פתיחת התפריט הראשי

נחמן שי

פוליטיקאי ישראלי

ד"ר נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא חבר הכנסת לשעבר בכנסת ה-18 מטעם סיעת "קדימה", ובכנסת ה-20 מטעם מפלגת העבודה. לפני כן היה מפקד גלי צה"ל, דובר צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יועץ תקשורת, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC.

נחמן שי
Nahman Shai.jpg
לידה 28 בנובמבר 1946 (בן 73)
ה' בכסלו ה'תש"ז
מבשרת ציון, המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה
עיסוק עיתונאי, פוליטיקאי, קצין, דובר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה קדימה, העבודה, המחנה הציוני
חבר הכנסת
24 בפברואר 200930 באפריל 2019
(10 שנים)
כנסות 18 - 20
תפקידים בולטים
תפקידים צבאיים
כינוי המרגיע הלאומי
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף (דרגת ייצוג)
מלחמות וקרבות
מלחמת המפרץ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שי בתפקיד דובר צה"ל

ביוגרפיהעריכה

נולד כנחמן שייקביץ בארץ ישראל, לחווה שעלתה לארץ ישראל מפולין ולאליעזר, שעלה לארץ ישראל מרוסיה. את לימודיו עשה בגימנסיה העברית רחביה. עם גיוסו לצה"ל בשנת 1964 החל את פעילותו כאיש תקשורת, כאשר שירת במערכת כתב העת "במחנה נח"ל". אחר כך המשיך ב"קול ישראל" ככתב לענייני ירושלים, יהודה ושומרון ומשטרה. בשנים 1972–1977 היה כתב בטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון. בשנת 1977 יצא לשנה ללימודים בארצות הברית מטעם מכון העיתונות האמריקני. בשובו לישראל היה כתב הטלוויזיה הישראלית בכנסת.

בשנת 1979 הושאל למשרד החוץ ושימש עד 1981 מזכיר העיתונות של משלחת ישראל לאו"ם ועד 1983 יועץ התקשורת של שגרירות ישראל בוושינגטון. עם מינויו של משה ארנס לשר הביטחון הוא הזמין את שי להתלוות אליו כיועץ תקשורת והוא המשיך בתפקידו עם שר הביטחון הבא, יצחק רבין. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 1985[1], עת מונה למפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל ובספטמבר 1989 לדובר צה"ל, בדרגת ייצוג תא"ל. הוא זכור בתפקידו זה בעיקר מתקופת מלחמת המפרץ, אז זכה לכינוי "המרגיע הלאומי".

כאשר סיים את תפקידו כדובר צה"ל בשנת 1991, התמנה למנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושימש גם יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. בשנת 1999 מונה על ידי מתן וילנאי למנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט. לאחר מכן, בשנים 2000–2002, שימש יו"ר רשות השידור.

בשנים 20052006 הופיע כשופט בתוכניות המציאות "השגריר" ו"השגריר - חמש יבשות".

בשנים 2002–2009 כיהן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC. כמו כן שימש מרצה בכיר בתוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל.

ב-2013 פרסם את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013[2].

שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית ומדע המדינה, ומוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים; בעל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים ב-2009, בהנחיית פרופ' איתן גלבוע[3]. עבודת הדוקטורט של שי זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.

נשוי ואב לשלושה ילדים. מתגורר במבשרת ציון.

הקריירה הפוליטיתעריכה

ב-3 בנובמבר 2008 התפקד ל"קדימה" ונבחר מטעמה בבחירות לכנסת השמונה עשרה[4]. במסגרת תפקידיו בכנסת היה יושב ראש השדולה לקידום הדיפלומטיה הציבורית, יושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי ועמד בראש משלחת הכנסת לפרלמנט האירופי.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה פרש מ"קדימה", והתמודד בפריימריס במפלגת העבודה. שי הוצב במקום ה-14 ברשימת המפלגה לכנסת ונבחר לכנסת ה-19. במסגרת תפקידיו בכנסת היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הפנים. בנוסף, כיהן כיושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי, השדולה לחיזוק יחסי ארצות הברית-ישראל, השדולה למען ירושלים, שדולת כחול לבן, השדולה לביטחון העורף ושדולת הגמלאים. כמו כן, הוא ראש משלחת הכנסת למועצת אירופה ויו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה. ב-28 במאי 2014 נבחר לשמש סגן יו"ר הכנסת מטעם סיעת העבודה.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים הוצב במקום ה-20 של רשימת המחנה הציוני המשותפת למפלגה העבודה והתנועה[5] ונבחר לכנסת.

ב-6 בפברואר 2017 שגריר גרמניה בישראל, קלמנס פון גטצה, העניק לשי עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבור "תרומתו הגדולה והמשמעותית לקידום יחסי ישראל - גרמניה"[6].

ב-2019, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הגיע למקום ה-16 ובשל כך הוצב במקום ה-24 ברשימת המפלגה ולא נכנס לכנסת. ברשימת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב על ידי עמיר פרץ במקום ה-14, שנחשב לא-ריאלי, ופרש במחאה מרשימת העבודה לכנסת.

ספרים שכתבעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מכתביו

הערות שולייםעריכה