אלטנוילנד

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים כביידיש: אַלטנײַלאַנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל.

אלטנוילנד
Altneuland

עמוד השער של המהדורה הראשונה. למטה מימין מופיע המוטו של הספר: Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen (אם תרצו, אין זו אגדה).
מידע כללי
מאת	בנימין זאב הרצל
שפת המקור	גרמנית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	ארץ ישראל
הוצאה
תאריך הוצאה	1902
מספר עמודים	343

כריכת הספר בהוצאת בבל; 2002, 2007

עמוד השער של הספר הוא המקור בו מופיעה סיסמאתו המפורסמת של הרצל: ”אם תרצו – אין זו אגדה” (במקור הגרמני: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen")

היסטוריה

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד". הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב". הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.

ב 1961 יצא לאור תרגום של שמואל שניצר לספרו של הרצל..הספר הוצא לאור בחסותה של הוועדה המשותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לציון 100 שנה להולדת הרצל. המהדורה כוללת אילוסטרציות רבות בעיקר מהארכיון הציוני ומארכיונים נוספים שבהם צילומים ואיורים השייכים לתקופה נכתב הספר ובעיקר צילומים של כתב היד של הרצל לאלטנוילנד, לתכתובות של הרצל לאישים ברחבי העולם וקטעים מתוך יומנו האישי של הרצל.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.^{[דרוש מקור]}

במלאת 120 שנה לפרסומו של הספר, הושאל כתב היד המקורי שלו מהארכיון הציוני, בו נשמר בכספת, אל מרכז הרצל באופן זמני כדי להציגו לקהל הרחב בתערוכה מיוחדת.

אוטופיות ציוניות

במאה ה-19 רווחה אופנת כתיבת אוטופיות בנושאים שונים. גם אנשים שהחזיקו בהשקפות ציוניות כתבו בז'אנר זה. לספרו של הרצל קדמו מספר חיבורים ציוניים-אוטופיים, בהם "חזות העתיד" (Ein Zukunftsbild,‏ 1885) למנחם אדמונד איזלר, ו"מסע לארץ-ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי" (1893) לאלחנן ליב לוינסקי, וכן חיבורים דוגמת Looking Ahead (אנגלית: "מבט קדימה", 1899) לרב חיים הנרי פרירה מנדס (Mendes), אשר חזו עלייה המונית לארץ ישראל ותיארו כיצד יראה היישוב היהודי בארץ ישראל בעתיד; אולם הם זכו לתפוצה ולתהודה מעטים ביחס לחיבורו של הרצל. הספר הושפע גם מאוטופיות כלליות שרווחו באותה תקופה.

בעמוד הפתיחה של הספר מופיעה הסיסמה: ”אם תרצו – אין זו אגדה” (במקור הגרמני: "Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen"). ואילו ב"אחרית דבר", כותב הרצל:

”חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא...
ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות”.

תוכן הספר

עלילה

עלילת הספר מתארת אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג (Löwenberg), הסובל מאבטלה ומכך שאהובתו, ארנסתינה לאפלר, מחליטה לנתק איתו את הקשרים, אחרי שהתארסה עם "סגן ראש בית המסחר שמואל ויינברגר ובניו", בגלל היותו בעל הון. הוא מחליט להתאבד, אבל נתקל במודעה מסקרנת המפגישה אותו עם אריסטוקרט פרוסי וצורר אדם זועף אשר חזר מאמריקה וקורא לעצמו קינגסקורט (Kingscourt), המציע לו להצטרף למסע התבודדות באי באוקיינוס השקט. עוד לפני כן, פוגש פרידריך במשפחת רוכל עני בשם חיים ליטוואק, ותורם להם מספר פעמים כסף עבור מזון, שכר דירה והסדרת חובות.

בדרכם הארוכה של פרידריך וקינגסקורט לאי באוקיינוס השקט, עוגנים השניים בנמל יפו, תרים את יפו וירושלים ומוצאים אותן במצב מדכא (כפי שראה אותה הרצל עצמו במסעו לארץ ישראל בשנת 1898) ופוגשים רופא עיניים בשם ד"ר אייכנשטם (Eichenstamm), אשר ממליץ להם לבקר את המושבות העבריות החדשות: ראשון לציון, רחובות ודומיהם.

לאחר 20 שנה של בידוד באי (בשנת 1923) חוזרים שני הנוסעים לארץ ישראל ועוגנים בחיפה, שם הם פוגשים בבנו של הרוכל, דוד ליטבק (David Littwak), אשר חשב את פרידריך למת (פרידריך ביקש לפני נסיעתו שאם לא יחזור תוך שבוע יודיעו שנספה בטיפוס הרים). הוא לוקח אותם לביתו, הקרוי "פרידריכסהיים", ומראה להם את משפחתו: אשתו שרה, אחותו מרים (אותה ראה פרידריך עוד בווינה, בעודה תינוקת) ובנו פרידריך. לאחר מכן הם נוסעים למחזמר בשם "שבתי צבי" בחברת ד"ר רשיד ביי (Reschid Bey), ערבי ארצישראלי, ושם הם פוגשים את ד"ר אייכנשטם, אשר נעשה נשיא החברה החדשה.

החבורה נוסעת לטבריה, לחגוג את חג הפסח במחיצת הוריו של דוד, אשר שכרו שם בית עקב מחלתה של אמו של דוד. בדרך הם לוקחים אתם את רשיד ביי ואת האדריכל שטיינק (Steineck), זקן זועף כקינגסקורט. הם מגיעים בדרכם אל אחוזה בשם "כפר חדש" (Neudorf), שם מתברר כי דוד עומד בראשות מפלגה לקראת הבחירות הבאות לקונגרס, וכי הם באו אל האחוזה על מנת להשתתף בכנס בחירות, בו נואמים שטיינק, אשר יוצא נגד ראש המפלגה היריבה הרב ד"ר גאייר (Geyer) בעל ההשקפות הגזעניות, מנדל, נציג מפלגתו של ד"ר גאייר הקורא לגרש את אלה שלא תרמו לבניין הארץ, ודוד ליטבק, אשר סותר את דברי מנדל ומפלגתו ומצליח לגרוף את קולות אנשי כפר חדש.

בטבריה הם פוגשים את הוריו של דוד ואת שאר האורחים: גברת גוטלנד מאמריקה, כומר אנגליקני מירושלים בשם הופקינס, אחיו של האדריכל פרופסור שטיינק, והאב איגנץ מהמסדר הפרנציסקני. בטיול בשדרה בטבריה פוגש פרידריך את מכריו אשר הכיר בטקס האירוסים של ארנסתינה: מר שיפמן, ד"ר וולטר ואשתו, הזוג שלזינגר, ארנסתינה ויינברגר ובעלה, והבדחנים גרין (המומחה במשחקי לשון) ובלוי (המומחה בעקיצות ובדיחות אישיות). בדברו על אפריקה ובעיותיה, שטיינק מסביר לקינגסקורט שניתן לפתור את הטרגדיה של השחורים באמריקה, שהרי גם צאצאיהם של העבדים "גדלו במרחקים, שנואים ובזויים", וזאת "בגלל צבע עורם השחור", ו"רק יהודי יכול לאמוד במלואם את כל מעמקי כאבם". אחרי שכבר ראה את שיבת היהודים לארצם, היה רוצה לסייע גם בהכנת "שיבת הכושים" לאפריקה, שהרי "כל בני האדם זקוקים וזכאים לבית. אז יהיו טובים ונדיבים יותר זה כלפי זה".

ליל הסדר נערך בבית ששכרו הוריו של דוד בטבריה. במהלך הסעודה מוזכר אדם בשם יוסף (ג'ו) לוי (Tschoh Levy), אשר, כך מתברר, הקים וניהל את התנועה הציונית מתחילתה. אחרי ברכת המזון וסיום הסדר הם מדלקים את הפונוגרף ומשמיעים את סיפורו של ג'ו לוי על תחילת התנועה, כפי שהוקלטה על ידי דוד. לפי הסיפור המושמע, הצליחה התנועה הציונית, בתמיכת מעצמות אירופה, לקבל זכות חכירה מטעם הסולטן העות'מאני על הארץ. בהסכם נקבע שהסולטן יישאר אדון הארץ באופן פורמלי אך ליהודים תינתן הזכות למשול באזור בעצמאות כמעט מוחלטת ולהקים מוסדות וולונטריים מטעם עצמם בהם יורשו להשתתף גם בני האוכלוסייה המקומית. זמן קצר לאחר קבלת ההיתר היגרו היהודים, לאחר הכנות קפדניות, באופן מהיר ויעיל אל הארץ והקימו תוך זמן קצר יישוב גדול ומשגשג. על התכנית פיקחה הנהלה ציונית שישבה בלונדון. אחד מחברי ההנהלה לפי הסיפור הוא יהודי ספרדי ממשפחה מיוחסת של צאצאי מגורשי ספרד בשם אלאדינו (Alladino), שניצל את קשריו עם הטורקים והערבים המקומיים על מנת לקנות קרקעות בהיקף רחב שהספיקו לבסוף לקליטה של המוני המתיישבים.

אחרי חג הפסח נסע דוד לעבר הירדן, יחד עם פרידריך, מרים ופרופ' שטיינק בעוד קינגסקורט נשאר עם שרה ופרידריך הקטן בטבריה (רשיד ביי והאדריכל חזרו לחיפה). לאחר מכן נפגשו שתי הקבוצות בעמק הירדן, ומשם נסעו הם לים המלח.

מים המלח המשיכה החבורה לירושלים, שם הם שוכרים חדר בבית מלון מול שער יפו והולכים להתפלל ולערוך קבלת שבת בבית המקדש. ביום ראשון נערכו הבחירות לקונגרס, ולכן היה צריך דוד לחזור לחיפה. באותו זמן לקחו מרים ופרופ' שטיינק את פרידריך אל בית הצייר אייזקס, שם מוסבר לו על האמנות והפילוסופיה בחברה החדשה (תוך כדי סיפורו של אייזקס על האקדמיה היהודית, נכנס ד"ר מרכוס, נשיא האקדמיה, בדרך מקרה), וכשהוא חוזר, מתברר כי פרידריך הקטן חולה, וקינגסקורט (אשר מחבב ב"חשאי" את הילד) נשאר לסעוד את מיטתו, על פי מצוות הרופאים הרבים אשר מגיעים לרפאותו. בינתיים דוד חוזר לירושלים (יחד עם רשיד ביי). לאחר שמבריא הילד, הולך קינגסקורט, יחד עם פרידריך, לקיים את הנדר אשר נדר בזמן המחלה: להצטרף לחברה החדשה כשיבריא פרידריך. הם הולכים אל בית הנשיא על מנת להתיעץ איתו בעניין זה, אך כשהם מגיעים מתברר כי הנשיא חולה מאוד, וכשהם חוזרים לבית המלון בערב נודע להם כי ד"ר אייכנשטם נפטר.

לאחר שבוע מתכנסים הצירים לבחירת נשיא חדש, כאשר לא ברור האם ייבחר ד"ר מרכוס או יוסף לוי, מסתובבות שמועות כי האחרון יוותר על המשרה. בתוך כך נודע לדוד כי מצב בריאותה של אימו התדרדר, ולכן הוא מחליט לנסוע עם אחותו לטבריה בעוד אשתו ובנו יגיעו אחריו, יחד עם פרידריך וקינגסקורט. השניים הולכים, יחד עם רשיד ביי, לבית הקונגרס לצפות בבחירת הנשיא החדש (שם פוגש פרידריך בשלישית את החבורה הוינאית מתחילת הספר, אשר כעת מכנה אותם קינגסקורט כ"כלוב הקופים") שם מחליטים ד"ר מרכוס ולוי כי עדיף למנות את דוד ליטוואק לנשיא החברה החדשה, הצעה שמתקבלת ברוב קולות. הם ממהרים לנסוע לטבריה, (אחרי ששרה והילד נוסעים לפניהם) לשם הם מגיעים לפני הגעתה של הטלגרמה אודות בחירתו של דוד לנשיא. כאשר דוד ופרידריך נכנסים לחדר החולה לבשר לה את הבשורה, היא נותנת את ברכתה לנישואי פרידריך עם מרים, ולאחר שבעלה מודיעה לה את החדשה, היא הולכת לעולמה.

תיאור החברה בספר

כריכת ההוצאה המחודשת של אלטנוילנד, ב-5 שפות, בהוצאת הנוער העובד והלומד; צוירה על ידי מנשה קדישמן

השינויים המתוארים בספר כוללים התפתחויות חברתיות, תרבותיות, תעשייתיות, טכנולוגיות, כלכליות, דמוגרפיות, עירוניות, ממשלתיות וכדומה. בין היתר מתוארת בספר "תעלת הימים", המחברת את הים התיכון לירדן, המשמשת הן להפקת חשמל והן לשייט.

'החברה החדשה' בספר מתוארת כרשת של "קואופרטיבים" וכחברת מניות בבעלות חבריה. בין היתר ציין הרצל בספרו את הניסיונות הקואופרטיביים והשיתופיים של חלוצי רוצ'דייל ושל קומונת רלהיין כמקורות ההשראה של מתיישבי ומייסדי 'כפר חדש'.

מבחינה פוליטית, ה"חברה החדשה" איננה ישות מדינית עצמאית אלא עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית. לצד זאת כפיפות זו היא פורמלית בעיקרה, ואותם "קואופרטיבים" המאוגדים תחת ההנהגה הציונית מקבלים מהסולטן, באמצעות חכירת הארץ, אוטונומיה רחבה מאוד (על סף עצמאות מוחלטת), בתמורה לתרומתם הכלכלית לאזור והעברת תשלום מס שנתי של אותם הגופים לקופת הסולטנות. יש לציין שבאותה התקופה רעיונות מסוג זה היו נפוצים בקרב תנועות לאומיות שצמחו מתוך אימפריה.

בפרק ה' של החלק הרביעי של "אלטנוילנד", מופיעה פוטורו (בספרדית: עתיד), היא "ספינת החכמים", ספינת פאר איטלקית, שאליה הוזמנו היוצרים, ההוגים, הממציאים ואנשי התרבות הבולטים בעולם למסע תענוגות מחופיו האירופאיים של הים התיכון, ועד לארץ ישראל, בה שוטטו זמן מה. שנת מסעה של ה"פוטורו" אינה מצוינת במפורש, אולם על-פי המסופר ברומן ניתן לתארכה לסביבות 1920.

בחזונו של הרצל אין התייחסות מפורשת לשפת הדיבור בארץ. הדמויות פונות אל האורחים דוברי הגרמנית בשפתם, ילדי בית הספר וכן השומרים של המושבה רחובות מקבלים את האורחים בשירים בעברית, וחלק מן הדיונים הפוליטיים הסוערים במערכת הבחירות ב"כפר חדש" מתנהלים ביידיש.

החברה החדשה, לפי האוטופיה של הרצל, מאמצת את התרבות האירופית, אך דוחה חלק ממנה, כגון את המתחים המעמדיים והדתיים, באמצעות הקמת חברה חילונית ושוויונית ומדינת רווחה, אם כי זו אינה סוציאליסטית לגמרי, שכן יש בה מקום רב גם ליוזמה פרטית. העיקרון החברתי מוגדר בשם "הדדיות" - דרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם. בחברה החדשה ניתן חינוך חינם מבית הספר היסודי ועד למכללה.

מרכזה הכלכלי של היישוב העתידית איננו ירושלים, כי אם חיפה. ירושלים היא המרכז המדיני והרוחני של החברה, בה משוכנים הפרלמנט ("הקונגרס"), "היכל השלום" וכן גם בית המקדש, שהוקם מחדש (אם כי לא על מקומה של כיפת הסלע, וצורתו אינה שונה בהרבה מבית כנסת רגיל).

העיקרון המנחה של החברה החדשה הוא סובלנות וסיסמתה: "אדם, אחי אתה", ולכן שיבת היהודים לארץ ישראל (עד מעבר לביירות ודמשק) אינה מעוררת התנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל, המשתייכים בהתלהבות לחברה החדשה. קיים שוויון זכויות מלא לתושבים הערבים, וחלק מן העלילה הפוליטית של הרומן מתייחס לניסיון של רב קנאי המבקש לשלול את זכויותיהם של הלא-יהודים - אך נכשל במערכת הבחירות. אחד מסגני היו"ר של "החברה החדשה" הוא מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי - ובזה מבטא הרצל את גישתו הליברלית הבסיסית, גם כהתרסה נגד הגזענות האירופית: אם אירופה דוחה את היהודים, הרי החברה המנהלת את היישוב מקבלת כל אדם ללא הבדל דת וגזע.

תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכול מבחינתנו

— אלטנוילנד בתרגום מרים קראוס, 1997, עמ' 57

בספר מתברר כי במקביל ליציאת היהודים מאירופה ועלייתם לארץ ישראל, גם האנטישמיות בעולם נעלמה.

המהנדס החיפאי רשיד ביי מספר בספר כי תושביה הערבים של היישוב הרוויחו מבואם של היהודים. כך הוא מסביר: "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. האיכרים גרו בבתי חומר עלובים שלא היו ראויים אפילו למגורי בעלי חיים. הילדים שכבו עירומים ומוזנחים ברחובות וגדלו ללא השגחה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצוינים בין אם רצו בכך ובין אם לאו... כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של ההתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב... החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר". כאשר קינגסקורט שואל את רשיד, "אינך רואה את היהודים כמתפרצים לרשות לא להם?", עונה לו רשיד: "האם תחשוב לשודד מישהו שאינו לוקח ממך דבר, אלא נותן לך דבר-מה? היהודים העשירו אותנו. מדוע נכעס עליהם? הם חיים עמנו כאחים. למה לא נאהב אותם?".

רמזים אוטוביוגרפיים

הרומן מלא ברמזים אוטוביוגרפיים. גיבוריו מבוססים על עוזריו הקרובים של הרצל: מר קינגסקורט הוא אציל פרוסי – אידיאל הגיבור של הרצל; לונברג הוא צירוף של הרצל עצמו וחברו שהתאבד, היינריך קאנא; דוד ליטווק הוא דוד וולפסון; והמדען שטיינק הוא אוסקר מרמורק. דמויות נוספות מבוססות על ג'וזף קאואן, לאופולד גרינברג, הכומר ויליאם הכלר, ומקס עמנואל מנדלשטם. דמותו של ד"ר גאייר היא מעין תמונת ראי לדמותו של ד"ר קרל לואגר, ראש עיריית וינה האנטישמי.

תפוצה והשפעה

קטעים מהספר על חזונו של הרצל בנוגע לים המלח

רחוב אלטנוילנד בהרצליה, המוליך מכביש 2 למרינה הרצליה

גרפיטי התואם את דבריו של הרצל: "אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".

הספר השפיע רבות על התנועה הציונית, ולא רק על האגף הסוציאליסטי שבהּ. כבר בשנת תרס"ב, שבהּ ראה אור, תורגם הרומן ליידיש על ידי הסופר ומבקר הספרות היידי הנודע בעל-מחשבות (ד"ר ישראל איסידור אליישֶב), לבקשתו האישית של הרצל. הואיל ובאותהּ העת הייתה יידיש שפת אימם של רוב יהודי אירופה, היה תרגומו של אליישב זה שבו קראו מרבית היהודים את קריאתו של הרצל לייסוד מדינה יהודית.

תוך פחות משנה תורגם הספר לשש שפות, ועורר הדים בקרב היהדות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה. בשנים שלאחר מכן תורגם לשפות נוספות לרבות הולנדית, צרפתית וספרדית (ב-1941 בארגנטינה).

עם זאת, הספר זכה גם לביקורת קשה מצד מתנגדיו של הרצל בתנועה הציונית, בעיקר מצד אחד העם. היה זה על העדר הזהות היהודית בספר ועל חוסר הישימות של החזון שביישוב הארץ בידי מיליוני יהודים, מבלי לנשל את אוכלוסייתה הערבית המקומית. אחד העם אף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים. ביקורת נוספת טענה כי בספר, כמו באוטופיות אחרות, לדמויות אין עומק אלא הם טיפוסים מייצגים. הרצל ביקש מנורדאו להגיב לביקורתו של אחד העם, והוא אכן השיב לו בתגובה פומבית חריפה, שעוררה את "הסיעה הדמוקרטית" בקונגרס הציוני (ובה חיים ויצמן) להתייצב לצד אחד העם. הרצל עצמו ראה ב"אלטנוילנד" את "המעולה בספריו".

בשנת 2004 חוקק חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו). בעקבות החקיקה החליטו תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות לקיים בבתי ספר בכל רחבי הארץ פעילויות להפצת חזונו של הרצל כפי שהוא מתבטא בספרו 'אלטנוילנד'. בין היתר הוציאה תנועת הנוער העובד והלומד מהדורה חדשה של הספר, בחמש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית.

לציון שנת המאה ליציאתו לאור של "אלטנוילנד", משרד החינוך ויזמים פרטיים השיקו בשנת 2002 תחרות חיבורים בשם "נוער חושב מחר", שבה בני נוער כתבו על חזונם למדינת ישראל של שנת 2030.

בשנת 2017 העלה תיאטרון גשר את הקומדיה המוזיקלית "הרצל אמר!" מאת רועי חן, שנכתבה בהשראת הרומן "אלטנוילנד".

תרגומים לעברית

• תל אביב / סיפור מאת תיאודור הירצל; העתיק לעברית נ.ס. (נחום סוקולוב), ורשה: הוצאת האורגניזציה הציונית הרוסית, תרס"ב, 1902
• בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה; תרגם: דב קמחי; עריכה: אלכס ביין (בתוך "מבחר כתבי הרצל, בשנים עשר כרכים"), תל אביב: מצפה, תרצ"ד-1934
• אלטנוילנד: ארץ עתיקה-חדשה: רומן / מאת תיאודור הרצל; מגרמנית: שמואל שניצר, חיפה: חברה להוצאת ספרים, 1961
• אלטנוילנד: רומן / תיאודור הרצל; מגרמנית: מרים קראוס, תל אביב: בבל, תשנ"ז-1997 (מהדורות נוספות: תשס"ב-2002; תשס"ד 2004; תשס"ח 2008 - מהדורת "עם הספר"). לקריאת הספר המלא ב'פסיק' הספרייה הדיגיטלית (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).

ראו גם

• מדינת היהודים
• אחד העם (סעיף: פולמוס נורדאו-אחד העם)

לקריאה נוספת

• שלמה אבינרי, הרצל, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2007, פרק שביעי: "אלטנוילנד": תוכנית פעולה, לא אגדה, עמ' 144–172.
• שלמה אבינרי, ‏האוטופיה הציונית של הרצל – חלום ושברו, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 200-189
• אסף מלאך, "התאולוגיה של הרצל: קריאה חדשה באלטנוילנד", קתדרה 171, ניסן תשע"ט, עמ' 49–74
• אניטה שפירא, "אלטנוילנד", זמנים: רבעון להיסטוריה, חוברת 103, קיץ 2008, עמ' 28–37.
• אלטנוילנד אז והיום, קובץ מאמרים מאת שלמה אבינרי, מירי אליאב-פלדון, חנן חריף, אסף מלאך, דינה פורת, מוטי פרידמן, אמנון רמון, אבי שגיא וידידיה צבי שטרן. גיליון 281 של עת-מול, פברואר 2023

קישורים חיצוניים

• תאודור הרצל, תל אביב (אלטנוילנד), בתרגומו של נחום סוקולוב, בפרויקט בן-יהודה
• 'אלטנוילנד' בשפת המקור: מהדורה דיגיטלית (בגרמנית)
• 'אלטנוילנד' בשפת המקור: מהדורה סרוקה (בגרמנית)
• אלטנוילנד, באתר OCLC (באנגלית)
• בנימין זאב הרצל (1860-1904), אלטנוילנד, דף שער בספרייה הלאומית
• אחד העם, "אלטניילַנד", השילוח כרך י', חוברת ו' (כסלו תרס"ג), בפרויקט בן-יהודה
  • שמריהו לוין, הבניין והסתירה (מכתב גלוי ל"אחד העם"), בפרויקט בן-יהודה
• שלמה אבינרי, הגזענות כפי שחזה הרצל, באתר הארץ, 9 בפברואר 2009
• שלמה אבינרי, אלטנוילנד זה כאן, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
• עדי צור, אלטנוילנד: אם תרצו, אין זאת אוטופיה, באתר "אימגו", 1 באוגוסט 2017
• אבשלום בן צבי, חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות, 11 במאי 2022
• עותק של אלטנוילנד בתרגומו של סוקולוב בארכיון הציוני, באתר הארכיון הציוני, 30 באוקטובר 2022
• חוזה או הוזה?, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: הרצל על חשיבות החלום, גלי צה"ל, 28 באוקטובר 2024