פתיחת התפריט הראשי

הכנסת השמונה עשרה

הכנסת ה־18 (2009–2013)

הכנסת השמונה עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השמונה עשרה, הושבעה ב-24 בפברואר 2009. ב-16 באוקטובר 2012 התפזרה הכנסת. הבחירות לכנסת התשע עשרה נערכו ב-22 בינואר 2013.

הכנסת השמונה עשרה
Emblem of Israel alternative blue-gold.svg
ממשלות הממשלה השלושים ושתיים
תקופת כהונה 24 בפברואר 2009 – 5 בפברואר 2013
(4 שנים)
מערכת בחירות 22 בינואר 2013
הנהגה
יו"ר הכנסת ראובן ריבלין עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הממשלה בנימין נתניהו
ראש האופוזיציה ציפי לבני, שאול מופז ושלי יחימוביץ'
הרכב הכנסת
18th Knesset Composition.svg
מפלגת השלטון הליכוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

חלוקת המושבים בכנסת השמונה עשרהעריכה

תוצאות הבחירות לכנסת השמונה עשרהעריכה

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השמונה עשרה

גושים פוליטייםעריכה

גוש רשימות מושבים בכנסת
גוש הימין הליכוד, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, ישראל ביתנו. 49 מושבים
גוש המרכז קדימה. 28 מושבים
גוש השמאל העבודה, מרצ-יחד. 16 מושבים
חרדים ש"ס, יהדות התורה. 16 מושבים
ערבים חד"ש, רע"ם-תע"ל, בל"ד. 11 מושבים

לקראת הבחירות לכנסת ה-19עריכה

לאחר התפצלות סיעת העצמאות מסיעת העבודה, איחוד הרשימות ליכוד וישראל ביתנו, פיצול סיעת איחוד הלאומי לסיעת עוצמה לישראל וחלק שהתאחד בהמשך עם סיעת הבית היהודי, פרישת ח"כ חיים אמסלם מסיעת ש"ס, פרישת ח"כ טלב אלסאנע מסיעת רע"ם-תע"ל (והקמת סיעת היחיד "מד"ע"), וכן התפצלות סיעת "התנועה" מסיעת קדימה, שהתרחשו במהלך כהונת הכנסת, תמונת המצב הייתה כדלהלן:

  • סיעת הליכוד וסיעת ישראל ביתנו - 42 מושבים
  • סיעת קדימה - 21 מושבים
  • סיעת ש"ס - 10 מושבים
  • סיעת העבודה - 8 מושבים
  • סיעת התנועה - 7 מושבים
  • סיעת העצמאות - 5 מושבים
  • סיעת יהדות התורה - 5 מושבים
  • סיעת הבית היהודי - 5 מושבים
  • סיעת חד"ש - 4 מושבים
  • סיעת רע"ם תע"ל - 3 מושבים
  • סיעת מד"ע - מושב אחד
  • סיעת מרצ - 3 מושבים
  • סיעת בל"ד - 3 מושבים
  • סיעת עוצמה לישראל - 2 מושבים
  • ח"כ יחיד אמסלם - מושב אחד

הרכב אישיעריכה

לכנסת ה-18 נבחרו 31 חברי כנסת חדשים, 21 נשים, עשרה חברי כנסת ערבים, ארבעה דרוזים ועשרה המתגוררים מעבר לקו הירוק. ותיק חברי הכנסת בעת השבעת הכנסת היה חיים רמון מקדימה, שהחל לכהן ב-1983 (אשר פרש במהלך כהונת הכנסת ה-18, ביום 2 ביולי 2009). את הישיבה הראשונה של הכנסת פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל שמעון פרס. את הישיבות הבאות בכנסת ה-18, עד לבחירת יושב ראש קבוע, ניהל חבר הכנסת הוותיק ביותר שאינו מכהן כשר, מיכאל איתן מהליכוד, שנבחר לראשונה ב-1984. (רמון, ותיק חברי הכנסת, ובנימין בן אליעזר, הזהה בוותק לאיתן, אך מבוגר ממנו, הוסיפו באותה עת לכהן כשרים מטעם ממשלת ישראל השלושים ואחת). ביום השבעת הכנסת צעירת הח"כים הייתה ציפי חוטובלי מהליכוד, ילידת 1978 וזקן הח"כים היה בנימין בן-אליעזר, יליד 1936. במהלך כהונת הכנסת, בעקבות התפטרותם של חברי הכנסת חיים רמון ואופיר פינס, נכנסו אליה שתי נשים נוספות - חברות הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ועינת וילף. בכך גדל מספר הנשים בכנסת ל-23. אך ב-13 באפריל 2010, פרשה חברת הכנסת יולי תמיר מתפקידה. את מקומה החליף חבר הכנסת לשעבר ראלב מג'אדלה ובכך ירד מספר הנשים בכנסת ל-22 ומספר הערבים עלה ל-11. עקב מינויו של ח"כ מתן וילנאי לשגריר ישראל בסין בפברואר 2012 ופטירתו של ח"כ גדעון עזרא במאי 2012, עלה מניינם של הח"כים הדרוזים לשישה.

 
ראובן ריבלין - יו"ר הכנסת השמונה עשרה

במהלך כהונת הכנסת ילדו ארבע מחברות הכנסת - אנסטסיה מיכאלי, גילה גמליאל (שילדה פעמיים במהלך כהונתה בכנסת), עינת וילף ואורלי לוי-אבקסיס. קדמה להן רק אסתר וילנסקה שילדה בן בתחילת כהונת הכנסת השנייה (1951).

לתפקיד יושב ראש הכנסת נבחר ראובן ריבלין ממפלגת הליכוד. זו הייתה כהונתו השנייה של ריבלין כיו"ר הכנסת, לאחר שכיהן בתפקיד במהלך כהונת הכנסת השש עשרה.

כהונת הכנסתעריכה

הבחירות לכנסת התשע עשרה נערכו ב-22 בינואר 2013. תקופת כהונתה של הכנסת השמונה עשרה הייתה כמעט ארבע שנים.

אם הייתה הכנסת משלימה את כהונתה, הבחירות היו נערכות ב-22 באוקטובר 2013, והכנסת השמונה עשרה הייתה מכהנת כארבע שנים ושמונה חודשים.

הרכבת הממשלהעריכה

  ערך מורחב – ממשלת ישראל השלושים ושתיים

לאחר ש-65 חברי כנסת המליצו על בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ורק 28 חברי מפלגת קדימה המליצו על ציפי לבני לראשות הממשלה, הטיל הנשיא שמעון פרס ב-20 בפברואר 2009 את הרכבת הממשלה על נתניהו[1]. לרשות נתניהו עמדו 42 ימים (28 ימים לאחר הטלת המשימה על ידי הנשיא ועוד 14 ימי הארכת זמן שביקש מן הנשיא). נתניהו הודיע כי יעשה מאמץ להרכיב ממשלה רחבה, אך בתום שבוע ומספר פגישות עם אנשי קדימה, הודיעה ציפי לבני כי לא תצטרף לממשלתו של נתניהו, בשל רצונה של לבני בהסכם רוטציה. לבסוף, נתניהו הצליח לצרף את מפלגת העבודה לממשלה, וב-31 במרץ הושבעה ממשלתו, הממשלה ה-32[2].

פילוג מפלגת העבודהעריכה

ב-17 בינואר 2011 הודיעו אהוד ברק וארבע חברי כנסת נוספים (מתן וילנאי, עינת וילף, אורית נוקד ושלום שמחון) במכתב לחברי מפלגת העבודה על פרישתם מהמפלגה והקמת סיעה עצמאית בשם "עצמאות". ועדת הכנסת אישרה את המהלך[3]. בעקבות המהלך, התפטרו מהממשלה שלושת שרי מפלגת העבודה: יצחק (בוז'י) הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר[4].

הצטרפות קדימה לממשלהעריכה

בתחילת חודש מאי 2012 הוחל בהכנה להקדמת הבחירות, וחוק הקדמת הבחירות שיזמה הממשלה אף עבר ב-7 במאי בקריאה ראשונה[5]. אך למחרת הודיעה מפלגת קדימה בראשות שאול מופז על הצטרפותה לממשלה, ותהליך פיזור הכנסת נעצר[6]. במסגרת ההצטרפות לא מונו שרים מטעם הסיעה. לאחר קצת יותר מחודשיים (70 יום) פרשה קדימה מהממשלה ב-17 ביולי 2012[7].

חילוף גבריעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה