היסטוריה של מצרים

ההיסטוריה של מצרים היא ארוכה ועשירה, עקב זרימת נהר הנילוס על גדותיו הפוריות, כמו גם הישגי התושבים ילידי מצרים והשפעתם החיצונית.

ביבליותיקה אלכסנדרינה, ספרייה ציבורית גדולה ומרכז תרבותי. נוסף על כך, היא מבקשת להנציח בעצם קיומה ובפעילותה את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

פרהיסטוריה

חפצים מהתקופה הפרהיסטורית, מ-4400 עד 3100 לפנה"ס. שורה ראשונה משמאל למעלה: צלמית שנהב בדרית, צנצנת מתרבות נקאדה II, פסלון עטלף. שורה שנייה: דיוריט, סכין צור, לוח ששימש לקוסמטיקה.

ערך מורחב – מצרים הפרהיסטורית

חפירות בנילוס חשפה כלי אבן מוקדמים ממיליון השנים האחרונות. ישנן עדויות על פטרוגליפים לאורך טרסות הנילוס ובנאות מדבר. במהלך האלף ה-10 לפנה"ס, תרבות של ציידים-לקטים ודייגים הוחלפה בתרביות חקלאיות. שינויי אקלים או רעיית יתר בסביבות 6000 לפני הספירה החלו לייבש את אדמות מצרים, ויצרו את סהרה עד המאה ה-25 לפני הספירה. עמים-שבטים מוקדמים היגרו לנהר הנילוס, שם פיתחו כלכלה חקלאית מיושבת וחברה ריכוזית יותר.

בערך בשנת 6000 לפני הספירה, הייתה תרבות נאוליתית המושרשת בעמק הנילוס. בתקופה הנאוליתית התפתחו כמה תרבויות קדם שושלתיות במצרים העליונה והתחתונה. התרבות הבדרית ותרבויות נקאדה נחשבות בדרך כלל כתרבויות שקדמו למצרים השושלתית. האתר המפורסם ביותר במצרים התחתונה, מרימדה, קדם לתרבות הבדרית בכשבע מאות שנים. בתקופה זו נמצא לראשונה תיעוד של כתב חרטומים.

מצרים העתיקה

ערך מורחב – היסטוריה של מצרים העתיקה

פסל נפרטיטי, 1345 לפני הספירה

ההיסטוריה של מצרים העתיקה מתחילה באלף הרביעי לפני הספירה ומסתיימת עם נפילתה של הממלכה והפיכתה לפרובינקיה רומית לאחר מותה של המלכה קלאופטרה בשנת 30 לפני הספירה.

הכרונולוגיה המצרית העתיקה מתחלקת לתקופות הבאות:

• התקופה הנאוליתית: מתוארכת בין האלף התשיעי לפני הספירה לאלף השביעי לפני הספירה
• התקופה הקדם שושלתית: מתוארכת בין האלף השישי לפני הספירה לאלף הרביעי לפני הספירה. מצרים בתקופה זו מחולקת לתרבויות שונות, תרבויות של מצרים התחתונה (הצפונית) ותרבויות מצרים העליונה (הדרומית). התרבויות נבדלו זו מזו בתרבותן החומרית.
• התקופה השושלתית הקדומה: מתוארכת לשנים 3150–2686 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 1–2.
• הממלכה הקדומה: מתוארכת לשנים 2686–2181 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 3–6.
• תקופת הביניים הראשונה: מתוארכת לשנים 2181–2055 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 7–11.
• ממלכה תיכונה: מתוארכת לשנים 2055–1650 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 12–13.
• תקופת הביניים השנייה (חיקסוס): מתוארכת לשנים 1650–1550 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 14–17.
• ממלכה חדשה (אימפריה): מתוארכת לשנים 1550–1070 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 18–20.
• תקופת הביניים השלישית: מתוארכת לשנים 1070–664 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 21–25.
• תקופה מאוחרת: מתוארכת לשנים 664–332 לפני הספירה. וכוללת את השושלות 26–30.
• התקופה ההלניסטית (תלמיית): מתוארכת לשנים 332–30 לפני הספירה. שלטון בית תלמי.

הציוויליזציה המצרית הקדומה התאחדה בסביבות 3150 לפני הספירה עם האיחוד הפוליטי של מצרים העליונה ומצרים התחתונה תחת הפרעה הראשון של השושלת הראשונה, נערמר. מצרים העתיקה ראתה רצף של כשלושים שושלות המתפרשות על פני שלושת אלפי שנים. במהלך תקופה זו, התרבות המצרית עברה התפתחות משמעותית מבחינת הדת, האמנות, השפה והמנהגים.

השלטון המצרי המקומי נמשך בעיקר עד המאה השישית לפני הספירה. שיאה של מצרים היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום טורקיה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, בסודאן של היום. עם סוף תור הזהב האחרון, הידוע כממלכה החדשה, החלה מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים.

בנוסף לנוביה מדרום, האימפריות הגדולות של העת העתיקה מהמזרח התיכון - אשור ופרס כבשו את מצרים והפכו אותה לחלק מנחלתן לזמן מוגבל. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות ייחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפני הספירה, אז כבשה האימפריה הרומית את מצרים. שליטי מצרים התלמיית אימצו את התואר פרעה, בדומה לשליטים קודמים, כמו ארתחששתא השלישי מפרס ואלכסנדר הגדול.

• 
  הפירמידה הגדולה של גיזה
• 
  עמוד במקדש אמון
• 
  מקדש איזיס בפילה
• 
  ציור קיר מצרי המציג עובדים חורשים, קוצרים ודשים תבואה, תחת השגחתו של מנהל עבודה
• 
  טבעת עם דיוקן חרוט של תלמי השישי, מוזיאון הלובר.

מצרים בתקופת האימפריות הרומית והביזנטית

התקופה הרומית

דיוקן אישה בשם איזידורה מאנקירונפוליס, 100–110 לספירה, מוזיאון וילה גטי. אחד מדיוקנאות המומיות מפיום.

האימפריה הרומית, שבסיסה בעיר המדינה רומא, התקיימה באגן הים התיכון החל מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה). בשיא התפשטותה, בימיו של הקיסר טראיאנוס, היא חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר, בשטחים נרחבים של העולם המוכר. מורשתה של האימפריה הרומית והשפעתה ניכרות עד היום בתחומים נרחבים, בהם השפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל. מצרים הייתה פרובינקיה רומית בשנים אלה. בדומה לתקופה התלמיית, חלק מהאוכלוסייה היה יווני ובמקביל השפיעה התרבות המצרית על הרומים (כמו התפשטות פולחן איזיס באימפריה).

על אף שהמצרים הקדמונים עצמם ראו ברומאים פרעונים שלהם ויורשיהם הלגיטימיים של הפרעונים הקדמונים, קיסרי רומא עצמם מעולם לא אימצו תארים או מסורות פרעוניות מחוץ למצרים, שכן הם התקשו להצדיק אותם בעולם הרומי. לרוב הקיסרים לא היה אכפת מהמעמד שהעניקו להם המצרים, כאשר לעיתים רחוקות הקיסרים ביקרו במצרים יותר מפעם בחייהם. תפקידם כמלכי אלים הוכר רק רשמית על ידי המצרים עצמם. מצב זה היה ניגוד חד לבית תלמי, שבילו את רוב חייהם במצרים. פרעונים לפני השתלבות מצרים באימפריה האחמנית שלטו גם הם במדינה מתוך מצרים. אף על פי כן, אסר הקיסר על סנאטורים להיכנס אליה ללא אישורו המפורש, ובניגוד לפרובינקיות אחרות שבהם השלטון היה נתון להלכה בידי הסנאט, במצרים מונה נציב קיסרי שענה אך ורק לפרינקפס. הסיבה לכך הייתה חשיבות אסטרטגית שיחסו הרומאים לפרובינקיה אשר הייתה חלק מ"אסם התבואה" של איטליה.

תבליט מצרי במקדש דנדרה המתאר את הקיסר טראיאנוס בלבוש פרעוני מלא, מקריב קורבן לאלה חתחור ובנה איהי.

מקסימינוס דאיה היה הקיסר האחרון שתואר על ידי המקומיים כפרעה. אף כי הכרטושים מלכותיים נרשמו מתקופות מאוחרות יותר (הכרטוש האחרון שידוע היה בתקופת שלטונו של קונסטנטיוס השני בשנת 340), המצרים שעבדו אלילים השתמשו לאחר מותו בכרטושים של דיוקלטיאנוס, במקום להכיר בקיסרים המאוחרים שהיו נוצרים (פרט ליוליאנוס הכופר).

הדת המצרית דרשה את נוכחותו של פרעה כדי לשמש מתווך בין האלים לבין האנושות. קיסר שייראה כמו הפרעונים היה הפתרון. ככל שהנצרות התקבלה יותר ויותר בתוך האימפריה, ובסופו של דבר הפכה לדת המדינה, הקיסרים כבר לא הסכימו לקבל את ההשלכות המסורתיות של להיות פרעה (עמדה המושרשת היטב בדת המצרית) ובתחילת המאה ה-4, אלכסנדריה עצמה, בירת מצרים מאז תקופתו של אלכסנדר הגדול, הפכה למרכז עיקרי של הנצרות.

התקופה הביזנטית

"האימפריה הביזנטית" או "ביזנטיון" הוא כינוי שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, שנוצר כתוצאה מפיצול הקיסרות הרומית בשנת 395, והתקיים עד לכיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453. מצרים הייתה חלק מהאימפריה עד 639 לספירה. היא הייתה חלק מדיוקסיה וחולקה לפרובנקיות קטנות יותר.

מצרים המשיכה להיות מרכז כלכלי חשוב עבור האימפריה וסיפקה רבים מצרכיה החקלאיים והתעשייתיים, וכן המשיכה להיות מרכז לימוד חשוב.

בתקופה זו התנצרה האוכלוסייה. אלכסנדריה היה חלק מהפנטארכיה הנוצרית העתיקה. במקביל למאבקים בדת המצרית, היו עימותים בתוך הנצרות. הנצרות הקופטית התפלגה מיתר הנצרות במאה ה-6 והייתה לחלק מהנצרות האוריינטלית.

הפילוג נבע ממחלוקת תאולוגית על טיבעו של ישו. ויכוח בולט היה בין אסכולת אנטיוכיה לאסכולת אלכסנדריה. לאחר ועידת כלקדון, באלכסנדריה היו שני פטריארכים: הפטריארך האימפריאלי (שתמך במסקנות הוועידה), הידוע כיום כאפיפיור המזרחי-אורתודוקסי, והפטריארך הלאומי המצרי הלא-כלקדוני, הידוע כאפיפיור הקופטי. מצב זה יצר מתיחות עם השלטון האמפריאלי.

בתקופת ימי הביניים המוקדמים

הח'ליפות הפאטימית בשיאה, סביב שנת 1000 לספירה

מסגד אבן טולון

בין השנים 30 לפנה"ס עד 639 לספירה נשלטה מצרים על ידי האימפריה הרומית והייתה מוקד חשוב, כלכלית ותרבותית. באלכסנדריה שכנה הספרייה הגדולה והחשובה ביותר בעולם העתיק, הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

הנצרות הכתה שורש במצרים בשלב מוקדם. כבר בשנת 180 לספירה נוסדה בה אסכולת אלכסנדריה שהייתה מרכז לתאולוגיה ופילוסופיה נוצריות שפעל באלכסנדריה מן המאה השנייה ועד המאה השביעית. מכאן צמחה הנצרות הקופטית, שכללה את רוב האליטה האינטלקטואלית (ולפי המסורת גם את אחרוני הכהנים-המכשפים של מצרים, החרטומים). בשנת 391 הרס תיאופילוס, הפטריארך של אלכסנדריה, את כל המקדשים הפגניים כחלק מהשתלטותה של הנצרות על אלכסנדריה.

בשנת 641 כבש צבא האימפריה המוסלמית את אלכסנדריה, זאת לאחר מצור בן שישה חודשים. לאחר הכיבוש היו ניסיונות בודדים בשנת 645 ו-654 לשחרור העיר על ידי הביזנטים. קיימות עדויות סותרות האם הכיבוש הערבי הוביל לשריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, או שזו גוועה בתהליך הדרגתי והוזנחה, הן על ידי הנוצרים שהסבו עורף לתרבות יוון ורומי והן על ידי המוסלמים. למרות המהפך הפוליטי, מצרים נותרה ברובה ארץ נוצרית, אם כי במשך השנים התקיימו המרות דת רבות לאסלאם. מגמה זו שינתה בהדרגה את הדמוגרפיה המקומית ועד סוף המאה ה-12 הפכה את מצרים לארץ בעלת רוב מוסלמי.

במאה השביעית נכבשה על ידי המוסלמים ומאז ועד המאה השש-עשרה הייתה מרכז חשוב של הח'ליפות המוסלמית שהשתרעה מבגדאד ועד קורדובה. גם כאשר לא הייתה קהיר בירת הח'ליפות, היא הייתה צומת דרכי המסחר החשוב ביותר. בקהיר ובאלכסנדריה הצטלבו דרכי המסחר בים וביבשה ממערב (צפון אפריקה וספרד) מזרחה (עיראק ואף הודו) ומדרום (אתיופיה ותימן) צפונה (סוריה, אסיה הקטנה, יוון, איטליה ואיי הים התיכון). היא נהנתה מכספי המכסים שהוטלו על הסחורות שעברו דרכה ומלומדיה העתיקו ספרים ואגרות שעברו דרכה (כפי שמדגימה הגניזה הקהירית).

קהיר הייתה בירתן של שלוש שושלות בח'ליפות האסלאמית: שושלת טולון (868–905), שהגיעה למעמד עצמאי לאחר שנפרדה הלכה למעשה מהשלטון המרכזי של הח'ליפות העבאסית שנשלטה מבגדאד, השושלת הפאטמית (969-1171) והשושלת האיובית (1172-1250).

אחמד אבן-טולון היה חייל של חיל-משמר ממוצא טורקי, שהוקם על ידי העבאסים ושכן בבגדאד. בשנת 868 נשלח אבן-טולון למצרים כדי למשול בה מטעם הח'ליף העבאסי אל-מועת'ז. במצרים נטל לעצמו אבן-טולון סמכויות נוספות וניהל באופן עצמאי את הכלכלה ואת כוחות הצבא המקומיים, כשהוא שולט על אוצר המחוזות סוריה ומצרים. בשנת 877 נשלח כוח עבאסי להדיח את אבן-טולון מכסאו כיוון שהלה לא הסכים לשלם מס מספיק גדול לח'ליף, אך אבן-טולון הצליח להדוף את המתקפה על שטחו ואף השתלט על סוריה בשנה שלאחר מכן. עם אוטונומיה מלאה, לאחר שכבר לא היה צורך לשלם מיסים לח'ליף העבאסי, התפנה אבן-טולון להשקעת משאבים בבניית תעלות השקיה וצי ימי נרחבים, שהעבודה עליהם תמרצה את הכלכלה המצרית באופן משמעותי. אבן-טולון העביר את הבירה מפוסטאט לאל-קטאיע (שתי הערים הן חלק מקהיר של ימינו) והקים שם את מסגד אבן טולון המפואר, אחד המסגדים הגדולים בעולם. הוא הותיר אחריו צבא עצמאי סדיר ומאומן היטב, כלכלה יציבה וממסד בירוקרטי יציב. האמירים המאוחרים יותר של השושלת לא היו מוצלחים והותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי. השליט החמישי והאחרון של שושלת טולון היה שייבן אבן אחמד אבן טולון, שלא הצליח להתנגד לפלישה הצבאית העבאסית, שהביאה לסופה של שושלת טולון בשנת 905.

השושלת הפאטמית נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי באללה, שטען לזכות לשלטון על בסיס היותו צאצא של מוחמד, דרך בתו של מייסד האסלאם פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד והאימאם השיעי. במהלך השנים כבשו הפאטימים את כל שטחי הח'ליפות העבאסית. ב-969 כבש אבו תמים מעד אל-מועיז את מצרים וקבע את מרכז הח'ליפות בקהיר. בסוף המאה ה-11 נאלצו הפאטמים להתמודד עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של השליט הסלג'וקי נור א-דין. צלאח א-דין כבש את מצרים לכאורה רק למטרת תשלום החוב ששליט מצרים, שאוואר, היה חייב לשלם לנור א-דין. אלא שבמהלך הכיבוש, שאוואר נהרג, והח'ליפות הפאטמית נותרה ללא יורשים. לאחר מותו של נור א-דין בשנת 1174 השתלט צלאח אל-דין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונומיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת.

חלק ממסעי הצלב כללו שאיפה לכבוש את מצרים או חלק משטחה. כך בשנים 1248 עד 1257 הונהג מסע צלב למצרים על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע הסתיים בכישלון ובתשלום של כ-50,000 ביזאנטים (סכום השווה לכל ההכנסות הצרפתיות בשנה דאז), ששולמו ככופר על ידי המלך לואי עבורו ועבור אלפי חייליו שהובסו ונשבו על ידי הצבא המצרי.

התקופה הממלוכית

הסולטנות הממלוכית בשיאה (ימי השושלת הבחרית, 1250 - 1382)

ערך מורחב – הממלוכים במצרים

במאה ה-13 עלה במצרים שלטון הממלוכים ששלטו בה עד המאה ה-16. הסולטנות הממלוכית נשלטה על ידי עבדים שרובם היו ממלוכים (עבדים-לוחמים שהתאסלמו). מרכז הסולטנות היה בקהיר, והיא השתרעה במשך מרבית זמן קיומה גם על ארץ ישראל ועל סוריה.

ראשית השלטון הממלוכי ב-1250, כאשר גדוד ממלוכי בשירות השושלת האיובית הביס את הצלבנים בקרב מנצורה ועצר את מסע הצלב השביעי. כשהבינו הקצינים הממלוכים שאין בכוונת הסולטאן האיובי החדש אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה להעניק לממלוכים פרס על כך שהביסו את הצלבנים, חיסלו קוטוז וביברס את הסולטאן וייסדו למעשה את השושלת הבחרית. סגנו של קוטוז, קצין בשם אייבכ נשא לאשה את פילגשו של הסולטאן אל-מלכ אל-צאלח איוב, שג'ר אל-דור והפך לסולטאן הממלוכי הראשון. בני הזוג שלטו יחדיו, עד שבהתקף זעם רצחה שג'ר אל-דור את אייבכ. לאחר ששג'ר א-דור רצחה את אייבכ, תפס קוטוז את המלוכה. ב-1260 יצא הסולטאן קוטוז עם צבאו לבלום את פלישתו של מונגקה חאן המונגולי. קוטוז הצליח להביס את הצבא המונגולי בקרב עין ג'אלות (מעיין גוליית – הוא מעיין חרוד).

זמן קצר אחרי הקרב, רצח ביברס את קוטוז ועלה לשלטון. ביברס היה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. בשנים 1347–1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם, מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ'רקסים של הקווקז.

בשנת 1382 עלה לשלטון הסולטאן הצ'רקסי הראשון - ברקוק, אשר ייסד את השלטון הממלוכי הבורג'י (כיוון שמרכזה היה בבורג' - מצודת קהיר). ברקוק שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון סולטאנים צ'רקסים בתדירות גבוהה. בשנת 1453 עלה הסולטאן אל-אשרף לשלטון, אל-אשרף כונן יחסים חמים עם האימפריה העות'מאנית שכבשה באותן שנים את קונסטנטינופול, כיבוש אשר גרם לעושר רב במצרים. עם זאת, עם מינויו של חשק'דם כסולטאן ב-1463 התגלעה מחלוקת בין מצרים לאימפריה העות'מאנית ושני הצדדים ניהלו קרבות מדי פעם. שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית.

האדריכלות הממלוכית ניכרת במצרים במבנה המסגדים, המדרסות, הגשרים, הסבילים והספריות וניכר עד ימינו.

מצרים תחת הכיבוש העות'מאני

ערך מורחב – איילט מצרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית. לממלוכים שהמשיכו לשלוט במצרים נותרה אוטונומיה בענייני פנים בלבד. שלטון האימפריה העות'מאנית במצרים התקיים בשנים 1517 עד 1805 ובאופן רשמי עד 1882.

היסטוריה מודרנית

תחיית מצרים, פסל מאת מחמוד מוח'תאר משנת 1928 – מסמליה של התנועה הלאומית המצרית

מאבק צרפתי-בריטי על מצרים

ערך מורחב – מסע נפוליאון בארץ ישראל

בשלהי התקופה העות'מאנית, בשנת 1798, פלש נפוליאון למצרים. כיבוש מצרים נעשה מתוך מטרה פוליטית לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם. נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל, וכבש את ערי-החוף של אותה תקופה.

התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה, בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק. בנוסף, מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר את המפה המפורטת, הידועה כמפת ג'קוטין, שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.

לאחר שלוש שנים של קרבות הובסו הכוחות הצרפתיים ונסוגו בשנת 1801. אבן רוזטה, אותה גילו, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למוזיאון הבריטי בלונדון. עם זאת, נותרה מצריים עדיין תחת שלטון עות'מאני, ובשנת 1805 מונה מוחמד עלי לשליט מצרים.

שושלת מוחמד עלי 1805–1882

ערך מורחב – ח'דיוות מצרים

פתיחת תעלת סואץ, 1869

מוחמד עלי באשא (1769–1849), גנרל, מדינאי, ובהמשך סולטאן מצרים, נחשב למייסד מצרים המודרנית. אף על פי שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל עלי באופן עצמאי.

הוא מונה לסולטאן של מצרים בשנת 1805, לאחר שבמסגרת תפקידו הצבאי הצליח לעצור את התקדמות צבא נפוליאון. עם קבלת תפקיד הסולטאן והשתלטותו על המדינה טבח במנהיגים הממלוכים. בתחילה סייע לסולטאן העות'מאני מבחינה צבאית בסכסוכים אזוריים ומלחמות; אך בשנת 1831 נפרדו דרכיהם עד כדי מלחמה ביניהם.

מוחמד עלי ביצע רפורמות מקיפות במדינה, כגון הקמת צבא שהתבסס על האיכרים, שבו השתמש כדי להרחיב את גבולות מצרים. השקיע בתשתית ובנה תעלות ודרכים. במידה רבה היה אחראי להפיכתה של מצרים לאחת המובילות ביצור הכותנה. הוא הביא לרפורמות סוציאליות משמעותיות, בהן יצירת מוסדות לימוד מודרניים, אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.

בנו, אבראהים פאשא (1789 - 1848), נולד באזור מקדוניה, ידוע כלוחם מוערך, שהממשלה העות'מאנית חששה מכוחו הצבאי הרב. רוב תקופת חייו חי בצל שלטונו של אביו, וכמפקד הצבא המצרי כבש ושלט בארץ ישראל ובסוריה. ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. מוחמד עלי ויתר על כסאו בשנת 1848 עקב מחלה קשה, ושלטונו הועבר לבנו אבראהים פאשא למספר חודשים, אך הלה נפטר ממחלה באותה שנה. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, עבאס הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים. ממשיך דרכו היה מוחמד סעיד פאשה (1822 - 1863), בנו הרביעי של המנהיג מוחמד עלי. סעיד היה מקורב למדינות האירופאיות ואף למד בפריז. בתקופת שלטונו קידם רפורמות בענייני חוק, מיסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ.

עם מותו של סעיד בשנת 1863 מילא את מקומו אסמאעיל פאשא. אסמאעיל פתח ביישום תוכניות גדולות לשינויים פנימיים של מצרים. התוכניות כללו עיצוב מחדש של מערכות המכס והדואר, המרצה של התקדמות מסחרית, יצירת תעשיית סוכר, כותנה וסיגריות, בניית ארמונות, בהם ארמון עאבדין אשר החליף את מצודת קהיר כמקום מושבו של השלטון; הגדלת מקורות הבידור של התושבים ובניית בית אופרה ותיאטרון. הוא הרחיב את העיר קהיר במידה גדולה, ובנה עיר חדשה לחלוטין בצד המערבי שלה בדומה לתוכנית אוסמן להתחדשות פריז. העיר אלכסנדריה הורחבה אף היא. בנוסף, החל בתוכנית בנייה של מסילות רכבת ברחבי מצרים. אחד מהישגיו החשובים היה הקמת אספה של בעלי סמכויות בנובמבר 1866. אף על פי שהאסיפה הייתה צריכה להיות גוף ייעוצי בבסיסה, חבריה השפיעו רבות על עניינים ממשלתיים. ראשי כפרים עמדו בראש האספה, ובכך הגדילו את השפעת הפוליטיקה והכלכלה באזורי הכפר. אסמאעיל ערך רפורמה נרחבת בתחום החינוך והורה על הכנסת מקצועות חילונים לתוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית, אותה הוא הרחיב בצורה משמעותית על ידי בנייה של בתי ספר רבים. כמו כן, הורה אסמאעיל על הקמת מוסדות השכלה גבוהה שיכשירו צעירים בתחומים כגון רפואה, משפטים והוראה. אסמאעיל דגל בפתיחות כלפי אירופה וכלפי הגירה באופן כללי, ובעקבות זאת אירופאים רבים היגרו למצרים. קהילות אירופאיות אלו הקימו מוסדות תרבות והשכלה שונים במצרים ותרמו לפיתוח עיתונות ודפוס (כולל עיתונים חשובים שקיימים עד היום, כגון אל-אהראם). הממשל המצרי תחת הנהגתו של אסמאעיל היה סובלני יחסית ואפשר פלורליזם של דעות פוליטיות בתקשורת המצרית המתפתחת. לפתיחות תרמו גם חפירות ארכאולוגיות שמשכו למצרים מלומדים וסקרנים מרחבי אירופה ופרסמו את פלאיה בעולם, דבר שפיתח את תחום התיירות. מצרים הפכה ליעד תיירות פופולרי ונגיש יחסית והפכה לחלק מ"הטיול הגדול" של צעירים אירופאים בסוף המאה ה-19.

בימי אסמאעיל נכרתה תעלת סואץ על ידי פרדיננד דה לספס. חנוכתה, ב-1869, במעמד כל שועי עולם, הייתה רגע שיא בשלטונו. חזונו של אסמאעיל היה שמצרים תשלוט על נהר הנילוס לכל אורכו, כולל על כל הסתעפויותיו השונות. הסולטאן העות'מאני הסכים ב-1865 למסור לו את מחוז "חבש" העות'מאני שכללה חלק מהטריטוריה שלימים תקבל את השם אריתראה. בהמשך אסמאעיל החל להתפשט עם צבאו לתוך שטחיה של האימפריה האתיופית של יוהנס הרביעי. תחילה אסמאעיל השתלט על שטחים שהיו במחלוקת בין העות'מאנים לקיסרות האתיופית, אך בהמשך פלש עם צבאו גם לאתיופיה עצמה. שני הצבאות ניפגשו לקרב בגונדית (מכונה גם גודה גודה) בבוקר 16 בנובמבר 1875. המצרים נלכדו בעמק והיו מוקפים ברובאים אתיופים מסביב להרים כך שבסופו של הקרב כמעט כל הצבא המצרי הושמד ביחד עם מפקדים ממוצא אמריקאי ואירופי. לאחר התבוסה הח'דיב שלח כוח צבאי שני לנקום את ההפסד בגונדת. המצרים הובסו שוב בקרב גורה (ב-7–9 במרץ 1876). מתיחות רבה נותרה בין שני הצבאות עד הסכם בתיווך אנגלי שנחתם בשנת 1884 ובו מצרים הסכימה להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה.

הקמפיין הצבאי, כמו גם ההשקעות האדירות בתשתיות היו נטל על האוצר המצרי, שנאלץ לקחת הלוואות בהיקף גדול מכפי יכולת ההחזר שלו, עד כי החוב הלאומי הגיע לכמאה מיליון לירות שטרלינג. ברחבי העולם הוצאו נגד אסמאעיל פסקי דין בבתי דין בינלאומיים, שחייבו אותו להחזיר את ההלוואות ושלטונות אירופה השתמשו במצב זה כדי לסחוט מאסמאעיל זיכיונות שונים. כאשר לא יכול עוד ללוות כסף, מכר אסמעיל ב-1875 את חלקו בתעלת סואץ לממשלת בריטניה במחיר של פחות מארבעה מיליון £; מעשה זה גרם לתחילת ההתערבות הבינלאומית במתרחש במצרים. ב-1876 הוקם ארגון צרפתי-בריטי שהשתלט על ענייני הכספים והשלטון במצרים. ועדת חקירה נוספת הביאה את אסמאעיל להסכים להקמת משטר חוקתי שכלל שרים לא-מצריים. שליטה בינלאומית זו לא הייתה מקובלת בעיני מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי שפצח במרד עוראבי. בתקווה שהמרד ישחרר אותו משליטה אירופאית, אסמאעיל התנגד מעט מאוד לעוראבי, והסכים לדרישותיו לפרק את הממשלה. בריטניה וצרפת דרשו במאי 1879 להחזיר את השרים הצרפתים והבריטים לתפקידם. כאשר הייתה המדינה ברובה בידיו של עוראבי, אסמאעיל לא יכול היה להסכים, וגם לא רצה בכך. האירופאים לחצו על הסולטאן העות'מאני לסלק את אסמאעיל מתפקידו, וכך נעשה. תאופיק, בנו של אסמאעיל, היה ליורשו ושלט אחריו. אסמאעיל עזב במהרה את מצרים ועבר לנאפולי, אך לבסוף הורשה על ידי הסולטאן לגור בארמונו ליד מיצרי הבוספורוס. שם הוא חי פחות או יותר כאסיר עד שנפטר ב-2 במרץ 1895.

מכיבוש בריטי עד עצמאות מדינית

בשנת 1879, לאור דרישה בריטית, הודח אסמאעיל פאשא מתפקידו ובמקומו מונה בנו תאופיק פאשא. בממשל מונו שני מפקחים אירופאים וצבא מצרים הוגבל ל-18,000 חיילים.

בשנת 1882 הכריזה בריטניה על מצרים כעל קולוניה בריטית.

בשנת 1899 נקבע גבולה של מצרים עם הסודאן, עם כיבושו ועם כינון הקונדמיניון. בשנים 1901–1904 הרחיבה בריטניה את הטריטוריה המצרית והשתלטה על שטחים שנמצאים בחלקים מלוב וסודאן המודרניות. בשנת 1906 נקבע הגבול עם ארץ ישראל, בעקבות סכסוך טאבה. ב-2 בדצמבר 1925 נחתם הסכם בין מצרים לאיטליה, שקבע את גבולה המערבי של מצרים.

סולטנות מצרים 1914–1922

ערכים מורחבים – סולטנות מצרים, מהומות 1919 במצרים

בשנים 1914–1922 הייתה מצרים תחת פרוטקטורט בריטי. במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל.

בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות שהקיפו את כלל האוכלוסייה. המנהיג הבולט של אותן מהומות היה סעד זע'לול, הזכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית. מהומות 1919 לא הביאו לעצמאות, אך היוו את הסנונית המבשרת על עצמאות מדינית, ודחפו לתחילתו של התהליך. ב-28 בפברואר 1922 ניתנה הצהרת העצמאות של מצרים, שכללה את סיום מעמדה כשטח כבוש ואת הכרזתה כמונרכיה חוקתית. עם זאת, העצמאות הייתה נומינלית בלבד משום שארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" (ביטחון נתיבי התקשורת, הגנה מפני תוקפנות זרה, שמירה על האינטרסים הזרים ועל המיעוטים ושמירה על מעמדה של בריטניה בסודאן).

מתן עצמאות חד-צדדית: ממלכת מצרים 1922–1952

ערכים מורחבים – עצמאות מצרים, ממלכת מצרים

ב-1922 העניקו הבריטים עצמאות למצרים ומינו את המלך פואד כשליט, את מערכת היחסים בין מצרים לבריטניה הגדיר חוזה שהוכתב על ידי הבריטים. עם מותו של המלך פואד בשנת 1936 ירש אותו בנו פארוק. בשנה זו חתמו בריטניה ומצרים על ההסכם האנגלו-מצרי שהעניק להלכה עצמאות למצרים, אך הסדיר את הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ לעשרים שנה נוספות.

במלחמת העולם השנייה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, ב-1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.

ב-1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.

מהפכת הקצינים החופשיים ועלייתו של נאצר 1952–1954

ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים

הרוחות הלאומיות כנגד השלטון הבריטי, וההתמרמרות על התבוסה שנחלה מידי ישראל הובילה ל"מהפכת הקצינים החופשיים" בשנת 1952. התנועה הדיחה את מלך מצרים פארוק, שנשלח לגלות, והעלתה לשלטון את מוחמד נגיב כנשיא. שיטת השלטון המצרית עברה משיטה מלוכנית לשיטה רפובליקנית, אם כי נשארה לא דמוקרטית. נגיב נותר נשיא מצרים למשך זמן קצר בלבד. עד מהרה הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר ונבחר כנשיא בבחירות בהן היה המועמד היחידי. מהפכת הקצינים החופשיים, שגרמה לשינויים נרחבים במצרים, השפיעה גם על שאר מדינות העולם הערבי.

שלטון נאצר 1954–1970

גמאל עבד אל נאצר

גמאל עבד אל נאצר הוביל קו של לאומנות ערבית סוציאליסטית וקשרים חמים עם ברית המועצות (למרות השתייכות רשמית לקבוצת המדינות הבלתי-מזדהות). ב-26 ביולי 1956 הכריז בתגובה על ביטול הסיוע הכספי של הבנק העולמי לבניית סכר אסואן על הלאמת תעלת סואץ על מנת להשתמש ברווחיה לבניית הסכר. בתגובה רקחו בריטניה צרפת וישראל תוכנית לפיה ישראל תתקוף את מצרים ואילו בריטניה וצרפת יכנסו לאזור כדי להפריד כביכול בין הניצים, ובכך ישתלטו על אזור התעלה. מבצע קדש החל בנחיתת צנחנים ישראלים במעבר המיתלה שבחצי האי סיני ב-29 באוקטובר, כוחות בריטניה וצרפת הצטרפו ב-1 בנובמבר, ותוך כמה ימים נכבש כל חצי האי סיני. אולם בלחץ ברית המועצות וארצות הברית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת (ראו: נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)), והתעלה הוכרה כרכוש מצרים.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם". המילה "רעם", שהייתה לה גם משמעות סמלית, לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהילייה ערבית מאוחדת).

במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, התערבה מצרים במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם, מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

בשנת 1962 מונתה חכמת אבו זיד לתפקיד שרה, ובכך הפכה לשרה הראשונה בממשלת מצרים.

בחודש מאי 1967 הכניסה מצרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני וחסמה שוב את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה נוספת מידי ישראל, חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל ותעלת סואץ נסגרה לשייט.

ב-8 במרץ 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ובכך החלה מלחמת ההתשה, שהמשיכה עד ה-7 באוגוסט 1970.

ב-28 בספטמבר 1970 מת נאצר, וסגנו, אנואר סאדאת ירש אותו.

שלטון סאדאת 1970–1981

אנואר סאדאת היה נשיא מצרים בין השנים 1970–1981. בתחילת דרכו נחשב לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם מעט לאחר כניסתו לתפקיד הנהיג מדיניות תקיפה ובשנת 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.

ב-6 באוקטובר 1973 יזם עם סוריה את מתקפת הפתע על מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים - מלחמה עקובה מדם שגבתה קרבנות רבים. בנובמבר 1977 ערך ביקור היסטורי בישראל, ובעקבותיו, בשנת 1978, כחמש שנים לאחר המלחמה, ולקראת סוף כהונתו, חתם סאדאת על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל לבין מדינה הגובלת בה. מהלכו לא התקבל במצרים בעין יפה על ידי גורמי האופוזיציה, ובשנת 1981 נרצח סאדאת בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי. את מקומו תפס סגנו חוסני מובארכ.

שלטון מובארכ 1981–2011

חוסני מובארכ היה נשיא מצרים בין השנים 1981–2011.

בין 1991 ל-1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים מוסלמים, בעיקר מארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרוורי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט. עם זאת, האיסור על פעולתן של מפלגות פוליטיות שמצען דתי נותר בעינו, וכן האיסור הרשמי על פעילות האחים המוסלמים.

מצרים לאחר הפיכת 2011

כיכר א-תחריר ב"יום שישי של העזיבה", 28 בינואר 2011

ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)

בסוף ינואר 2011 החלה תסיסה עממית הולכת וגוברת כנגד שלטונו של מובארכ. התסיסה התבטאה בהפגנות המוניות ברחבי קהיר ועריה האחרות של מצרים. במהלך המהומות נהרגו לפחות 297 בני אדם, מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר. מובארכ התפטר מתפקידו ובהמשך נעצר. ב-11 בפברואר 2011 נטלה על עצמה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים את השלטון על מצרים, והצהירה שתישאר בשלטון עד לקיום בחירות חופשיות. ב-2011–2012 התקיימו הבחירות לפרלמנט והבחירות לנשיאות. בשני בתי הפרלמנט נעשו המפלגות המזוהות עם האחים המוסלמים לגדולות ביותר מבין המפלגות שנבחרו. בבחירות לנשיאות נבחר מוחמד מורסי, המזוהה אף הוא עם האחים המוסלמים. ביוני 2012 הודיע בית המשפט העליון לחוקה על פיזור הבית התחתון וקיום בחירות חדשות.

במקביל, בזמן שמצרים עסוקה במאבקים הפנימיים, הכריזה אתיופיה, בניגוד להסכמים הנהוגים עד אז, על בניית סכר שישנה את זרימת מי הנילוס לטובתה, על חשבון מצרים, שנמצאה בעצמה על סף משבר מים תקופה ממושכת, על רקע הגידול הדמוגרפי הרב במצרים. המהלך יצר משבר דיפלומטי מתמשך בין המדינות למשך העשור.

הפיכת 2013 ואילך

ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)

בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו. ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, הדיח הצבא את מורסי מכהונתו. בעקבות הדחת מורסי היו התנגשויות בין הצבא והמשטרה ובין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים, ואלה הגיעו לשיא בטבח 14 באוגוסט, שבו נמנו 638 הרוגים וכ-4,000 פצועים.

בשנת 2014 נבחר אל-סיסי לנשיא מצרים. בתקופת שלטונו התגברו פיגוע הטרור במצרים, ובמיוחד הוא נאלץ להילחם בטרור בסיני.

לאחר כמה שנים בהן התיירות של מצרים נפגעה קשות בעקבות אירועי טרור שקיבלו חשיפה עולמית, בסוף שנת 2017 ארגון התיירות העולמי של האו"ם דירג את מצרים בתור יעד התיירות הצומח ביותר של שנת 2017. למרות הגידול היחסי, מצרים עדיין לא הצליחו לשחזר את הישגי התיירות שלה מתחילת העשור.

בשנים אלו חזרו דיווחים, מצד ארגונים מצריים לזכויות-אדם וכנגד שחיתות, על תפוצתן הרחבה של תופעות כמו מאסר אזרחים על רקע דעות פוליטיות - ובהם עיתונאים ואנשי אופוזיציה, צמצום חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי כנגד השלטון בפרט. בסוף שנת 2018 ארגון Freedom House פרסם את דו"ח החירות המקוונת השנתי שלו, בו מדרג הארגון המדינות השונות לפי סוגיות כמו חופש הביטוי ופרטיות. הדו"ח ציין את מצרים כאחת מ-2 המדינות בהן התקיימה הפגיעה החמורה ביותר בחירות המקוונת.

ראו גם

• עפאף לוטפי מרסו - היסטוריון מרכזי בתחום

לקריאה נוספת

• חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר א, יחידה 2: מצרים בשנות העשרים, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב – 1992.
• חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, ספר 1: מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2003.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של מצרים בוויקישיתוף

מצרים, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית

• מצרים העתיקה, הידען
• גילי חסקין, תולדות מצריים הפרעונית
• סבין ר. האובנר, מצרים במעבר מהעולם הביזנטי לעולם הערבי הקדום (אנגלית), באתר אוניברסיטת בזל
• קארל פ. פטרי, ההיסטוריה של קיימברידג' של מצרים, מצרים האסלאמית, 640-1517 (אנגלית)
• יורם מיטל, "תחיית מצרים" והמאבק לכינונה כאומה מודרנית, מכון ון ליר בירושלים