אריה חורשי
אריה חורשי (29 באוקטובר 1911 – 14 בינואר 2014) היה משורר וסופר ישראלי.
 | |
| אריה חורשי, 2005 | |
| לידה |
29 באוקטובר 1911 גליציה |
|---|---|
| פטירה | 14 בינואר 2014 (בגיל 102) |
| מדינה |
ישראל  |
| עיסוק | משורר, סופר |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה היגלונית |
| שפות היצירה |
עברית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
חורשי נולד בסטאניסלאב בגליציה (בעת לידתו בשטחה של האימפריה האוסטרו-הונגרית כיום באוקראינה) בשם ברוניסלב מאייר. בזכות הצטיינותו בשפות קלאסיות בתקופת לימודיו בגימנסיה, הוצג לפני פרופסור גאנשיניץ[דרושה הבהרה], הפך לעוזרו ותרגומים שלו התפרסמו בחוברות "פילומטה" שהוציא גאנשיניץ. חורשי סיים לימודים לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת קראקוב.
בהיותו בן 18 פרסם את ספר השירים הראשון "שירי ורטר". באותו הזמן ריכז סביבו חבורת משוררים, סופרים והיסטוריונים יהודים, בשם "וזלוט" (מעוף), שכתבו את יצירותיהם בפולנית. במשך הזמן הצטרפו גם ציירים וחבורת אוהדים. בשלב זה, פרסמו המייסדים חוברת שירים משותפת ובעקבות האלמנך הראשון, פרסם כל אחד ספר שירים משלו. החבורה, שהתפרסמה בכל גאליציה זכתה באכסניה בחווילה (רגע), עיתון ציוני בלשון הפולנית, מה שקשר את הצעירים עם משוררים ותיקים יותר: פומר, ברנדשטטר וסופרים מקומיים, כגון הורצי ספרין ובר הורביץ (משורר ביידיש וצייר כשרוני).
המחבר, שזמן מה התקרב מטעמים הומניטריים לחוגי השמאל ואף פרסם ספר שירים בשם "המכונות הן רעבות", ספג ביקורת שלילית מהקומוניסטים וכן נפגעה קשות גאוותו מהופעתו החיצונית, שהפרופסורים מתייחסים אליו כאל פולני גזעי.
בעת כתיבת התזה לתואר שני בספריית האוניברסיטה, היה עד להתנכלות אנטישמית, של קבוצת סטודנטים חסידי מפלגה אנדקית, בסטודנטית, בעלת מראה שמי מובהק. כאשר ראה שהם חוטפים את הגיליונות שכתבה ומשליכים אותם דרך החלון לרחוב, התערב ואז כונה אף הוא בתואר "יהודון מסריח! לך לפלשתינה!" ואף הפילו את כתביו על הרצפה, למרות דמיונו החיצוני ל"ארי". כתוצאה מתקרית זאת הפך ל"ציוני" קנאי. הוא נרשם לקבוצת אקדמאים ציונים -סוציאליסטים, בשם "אייחודיה", שיצאה להכשרה בכפר, כדי לזכות מהסוכנות ברישיון לעלות ארצה.
העלייה לארץ ישראל עריכה
הקובץ האחרון של שיריו בפולנית, "שירי החלוץ", נדפס עד חציו בלבד כי חורשי עלה בינתיים לארץ ישראל, ביוני 1934.
לפי מדיניות חבר הקבוצות הוא התחבר עם עוד כמה אקדמאים לקבוצת חברי "גורדוניה", בעלי השכלה עממית, שהתיישבו בכפר החורש, על פסגה בהרי נצרת.
ההר, שנועד להגן על עמק יזרעאל, היה כולו מבודד ומוקף בכפרים הערביים: מוגבי, מעלול, עילוט, נצרת העיר וקצת יותר רחוק יפיע, מג'דל (היום מגדל העמק) ומן צד השני הכפר העוין ציפורי. כמו רוב חברי הקבוצה, עסק אף הוא מטעם קרן הקיימת בייעור ההרים מסביב (שתילה, עידור, ניכוש, גיזום ומכאן השם "חורשי" שנטל לעצמו). בשלב מסוים זכה להיות חורש בזוג פרידות ורועה צאן במשך שנתיים.
באותו הזמן למד בשעות הערב וטרח במעבר ללשון העברית. ב-31 ביולי 1936 פרסם "דבר" במוסף הספרותי שלו את שירו הראשון בעברית (מתורגם מפולנית) "החייל האלמוני". דב סדן, העורך, לא הסתפק בפרסום שירו, אלא הקדיש למחבר סקירה ספרותית. הוא גילה לקוראים כי "מחבר השיר פרסם ביכורי שיריו בלשון הפולנית, היה מחבורת צעירים, שהוציאו את הקובץ "ווזלאט" (תעופה) ופרסם שלושה קובצי שירה, הוא יושב כבר שנתיים כחבר כפר החורש וטורח במעבר ללשון העברית".
יחס החברים בכפר והסיכון היום יומי עריכה
הפרסום "בעיתון דבר" עודד את חורשי, והוא המשיך למלא מחברות בשירים המתארים את ההווי בקבוצה. בעיקר תיאר בהתלהבות את הנוף הנראה מראש ההר והטבע מסביב. שירים אלה, שהקריא מזמן לזמן בערבי שבת לא נתקבלו בהתלהבות על ידי חבריו, אנשי עמל, שהעדיפו לכתוב "בידיהם הכבדות ומיובלות במכוש ובמעדר או במחרשה שורה אחרי שורה באדמה שחורה". את הפופולריות השיג "יריבו" אליעזר, העובד עם החמורים, שכל ערב שבת הקריא רשימה היתולית על חבריו. חורשי הסתפק בפרסום רשימות ב"ניב הקבוצה" או רשימות על המצב הביטחוני בסביבה בעיתון של ההגנה - "אשנב". עם זאת, לא הפסיק לכתוב את שיריו על הקבוצה (בראשית, ביני לבינך, מצב רוח, במאבק ואחרית) שכעבור שנים פרסם אותם בשם "צלילים מן העבר".
עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, לא פסקה העבודה מחוץ לגדר הקבוצה, על אף פרסומים בעיתון על הרוגים יום יום. איש מהיוצאים לעבודה לא נשא נשק. אלה היו ימים, בהם "ההגנה" העדיפה לסכן חיי אדם, מאשר להסתכן בהחרמת הנשק היקר או בעונש הצפוי לאיש, שנתפס כשבידו נשק. במצב כזה שיחק לחורשי פעמיים המזל. כך קרה כשיצא עם חברו לוואדי מוגבי לעבודת חריש. כשלפנות ערב עלו על הפרדות, כדי לרכב הביתה, הותקפו לפתע במטר יריות מן המארב על ידי כנופיה. אחרי המטר הראשון נפגעה פרדתו של חורשי והפילה אותו, כשהיא ממשיכה לרוץ פצועה הביתה. לשמע היריות קפץ חברו מהפרידה שלו ויחד איתו התחפר בתוך האדמה החרושה. למזלם, מצאו שניהם סלע בולט, שהעניק לשניהם מחסה. רק עם רדת החשיכה העזו לזחול חזרה ליישוב. באותו היום בו נשקפה סכנת חיים לשמואל קורן, ילדה אשתו בן והוא נקרא בשם לא מודרני: "עמנו אל!".
ב-13 במרץ 1937 יצא הרועה חורשי וחברו להחליף את הרועים שלמה גפני וחנוך מץ. לאחר שלא מצאו את הרועים ולא את העדר במקום, הודיעו על כך לחברים. חברי הקבוצה יצאו מיד וכעבור דקות מצאו אותם הרוגים- דקורים וחנוקים. הרוצחים חלצו את נעליהם ואחר כך פשטו גם את בגדיהם. הם הסתלקו כשהם לוקחים אתם 320 כבשים ו-70 עזים. המשטרה האנגלית לא טרחה לשלוח גשש, שהיה מוצא בקלות את העקבות שהשאירו הכבשים לעילוט ואחר כך לציפורי. הרועים נצטוו לשמור לילה שלם על הגופות ולמחרת רשם קצין את הדיווח ואפשר לחברי הקבוצה לקבור את ההרוגים, בלי לערוך בדיקת גופות. בזאת הסתיימה פרשת רועי כפר החורש.
עם התפשטות המאורעות הושבע אף חורשי על ידי קצין בריטי, כמו חברים רבים. תמורת שבועת נאמנות למלך בריטניה זכה ברובה אנגלי, רצועה עם 50 כדורים, קולפק עם סמל ומדים. עתה שימש לסירוגין שומר היערות, מאבטח עובדים ביער, את החברה, שעבדה בגן הירקות בוואדי. מזמן לזמן הוחלף מעמדו. מנוטר ל"גפיר", ובסוף כשוטר נוסף. על כל זאת דיווח בחריצות ל"אשנב", עיתון ההגנה ו"ניב הקבוצה". תמורת זאת קיבל באופן קבוע את כל הכרוזים, עלונים, המודבקים על הקירות וחוברות מטעם ה"הגנה", שאסף בקפידה. עם קום המדינה זכה לקבל "אות ההגנה" ו"אות המשמר".
ההתגייסות למאבק נגד הנאצים עריכה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי שארגן יחידות יהודיות במסגרת "באפס". הוא נתקבל לפלוגה הראשונה, (שכדי לשמור על שוויון ותוך צפייה לגיוס הערבים כונתה "פלוגה מס' 2"). אחרי זמן ממושך של שמירה במחנה המעצר בלטרון על השבויים הגרמנים, נשלחו הפלוגות לאימונים בבורג' אל-ערב ואחרי סינון נשלחו לאימונים בשלגי איטליה. בפסח 1945 נכנסו לקווי החזית. העיתונות הצבאית הודיעה לכל העולם: "היהודים נלחמים נגד הגרמנים!". תקופת הקרבות על גדות נהר סניו לא הייתה ממושכת. אחרי שעברו את הנהר ונכנסו להתנגשות פנים אל פנים, נוכחו לדעת, ש"הצנחנים השחורים" נסוגים מפני החיילים היהודים וכעבור כמה ימים הודיעה העיתונות, שגרמניה נכנעה בחזית איטליה. בזאת נגמרה מלחמת היהודים נגד הנאצים. הלוחמים הועברו למנוחה בהולנד ובלגיה שם החלו בחיפוש קרובים וסיוע לפליטים. חורשי, שהתמחה בחיפושים, שערך במנזרים, הצליח להוציא מהם כמה ילדים יהודים ואף גילה בשני מקרים את הוריהם. כן גילה בעיירה ליל בתוך בית בושת שתי בנות, שהועברו לכאן על ידי הנאצים בגיל 15, ובאותו הלילה העביר אותם על ידי הנהגים, שחרשו את אירופה לאחד הנמלים באיטליה, בה התרכזו המעפילים ארצה.
בשובו הביתה אסף (26.3.1939 )את רעייתו דבורה חורשי שלמדה בסטודיו של הצייר אבני בתל אביב, ויחד איתה שב לקבוצה, בה עסק בהדרכת נוער.
המצור על הכפר והעזיבה ההמונית עריכה
עם פרוץ מלחמת העצמאות נמצאה הקבוצה, המוקפת כפרים ערבים במצור גמור. לכפרים התווספה יחידה עיראקית, שהתיישבה במשק "שנלר", שהתנשא מעל ואדי מוגבי. בזכות ניסיונו הצבאי, נתמנה חורשי לאחד המפקדים על העמדה ורעייתו, אף היא חברת "ההגנה" ניצבה על ראש הגג וכיוונה את הזרקור אל מרחבי הוואדי. אחרי כיבוש נצרת וגירוש צבא ההצלה ומשורייניו, הוסר המצור על כפר החורש, אבל אז הורגשה תסיסה בין החברים הוותיקים, כשמצד אחד נפתחים אופקים להגדלת המשק החקלאי ומאידך גיסא היו ביניהם פעילים, שהריחו את האפשרויות, שהעיר יכולה להגיש להם. במצב זה של פיצול, פנו אל המוסדות הציוניים וביקשו להזרים לקבוצה מילואים. המוסדות, שהיו ערים לרוחות הנושבות בקבוצה, הציעו לעזרה קבוצת נוער הונגרי מצאלים, שחיפש מקום התיישבות קבוע. חברי צאלים הביעו את הסכמתם להתיישב בכפר החורש ולקבל על עצמם את הנהלת המשק בתנאי מפורש, שהוותיקים יעזבו את הקבוצה או במקרה שרוצים להישאר, אז אך ורק כמועמדים במשך שנתיים ואחרי זה תדון הקבוצה, אם לקבל אותם כחברים או לא וזאת לא כקבוצה, אלא באופן אינדיבידואלי. ברור, שאף חבר לא היה מוכן לקבל את התנאים המשפילים.
התחילה עזיבה המונית, כשכל אחד, איש איש וגורלו, פונה לסוכנות היהודית לקבל תפקיד מתאים לו. אחרים, שקודם כבר התיידדו עם מפעלים, נתקבלו כמנהלים. רק מספר זעום, נאמן לרעיון הקבוצה, התיישב בקבוצות השכנות.
העבודה עם העולים עריכה
חורשי, פנה אף הוא לסוכנות, אשר אחרי שנודע לה על השכלתו והיותו "קיבוצניק ותיק", הפנתה אותו ל"מחלקה להנחלת הלשון", שבראשה עמד נחום לוין, שליח לשעבר ובעל יחס ידידותי לעובדיו. נחום כיוון אותו לבית העולים בבנימינה בתור "מרכז-מורה" (ב-26 בדצמבר 1948). כעבור זמן מה נתבקש להביא לבית העולים את אשתו, שנתמנתה למורה, שהוטל עליה לאסוף את ילדי בית העולים, המסתובבים ברחוב ואחרי שנחוץ היה להרחיב את בית הספר ולהזמין מורות נוספות, נתמנתה למנהלת בית הספר ואילו חורשי נתמנה לרכז התרבות, הדואג אך ורק למבוגרים (לימוד עברית, ארגון הרצאות, הופעת אומנים וכדומה). כאן נפגש עם קיבוץ גלויות, עולים מטריפולי, שחיו פעם במערות ג'בל גריאן, מרוקאים, בעלי השכלה מינימלית, בולגרים, שאחדים מהם ידעו קצת עברית, רומנים ופולנים, שזה עתה יצאו ממחנות ריכוז ובסוף המפגש עם עולי קפריסין, שהופיעו בתור להקה אומנותית וכן בחורים שבעודם בקפריסין קיבלו הכשרה לשמש מורים. הם נתקבלו מיד לבית הספר "קיבוץ גלויות", כפי שנתקבלו 2 בנות שסיימו כיתה ח" ושימשו מורות מצוינות בכיתה א'. אחת מהן, שסיימה את הסמינר למורים, התפרסמה ביישוב שאליו עברה עם בעלה, כמורה המקובלת על התלמידים והורים.
המפגש בין רכז התרבות ועדות לא מוכרות עד לא מזמן ליישוב יוצאי אירופה, העשיר מאוד את האוצר של סיפורים ואגדות על ארצות ועדות יהודיות המרוחקות. בפרט תרמו עולי מרוקו, כשתיארו בהתלהבות את הפולקלור שלהם ואת קברות של קדושים, בעלי ניסים, שעזבו. כל אלה רוכזו אחר כך בספריו "עלילותיו של ז'וז'ו בוזגלו" ו"רוכבי האריות". הסיפור הראשון "סול - הקדושה ממרוקו", שפורסם בעיתון "דבר" (9 ביוני 1950) תורגם מיד בעיתון הפולני, יידישאי וצרפתי ועורר גל שלם של התעניינות אצל הקוראים ששמם: חגואל, חגולי והצ'וול, שפנו לרכז התרבות בבית העולם בנימינה, שיודיע להם, מה כתובתה של גברת סול חגוואל, כדי להכיר אותה ולדון אתה על אילן משפחתי שלהם. כאן נאלץ היה מחבר להסביר שלהם, שגברת חגואל עזבה מזמן את מחנה העולים ובמחנה לא נהוג לרשום מקום, שאליו עברו העולים. רק במקרה אחד (ד"ר יעקב לנדאו), שהכותב אחרי שקרא "את מאמרו הנאה ב"דבר" הודיע לו ש"בשביל עבודת מחקר, שאני מכין, רוצה אני לבוא בקשר מכתבים עם אותה יהודייה מרוקנית, סול חגוואל, ואודה לו מאוד אם יואיל להודיעני את כתובתה הנוכחית" נאלץ היה מחבר "המאמר הנאה" לגלות לכותב הנכבד, שה"מאמר" הוא סיפור דמיוני, שחיבר בעקבות סיפורים של עולי מרוקו ושסול חגוואל הוצאה להורג, על שסירבה להמיר את דתה, בגיל 15 ולא השאירה אחריה אף צאצא אחד.
העבודה כרכז ביפו עריכה
אחרי שהזוג עבר לחולון, והקים את בית ספר על שם כצנלסון בעיר חולון פנה אל המחלקה בבקשה להעביר אותו למחוז תל אביב. ב-27 בפברואר 1951 הציע לו שמואל יבנאלי, מנהל המחלקה להנחלת הלשון לעבור לתפקיד של רכז ביפו. מאז בנוסף על ביקורים בעשרות כיתות היה בכל חגים מרכז באולם התרבות את כל הכיתות ומרצה לפניהם על אופי החג. באירועים אלה השתתפו כמעט באופן קבוע שלושה אישי תרבות. המנהל החדש אברהם אבן-שושן, אשר אחרי שפרסם את "המילון החדש" מסר לו עותק עם הקדשה: "לידידי א. חורשי, מנחיל הלשון". בתור המפקח על הלימודים, שהצטרף באופן קבוע לביקורים בכיתות של רכז התרבות שימש המשורר מאיר מוהר. לא פעם היו מבקרים בשעות מאוחרות בשיכונים בודדים, שלפי דו"ח המורה התנהלו עדיין שיעורים. כשפעמיים נוכחו שבשעות אלה אין אף תלמיד, מלבד השרת, אשתו ושני בניו, שמילאו את הכיתה "כדי להגן על המורה", לא היסס המפקח להודיע למחלקה, שהוא מבטל את השיעורים בשעות אלה.
האיש שעקב באופן קבוע אחרי הפעולות של הרכז ופרסם אותן ב"פרוזדור" עיתון לעולים החדשים היה הסופר יצחק סלע. הוא גם פתח לפניו את טורי העיתון ובשנים 1952-1951 - פרסם בו הרכז סיפורים ושירים בשפה קלה בשביל העולים החדשים.
כעבור כמה חדשים הורחב שטח פעולתו והוא ריכז את הנקודות בצפון תל אביב, שהיו ברשותו של רכז אחר. מדובר בשיכוני עולים חדשים בימים אלה.
ביוני 1954 בוטלה המחלקה להנחלת הלשון בשל קיצוצים תקציביים וכל רכזי התרבות פוטרו. המפקח א. ארנון איפשר לחורשי לגשת לבחינות לשם קבלת תעודת מורה מוסמך.
עזרה לתלמידים במעברה עריכה
בפברואר 1955 נשלח למעברת באר יעקב כמנהל בית הספר "אהבת ישראל". לאחר שעמד על מצבם הסוציאלי והכלכלי של תושבי המעברה, החליט לסייע להם, וזאת על ידי חלוקת בגדים שקיבל כתרומה. עם קביעת תורן ודגל במרכז החצר, סודר מסדר בוקר. המנהל, מבלי להתחשב בתוכנית הלימודים, לימד את תלמידיו נוסף על גאוגרפיה כללית גם גאולוגיה, אסטרונומיה (המודל הגאוצנטרי של תלמי, גלילאו גליליי, ג'ורדנו ברונו, קופרניקוס ועוד). בנוסף לימד ידיעת הארץ, ספרות, אמנות, מוזיקה, בסוף השנה ערכו תערוכה מסכמת והזמינו תלמידים מבתי ספר אחרים. נוסף לכך חיבר המנהל מחזות שהוצגו בחצר וביום העצמאות במושבה הסמוכה. כאן לראשונה ארגן המנהל חוג של פעילים שפעם בשבוע, יחד עם סגנו, דנו על בעיות בית הספר או איך לקרב או לרסן תלמיד, שעקב תנאי בית (סככה!) ושאיפותיו להיות, כמו אחרים בתוך העיר, הפך לתלמיד מפריע.
ב-1958/1959 נתמנה בחולון, עיר מגוריו למנהל בית ספר חדש, שנקרא על שם ברל כצנלסון יחד עם סגנו המורה משיח כדורי שהיה מחלוצי העלייה מעיראק ומחלוצי החינוך החדש של ארץ ישראל. חורשי הכניס לבית הספר את הנפת הדגל בחום ובגשם, צעדות בליווי חצוצרה ותוף ליישובים הקרובים, והצליח לארגן בית חינוך, בו התלמידים מכיתות הגבוהות ביותר קיבלו תפקידים הדורשים אחריות. התלמידים, מבלי שהמנהל קבע, הפכו לממלאי מקום של מורות, שלא באו, כשהלומדים מקבלים בכבוד הראוי להם את השיעורים שנתנו. בסוף השנה בשם גאוות היותם תלמידי "כצנלסון" שכנע המנהל את תלמידי כיתות ח', שבמקום לקשקש על המדרכות "יחי המחזור" בנו בחצר בית הספר עבודות פסיפס, שסימלו את סיסמת בית הספר "עבוד, שמח ולמד". אחר כך באו אנדרטות המסמלות את "שנת העפלה", "שלח את עמי" ובסוף אנדרטה של "דקר", שזכתה בצילום בכל עיתון וכתבה וביקור של תלמידי בתי ספר אחרים. ביוני 1978 סיים את עבודתו כמנהל בית ספר כצנלסון ופרש לפנסיה.
ספריו ופרסומיו עריכה
- הלפיד, בדרכי אמונות העולם, הוצאת, "דבורה" תש"א
- תולדות העולם, הוצאת "מקדה" תשכ"א (688 עמ')
- אסתר קיירה, הוצאת "מקדה" תשכ"א
- ארצנו, סידרה מידיעת הארץ: תל גיבורים, אזור, בית דגן, ראשון לציון, נס ציונה, נגבה
- שומרון, הוצאת מטכ"ל, תשכ"ח
- האחד עשר מראשון לציון, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות ראשון לציון, תשכ"ט
- בית שאן, הוצאת קק"ל, תש"ל
- ירושלים, הוצאת "ארצנו", תשל"א
- מילון ראשון לתלמיד (3 כרכים), הוצאת "ספרית מעריב", תשל"ג
- מזמור ליהודי הלוחם, הוצאת "אלף", תשל"ג
- חגים וימי זיכרון לתלמיד, הוצאת ברונפמן, תשל"ג
- מוצא האדם (שביחד עם תולדות התרבות היה מבוסס על התזה שלו), הוצאת ברונפמן, תשל"ד.
- דוד בן-גוריון, הוצאת המכון למורשת בן-גוריון, תשל"ז
- תולדות היהודים בארץ ישראל (תחת שלטון המוסלמים), הוצאת יסוד, תשל"ט.
- מקוה ישראל, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ג
- צלילים מן העבר, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ב
- אנציקלופדיה של ארצות העולם, 10 כרכים, הוצאת עמיחי, תשנ"ד.
- סיפורים בהוצאת ירון גולן
- הנשר הגדול (אגדות הרמב"ם), תשמ"ט.
- רוכבי האריות, תשל"א
- בית הספר המכושף, תשל"ב
- גיבורי התל, תשל"ד
- עלילותיו של ז'וז'ו בוזגלו, תשל"ד
- תולדות היהודים בארץ ישראל: מחירות לעבדות ומעבדות לחירות והמלחמה שלא נגמרת,2005.
תרגומים עריכה
- מפולנית:
- יוליאן טובים, אדון טרללון, הוצאת ב. ליכטנפלד, תשמ"ב.
- גדי לבדי החכם מכל, ב. ליכטנפלד, תשמ"ב
- מלטינית:
- מיוונית:
- מוסאיוס המדקדק, הרו ולאנדרוס, הוצאת המחבר, 1994
עריכה עריכה
- אל האופק, ירחון לתלמידים והוריהם, הוצאת בי"ס כצנלסון, 1978–1972
- פנקס טאלאנשטי, הוצאת ארגון יוצאי טלנשטי, תשמ"ב.
עיתונות אינטרנט עריכה
- "דבר", "הארץ שלנו", בעריכת אריאל ריינגולד – עשרות סיפורים לילדים
- "במה חדשה", "בקבוק / ליטרטורה" ועוד – קרוב ל-100 סיפורים, נובלות ושירים
