מבצע ענבי זעם
מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום בין 11 באפריל ו-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. במהלך המבצע ישראל ביצעה מעל 1,100 גיחות אוויריות וירתה כ-25,000 פגזים. כ-639 רקטות של החיזבאללה נורו לעבר ישובים בצפון ישראל. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים.
 | ||||||||||||||||||||||
| שיירת נגמ"שים של צה"ל עושה את דרכה אל גבול הצפון במהלך מבצע ענבי זעם, 15 באפריל 1996 | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך האיראני-ישראלי | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 11 באפריל 1996 – 27 באפריל 1996 (17 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע דין וחשבון | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | הנסיגה מלבנון | |||||||||||||||||||||
| מקום | דרום לבנון | |||||||||||||||||||||
| עילה | מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון ב-9 באפריל 1996 | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
רקעעריכה
החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בקרבת גבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום מבצע דין וחשבון (1993). בחודש וחצי שקדמו למבצע חלה התדרדרות ביטחונית בישראל ובלבנון שפגעה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל. בתקופה זו התגברו מאוד פיגועי ההתאבדות בישראל, ארבעה פיגועים, שבהם נהרגו 59 ישראלים, ונפצעו מאות. בנוסף התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון:
- בסוף חודש פברואר[1] שוגר מטח רקטות לעבר העיר קריית שמונה.
- ב-25 בפברואר התפוצצו שני מחבלים מתאבדים, אחד באוטובוס קו 18 בירושלים רצח 26 ישראלים והשני בטרמפיאדה בכניסה לאשקלון.
- ב-3 במרץ התפוצץ מחבל, שוב באוטובוס קו 18, בירושלים. בפיגוע נרצחו 19 ישראלים.
- בחג פורים, 4 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד ליד דיזנגוף סנטר. בפיצוץ נרצחו 13 אנשים ו-55 נפצעו.
- באותו היום נהרגו בדרום לבנון ארבעה חיילי צה"ל ובהם מפקד גדוד 12 מחטיבת גולני, סגן-אלוף חוסיין עאמר, עוד שמונה חיילים נפצעו קשה.
- ב-10 במרץ הופעל מטען על שיירה מגדוד 13 של גולני ליד שער פאטמה. חייל אחד נהרג.
- ב-20 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד על שיירה של צה"ל שנעה ממוצב טייבה בדרום לבנון לישראל. מהפיצוץ נהרג מפקד פלוגת המפקדה של גדוד 12.
- ב-9 באפריל, בזמן שמזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת ביקרו באזור בניסיון להביא לרגיעה, נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון.
- ב-10 באפריל, נהרג חייל מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל בהפגזה של חזבאללה על מוצב כרכום. באותו יום יצא רוה"מ לתקשורת בהצהרה כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג עוד.
מטרת המבצע הייתה יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו לשבת למשא ומתן עם הלבנונים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתית, על מנת ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן וישפיע על תושבי לבנון ועל ממשלת לבנון. בסוף מבצע דין וחשבון הושגו הבנות בין ישראל ללבנון וסוריה (וחזבאללה דרכן). הבנות אלו יצרו קרקע נוחה להמשך ירי הרקטות מלבנון ובו זמנית מנעו מצה"ל להגיב לירי ולתקוף את המחבלים המשגרים. על-פי ההבנות נאסר לירות מתוך ואל שטחים מיושבים. המחבלים היו משגרים רקטות מפאתי הכפרים והעיירות שבדרום לבנון כך שצה"ל התקשה מאוד לתקוף אותם מבלי לפגוע בשטח המיושב. במקרה של פגיעה כזו ראה עצמו חזבאללה משוחרר מן ההבנות וירה מתוך הכפרים "ירי תגובה" על הירי הישראלי. בישראל התקשו לקבל את המצב שבו ידי צה"ל כבולות והמחבלים יכולים לירות והחל תכנון מבצע להשגת הבנות חדשות. בתחילה תוכנן מבצע "ענבי זעם" לחודש יוני 1995 אולם התכנון לא יצא לפועל, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין העדיף לנסות ולנצל את הערוץ המדיני למשא ומתן.[2]
על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת באזור וניסיונות ההרגעה שלהם ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון וסיפק את העילה לתחילת המבצע (בפועל צה"ל תגבר את כוחותיו בגבול הצפון עוד לפני תאריך זה). ראש הממשלה, פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק ולאלוף פיקוד הצפון עמירם לוין,[3] כי על צה"ל לפעול על מנת להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל.
המבצעעריכה
את חזית הלחימה ניהל אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין,[3] כאשר תחתיו פעל תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון.[4] המבצע החל בשעות הבוקר של 11 באפריל 1996. חיל האוויר תקף מטרות של חזבאללה בבקאע ובביירות. בנוסף הופעלו כוחות תותחנים, שריון וכוחות של חיל הים. תושבי דרום לבנון ברחו צפונה לכיוון ביירות, ותושבי גבול הצפון פונו לאזור המרכז. במבצע פעלו גם כוחות מיוחדים של צה"ל במבצעים חשאיים בעומק לבנון.[5] במבצעים אלו בלטו במיוחד יחידת אגוז, עליה פיקד ארז צוקרמן שאף הוביל ארבע פעולות של היחידה בעומק לבנון במהלכו,[6] סיירת גולני,[7] יחידת מגלן,[8][9] עליה פיקד רוני בלקין,[10] ויחידת שלדג בפיקודו של סא"ל גל הירש,[11] שאף קיבלה על פעילותה במבצע את צל"ש הרמטכ"ל.[12]
במהלך המבצע הותקפו מאות מטרות של חזבאללה הן על ידי חיל האוויר והן על ידי כוחות ארטילריה. בנוסף הטיל חיל הים הסגר ימי על חופיה של לבנון. במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל הגיב בירי על מתקני השיגור.
ב-15 באפריל דנה מועצת הביטחון של האו"ם בפעולותיה של ישראל. ככלל הייתה הבנה למניעיה של ישראל, והמועצה ניסתה לגשר בין הצדדים על מנת להפסיק את העימות. ממשלת לבנון הסכימה לחזור להבנות דין וחשבון, חזבאללה מצדו לא היה מוכן לפנות למשא ומתן, וישראל הצהירה שהפסקת המבצע תלויה בהפסקת ירי הקטיושות לעבר גבולותיה.
ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחנים צה"לית "אש לחילוץ" לטובת כוח מיחידת מגלן, אשר הובל על ידי נפתלי בנט, שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב. דובר צה"ל דיווח שנורתה אש מרגמות סמוך למתחם של האו"ם, בו הסתתרו אזרחים וביניהם ילדים רבים ושצה"ל השיב לשם אש. סרט לבנוני אף תיעד מורים לבנונים אשר אימתו את הדבר וטענו שחיילי חזבאללה העוינים אותם ירו מהמקום בכוונה תחילה[דרוש מקור]. בעת ירי "אש לחילוץ", טווח הביטחון מוקטן, וארבעה פגזים פגעו בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בבסיס הסמוך. לפי מקורות לבנוניים, מההפגזה נהרגו 102 אזרחים ביניהם ילדים רבים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם.[13][14] צוות של דובר צה"ל שניתח את התמונות פקפק באמיתות היקף הנפגעים והפגיעות, וטען שחלק מהצילומים נראים כזיוף מכוון[דרוש מקור]. משה תמיר, שבזמן המבצע כיהן כקצין המבצעים של פיקוד צפון ואף ישב בחדר המצב של הפיקוד שניהל את המבצע, טען בספרו מלחמה ללא אות שמניתוח כל הצילומים והמידע שברשותו - ישנה סבירות גבוהה שחלק ניכר מהאזרחים לא נהרגו מהפגזים אלא מקרבות בין חיילי האו"ם של המחנה לבין המחבלים שנסו אליו כדי להתגונן מההפגזות. בשנת 2006 פורסם בערוץ שבע כי לפי ניתוחים עצמאיים שנעשו בידי כתבי CNN ואתרי חדשות נוספים, סימנים רבים מעידים על אישוש טענות דובר צה"ל, והעיקרית בהן שהמתינו שעות רבות ואף ישנו במקום עד להגעת קבוצת העיתונאים הגדולה שהוזמנה מהעיר צור, ורק אז הוחל בחילוץ הנפגעים. הודעות בית החולים בצור והארגון לזכויות אדם דיווח על 28 הרוגים, והמספרים הלכו והשתנו בכל דיווח.[15]
באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור אל-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, ביניהם אשה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בכפר קאנא, אמר ראש הממשלה שמעון פרס במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".
ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות ענבי זעם).
במהלך המבצע נורו לעבר שטח ישראל 777 רקטות, מהן נפגעו 24 אזרחים ו-31 חיילים. קצינים בפיקוד הצפון, ובהם משה תמיר, העריכו כי כשם שאירע בעקבות הבנות דין וחשבון, למעשה חזבאללה הוא המרוויח האמיתי מהבנות מבצע ענבי זעם, משום שלמעשה אשרר את הלגיטימציה לפעולותיו ולא חל פיחות במוטיבציה שלו לבצע פעולות כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון.[16]
חזבאללה בתקופת המבצעעריכה
בבחירות 1996 זכתה המפלגה ב-7 מנדטים ובעוד שלושה חברי פרלמנט אוהדים בלבד. הארגון פרס רשת של שירותי רווחה בדרום לבנון ובמקומות אחרים, וראה את עצמו כמגן השיעים. לאחר מבצע "ענבי זעם" היה הראשון שהתיצב כדי לשקם את בתיהם של הנפגעים שנאלצו לנטוש את ביתם, כתוצאה מן המבצע ולנדוד צפונה. הוא הכריז אז על "ג'יהאד השיקום" ובנה מחדש 5,000 בתים ב-82 כפרים, תוך שיקום יסודי של התשתית אשר נפגעה.
הסכם הפסקת האשעריכה
מועצת הבטחון של האו"ם קראה להסכם הפסקת אש ב-18 באפריל, 1996, בהחלטה 1052. לבסוף הסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו ב-04:00 ב-27 באפריל. הסכם הפסקת האש כלל מספר סעיפים עיקריים:
ראו גםעריכה
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ישראל | ||
|
פורטל המזרח התיכון | ||
לקריאה נוספתעריכה
- אהד לסלוי, מבצע "ענבי זעם", יסודות 2, 2020
- Rosmary Hollis and Nadim Sheadi, Lebanon on Hold London: The Royal Institute of International Affairs 1996
- מיכאל ששר, הביצה הלבנונית: משל"ג לענבי זעם ירושלים: הוצאת ששר 1996
- גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמודים 112–124.
- משה תמיר, מלחמה ללא אות, מערכות, 2005, עמודים 132–140.
- ליאור אבני, "מיקוח אילם בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל וחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" ועד "ענבי זעם" 1993-1996" פוליטיקה 21 (קיץ 2012) עמודים 4–33
קישורים חיצונייםעריכה
- מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם", באתר הכנסת
- מיקוח סמוי והבנות - בעלמא בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל והחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" עד "ענבי זעם"(הקישור אינו פעיל) באתר "קרן ענבר - אל מול הטרור".
- יריב פלג, מבצע ענבי זעם: שלב אחר שלב, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013.
עמוס הראל, עזבו את נפתלי בנט, הוא לא אחראי לפרשת כפר כנא, באתר הארץ, 5 בינואר 2015.- מבצע ענבי זעם, 1996, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שולייםעריכה
- ^ חסר תאריך מדויק
- ^ ריאיון עם מפקד חיל האוויר האלוף הרצל בודינגר, כפי שהתפרסם בביטאון חיל האוויר מאפריל 1996, כפי שהועלה בפורום צבא וביטחון של אתר פרש.
- ^ 1 2 עפר שלח, עונש ועוד עונש, עד שהפלסטינים יבינו, באתר nrg, 2 בינואר 2009.
- ^ אביחי בקר, מלחמות ישראל, באתר הארץ, 24.10.2001
- ^ עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמוד 132.
- ^ עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמוד 358.
- ^ תעודת הערכה מטעם אלוף פיקוד הצפון לסיירת גולני, מתוך האתר הרשמי של סיירת גולני.
- ^ אליענה שפר, נפתלי בנט מדבר על הכל: על ביבי, על הטייקונים ועל יוקר המחיה, באתר nrg, 28 באוקטובר 2012.
- ^ שלום ירושלמי, המאבקים של יאיר לפיד מול נערי האוצר, באתר nrg, 29 במרץ 2013.
- ^ איל דורון, הדס ועופר רגב, "בהשקט ובבטחה - מורשת יחידת מגלן", פורת הוצאה לאור, מאי 2012, עמודים 61-63.
- ^ גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמוד 124.
- ^ יואב לימור ואלון בן–דוד, "מקום שלישי: שלדג", בלייזר, 14.02.08
- ^ משה תמיר, "מלחמה ללא אות", מערכות, 2005, עמודים 135-137.
- ^ כתבה בערבית על תמונות מ"טבח כפר קנא" שלא הוצגו לתקשורת
- ^ Evidence Mounts that Kana "Massacre" Was a Fake אנגלית, 2006, אתר ערוץ שבע
- ^ עפר שלח, נקודת רתיחה, באתר nrg, 9 בדצמבר 2011.
