אהל (תיאטרון)

אהל
נתונים כלליים
סוג	תיאטרון
מייסדים	משה הלוי
תקופת הפעילות	1925–1969 (כ־44 שנים)

אֹהל היה תיאטרון עברי בתקופת היישוב, שפעל בין השנים 1925–1969 בתל אביב-יפו.

תולדותיו

תיאטרון "אהל" נוסד בשנת 1925 בידי משה הלוי, כתיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית. שמו בהיווסדו היה "הסטודיה הדרמטית שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל - אוהל". תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית".^[1] במרוצת הזמן כשהתיאטרון התבסס הפך שמו ל"האהל - תיאטרון פועלי ארץ ישראל". יעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה במאי הבית של התיאטרון ומנהלו. הוא בחר שלא לצרף אליו שחקנים מתיאטראות קיימים ובמקום זאת גייס תחילה קבוצה של 22 צעירים חסרי ניסיון, שרובם היו פועלים בשעות היום, והדריך אותם להופעה על הבמה. הלוי היה חניך האסכולה התיאטרלית הרוסית של שיטת סטניסלבסקי, אשר שמה את הדגש על הבעת רגשות עזים, והוא חינך ברוח זו את אנשי הלהקה. עם חברי הקבוצה נמנו אברהם חלפי, יהודה שחורי, מאיר מרגלית, לוסיה שלונסקי (אשתו של אברהם שלונסקי) ושמואל מיקוניס. החזרות, שלוו גם בשיחות לעומק הלילה, נערכו בצריף על חוף ימה של תל אביב (רח' הירקון 119, במקום בו ניצב כיום מלון "שרתון").

לאחר תקופת הכשרה נערכה ב-22 במאי 1926 הופעת הבכורה של "אהל" באולם גימנסיה הרצליה. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של י"ל פרץ. לאחר הופעת הבכורה הופיע "אהל" במחזות שלמים, כשהדגש היה על מחזות היסטוריים ותנ"כיים, בהם "ירמיהו" של שטפן צווייג ו"יעקב ורחל" מאת קרשנניקוב (שהועלה ב-1928 בתרגום אברהם שלונסקי) המציגים מחזות מקראיים כמחזות מוסר סוציאליסטיים.^[2]

התיאטרון התנהל בשנותיו הראשונות כקולקטיב, כעין קיבוץ עירוני שבו החליף העיסוק בתיאטרון את ענפי המשק החקלאיים. בקרב השחקנים התקיים ויכוח האם להישאר פועלים ושחקנים לאחר שעות העבודה או להפוך ל"שחקנים פרופסיונאליים". שלונסקי הוביל את הטיעון לפיו "פועל אמנותי" הוא לא פחות חשוב למפעל הציוני מפועל-כפיים, מתנגדיו טענו שאם יהפכו לשחקנים מקצועיים, יאבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם ארץ ישראל העובדת. לבסוף ניצח הקו שבו תמך שלונסקי, שאף הקנה לקולקטיב של התיאטרון חופש אמנותי מלא, אך המחיר על כך היה התרחקות של ועדת התרבות של ההסתדרות מן התיאטרון שהתבטאה בתקצוב דל שגרם לקשיים כלכליים מראשית שנות השלושים ואילך.^[3]

בשנת 1933 הצטרף לתיאטרון הבמאי פרידריך לובה שעלה מגרמניה והפך לבמאי קבוע של "אהל", לצדו של הלוי.

בשנת 1934 יצא "אהל" למסע הופעות באירופה, כולל בפולין של לפני השואה. בשנת 1938 הופיע התיאטרון במספר הצגות במצרים.

בשנת 1939 נחנך משכן קבע לתיאטרון ברחוב בילינסון 6 בעיר תל אביב, סמוך לכיכר צינה דיזנגוף.

הלהיט הגדול של תיאטרון "אהל" היה הצגת "החייל האמיץ שוויק" מאת ירוסלב האשק בכיכובו של מאיר מרגלית, שהוצגה לראשונה ב-22 בדצמבר 1935^[4], ומאז הוצגה מאות פעמים לאורך תקופה של עשרות שנים^[5]. בסך הכל עלה "החייל האמיץ שוויק" באהל, בכיכובו של מאיר מרגלית, 850 פעמים^[6]. ב-1956 הועלה על בימת התיאטרון בהצלחה ניכרת המחזמר המקורי "חמש חמש" על פי מחזה מאת אהרן מגד בימוי גדעון שמר עם לחנים מאת יוחנן זראי. כאן פרצה לתודעת הקהל נעמי שמר, שכתבה את המילים לפזמונים. הצלחה גדולה אחרת של "אהל" הייתה הצגת המחזה "הכתובה" מאת אפרים קישון ובכיכובו של מרגלית, שהוצגה לראשונה בשנת 1961.

כוכבי "אהל" היו: מאיר מרגלית, לאה דגנית (אשתו של משה הלוי), שפרירה זכאי, יעקב איינשטיין, שמחה צחובל ויהודה גבאי.

בתקופת היישוב היה "אהל" אחד מן התיאטרונים המובילים. בשנות החמישים הוא איבד את מעמדו, כשהבימה, על חבר שחקניה הוותיקים וחבורת הצעירים שנוספה לה (כמו שלמה בר-שביט ושמואל סגל) וכן התיאטרון הקאמרי החדשני, משכו יותר את לב הקהל הישראלי. באמצע 1958 הגיעה ההסתדרות להסכם מיזוג של תיאטרון האהל עם תיאטרון הבימה.^[7] השחקנים השכירים של התיאטרון, בהובלת נחמה דוידית ויוסף לוי, יצאו נגד המיזוג^[8] שנדחה ברוב קולות על ידי שחקני הבימה^[9] ולא יצא אל הפועל. בתחילת 1960 הודיעה הנהלת התיאטרון לשחקנים השכירים כי לא ישלם להם משכורת קבועה אלא לפי הצגות. בעקבות זאת עזבו את התיאטרון חלק משחקניו השכירים הוותיקים. לאחר מספר חודשים הוחלט לשוב למתכונת הקודמת אך חלק מהשחקנים לא הסכימו לחזור.^[10]^[11]^[12]

האהל הלך ודעך ונסגר סופית בשנת 1969, לאחר שההסתדרות הכללית הפסיקה להזרים אליו כספים. במקומו הקימה ההסתדרות ב-1980 את תיאטרון בית לסין בתור התיאטרון של ההסתדרות.

בשנים 1951–1960 פעל בחסות "אהל" תיאטרון "במתנו" לילדים ולנוער, מייסודו ובניהולו של אליעזר אנסקי. בחלק מהפרסומים הוא הופיע כ"במתנו - מחלקה לתלמידים ולנוער ליד האהל".

תערוכת אמנים מודרניים בצריף האוהל

ב-14 בינואר 1926 נפתחה בצריף האוהל לחוף ימה של תל אביב תערוכת אמנים מודרניים. המשורר אברהם שלונסקי נאם בפתיחת התערוכה: "אני מציע תחליף לאלוהים: התערוכה שנערכה מתוך 'האוהל'. צריך שימצא בית כנסת חדש, היינו שבמקום אלוהים נעמוד אנחנו. שהפייטן ימצא בחוגו של הצייר, והצייר בחוגו של המוזיקאי. ו'האוהל' יכול לשמש לנו תחליף של אלוהים לבית-הכנסת של אמנות". תערוכה זו (בה הציגו בין היתר האומן יצחק פרקנל יצירות מופשטות וקומפזציות של צורות גאומטריות לצד עבודות "לפי טבע", ושתי התערוכות הנוספות שהוצגו ב"אוהל" עד שנת 1928, נתפשו בעיני חוקרי תולדות האמנות הישראלית כאירוע המכונן את ההגמוניה של תל אביב בחיי התרבות, ואת הקישור שלה אל האמנות המודרנית הבינלאומית.^[13]

בניין התיאטרון

מבנה הקבע של התיאטרון נבנה בשנים 1937–1939 ברח' בילינסון 6, בעורפה של כיכר צינה, בשכנות למרכז קופת חולים וקולנוע חן ומול קולנוע תל אביב, מבני ציבור חשובים נוספים של אותן שנים. המבנה, שנקרא בית ארלוזורוב (ע"ש חיים ארלוזורוב), תוכנן על ידי האדריכל בוגר בית הספר באוהאוס אריה שרון, שאף נישא לשחקנית התיאטרון חיה סנקובסקי. המבנה נבנה בסגנון הבינלאומי והוא משמש דוגמה מופתית לתכנון מבנה תיאטרון בסגנון זה. המבנה שהוגדר על ידי העירייה כבניין לשימור מחמיר עמד נטוש מזה שנים רבות והתקיימו מאמצים ליזום את שיפוצו ושימורו. בין השאר נבחנו אפשרויות להסב את ייעוד המבנה לבניין מגורים או בית מלון תוך שימור מעטפתו החיצונית באופן מלא.

ביולי 2022, נפתח בבניין בית מלון בשם Backstage, מרשת מלונות אטלס.^[14]

גלריה

"דייגים" (1927)
כרזה להצגה "ירמיהו" (1936)
יהודה גבאי וג'ניה ברגר לפני אולם מוגרבי (1936)
מאיר מרגלית בתור "החייל האמיץ שווייק" (שנות ה-30 של המאה ה-20)
שחקני אהל במצרים (1938)
שלמה המלך ושלמי הסנדלר (1943)
"מעשה בחייט" (1947)
מבנה התיאטרון הנטוש לפני עבודות השימור, 2011

לקריאה נוספת

חיים שהם, ההסתדרות והאהל, להתהוותו של תיאטרון פועלים, הוצאת מכון גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב וההסתדרות הכללית, נובמבר 1989
יהודה גבאי, תיאטרון "אהל": סיפור המעשה, מפעלי תרבות וחינוך, 1983
משה הלוי, דרכי עלי במות, הוצאת מסדה, 1955
ניצה סמוק, בתים מן החול, הוצאת משרד הביטחון - "בית ארלוזורוב, תיאטרון האהל", עמוד 316

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אהל בוויקישיתוף

בן עמי פיינגולד, 'אהל' - עלייתו ונפילתו של תיאטרון פועלים, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמודים 349-372
סיפורו של תיאטרון אהל
אוהל - תיאטרון פועלי ארץ ישראל, דף שער בספרייה הלאומית
תיאטרון אהל אתר התיאטרון הישראלי
אלה לוי-וינריב, ‏קולנוע תל-אביב ותיאטרון "האוהל" מציגים: סרט מלחמה, באתר גלובס, 2 ביוני 2023

הערות שוליים

^ חיים שהם, ההסתדרות והאהל, להתהוותו של תיאטרון פועלים, הוצאת מכון גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב וההסתדרות הכללית, נובמבר 1989 עמוד 40
^ חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, 2011 עמודים 291
^ הלפרין, עמודים 293-294
^ הרמן ס, "החייל האמיץ שווייק" - הצגת בכורה באוהל, הארץ, 25 בדצמבר 1935
^ מרגלית־שווייק בפעם ה־700, למרחב, 21 ביולי 1960
^ מרגלית שוב בדמות שווייק, דבר, 29 ביולי 1971
^ מ. שמריהו, מו"מ למיזוג הבימה ואהל, מעריב, 10 ביוני 1958
^ שלמה נקדימון, שכירי האוהל: זורקים אותנו לכלבים; המיזוג: נישול, חרות, 11 ביוני 1958
^ "הבימה" דחתה את ההצעה לקלוט שחקנים מ"אהל", דבר, 13 ביוני 1958
^ כוכבים, מעריב, 4 במרץ 1960
^ קשה להרכיב צוות, מעריב, 29 ביוני 1960
^ יוסף לפיד, התיאטראות שלנו בראשית העונה החדשה, מעריב, 21 בספטמבר 1960
^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010, עמוד 78
^ דנה גוטרזון, ‏להרגיש בהצגה: ביקרנו במלון בקסטייג' במרכז תל אביב, באתר ‏מאקו‏, 27 ביולי 2022

[1] חיים שהם, ההסתדרות והאהל, להתהוותו של תיאטרון פועלים, הוצאת מכון גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב וההסתדרות הכללית, נובמבר 1989 עמוד 40

[2] חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, 2011 עמודים 291

[3] הלפרין, עמודים 293-294

[4] הרמן ס, "החייל האמיץ שווייק" - הצגת בכורה באוהל, הארץ, 25 בדצמבר 1935

[5] מרגלית־שווייק בפעם ה־700, למרחב, 21 ביולי 1960

[דבר-6] מרגלית שוב בדמות שווייק, דבר, 29 ביולי 1971

[7] מ. שמריהו, מו"מ למיזוג הבימה ואהל, מעריב, 10 ביוני 1958

[8] שלמה נקדימון, שכירי האוהל: זורקים אותנו לכלבים; המיזוג: נישול, חרות, 11 ביוני 1958

[9] "הבימה" דחתה את ההצעה לקלוט שחקנים מ"אהל", דבר, 13 ביוני 1958

[10] כוכבים, מעריב, 4 במרץ 1960

[11] קשה להרכיב צוות, מעריב, 29 ביוני 1960

[12] יוסף לפיד, התיאטראות שלנו בראשית העונה החדשה, מעריב, 21 בספטמבר 1960

[13] ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010, עמוד 78

[14] דנה גוטרזון, ‏להרגיש בהצגה: ביקרנו במלון בקסטייג' במרכז תל אביב, באתר ‏מאקו‏, 27 ביולי 2022

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]