נוסח התפלה המיוחד של יהודי איטליה מכונה בשם "מנהג לועז" או "מנהג לועזים", דהיינו, נוסח התפלות השגור בפי דוברי השפה הלטינית. מבחינה הלכתית יהודים אלו אינם פוסקים כיהדות אשכנז או יהדות ספרד, אשר כפופים לשולחן ערוך או להגהות הרמ"א, אלא לפי חכמי רומי, כמו ספר 'שבלי הלקט' לר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, עיבודו וקיצורו ספר 'תניא', מאת קרוב משפחתו ר' יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענוים (שניהם ממחצית השנייה של המאה הי"ג) וכן מתוך 'ספר התדיר'[1] לר' משה ב"ר יקותיאל מרומה (סוף המאה הי"ד). לדוגמה, הם מתירים אכילת קטניות בחג הפסח, אך מברכים שתי ברכות על הנחת תפילין. מתוכם, נאספו הלכות ומנהגים, בעיבודים שונים ובהשמטות, חזרו ונדפסו גם בהוצאות המאוחרות של המחזור כמנהג בני רומה.
ליהודי איטליה נוסח תפילה ייחודי משלהם שאינו נוסח הספרדים, נוסח האשכנזים או נוסח ספרד, ואף אינם כפופים במידה מסוימת למרות הקבלה. באיטליה היו קיימות אמנם גם קהילות שמוצאן מספרד שהתפללו בנוסח הספרדים וקהילות שמוצאן מגרמניה שהתפללו בנוסח אשכנז המערבי, אשר היו בעיקר בצפון איטליה. נוסח איטליה, אם כן, אינו הנוסח של כל היהודים באיטליה, אלא הנוסח של יהודי איטליה הוותיקים, הנקראים לועזים.
למרות היותו נוסח תפילה דומיננטי בקרב יהודי איטליה, נוסח איטליה מיעט להתפשט מחוץ לגבולותיה, בניגוד לנוסחי תפילה אחרים כמו נוסח הספרדים, שאותו העבירו מגורשי ספרד למקומות רבים או נוסח אשכנז שאף הוא הגיע למחוזות חדשים החל מהמאה ה-19. הנוסח האיטלקי כמעט לא יצא מחוץ לגבולות איטליה, למעט מקרים בודדים שבהם הגיע לקהילות אחרות במזרח התיכון. כך למשל בערים קושטא וסלוניקי פעלו מספר בתי כנסת איטלקיים עד מלחמת העולם השנייה, וכן בעיר צפת במאה ה-16 וה-17.[2] כיום פעילות בירושלים ובנתניה קהילות בנוסח האיטלקי, המרכזית שבהן בבית הכנסת כמנהג בני רומה, והן היחידות בעולם מחוץ לאיטליה.
עקב גלי ההגירה של יהודים מלוב לאיטליה, לאחר הקמת מדינת ישראל עד סוף שנות השישים, נהפך נוסח הספרדים להיות הנוסח הדומיננטי בדרום ומרכז איטליה.
נוסח איטליה מתאפיין בכך שלמרות היותו מבוסס בעיקרו על נוסח בבל, הוא מכיל בתוכו נוסחאות ארץ ישראליות קדומות יותר מכל שאר נוסחאות התפילה האחרות (חוץ מנוסח רומניא), שהמרכיב הבבלי בהן גדול יותר.
להלן כמה משינויי הנוסח אצל יהודי איטליה:
בברכת קדושת השם, אומרים את נוסח ברכת השם בנוסח 'לדור ודור', אפילו בתפילת הלחש. בימות השנה, אומרים נוסח "לדור ודור נמליך לא-ל",[3] ואילו בימים נוראים אומרים נוסח "לדור ודור נגיד גדלך" (הנוסח אשכנז בחזרת הש"ץ בכל השנה).[4]
בין "אשרי" שלאחר התפילה לבין "ובא לציון" אין אומרים את "למנצח מזמור לדוד" מתהילים, אלא המזמור הוא חלק מתפילת התחנון של שני וחמישי. ייתכן שמכאן פשט המנהג בשאר העדות להשמיט אותו בימים בהם לא אומרים תחנון.
בימות החול, מחזירים את ספר התורה בין "אשרי" ל"ובא לציון".
בתפילת מנחה מושמט "עלינו לשבח", כנראה עקב המנהג להסמיך את תפילת ערבית לתפילת מנחה. (כמו בנוסח אשכנז המקורי, אלא שאצל נוסח אשכנז המקורי אומרים עלינו כשלא מתפללים ערבית מיד. ואם כן, ייתכן שההסבר שבמנהג האיטלקי לא אומרים עלינו הוא משום שאין קבלת עול מלכות שמים במנחה, והדבר עדיין צריך הכרע, שבמחזור ויניציאה רמ"ו, מופיע הוראה במנחה של ערב יום כפור לומר עלינו במנחה, ואם כן, סביר להניח שבמקור עשו כמו מנהג האשכנזים שלא אמרו עלינו כשהסמיכו מנחה וערבית, ובסוף נשתרבב המנהג שלא לומר אפילו כשלא מתפללים מנחה וערבית ביחד. גם אצל יהודי תימן אין אומרים עלינו לשבח בתפילת מנחה).
בברכת המזון, תוספת "רחם" לשבת מתחילה ב"נחם", ובמנהג קדום אף מסתיימת ב"מנחם ירושלים", כפסיקת התוספות בברכות.
נוסח כל נדרי הוא בעברית ("כל נדרים") ולא בארמית כמקובל ביתר העדות (מלבד נוסח הרומניוטים הקרוב לנוסח האיטלקי).
אומרים את הקטע "והשיאנו" בתפילות ראש השנה בניגוד למה שהתקבל ברוב הקהילות כיום שלא לאומרו.
פיוטי "יוצר", "אופן" ו"זולת" נאמרים בדרך כלל בין הקדיש לברכו לפני ברכת יוצר אור, בניגוד למקומם המקורי (שהשתמר במנהג אשכנז) בתוך הברכות ("יוצר" בתחילת ברכת יוצר המאורות, "אופן" לפני "והאופנים וחיות הקודש" ו"זולת" לפני "עזרת אבותינו").
פיוטי קדושתא נאמרים ביום הכיפורים בלבד; לפי המנהג המקורי אומרים קרובת י"ח גם בכל אחת מארבע תעניות (אך לא בתענית אסתר. מנהג אמירת הקרובות נשמר היום רק בקהילה האיטלקית בירושלים - ויותר באופן תאורטי ממעשי, כיוון שחוץ מבתשעה באב, אין בירושלים מניינים קבועים בנוסח איטליה בימי צום. עם זאת, מדי פעם חברי הקהילה מארגנים מניין בעשרה בטבת או בשעה עשר בתמוז, כדי לומר את הקרובה.)
כרוב העדות, החזן קורא את כל התפילה בקול רם, בניגוד למנהג האשכנזי שהוא קורא רק את ההתחלה והסוף של כל קטע. רק ברכת ברוך ה' לעולם, שנאמרת אחרי השכיבנו בערבית לחול, נאמרת בלחש, כנראה כדי להראות שהיא תוספת מתקופת הגאונים.
בדומה לקהילות ספרדיות רבות, קבלת שבת אינה כוללת את מזמורי "לכו נרננה" (מזמורים צ"ה-צ"ט/ק'), ומתחיל ממזמור לדוד (מזמור כ"ט).[5]
הקדושה בכל התפילות, כולל בימות החול, הוא בנוסח "כתר".
מנהג ההפטרות, היא רשימה בפני עצמה, אמנם פעמים כמנהג האשכנזים, הספרדים או התימנים, והמבחר יותר קרוב למנהג הבבלי מתקופת הגאונים.[6] בשבת לפני תשעה באב קוראים את ההפטרה של "חזון", אבל לא את שאר ה"תלתא דפורענותא" שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שנהוג בשאר הקהילות. בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, קוראים רק את שלוש הפטרות הנחמה הראשונות (לפרשות ואתחנן, עקב וראה), ולא שבע דנחמתא, ואילו שאר ההפטרות הן מעניין פרשת השבוע.
מתחילים באמירת סליחות ביום ב' או ה' לפני ראש השנה. אם חל ראש השנה ביום שני בשבת, מתחילים בשני שלפניו. חל ר"ה בג' בשבת, מתחילים ביום ב' שבוע וחצי לפניו. חל ר"ה בה' בשבת, מתחילים בחמישי שלפניו. חל ר"ה בשבת, מתחילים ביום שני.[7]
במנהג האיטלקי המאוחר קיימת השפעה של נוסחי תפילה אחרים שדחקו מסורות איטלקיות קדומות. למשל אצל יהודי העיר טורינו אומרים בשבת את הנוסח הרגיל של ברכת מעריב ערבים. בקצת קהילות ביטלו את אמירת הקטע "והשיאנו" בראש השנה, ויש האומרים "אתה קדשת" בעמידה של ליל שבת במקום "ומאהבתך". ברוב הקהילות, הפסיקו לומר קדושת כתר חוץ מבמוסף, והנוסח המקורי נשמר רק בקהילה האיטלקית בירושלים ובפדובה.[8]
סידורי תפלה ומחזורים לכל השנה ע"פ הנהוג בירושלים, ערוך ע"י: הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטלי, ירושלים. בהקדמה לסידור, ישנה הקדמה על התפתחות הנוסח.
^מחזור כל השנה כפי מנהג ק"ק איטאלייאני (מחזור שד"ל), ליוורנו תרט"ז, חלק ימים נוראים, דף א עמוד א, וכך הוא גם במחזור רמ"ו. בכת"י המבורג 120, דף 49א, מופיע אותה רשימה, אלא כשחל ר"ה בג' בשבת, מתחילין ביום ה' שלפניו ולא ביום ב' שבוע וחצי לפניו.
