 1552.

שני האחרונים, דניאל והאריה וחבקוק והמלאך, נוספו על ידי ברניני. הם מבוססים על סיפור בל והתנין, אחד משלושת התוספות לספר דניאל, המתאר את הצלתו של דניאל מרעב בעזרת הופעתו המופלאה של חבקוק בגוב האריות אליו הוא הושלך.

יש תיאוריות שונות לגבי סידור הדמויות בגומחות בתוכניות המקוריות. ג'ון שירמן הניח כי פסלו של יונה תוכנן עבור הגומחה מימין למזבח מכיוון שמקום זה הציע את הזווית הטובה ביותר לצפייה בקומפוזיציה. הוא חשב שפסל אליהו מיועד ככל הנראה לאחת משתי הגומחות ליד הכניסה.[2] לאחר 1552, שני הפסלים הונחו כנראה משני צידי הכניסה. הסידור הנוכחי נוצר על ידי ברניני, שהציב את פסליהם של חבקוק ודניאל באלכסון זה מול זה לאורך חלל הקפלה תוך יצירת קומפוזיציה גדולה יותר שהחייתה את הקפלה כולה.

פירמידותעריכה

 
ברניני. מדליון של סיגיסמונדו קיגי

שתי פירמידות תואמות מוצבות על קבריהם של אגוסטינו קיגי ואחיו סיגיסמונדו, בשני צידי הקפלה. ​​כל אחד מהם מתואר במדליון. הפירמידות תוכננו ככל הנראה על ידי רפאל אך ביצוען הושאר ללורנצטו שכמעט סיים פירמידה אחת בשנת 1522. באשר לפירמידה השנייה, העדויות אינן חד משמעיות, היא עדיין תועדה כבלתי בנויה ברובה בשנת 1552 כאשר בני משפחת קיגי שילמו את חובם הוותיק כלפי משפחתו של לורנצטו. בנייתה הושלמה רק על ידי פאביו קיגי במאה ה-17, עבור סיגיסמונדו.

בשנת 1996 גילה אנטוניו פינלי במכון המחקר Getty את החוזה המקורי משנת 1552, שהיה ידוע עד אז רק באמצעות תמלול לא מדויק מן המאה ה-19. הוא פירש את הטקסט כהוכחה לכך שפירמידת אגוסטינו תוכננה במקור עבור אשתו פרנצ'סקה, יחד עם תבליט הארד "ישו והאישה השומרונית". תיאוריה זו נתונה במחלוקת, אך הטקסט המתוקן אכן מדבר על ציור נשי שלא בוצע על ידי לורנצטו, רמז לכך שהפירמידה השנייה יועדה עבור אישה, ככל הנראה פרנצ'סקה.

קברים פירמידליים היו המצאה חדשה באותה תקופה, אך פירמידות היו הסמלים המסורתיים של נצח ואלמוות. הקברים של אגוסטינו וסיגיסמונדו קיבלו השראה ממקורות עתיקים כגון קברי הפרעונים ושתי אנדרטאות ההלוויה הרומיות המפורסמות, הפירמידות קסטיוס ורומולוס. כמו כן, בשל צורתם הדקה והמאורכת הם מזכירים גם את האובליסקים המצריים הקדומים בכיכרות העיר.

ברניני פישט את הקברים במהלך שחזור הקפלה: התבליטים על הבסיס הוחלפו בלוחות שיש ירוקים. מדליונים חדשים משיש לבן נחקקו בידי אחד מעוזריו. כתובות הלוויה הורכבו מאותיות ארד נפרדות, במקום לוחות הנחושת שתוכננו במקור.[2]

הקברים כוסו בלוחות שיש מסוג פורטאסנטה, שצבעם האדום והאפור מתייחס לבעירה ולעשן בהלוויות קיסריות רומיות עתיקות. הלוויות אלה נערכו בדרך כלל בשדה מרס שבו שכנה הבזיליקה, ועיט ששוחרר מהמדורה סימן את עליית הנשמה לשמיים. אין זה מקרי כי לוחות האפריז שמשמאל ומימין למזבח מעוטרים בעיטים ממריאים. באופן כללי, זו דוגמה נוספת לדרך בה שולבו סמלים קלאסיים רומיים עם דימויי תחיית המתים הנוצרית.[6]

לונטותעריכה

 
אבותיה הכהניים של הבתולה. ציור של רפאלו ואני על לונטה
 
אבותיה המלכותיים של הבתולה

על הלונטות צוירו ציורי שמן על לוחות עץ בידי הצייר רפאלו ואני. הציורים הוזמנו על ידי פאביו קיגי בשנת 1653. נושאם של ציורים אלה, הזוכים לעיתים קרובות להתעלמות, היה מעט חידתי והוליד פרשנויות שונות. במדריכים הם תוארו לעיתים קרובות כ"דוד ושאול', "אלי ושמואל" או בטעות כ"נביאים". הרמז למשמעותם האמיתית ניתן על ידי תיאור מן הזמן ההוא שלא פורסם: Saggio della Roma Descritta של בנדטו מליני, שנכתב בסביבות שנת 1656. מליני מציין כי הציור מעל קבר סיגיסמונדו מתאר את אבותיה המלכותיים של הבתולה. ואילו האחר, בלוח מעל קברו של אגוסטינו, את אבותיה הכהניים (תוך התייחסות לפרשנות נפוצה לשני אילנות יוחסין שונים של ישו, המופיעים בשתיים מבשורות הברית החדשה).

האבות המלכותיים הם דוד המלך, עם הנבל וראשו של גוליית, ומלך צעיר יותר, ללא ספק שלמה בונה המקדש, כורע ברך ומביט אל השמים. ילד שאוחז בחרב מניח את כף רגלו על הראש הכרות בצד ימין. בצד השני ילד, אולי רחבעם, כורע ברך עם עטרה על ​​ראשו. האבות הכהניים מיוצגים באמצעות כהן גדול יהודי בלבוש מסורתי ועוזריו המציעים יונים וקטורת לאלוהים.

ציורי הלונטות משלימים באופן נושאי את יצירת המזבח של סבסטיאנו דל פיומבו ויוצרים קשר בין לידת הבתולה לסיפורי התנ"ך המתוארים על הטמבורין. במהלך שיקום שנעשה במאה העשרים נחשף הקיר מתחת לפנלים, אך לא התגלה שום קישוט קודם. לוחות העץ החצי עגולים משובצים במסגרת ארד מוזהבת, בדומה ליצירת המזבח.

הרצפהעריכה

 
ברניני. הרצפה הגאומטרית

הרצפה הנוכחית תוכננה על ידי ברניני שסגר פתח קיים לפני המזבח והרים אותו בשתי מדרגות המדגישות את חשיבותו הסמלית (המדרגה השלישית היא תוספת מאוחרת). המדרגות עשויות מגוש מונוליתי של שיש. ריצוף השיש של הרצפה הוא בעל דפוס גאומטרי התואם את עיטורי הכיפה. במרכזו מופיע ריצוף אופוס סקטילה משובץ המוקף מסגרת של ורדים מסוגננים ועלי אלון. בפנים, דמותו של שלד מכונף מרימה את שלט האצולה של משפחת קיגי, המסמל את ניצחון השושלת על המוות. מתחת לדמות כתוב בלטינית על מגילה: Mors aD CaeLos (שפירושו "לגן עדן באמצעות המוות"). האותיות הראשיות מצטרפות לתאריך תחילת הבנייה מחדש בספרות רומיות: MDCL = 1650.

חפציםעריכה

 
מנורת “נר תמיד” מארד

כמעט ולא נותרו חפצים בקפלה, פרט למנורת "נר תמיד" (אנ') אטרקטיבית מארד, בצורת כתר מוזהב תלוי על שרשראות. המנורה מעוטרת בכוכב שמונת הקצוות המחודד, המסמל את משפחת קיגי, ונתמכת בידי שלושה כרובים מעופפים. עיצובה מהווה התייחסות סמלית לכתר הבתולה, פטרונית הקפלה ומשפחת קיגי. המנורה תוכננה על ידי ברניני עצמו, כפי שאישר האפיפיור ביומנו: "אתמול ראינו את מנורת הארד שהכין ברניני עבור הקפלה בפופולו", כתב ב-16 ביולי 1657. מודל של המנורה נוצר בידי פיטר ורפורטטן, עוזרו הפלמי של ברניני, פרנקוצ'יו פרנקוצ'י ביצע את היציקה ופרנצ'סקו פרונה את ההזהבה.

שני פמוטי ארד מונומנטליים בגובה 1.5 מטר עם סמלי משפחת קיגי מוצבים בכניסה. הם הודלקו במהלך חגיגת המיסה הקדושה. האוסף המלכותי הבריטי מכיל תכנון שלהם, שנעשה על ידי חסיד של ברניני בין השנים 1655–1665, אם כי ייתכן ומדובר בתכנון של פמוטי בזיליקת פטרוס הקדוש.

במקור סיפק פאביו קיגי חפצים נוספים של הכנסייה לקפלה המשפחתית המשוחזרת. ששה פמוטי ארד מוזהבים הונחו על שולחן המזבח, צורתם ומספרם מרמזים לששת ההרים בסמל משפחת קיגי. נוספו להם כרטיסי מזבח (אנ') מעץ, וקופסת קרוסיפיקס מהודרת מארד. היצירות הליטורגיות הללו תועדו ברשימת מלאי משנות ה-20 של המאה ה-18.

חומריםעריכה

 
אפריזים וכותרות משיש לבן

השימוש באבנים נדירות ויקרות בכל רחבי הקפלה הוא מאפיין חשוב המתייחס לחלקו הפנימי של הפנתיאון, שהיה מקור ההשראה העיקרי עבור רפאל, אשר היה מודע מאוד לכך שאמני העת העתיקה השתמשו בחומרים יקרים יותר מאשר אדריכלי הרנסאנס, והתכוון לצעוד בעקבותיהם. במכתב לאפיפיור לאו העשירי (בשנת 1519 בערך) כתב: "...אף על פי שבימינו ארכיטקטורה עשויה להיות חכמה מאוד ועוקבת מקרוב אחר סגנונם של הקדמונים, [...] אף על פי כן, הקישוטים לא נעשים באמצעות חומרי גלם שעלותם דומה לעלות החומרים ששימשו את הקדמונים, אשר, כך נראה, מימשו את חזונם תוך הוצאת סכומי כסף אינסופיים, ורצונם לבדו גבר על כל קושי".[5]

כצייר, רפאל נמשך באופן טבעי לצבעים העזים של האבנים השונות ששימשו ברומא מאז ימי קדם, והפטרון שלו, אגוסטינו קיגי, היה אחד האנשים הבודדים העשירים במידה מספקת למימון פרויקט שמטרתו שחזור הכרומטיות, האבודה במידה רבה, של האדריכלות העתיקה.[4] בזמנו של רפאל השימוש בצבעים בדפנות קפלת קיגי היה חידוש מוחלט, והוא נותר יוצא דופן עד שקפלת גרגוריאנה בבזיליקת פטרוס הקדוש עוטרה בשנים 1578–1580. לעומת זאת, בתקופת הבארוק השימוש בשיש צבעוני הפך מאוד שכיח.

בתרבות הפופולריתעריכה

חלק מספרו של דן בראון מלאכים ושדים מתרחש בקפלת קיגי, בה הפסל חבקוק והמלאך של ברניני הוא אחד ה"סימנים" המובילים לשקרן האילומינטי הסודי.

גלריהעריכה


קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קפלת קיגי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "View of the Chigi Chapel". Web Gallery of Art.  (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Shearman, John (1961). "The Chigi Chapel in S. Maria del Popolo". JSTOR.  (באנגלית)
  3. ^ Magnusson, Cecilia (1987). "Lornezetto's Statue of Jonah and the Chigi Chapel in S. Maria del Popolo". Konsthistorisk Tidskrift.  (באנגלית)
  4. ^ 1 2 3 4 Bosman, Lex. "Spolia and Coloured Marble in Sepulchral Monuments in Rone, Florence and Bosco Marengo". Mitteilungen des Kunsthistorischen Institutes in Florenz,.  (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 Magnusson, Cecilia (1987). "The antique sources of the Chigi Chapel". Konsthistorisk Tidskrift.  (באנגלית)
  6. ^ 1 2 3 Rowland, Ingrid (1986). "Render Unto Caesar the Things Which are Caesar's: Humanism and the Arts in the Patronage of Agostino Chigi". JSTOR.  (באנגלית)