ויקיפדיה:דיווחים וסיכומים מכנס ויקימניה הרביעי

כנס ויקימניה הרביעי נערך בין ה-17 ל-19 ביולי ב"ביבליותיקה אלכסנדרינה", בעיר אלכסנדריה שבמצרים. בכנס השתתפו שני ויקיפדים מוויקיפדיה העברית: משתמש:Cumulus ומשתמש:Drork. שני הוויקיפדים העבירו הרצאות: קומולוס הרצה על תערוכת הפוסטרים הנודדת של ויקיפדיה העברית (כאן יהיה בקרוב צילום וידאו של ההרצאה) ודרור_ק הרצה על ויקיפדיה ככלי ליצירת דיאלוג בין-תרבותי (כאן אפשר לראות את צילום ההרצאה, מצגת ההרצאה נמצאת כאן) בדגש על חוויותיו ככותב בוויקיפדיה הערבית. אפשר למצוא צילומים של חלק מההרצאות באתר "קלטורה" [1] ובארכיון האתר של "ביבליותיקה אלכסנדרינה" [2]. האירוע זכה לסיקור עיתונאי של עיתונים מרכזיים במצרים, בעולם הערבי ובעולם הרחב. מבחר ידיעות באנגלית ובערבית מהעיתונות אפשר למצוא בדף הזה: [3]. דרור_ק התראיין בערבית לערוץ NileTV המצרי ולעיתון New York Times האמריקני.

הדיווח של דרור_ק

הי דרומה

יצאנו למצרים בחשש מסוים עקב ההתרעה שפרסם "המטה ללוחמה בטרור" על אפשרות חטיפת ישראלים בסיני. אמנם האזהרה נגעה בעיקר לשהות ישראלים בסיני, אבל דא עקא - סיני נמצאת ממש באמצע הדרך מישראל למצרים גופא. הטיסות מישראל למצרים אינן רבות והן יקרות למדי, ולפיכך לא הצלחנו למצוא טיסה במחיר סביר שמתאימה מבחינת התאריכים. סיכמתי עם קומולוס שניפגש באילת ונחצה את סיני ביחד. אני הגעתי לאילת בטיסה, ואילו קומולוס בעל עצבי הברזל הגיע באוטובוס של אגד. במעבר הגבול פגשנו קבוצה של אמריקנים ששוהים בישראל והחליטו לבקר במצרים ובהזדמנות זו גם לשמוע כמה הרצאות ב"וויקימניה". החלטנו לאחד כוחות ולחצות את סיני ביחד.

איך אומרים "פוסטר" בערבית?

בצד הישראלי לא נרשמו בעיות מיוחדות, וגם בצד המצרי העניינים התנהלו על מי מנוחות, עד שאחד השוטרים המצריים הבחין בחבילות המוזרות שהכילו את הפוסטרים מתערוכת הפוסטרים הנודדת. קומולוס היה עתיד להציג את הפוסטרים האלה בהרצאה שלו, ואני צפיתי בעיות, כי האריזה שלהם הזכירה במשהו אריזה של כלי נשק. קומולוס פתח את האריזות והציג את תכולתן בפני השוטר, והייתי בטוח שבכך תנוח דעתו, אלא שהשוטר דרש לדעת מה כתוב על הכרזות ומה מטרתן. קומולוס עשה כמיטב יכולתו להסביר את העניין באנגלית, אלא שלא השוטר ולא עמיתיו ידעו אנגלית במידה מספקת. כאן נאלצתי להתערב ולהסביר בערבית מה מטרתן של הכרזות. בשלב זה החלה קדחת התרוצצויות בקרב המשטרה המקומית, כיוון שאיש מהשוטרים לא שמע על כינוס בינלאומי באלכסנדריה, וגם שמעה של ה"ביבליותיקה אלכסנדרינה" טרם הגיע לאוזניהם של שומרי הגבול בטבה. דרכונינו נלקחו לבדיקה והוזמנו בנימוס לסור לחדרו של מנהל מעבר הגבול כדי שאפשר יהיה לברר את העניין בנחת. השוטרים הורו לי בחיוך לשבת ולהתרווח שכן העניין צפוי לקחת זמן. קומולוס לעומת זאת נאלץ לעמוד כדי לפרוש את הפוסטרים. המנהל התיישב במבט מרוכז והורה לאחד הפקידים במקום ליטול עט ונייר ולכתוב את דבריי. כעת הוא ביקש ממני לתרגם לערבית מילה במילה את הכתוב על הפוסטרים בעברית ובאנגלית, ואף לציין את מקורן של התמונות. התחלתי לתרגם בעוד הפקיד החרוץ רושם, ומשראיתי שהעניין מתמשך, התחלתי לדבר לאט יותר ובקול מונוטוני. התוצאה לא איחרה לבוא - המנהל שכבר הבליע פיהוק, פסק שאין צורך בכל הצרמוניה הזאת. די אם אסביר באופן כללי מהו תוכן הכרזות ולאיזה צורך נועדו. הוא ביקש שוב ושוב שאכתוב באופן ברור מה שם הכינוס ואיפה הוא מתקיים. הופתעתי מאוד לגלות שה"ביבליותיקה אלכסנדריה" אינה מוכרת להם, שכן המקום נפתח לפני כמה שנים בטקס גדול שזכה לסיקור נרחב.

"אתה חוטף לי את הנוסעים!"

כשיצאנו מחדר המנהל נתקלנו בבעיה חדשה - דרכונינו טרם הוחזרו לנו, ואילו האמריקנים שהיו אמורים להצטרף אלינו היו לחוצים מאוד כיוון שהאוטובוס הנוסע לקהיר כבר עמד לצאת מהתחנה בטבה. השוטרים ביקשו לדעת כמה נוסעים לאותו כינוס באלכסנדריה. הצבעתי עליי, על קומולוס ועל האמריקנים. הוא ביקש גם את דרכוניהם של האמריקנים, והם נבעתו וניסו להעמיד פנים כאילו הם לא יודעים כלל מי אנחנו. השוטר לקח את דרכוניהם בכל זאת, והם נתנו בי מבט מאשים. סוף טוב הכול טוב - הדרכונים הוחזרו לנו, דעתם של השוטרים ושל מנהל מסוף הגבול נחה, ואנחנו והאמריקנים שמנו פעמינו אל תחנת האוטובוס שם גילינו כי האוטובוס כבר יצא לדרכו בלעדינו. כיוון שכך החלו האמריקנים לשאת ולתת עם נהג אוטובוס פרטי על מחיר נסיעה מיוחדת לקהיר. בשלב מסוים עבר שם אחד הפקידים של מסוף הגבול והפטיר לעבר הנהג: "אתה לוקח את הישראלים? אלה שעשו להם בעיות במעבר הגבול?" פניהם של האמריקנים התכרכמו. עכשיו לא נוכל לנסוע איתו, אמר לי אחד מהם. הוא חושב שאנחנו ישראלים... עזבנו אותו, אבל הוא חשב שאנחנו בסך הכול מנסים להתמקח על המחיר ורדף אחרינו. בסופו של דבר התחמקנו ממנו והתחלנו לשאת ולתת עם נהג אחר. "שלא תעזו לדבר עברית עכשיו!" אמר לי האמריקני. "וגם אל תדבר ערבית. אני ארצה שתתרגם לי את מה שהוא אומר כשהוא חושב שאנחנו לא מבינים". כיוון שהוטל עליי איסור חמור לדבר ערבית, וכיוון שהאנגלית של הנהג הסתכמה באוצר מילים דל למדי, נמשך המשא ומתן זמן ממושך. כשכבר חשבנו לסכם את התנאים, הופיע לפתע הנהג שחמקנו ממנו קודם לכן וצעק על הנהג השני: "אתה חוטף לי נוסעים! איך אתה מעז?!" הנהג השני לא נשאר חייב, ואנחנו החלטנו לקבוע עובדות בשטח - התיישבנו באוטובוס של הנהג השני וסירבנו לזוז. הוא דווקא היה מרוצה והעלה את המחיר.

מגרש חניה בלי קניון

יצאנו לדרך הארוכה. המשימה שלי הייתה להקשיב ברוב קשב לשיחות של הנהג בטלפון הסלולרי ולוודא שהוא לא מדבר עם טרוריסטים. זאת הייתה משימה משעממת למדי, מפני שכל השיחות היו בנוסח "אני בדרך לקהיר. לא, אני לא יכול לעבור בדרך בשוק..." וכיוצא באלה. בסופו של דבר נרגענו כולנו והתחלנו לנמנם. בין תנומה לתנומה החלפנו חוויות. אחד האמריקנים העיר שסיני דומה למדי למדבריות של אריזונה, אבל גדולה יותר. אחר כך הוא התחרט ואמר, בעצם סיני לא גדולה יותר, פשוט באריזונה הדרכים טובות ומהירות יותר. הביקור הקודם שלי בסיני היה במרץ 1994 ואז התפעלתי מאוד מהנוף. הפעם חצינו את חצי-האי באזור פחות מרשים ובחום הלוהט של חודש יולי. השטח המדברי העצום נראה לי כמו מגרש חניה ענקי - חלומו של כל נהג תל אביבי. אז הבנתי פתאום עד כמה אווירא דתל אביב הרעיל את נשמתי בשנים האחרונות - הנה אני במדבר שבו התקיים מעמד הר סיני ושנתן השראה לנביאים, ואני יכול רק לחשוב על המספר העצום של המכוניות שהיו יכולות לחנות בו.

אפריקה והודו

גבעות חול קטנות בישרו את בואנו אל גדות תעלת סואץ. לא זכינו לראות את התעלה עצמה, היות שעברנו מתחתיה במנהרה. מכאן ועד קהיר עוד הייתה דרך ארוכה לפנינו, אבל לא אינסופית, וכך הגענו לבסוף אל העיר הסואנת. קשה לדמיין עיר סואנת יותר מקהיר. הכבישים צפופים והמכוניות מתמרנות עליהן בצורה פראית. ניכר שהנהגים מיומנים היטב - לא ראיתי שום התנגשות על אף הנהיגה המוזרה. האוויר דחוס ומלא עשן והאנשים נראים קשי יום. ירדנו בתחנת הרכבת רעמסס-תחריר. עוד קודם לכן נפרדנו מידידינו האמריקנים. הם החליטו לבקר במוזאון המצרי [4] ולהגיע ל"וויקימניה" באיחור של יום. במשך דקות ארוכות לימדתי אותם לומר "אל-מתחף אל-מס'רי" (المتحف المصري) במבטא סביר שיהיה מספיק ברור למצרים המקומיים. כשירדנו בתחנת הרכבת עטו פניו של קומולוס מבט חולמני: "המקום הזה מזכיר כל כך את הודו. לא ידעתי שאפשר להגיע להודו בקלות כזאת ועוד באוטובוס..." אני הייתי הרבה יותר מוטרד מהתפקיד החדש שהוטל עליי - לתקשר עם המקומיים. לדבר ערבית פלסטינית בקהיר זה קצת כמו להגיע לניו-יורק ולדבר בסקוטית. המצרים מצפים שתיישר קו עם הדיאלקט שלהם, וכשאתה נכשל, הם נבוכים: "אתה באמת מצפה שאנחנו פה בקהיר נדבר במבטא המוזר שלך?" בכל מקרה היה ברור שאנגלית לא תשרת אותנו כאן. הבריטים עזבו מזמן ושפתם נשכחה.

קופצים על הרכבת

ניגשנו אל הדלפק לקנות כרטיסים. הרכבות במצרים איטיות יחסית וצפופות, אבל זולות מאוד, כך שאין בעיה לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה. בעוד אני מנסה להיזכר איך אומרים בערבית "מחלקה ראשונה", הסתבר לנו שאין טעם להוסיף ולעמוד בתור - לא נותרו עוד כרטיסים לרכבות עד מחר. בדיעבר הסתבר לנו שאירעה תאונת רכבות טרגית וקטלנית שגבתה את חייהם של 40 בני אדם לפחות, וזו כנראה הייתה הסיבה לעיכובים ולמחסור במקומות על הרכבות. כיוון שבשלב זה לא ידענו מה הבעיה, החלטנו ללכת ללשכת המודיעין לתיירים ולברר שם מה קורה. בלשכת התיירים שהייתה מעוטרת באלמנטים מהאמנות הפרעונית קיבלו את פנינו במאור פנים ובאנגלית. הם לא ידעו מדוע חסרים מקומות על כל הרכבות באותו ערב, אבל החליטו לפתור את הבעיה בצורה פשוטה ומקורית. הם הזעיקו את השוטר שעמד בפתח המשרד והורו לו ללכת לדלפק ולקנות עבורנו שני כרטיסים. נתנּוּ כסף לשוטר, והוא יצא למלא את השליחות. בינתיים התרווחנו בכיסאות של לשכת התיירות והרשינו לעצמנו לפטפט בעברית. המואזין קרא לתפילת הערב, ובחוץ נפרשו שטיחי תפילה. הקהל נחלק לאדוקים שעצרו את פעילותם ופנו להתפלל, ולשאר הקהל שהתעלם מקריאות המואזין והמשיך להתרוצץ ולחפש מקום על אחת הרכבות. התבוננתי בתנועות הקצובות של המתפללים ולחזרות על סורת אל-פאתחה, עד שהשוטר שב למשרד והושיט לנו כרטיס אחד, ואת הכסף הבלתי-מנוצל שנתנו לו. הוא השיג רק כרטיס אחד, הסבירו לנו הפקידים במשרד. ומה בדבר הכרטיס הנוסף? "תוכלו לקנות אותו על הרכבת עצמה" - הסבירו לנו, "אבל הזדרזו, הרכבת יוצאת עוד שתי דקות". השוטר ליווה אותנו בריצה קלה אל הרכבת. הרכבת כבר החלה לנסוע, וכל מי שלא הספיק לעלות עליה החל לרוץ אחריה. גם אנחנו רצנו, וזינקנו יחד עם הנוסעים האחרים דרך דלתות הקרונות. לא מדובר במשימה קשה במיוחד, הרכבת איטית למדי, ואיטית עוד יותר כשהיא יוצאת מהתחנה או נכנסת אליה.

פגישת מחזור

קומולוס הוא אצן טוב ממני, והוא הספיק לעלות על הרכבת לפני שהחלה לנסוע. הוא החזיק את דלת הקרון פתוחה בשעה שרדפתי אחרי הרכבת בנסיעתה וזינקתי עליה. מעולם לא זינקתי על רכבות בעבר, ולפיכך נדרשו לי כמה שניות כדי להתאושש מהחוויה. הרכבות באירופה נראות כמו חלליות משוכללות. הרכבת המצרית לעומת זאת נראתה כמו חדר סלון המרוהט בסגנון מזרחי. הרכבת נסעה באיטיות ובנחת, הנוסעים בני המזל שמצאו מקום ישיבה התרווחו בכורסאות המרופדות בבדים עם עיטורים מזרחיים, ומדי פעם עבר עובד מהמזנון והציע לנוסעים קפה, תה ומשקאות קרים. קומולוס מצא מקום לשבת, ואילו אני שוטטתי בין הקרונות בניסיון נואש למצוא מקום. לפתע קרא מישהו בשמי, וגיליתי שאני לא לבד. בקצה הקרון ישבה חבורת ארגנטינאים ופטפטה בספרדית בקול עליז. הכרתי את החבורה הזאת היטב - אלה הם חברי ויקימדיה ארגנטינה שכבר יצא לי לפגוש אותם בכינוסים קודמים. המפגש המחודש היה מלבב. דיברנו אנגלית במבטא ספרדי, והתעדכנתי שיש עוד ויקימדים רבים מפוזרים על-פני הקרונות. קורמק מאירלנד נמצא בקרון הסמוך, כך נמסר לי. קורמק הוא הפעיל המרכזי ב"וויקיברסיטה". בפעם הקודמת שפגשתי אותו היה לו מבטא אירי כבד. כעת הוא דיבר במבטא הרבה יותר אוקספורדי. כששאלתי לפשר העניין הוא היה נבוך ואמר: "מה, באמת איבדתי את המבטא האירי? אתה חייב להבין, אני גר עכשיו במנצ'סטר, ואני גם מלמד אנגלית. כנראה שזה משפיע." קומולוס הופיע לפתע בדאגה כדי לברר לאן נעלמתי. הצגתי בפניו את החבורה העליזה.

זרים ברכבת

השיחה הקולנית באנגלית עוררה את סקרנותה של בחורה צעירה שישבה בסמוך לנו. הסתבר שהיא סטודנטית שגרה באלכסנדריה. היא ממוצא סודני והתעניינה מאוד בכינוס הזה שאנחנו נוסעים אליו. כששמעה שאני מישראל סקרנותה התעוררה עוד יותר. היא דיברה אנגלית שוטפת במבטא מצוין, והשיחה בינינו קלחה עד מהרה. סיפרתי לה שלישראל מגיעים לא-מעט פליטים סודניים שעוברים דרך מצרים ושאלתי אותה מה דעתה על כך, אבל אז התחרטתי קצת על השאלה שאולי חטאה לכללי הדיפלומטיה. היא לא נבהלה מהשאלה, אבל גם לא פתחה בנאום פוליטי חוצב להבות. היא הודתה בכך שהמצב לא טוב, וכי הטוב ביותר אילו כולם היו יכולים להישאר בסודן ולא לחשוש לחייהם או לרווחתם. פטריסיו מארגנטינה התערב בשיחה, ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות, להניח להם לשוחח וללכת לדרוש בשלומו של קורמק מאנגליה. מצאתי אותו משוחח עם שכנתו לכורסת הרכבת, שאף היא סטודנטית מאלכסנדריה שניצלה את ההזדמנות לדבר באנגלית, וגם היא הפגינה שליטה מעולה בשפה הזרה. כשחזרתי לקרון הארגנטינאים מצאתי כורסה פנויה והתיישבתי עליה, ולא שמתי לב שבעצם מי שישב במקום לפניי לא עזב את הרכבת ואפילו השאיר את תיקו בצד הכורסה. להפתעתי הרבה הוא לא תבע את מקומו כמקובל, אלא עמד לצדי, וכשמיהרתי לקום ולפנות לו את המושב, הוא התעקש שאחזור לשבת. כללי נימוס משובחים כאלה לא היו מתקבלים ברכבות מתל אביב לחיפה.

לילה ראשון באלכסנדריה

הגענו לאלכסנדריה בשעה אחת עשרה בלילה. אני כבר "ניקרתי" ברכבת, ובעצם לא חדלתי "לנקר" גם בעמידה על הרציף שבין תחנת הרכבת לתחנת המוניות. ידענו שעלינו להגיע לרחוב שמפוליון. שניים מקבוצת הארגנטינאים, שהם בעצם צ'ילאנים שהסתפחו אל החבורה הדוברת ספרדית, שלפו מחשב כף יד והחלו לחפש את הרחוב על מפת אלכסנדריה. שניים אחרים ניהלו משא ומתן מתיש עם נהג מונית מזדמן על מחיר הנסיעה. אני אישית הייתי מוכן לשלם את כל 900 הגניה שהבאתי איתי כדי להגיע אל המיטה במלון, אבל החלטתי לא להתערב. רק כששמעתי שהמשא ומתן נכשל, וכי עלינו לצעוד ברגל למרכז העיר התמלאתי חלחלה, ותהיתי אם לא כדאי לי להכריז על עצמאות ולהתחיל לנהל קשרי מסחר עם האוכלוסייה המקומית בכוחות עצמי. אלא שבמצרים משא ומתן לעולם אינו נכשל. הוא לכל היותר נקלע למשבר זמני. הנהג רדף אחרינו עם הצעת מחיר חדשה. ויכוח סוער בספרדית התנהל על תנאי העסקה החדשים. כמה עוברים ושבים הביטו בתימהון על החבורה המתווכחת. הטון היה מן הסתם מוכר, אבל המילים זרות לגמרי. כשהרגשתי שרגליי מסרבות לשאת אותי קיבלתי הודעה משמחת כי המשא ומתן הושלם וכי הנהג מוכן לקחת אותנו אל המלון במחיר סביר והגיוני.

שלושה כוכבים בינוניים

נוף מחלון הקולג' סט. מארק - המגורים הזולים יותר שהוצעו למשתתפי הכנס - אל הים התיכון

אני ירדתי מן המונית במלון "דלתא" ברחוב שמפוליון, לא רחוק מפסי הרכבת הקלה. קומולוס שם פעמיו אל "קולז' סאן מארק", בית ספר קתולי דובר צרפתית שהוקם באלכסנדריה בתחילת המאה העשרים, ועדיין נחשב לאחד מבתי הספר היוקרתיים בעיר. מארגני הכנס שכרו את האכסניה של בית הספר. אני העדפתי בית מלון של ממש, אם כי בדיעבד הסתבר לי שהתנאים באכסניה היו טובים יותר מאלה שבמלון. למלון שלושה כוכבים, אבל בסטנדרטים המקובלים בתל אביב ובמערב אירופה הוא פחות מפואר. האמת היא שבהתחשב בעייפות שחשתי הייתי מסתפק גם באוהל סיירים, והמלון סיפק תנאים טובים בהרבה. פקיד הקבלה דווקא דיבר אנגלית טובה, אלא שאני בקושי הייתי מסוגל להתבטא בשפה כלשהי. אחרי כמה מלמולים מצדי, הוא הצליח להבין מה מעשיי במלון. לכל שני "ויקימניאקים" (כך מכונים משתתפי הכנס, אני יודע שזה נשמע רע בעברית) הוקצה חדר. לאור הנסיבות, לא התאפשר לי לבחור שותף לחדר, אולם השותף שנפל בחלקי היה בחור שקט ונעים הליכות מדנמרק. בעצם "נעים הליכות" היא לשון המעטה. אני במקומו הייתי מתנפל בחמת זעם על הישראלי המלווה בשני נערי-מעלית שפרצו לחדרו בחצות הלילה בלי התרעה מוקדמת. בבוקר הוא סיפר לי שבאמת הבהלנו אותו, אבל מבין קורי השינה הוא נזכר שבעצם צריך להגיע מישהו נוסף. תלאותיי עדיין לא הסתיימו, מסתבר שבמצרים צריך להשאיר תשר לכל עובד במלון שסייע לך בדרך כלשהי. חיטטתי בארנק. זה היה יום המזל של שני נערי-המעלית. השארתי לכל אחד שטר של 10 גְנֵיה, או של 100 גְנֵיה, מבעד לעיניים האדומות לא ראיתי את המספר על השטר.

אשמורת תיכונה נושקת לשלישית

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי כשזיעה קרה מכסה את פניי. נזכרתי שבשעה אחת עשרה בבוקר עליי להעביר הרצאה בפני קהל גדול, ואין לי בעצם מושג מה אני עומד להגיד. הדלקתי אור קטן ונעתי בחדר בדאגה. הדנים אינם נוהגים לקלל בקול רם, אבל לפי האופן שבו התהפך שותפי לחדר במיטתו, נראה לי שהוא העתיר עליי בלבו מבחר גידופים סקנדינביים, ובצדק. חיטטתי בתיקי ומצאתי את הדפים שעליהם כתבתי את ראשי הפרקים של ההרצאה וקראתי אותם מחדש. נרדמתי שוב כשהדפים בידי ולא התעוררתי אלא כשהיה כבר אור בחוץ ושותפי הדני כבר היה לבוש בדרכו אל ארוחת הבוקר. ביקשתי שלא יחכה לי, החזרתי את הדפים לתיק והלכתי להתרחץ ולהתלבש. את ארוחת הבוקר החמצתי. שאלתי את פקיד הקבלה איך להגיע ל"ביבליותיקה", ונחפזתי לדרכי. כשהגעתי לאולם ההרצאות הגדול של ה"ביבליותיקה" הסתבר לי שהחיפזון היה לשווא. אמנם איחרתי בחצי שעה, אבל הכנס טרם התחיל.

פרצופים מוכרים

יכולתי, אם כן, לפנות בנחת אל דלפק הרישום, ולקבל את התג שלי ואת "תיק ההפתעות" - אותו תיק הכולל מיני פיצ'פקעס ומתנות קטנות, מחברת ועט, וברושורים מטעם נותני החסות לאירוע. התג שלי היה תג כחול, שהקנה לי זכות להיכנס ל"חדר המרצים". בחדר הזה מצאתי כמה שולחנות כתיבה ושורה של מחשבים קצת ישנים, אבל יעילים מספיק כדי להתכונן להרצאה. אחרי שנכחתי בשני מפגשי ויקימניה קודמים ובעוד מפגש מיוחד של אגודות ויקימדיה מרחבי העולם, הרבה פרצופים בסביבה היו מוכרים לי: מנואל מגרמניה, בריאנה מאוסטרליה, סמואל מבוסטון, פיליפ מסרביה, לודבייק מהולנד ועוד רבים אחרים. ניצלתי עוד כמה דקות פנויות כדי לבדוק אימייל באמצעות אחת מעמדות המחשבים שהיו פזורות בספרייה. קיבלתי הודעה כי מעוניינים לראיין אותי בתוכנית "השעה הבינלאומית" של רשת ב' של קול ישראל. סדר היום שלי התחיל להיראות צפוף. לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי ופונה אליי בערבית. פניתי אליו, והוא לחץ את ידי בחמימות: "אני..." טוב, לא אספר את כל פרטי המפגש, כי אותו אדם קנאי לפרטיותו ויש לו סיבות טובות לכך. בתור דיפלומט לעת-מצוא, מותר קצת לשמור על חשאיות, לא? אספר רק שזה היה מפגש מחמם-לב עם מישהו שלא ציפיתי לפגוש אי-פעם פנים אל פנים.

פתיחה חגיגית

מבנה מרכז הקונגרסים בספריה

נכנסתי לאולם ההרצאות הגדול. המצרים שבקהל לא נראו מוטרדים מהאיחור. לעומתם האירופים, רובם ממרכז אירופה וצפונה, זעו בכיסאותיהם באי-נוחות. עד סוף הכנס הם עתידים ללמוד כי איחור של חצי שעה אינו נחשב איחור בחלק זה של העולם. בסופו של דבר עלתה נציגת "ביבליותיקה אלכסנדרינה" על הבמה, ובירכה את הקהל. היא דיברה על המשותף לקרן ויקימדיה ול"ביבליותיקה" - מתן כל הידע לכל אחד בכל זמן - והזמינה בדברי קילוסין, כיאה למעמד החגיגי, את נציג ממשלת מצרים לשאת דברים. נאומו של נציג ממשלת מצרים היה צפוי. הוא דיבר על מחויבותה של מצרים להשכלה ולחופש המידע. חידוד הבעיות יגיע רק בהמשך הכנס, בינתיים כולנו לובשים בגדי חג. אחריו עלתה פלוראנס ניבאר-דבואר, היושבת-ראש היוצאת של חבר הנאמנים של קרן ויקימדיה, והציגה מצגת יפה על המשותף ל"ביבליותיקה" ולקרן ויקימדיה ועל ההיסטוריה של כינוסי ויקימניה. היא דיברה על החשיבות של המפגשים פנים-אל-פנים בין אנשים שרגילים לדבר ביניהם בתיווך מחשבים, ואז הציגה את התמונה הזאת, נאנחה קלות, ואמרה: אלא שזה מה שקורה כשמפגישים פריקים של מחשבים פנים-אל-פנים.

עצבני בגוב האריות

בשעה היעודה התייצבתי בחדר C שבקומה השנייה של ה"ביבליותיקה" וניסיתי לדמיין שאני באחוזת נופש על חופו של אי קריבי. זה לא עזר כי החדר הלך והתמלא באנשים. החשש שמא אנשים יעדיפו הרצאות אחרות שנערכו במקביל התבדה, אם כן. לעומת זאת התקווה שאעשה צחוק מעצמי בפני קהל קטן ככל האפשר נגוזה. ה"מודרייטור" (אני חושב ש"מנחה" יהיה התרגום הקרוב ביותר למונח הזה) שאל אותי איך הייתי רוצה שהוא יציג אותי. "אתה דרור קמיר, נכון?" אמר כשהוא מתקשה להתמודד עם שפע ה-רי"שים בשמי. "כן" השבתי. בשפה הערבית יש לפחות שני סוגים של רי"ש, אבל צפיפות כזאת של רי"שים בשם אחד היא אתגר קשה גם לדוברי ערבית. "אתה מוויקיפדיה העברית?" הוא שאל, "גם הערבית", השבתי, "ובעצם אני כותב גם באנגלית". "אז מה להגיד?", הוא שאל. "אולי תגיד שאני בלשן?" הצעתי, "לא זה לא טוב" הוא ענה. "אני גם חבר ב'וויקימדיה ישראל'", הוספתי. "זה כמו ויקיפדיה העברית?" הוא שאל, "לא, זה לא אותו דבר" עניתי. בסוף הוא הציג אותי כ"מר דרור קמיר מוויקיפדיה העברית והערבית ומוויקימדיה ישראל". שפע התארים הזה רק הלחיץ אותי יותר.