ויקיפדיה

עליית ישו השמימה

(הופנה מהדף עלייתו של ישו לשמיים)

עליית ישו השמימה היא, לפי האמונה הנוצרית המתוארת בברית החדשה, הסתלקות ישו מן העולם הזה ונשיאתו אל הרקיע, לגן עדן. העלייה התרחשה בנוכחות אחד עשר השליחים, ארבעים יום לאחר תחיית ישו במועד הקרוב לסוף ספירת העומר, ימים אחדים לפני חג השבועות. בשמים, אלוהים רומם את ישו והושיבו לימינו, משם הוא עתיד לשוב כדי לשפוט את החיים והמתים ביום הדין. אירוע זה נחשב בנצרות כאירוע כאחד מגדולי הנסים של ישו

"העלייה השמימה", תמשיח מאת אנדרי רובליוב.

באמנות הנוצרית, ישו העולה לשמיים מוצג לעיתים קרובות כאשר הוא מברך קבוצת אנשים על הארץ (השליחים) שמתחתיו, המייצגת את כלל המאמינים או את הכנסייה. חג העלייה נחוג ברוב הכנסיות, ביום הארבעים לפסחא, לציון העלייה השמימה. גם לפי האסלאם, עלה ישו לרקיע, אם כי על פי הקוראן הוא לא נצלב ולא מת טרם כן.

תיעוד מקראי עריכה

ציטוט מבשורת לוקס עריכה

36 וְעוֹדָם מְדַבְּרִים כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְיֵשׁוּעַ עַצְמוֹ עָמַד בְּתוֹכָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׁלוֹם לָכֶם׃ 37 וְהֵמָּה חַתּוּ וְנִבְעָתוּ וַיַּחְשְׁבוּ כִּי־רוּחַ הֵם רֹאִים׃ 38 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַה־לָּכֶם כִּי תִבָּהֵלוּ וְלָמָּה תַעֲלֶינָה מַחֲשָׁבוֹת בִּלְבַבְכֶם׃ 39 רְאוּ אֶת־יָדַי וְאֶת־רַגְלַי כִּי אָנֹכִי הוּא מַשְׁשׁוּנִי וּרְאוּ כִּי רוּחַ אֵין לוֹ בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בִּי׃ 40 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֶרְאָה אֹתָם אֵת יָדָיו וְאֵת רַגְלָיו׃ 41 וְהֵם עוֹד לֹא הֶאֱמִינוּ מִשִּׂמְחָה וַיִּתְמָהוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲיֵשׁ־לָכֶם פֹּה אֹכֶל׃ 42 וַיִּתְּנוּ לוֹ חֲתִיכַת דָּג צָלוּי (וּמְעַט צוּף דְּבָשׁ)׃ 43 וַיִּקַּח וַיֹּאכַל לְעֵינֵיהֶם׃ 44 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד הֱיוֹתִי עִמָּכֶם כִּי הִמָּלֵא יִמָּלֵא כָּל־הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת משֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים׃ 45 אָז פָּתַח אֶת־לִבָּם לְהָבִין אֶת־הַכְּתוּבִים׃ 46 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֵּן כָּתוּב וְכֵן נִגְזָר אֲשֶׁר יְעֻנֶּה הַמָּשִׁיחַ וְיָקוּם מִן־הַמֵּתִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי׃ 47 וַאֲשֶׁר תִּקָּרֵא בִשְׁמוֹ תְּשׁוּבָה וּסְלִיחַת הַחֲטָאִים בְּכָל־הַגּוֹיִם הָחֵל מִירוּשָׁלָיִם׃ 48 וְאַתֶּם עֵדֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ 49 וְהִנְנִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת הַבְטָחַת אָבִי וְאַתֶּם שְׁבוּ בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם עַד כִּי־תִלְבְּשׁוּ עֹז מִמָּרוֹם׃ 50 וַיּוֹצִיאֵם אֶל־מִחוּץ לָעִיר עַד־בֵּית הִינִי וַיִּשָּׂא אֶת־יָדָיו וַיְבָרֲכֵם׃ 51 וַיְהִי בְּבָרֲכוֹ אֹתָם וַיִּפָּרֵד מֵעֲלֵיהֶם וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה׃ 52 וְהֵם הִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה׃ 53 וַיִּהְיוּ תָמִיד בַּמִּקְדָּשׁ מְהַלֲלִים וּמְבָרֲכִים אֶת־הָאֱלֹהִים אָמֵן׃

— הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ד, פסוקים 36–52, בתרגום דליטש

ציטוט ממעשי השליחים עריכה

וְבְּמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן כָּתַבְתִּי תְּאוֹפִילוֹס עַל־כֹּל אֲשֶׁר הֵחֵל יֵשׁוּעַ לַעֲשׂוֹת וּלְלַמֵּד׃ 2 עַד־הַיּוֹם אֲשֶׁר לֻקַּח לַמָּרוֹם אַחֲרֵי צַוֹּתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֶת־הַשְּׁלִיחִים אֲשֶׁר־בָּחַר בָּהֶם׃ 3 וַאֲשֶׁר גַּם־הִתְיַצֵּב לָהֶם בְּאֹתוֹת רַבּוֹת אַחֲרֵי עֻנּוֹתוֹ וַיֵּרָא אֲלֵיהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וַיְדַבֵּר עַל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים׃ 4 וּבְאָכְלוֹ עִמָּהֶם צִוָּה אֹתָם לְבִלְתִּי סוּר מִירוּשָׁלָיִם וּלְהוֹחִיל לְהַבְטָחַת הָאָב אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מִמֶּנִּי׃ 5 כִּי יוֹחָנָן הִטְבִּיל בַּמָּיִם וְאַתֶּם תִּטָּבְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקָרוֹב אַחֲרֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה׃ 6 וַיְהִי בְּהִתְאַסְּפָם יַחְדָּו וַיִּשְׁאָלֻהוּ לֵאמֹר אֲדֹנֵינוּ הֲתָשִׁיב בָּעֵת הַזֹּאת אֶת־הַמַּלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל׃ 7 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֹא לָכֶם לָדַעַת הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים אֲשֶׁר קָבַע הָאָב בְּשִׁלְטָנוֹ שֶׁלּ׃ 8 אֲבָל תִּשְׂאוּ גְבוּרָה בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וִהְיִיתֶם עֵדַי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל יְהוּדָה וּבְשׁוֹמְרוֹן וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ׃ 9 וַיְהִי כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר זֹאת הֹעֲלָה וְהֵם רֹאִים וַיִּשָּׂאֵהוּ עָנָן מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם׃ 10 וַיַּבִּיטוּ אַחֲרָיו הַשָּׁמַיִם בַּעֲלוֹתוֹ וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי בַדִּים נִצָּבִים עֲלֵיהֶם׃ 11 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַה־תַּעַמְדוּ וְעֵינֵיכֶם לַשָּׁמָיִם זֶה יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הוֹעֲלָה מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיִם בּוֹא יָבוֹא כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֹתוֹ עֹלֶה לַמָּרוֹם׃

— מעשי השליחים, פרק א', פסוקים 1–11, בתרגום דליטש

תיאור המאורע בבשורת לוקס עריכה

בשורת לוקס ומעשי השליחים (המיוחסים לאותו מחבר, כנראה לוקס הרופא הרומי, כנראה היחיד ממחברי כתבי הברית החדשה המקוריים, שאינו יהודי, אך היה מאמין אדוק ומחובר מאוד לשליחים), מספקים את תיאורי עלייתו של ישו לשמיים, על פי עדותם של הנוכחים, שאותם לדבריו למד וחקר. העדות הזאת מופיעה בשני הכתבים הללו.

בבשורת לוקס פרק כ"ד (ראה ציטוט לעיל), מסופר כיצד מתגלה ישו לאחד עשר התלמידים (השליחים) לאחר תקומתו מן המתים. ישו נעמד באופן פלאי ביניהן והם נבהלו כיוון שחשבו שהם רואים רוח. ישו מרגיע אותם בהראותו להם את פצעי הצליבה בידיו ורגליו. הוא אף ביקש שימששו אותו, כדי להיווכח שהוא לא רוח, אלא גוף חי, בשר ועצמות. מאחר שהם היו עדיין מלאי ספקות, הוא הוסיף לשכנע אותם בכך שאכל לעיניהם דג צלוי (שכן, רוח רפאים אינה אוכלת). ואז אמר להם שמותו ותחייתו מהווים למעשה את התגשמותן של נבואות המופיעות בתורת משה, בנביאים ובמזמורי התהילים, כל הנבואות שם התממשו בו. ישו טרח לא אחת להדגיש באוזניהם עוד לפני מותו ותקומתו מהמתים, שכל אשר עבר, זה במדויק מה שנגזר עליו למלא! כלומר, שעל המשיח לעבור עינויים, להיות מוצא להורג בצליבה, למות, להיקבר ולקום לתחיה מן המוות ביום השלישי לאחר מותו, ולשמש בכך קורבן מכפר על החטאים ועל הפשעים של עם ישראל בפרט ושל האנושות בכלל. וכן שבשמו תקרא בעולם כולו סליחת חטאים, בבשורה שתתפשט החל מירושלים, יהודה ושומרון וכלל ישראל ולאחר מכן בעולם כולו, גם בין הגויים. הוא פתח את ליבם של השליחים, תלמידיו הקרובים ביותר, להבין נבואות אלה שבתנ"ך.

ישו הורה להם להישאר בירושלים עד שרוח הקודש תצלח עליהם. ואז, בעודו מברך אותם, הוא נפרד מהם, כאשר הוא הועלה לשמיים עם העננים. השליחים השתחוו לו ושבו לירושלים בשמחה גדולה.

המעמד המקביל בבשורת מתי פרק כ"ח מסתיים, ללא אזכור עלייתו של ישו לשמיים. קיימת הסכמה רחבה בין מלומדים רבים על כך שהסיפור המקוצר של "העלייה" בסופה של בשורת מרקוס (בשורת מרקוס ט"ז 19), היא בעצם תוספת מאוחרת יותר לגרסה המקורית של אותה בשורה.

תיאור המאורע במעשי השליחים עריכה

תיאור "העלייה" בפרק א' של מעשי השליחים מתרחש ארבעים יום לאחר תחייתו של ישו מהמתים (ראה ציטוט לעיל). מתוארת שם סעודה אשר בה מצווה ישו על תלמידיו להמתין בירושלים עד לצליחת רוח הקודש עליהם.

השליחים שואלים את ישו "מתי תשיב את המלכות לישראל?" ישו משיב להם שהקדוש ברוך (האב) קבע את העתים והזמנים על פי השלטון המסור בידיו ואין זה משהו שעליהם לנסות לדעת או להבין. אולם עליהם להיות מוכנים שכאשר רוח הקודש תצלח עליהם הם יהיו העדים, נושאי בשורתו לעולם כולו, תחילה ביהודה ושומרון ובכל הארץ ואחרי כן גם לעולם כולו. ברגע שהוא סיים את הנחיותיו אלה לשליחים, נלקח ישו לשמיים לנגד עיניהם, כאשר ענן מסתיר אותו מעיניהם. שני גברים לבושי בדים שנראו להם אמרו להם "מה אתם נושאים עינכם לשמיים, ישו יחזור באותו אופן, כפי שראיתם אותו עולה לשמיים". לא ברור מי היו שני גברים אלה, ייתכן שהיו מלאכים, וייתכן שאולי מדובר באליהו ומשה שהיו יחד עם ישו בנוכחותם של שמעון פטרוס, יעקב ויוחנן באירוע ההשתנות (מתי, י"ז, 1-9, מרקוס, ט' 3, לוקס, ט' 28).

תיאור המאורע בקוראן עריכה

ציטוט מהקוראן עריכה

156 וכיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, 157 וכיוון שאמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, ישוע המשיח בן מרים. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נדמה בעיניהם. אלה אשר נחלקו על אודותיו מטילים בו ספק, ואולם אין הם יודעים עליו דבר, ורק אחר דמיון שווא נוטים הם, ולא הרגוהו אל-נכון, 158 כי אלוהים העלהו אליו. אלוהים אדיר וחכם. 159 ואין בבעלי הספר אחד אשר לא יאמין בו לפני מותו, וביום תחיית המתים יעיד הוא עליהם.

— הקוראן סורה 4: הנשים. פסוקים 156-159 - תרגום אורי רובין עמ' 86

על פי הקוראן הכחש האיום הוא על כך שמרים ילדה את ישו מרוח הקודש. עוד מוסיף הכתוב לומר שהיהודים מתפארים בכך שהצליחו להרוג את ישו אולם הקוראן משיב להם שהם לא הצליחו להורגו וגם ישו לא נצלב. כלומר האיש שמת על הצלב לא היה ישו עצמו (שעלה השמימה) אלא בן דמותו בלבד. טענה זו של הקוראן שעל פיה לא ישו מת על הצלב משקפת גם דעות של זרמים נוצרים שוליים. ישנן מסורות מוסלמיות הטוענות שמי שמת על הצלב היה אחד מתלמידיו של ישו שהתנדב למות במקומו כדי להציל את ישו מן היהודים[1]. בכל מקרה, התפיסה המגולמת בסורה הזו גרמה לכך שכנסיית העלייה - שכיום היא מסגד - קדושה גם למוסלמים.

פרשנויות עריכה

בשורת לוקס ומעשי השליחים מתארים אותו אירוע, אך מציגים אותו מזוויות כרונולוגיות שונות. בשורת לוקס מציבה אותו זמן קצר לאחר קומו מן המתים. לעומת זאת במעשי השליחים אירוע זה מתרחש ארבעים יום לאחר מכן. הצעות שונות הועלו לפתרון הסתירה, אך השאלה נותרה עדיין פתוחה.

בבשורת יוחנן ישנן שלוש התייחסויות לעלייתו של ישו לשמיים במילותיו של ישו עצמו:

  1. "וְאִישׁ לֹא־עָלָה הַשָּׁמַיְמָה בִּלְתִּי אִם־אֲשֶׁר יָרַד מִן־הַשָּׁמָיִם בֶּן־הָאָדָם אֲשֶׁר הוּא בַּשָּׁמָיִם׃" (בשורת יוחנן ג': 13);
  2. "וְאַף כִּי־תִרְאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם עֹלֶה אֶל־אֲשֶׁר הָיָה־שָׁם לְפָנִים:" (יוחנן ו': 62);
  3. ולמרים המגדלית אמר לאחר קומו מן המתים "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ אַל־תִּגְּעִי בִי כִּי עוֹד לֹא עָלִיתִי אֶל־אָבִי וּלְכִי־נָא אֶל־אַחַי וְהַגִּידִי לָהֶם אֲנִי עֹלֶה אֶל־אָבִי וַאֲבִיכֶם וְאֶל־אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם:" (יוחנן כ': 17).

בהתייחסות הראשונה (1) והשנייה (2) ישו מתייחס למונח "בן האדם" הלקוח מתוך הנבואה של דניאל פרק ז' שבה דמות של בן אדם עולה עם ענני השמים עד ל"עתיק היומין", שהוא כינוי לאלוהים, וניתן לו שלטון ומלכות וכל העמים עבדו אותו

לגבי ההתייחסות האחרונה (3) התעוררה השאלה: מדוע אסר ישו על מרים המגדלית לגעת בו לאחר שקם מהמתים אך טרם עלה לשמיים, ואילו מאוחר יותר מוזמן השליח תומא ושאר התלמידים-שליחים לגעת בו ולהיווכח שהוא חי וקם מן המתים, על אף שאסר זאת על מרים. לפי מצוות התורה, אישה בימי נידתה נחשבת לטמאה ואסור שתיגע באיש כדי שלא שהוא לא יטמא.

באיגרות שונות (אל הרומים ח': 34, אל האפסיים א': 20-19, אל הקולסיים ג': 1, אל הפיליפיים ב': 11-9, הראשונה אל טימותיוס ג': 16, והראשונה לפטרוס ג': 22-21) ישנן גם התייחסויות לעלייתו של ישו לשמיים, אשר בדומה לבשורת לוקס, מעשי השליחים ובשורת יוחנן, מתאימות ומאשרות את סיפור עלייתו של ישו לשמיים לאחר תחייתו והושבתו לימין הגבורה, הקדוש ברוך הוא.

היבטים בנושא העלייה לשמיים עריכה

 
"עלייתו של ישו" מאת אדריאן ואן אוברבק,  1510–1520.

תֵאוֹלוֹגִיָה עריכה

בתאולוגיה הנוצרית, מותו, תחייתו ועלייתו של ישו לשמיים, הם האירועים החשובים ביותר המשמשים את יסודות האמונה הנוצרית. חסידיו המוקדמים של ישו האמינו שאלוהים הצדיק את ישו לאחר מותו, כפי שמשתקף בתיאורים על תחייתו, עלייתו לשמים וקבלת השלטון על כל הבריאה. חסידיו הראשונים של ישו, התלמידים השליחים והמאמינים הקדומים שרובם ככולם היו יהודים, האמינו בכל ליבם כבר למן ההתחלה שישו קם לתחייה כבכור מן המתים, ונלקח לשמיים, על מנת לקבל את מקומו לימין הגבורה, האלוהים שבשמיים, ולקבל ממנו את השלטון על כל הבריאה. כאמור באמונת השליחים : "הוא עלה לשמיים, ויושב לימינו של אלוהים האב הכל יכול". למזמור ק"י 1 יש תפקיד משמעותי בפירוש זה למותו של ישו ותקומתו מן המתים: "נְאֻם יְהוָה, לַאדֹנִי--שֵׁב לִימִינִי; עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ, הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ." פסוק זה ורבים אחרים סיפקו לחסידי ישו מסגרת לפרשנות ולהבנת הסיבות למותו, ולתחייתו מן המתים.

רקע עריכה

סיפורי עלייה לשמיים היו שכיחים למדי בתקופת ישו ומחברי הבשורה, בתרבויות אליליות הם סמלו את אלוהותו של אדם רם מעלה כלשהו (בדרך כלל מלך בתרבויות המזרח הקדום או הקיסר ברומא). ביהדות עלייה השמימה העידה על בחירה אלוהית כמו במקרה עלייתו של אליהו הנביא במרכבות אש השמימה, או כמו המקרה של חנוך שנלקח אל האלוהים. תפקיד נוסף של העלייה לשמיים הייתה כדרך של התגלות אלוהית, כמשתקף במקורות ספרותיים יווניים-רומיים, מקורות יהודיים ונוצריים מוקדמים, שבמסגרתם נחשבים אנשים מסוימים בעלי מתנות נבואה או חזונות, כאלה שחוו התגלויות שמימיות שבמהלכן למדו מאלוהים על סודות הבריאה השמימית.

דמויות כאלה, הנודעות לפי התנ"ך וכתבים יהודיים חיצוניים, כוללות את חנוך (מתוך ספר בראשית ומתוך ספר חיצוני בשם חנוך הכושי); עזרא הסופר מהמאה החמישית לפני הספירה; ברוך בן נריה, עוזרו של הנביא ירמיהו (מתוך עבודה שנקראת חזון ברוך א', שבו הובטח לברוך שהוא יעלה לשמיים לאחר ארבעים יום); לוי אבי שבט לוי והכוהנים; מורה הצדק מקהילת קומראן; הנביא אליהו (מלכים ב'); משה שזכה להשראת רוח הקודש עוד בחייו ועלה לאחר מותו לשמיים; ובני איוב, שעל פי ספר דברי איוב החיצוני עלו לשמיים בעקבות תחייתם מהמתים.

קוראים שאינם יהודים עשויים להכיר את המיתולוגיה שקשורה בקיסר אוגוסטוס, שעל פי האגדה היו סנאטורים עדים לעלייתו. כמו כן רומולוס מייסדה האגדי של רומא, נלקח על פי האגדות לשמיים בענן. כמו כן נזכרו במיתולוגיות דומות גם הגיבור היווני הרקולס; ואחרים.

קוסמולוגיה עריכה

הקוסמולוגיה המקראית (בניגוד לקוסמולוגיה האסטרופיזיקלית), של מחבר בשורת לוקס ומעשי השליחים משקפת את האמונות של בני תקופתו, שדמיינו יקום בן שלושה חלקים עם השמים מעל הארץ, ארץ שבמרכזה נמצאת ירושלים, והעולם התחתון למטה. גן העדן הופרד מכדור הארץ על ידי הרקיע, השמים הנראים, כקערה הפוכה ומוצקה שבה מצוי היכל הקודש של האלוהים, מוצב על עמודים בתוך הים השמימי. בני אדם שנשאו מבטם מכדור הארץ כלפי מעלה, ראו את רצפת השמיים. לדברי דאן, "תפיסת המחשבה האופיינית ותפיסת העולם של אותה תקופה הכתיבה את מה שנראה בפועל וכיצד תועדו של חזונות כאלה", ו"עלייה לשמיים (או לגן העדן) יכולה להיתפס רק במונחים של "הילקחות לשמיים".

בעידן האתאיסטי המודרני, תפיסת העולם המדעית ה"רציונלית", מטילה ספק ולא משאירה מקום לקיומו של גן עדן. התאולוג ג'יימס דאן מתאר את עלייתו של ישו לשמיים כחידתית וכמבוכה לעידן המדעים שבו חדלה האמונה בעל טבעי ובקיומו של גן העדן. באופן דומה, במילותיו של דאגלס פארו מאוניברסיטת מקגיל, בתקופה המודרנית עלייתו של ישו לשמיים נתפסת פחות כשיא הפלאיות של ישו מאשר כ"משהו מביך בעידן המדעי שבו קיימים הטלסקופ וחקר החלל", הוא מגדיר את עלייתו של ישו לשמיים כ"רעיון מיושן על מהות היקום."

עם זאת, לדברי דאן, ההתמקדות בפער זה היא משנית בלבד ביחס לחשיבות האמיתית של מותו, תחייתו ועלייתו של ישו לשמים. פארו מציין שכבר במאה השלישית, סיפור עלייתו של ישו לשמיים הוגדרה על ידי אוריגנס כמסתורית, כ"עליית הנפש ולא של הגוף", וכמייצגת את אחת משתי תאולוגיות הבסיסיות שקשורות בעלייתו של ישו לשמיים. הבעיה האמיתית היא העובדה שישו נוכח ונעדר בו זמנית, סוג של עמימות שמעניקה משמעות נוספת לטקס "סעודת האדון".

באמנות הנוצרית עריכה

סיפור עלייתו של ישו לשמיים שמשה לעיתים קרובות כנושא חשוב באמנות הנוצרית . במאה ה ששית נוסדה האיקונוגרפיה של עליית ישו, ובמאה התשיעית הוצגו תמונו הקשורות בעליית ישו על כיפות של כנסיות. הבשורה של רבולה (בערך בשנת 586 לספירה) כוללות כמה מהדימויים הראשונים של העלייה. בסצנות עלייה רבות יש שני חלקים, חלק עליון (שמימי) וחלק תחתון (ארצי). ישו העולה עשוי לשאת כרזה על התחייה או להחוות סימן לברכה ביד ימינו. מחוות הברכה של ישו ביד ימינו הופנו כלפי קבוצת האנשים הארצית שמתחתיו ומסמלת את ברכתו למאמינים. ביד שמאל, ייתכן שהוא אוחז בכתבי הבשורה או במגילה, המסמלים הוראה והטפה.

התיאור בנצרות האורתודוקסית של עליית ישו הוא מטאפורה מרכזית לאופייה המיסטי של הכנסייה. באיקונים מזרחיים רבים מוצגת מרים, אם ישו במרכז התמונה, בחלק הארצי של היצירה, כשידיה מורמות לעבר גן העדן, ולעיתים קרובות מלווה בשליחים שונים. תיאור של הקבוצה הארצית המביטה כלפי מעלה תואמת את הליטורגיה של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית בחג העלייה: "הבא, נקום ונישא מבטנו למרום ומחשבותינו ... " .

הר הזיתים וקפלת העלייה עריכה

 
אנדרטת מרטיריום - לזכר עלייתו של ישו לשמיים.
 
צילום מקרוב של "סלע עלייתו של ישו" בתוך אנדרטת מרטיריום

האתר המסורתי של עליית ישו הוא הר הזיתים, שעליו יושב הכפר בית עניה (באזור הכפר אלעיזריה של ימינו. לפי הברית החדשה, גרו בכפר אלעזר (לזרוס) ואחיותיו מרתא ומרים) לפני התנצרותו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס בשנת 312 לספירה, כיבדו הנוצרים הראשונים את עלייתו של ישו במערה על ההר, ובשנת 384 הועבר אתר עליית ישו למקומו הנוכחי, במעלה הגבעה מעל למערה.

בסביבות שנת 390 מימנה אישה רומאית אמידה בשם פוימניה את בניית הכנסייה המקורית בשם " בזיליקת אלאונה". כנסייה זו נהרסה על ידי פרסים סאסאניים בשנת 614. מאוחר יותר היא נבנתה מחדש, הוחרבה ונבנתה שוב מחדש על ידי הצלבנים. כנסייה סופית זו נהרסה מאוחר יותר על ידי מוסלמים, ונותר ממנה רק מבנה מתומן בגודל 12 × 12 מטר (שנקראת "אנדרטת מרטיריום" - או "Edicule") שנותרה עד היום. האתר נרכש בסופו של דבר על ידי שני שליחים של צלאח א - דין בשנת 1198 ונותרה מאז ברשותו של הווקף האסלאמי בירושלים. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית גם מקיימת בראש הר הזיתים את "מנזר עליית ישו".

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עליית ישו השמימה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אורי רובין, הקוראן, ישראל: אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 86
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עליית_ישו_השמימה&oldid=37975735"