עליית ישו השמימה

עליית ישו השמימה היא אירוע המתואר בברית החדשה, ונחשב בנצרות כאירוע כאחד מגדולי הנסים של ישו. לפי הכתוב, ארבעים יום לאחר תחייתו, בבית עניה, בנוכחותם של אחד עשר השליחים, עזב ישו את העולם הזה ונישא למרומים. בשמים ישב ישו לימין האל, וניתן לו שלטון על כל העולם.

רוב העדות הנוצריות חוגגות את חג העלייה, ביום הארבעים לפסחא, לציון עליית ישו השמימה.

גם הקוראן מספר על עליית ישו השמימה, אם כי באופן שונה מהכתוב בברית החדשה.

רקע

סיפורים על אנשים חשובים העולים לשמיים היו שכיחים למדי בתקופתו של ישו, הן במחשבת ישראל הקדומה והן בעולם ההלניסטי. התנ"ך מספר על עליית אליהו לשמיים, ועל חנוך ש”לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים” (בראשית, ה', כ"ד), ומסורות חוץ-מקראיות מספרות כך גם על ברוך בן נריה, בני איוב, מורה הצדק של קומראן ואחרים. קוראים שאינם יהודים יכלו להכיר מיתולוגיות על הרקולס שלאחר מותו נלקח לאולימפוס והיה לאל, על רומולוס מלך רומא שנלקח לשמיים בענן, ואף על אוגוסטוס קיסר, שסופר כי סנאטורים היו עדים לעלייתו. עלייה השמימה העידה על בחירה אלוהית, ובתרבויות אליליות אף על האלהה ממש של העולה. תפקיד נוסף של העלייה לשמיים הייתה כדרך של התגלות אלוהית, לאנשים בעלי מתנות נבואה או חזונות, שחוו התגלויות שמימיות ובמהלכן למדו מאלוהים על סודות הבריאה.

בחזון ארבע החיות התנבא דניאל על דמות שבאה בענני השמיים, שהייתה "כְּבַר אֱנָשׁ" (כבן אנוש, כמו בן-אדם). הוא הגיע עד ל"עתיק היומין" - אלוהים היושב לדון את המלכויות - וניתן לו שילטון עולם נצחי, וכל העמים עבדו אותו^[1]. הפרשנות היהודית המסורתית לחזון (כגון פירוש רש"י שם) מזהה את אותו "בן-האדם" עם המשיח.

בברית החדשה, ישו דיבר רבות על "בן-האדם", ובדרך כלל נראה כי התכוון לעצמו^[2]. הוא התייחס מספר פעמים לחזונו של דניאל על בן האדם שבשמים. ברוח זו ניתן להבין את דבריו של ישו לניקודמוס, בהם הוא רומז על עלייתו העתידית השמיימה מספר שנים לפני כן:

וְאִישׁ לֹא־עָלָה הַשָּׁמַיְמָה, בִּלְתִּי אִם־אֲשֶׁר יָרַד מִן־הַשָּׁמָיִם - בֶּן־הָאָדָם, אֲשֶׁר הוּא בַּשָּׁמָיִם. וְכַאֲשֶׁר הִגְבִּיהַּ משֶׁה אֶת־הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כֵּן צָרִיךְ בֶּן־הָאָדָם לְהִנָּשֵׂא, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ, כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק ג', פסוקים 13–15, בתרגום דליטש

תיאורי המאורע בברית החדשה

מעשי השליחים

”וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי בַדִּים נִצָּבִים עֲלֵיהֶם” (מעשי השליחים, א', 10), מאת ג'יימס טיסו, 1886-1894

התיאור המפורט ביותר במקרא לסיפור עליית ישו השמימה נמצא בתחילת ספר מעשי השליחים (פרק א', פסוקים 6–11). לפי הכתוב שם, לאחר שישו קם לתחייה והתגלה לשנים-עשר השליחים (חוץ מיהודה איש קריות, שבגד בו ולאחר מכן התאבד^[3]), הוא שהה איתם במשך ארבעים יום, בהם דיבר איתם על מלכות האלוהים, הבטיח כי רוח הקודש תבוא עליהם בקרוב, וציווה אותם לשבת בירושלים ולהמתין לכך.

לאחר ארבעים הימים, כלומר ימים אחדים לפני חג השבועות, ישו והשליחים התאספו יחדיו בהר הזיתים. הם שאלו אותו האם כעת, בתור המשיח, בכוונתו להחזיר את העצמאות הפוליטית לישראל (במקום השלטון הרומי שהיה אז בארץ). ישו השיב להם שהאל האב הוא הקובע את הזמנים לשלטונות, ואל להם לעסוק בזה; תפקידם הוא להעיד עליו ועל בשורתו בירושלים ובכל הארץ. כאשר סיים לומר זאת ”הֹעֲלָה, וְהֵם רֹאִים, וַיִּשָּׂאֵהוּ עָנָן מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם” (שם, פסוק 9). בעוד הם מסתכלים לשמים, התגלו אליהם שני אנשים לבושים לבן, שהבטיחו כי ישו עתיד לבוא בשנית באותו אופן שבו עלה.

הבשורות

טבלת רייטר (גר'), משנת 400 לערך, מתארת את הנשים הגליליות (ביניהן מרים המגדלית) עולות לקבר ישו (למטה), ואת עליית ישו השמימה (מימין למעלה)

לפי הבשורה על-פי יוחנן, בצאת השבת שלאחר צליבת ישו, מרים המגדלית עלתה לקברו ומצאה אותו ריק. כשפנתה ללכת ראתה את ישו שקם לתחייה, ובתחילה לא זיהתה אותו; וכשהבינה מיהו, הוא אמר לה:

אַל־תִּגְּעִי בִי, כִּי עוֹד לֹא עָלִיתִי אֶל־אָבִי. וּלְכִי־נָא אֶל־אַחַי, וְהַגִּידִי לָהֶם: ’אֲנִי עֹלֶה אֶל־אָבִי וַאֲבִיכֶם, וְאֶל־אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם.‘

— הבשורה על-פי יוחנן, פרק כ', פסוק 17

לאחר מכן (לפי כל הבשורות) נפגש ישו גם עם אחד-עשר השליחים. הבשורה על-פי לוקאס מספרת כיצד הם נפגשו בירושלים ביום השני לתחייה, וישו הסביר להם כיצד צליבתו ותחייתו ממלאות את נבואות התנ"ך, ואז נפרד מהם ועלה:

וַיּוֹצִיאֵם אֶל־מִחוּץ לָעִיר, עַד־בֵּית הִינִי, וַיִּשָּׂא אֶת־יָדָיו, וַיְבָרֲכֵם; וַיְהִי בְּבָרֲכוֹ אֹתָם, וַיִּפָּרֵד מֵעֲלֵיהֶם, וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה. וְהֵם הִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ, וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה.

— הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ד, פסוקים 50–52

בבשורה על-פי מרקוס, לפי הנוסח המקובל לברית החדשה, לאחר שנפגש ישו עם השליחים בגליל ושוחח עמם, נכתב כי:

וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתָּם הָאָדוֹן, וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה, וַיֵּשֶׁב לִימִין הָאֱלֹהִים.

— הבשורה על-פי מרקוס, פרק ט"ז, פסוק 19

פסוק זה משתייך לקטע "הסיום הארוך של מרקוס" (פרק ט"ז, פסוקים 9–20), שאינו מופיע בכתבי יד קדומים מהטיפוס האלכסנדרוני. רוב חוקרי המקרא מסכימים שזוהי תוספת מאוחרת יותר לבשורה על-פי מרקוס, ובבשורה המקורית העלייה השמיימה לא הוזכרה כלל; זאת בדומה לבשורה על-פי מתי ויוחנן, המסתיימות (לפי כל הנוסחים) בפגישתם של ישו והשליחים, ולא מתארות את העלייה במפורש.

האיגרות

האל האב (משמאל, בדמות איש זקן) מציע לישו לשבת על הכס לימינו לאחר עלייתו, מאת פיטר חרבר (Grebber), 1645

איגרות פאולוס, שנכתבו פחות מ-30 שנה אחרי פעילותו של ישו, הן המקור הקדום ביותר לרעיון לפיו ישו עלה השמיימה לאחר תחייתו. פאולוס מציין את העלייה השמימה לא מנקודת מבטם של השליחים, אלא בהתייחסות למעמד ישו בשמים כעת:

אֱלֹהֵי אֲדֹנֵינוּ, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲבִי הַכָּבוֹד [...] אֲשֶׁר פָּעַל בַּמָּשִׁיחַ, בְּהָעִיר אֹתוֹ מִן־הַמֵּתִים, וַיּוֹשִׁיבֶנּוּ לִימִינוֹ בַּמְּרוֹמִים׃ מִמַּעַל לְכָל־שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה, וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם.

— האיגרת אל האפסים, פרק א', פסוקים 17, 20 ו-21

שבתו של ישו לימין אלוהים מוזכרת גם באיגרות אל הקולוסים^[4] ואל הרומאים^[5]. גם פטרוס מספר על העלייה:

לִשְׁאָל־לָנוּ מֵאֵת אֱלֹהִים רוּחַ שְׁלֵמָה, עַל־יְדֵי הֲקָמַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר עָבַר הַשָּׁמַיְמָה, וַיֵּשֶׁב לִימִין אֱלֹהִים, וַיִּכָּנְעוּ מִפָּנָיו הַמַּלְאָכִים וְהָרְשֻׁיּוֹת וְהַגְּבוּרוֹת.

— איגרת פטרוס הראשונה, פרק ג', פסוקים 21–22

פרשנות והיבטים תאולוגיים

בתאולוגיה הנוצרית, מותו, תחייתו ועלייתו של ישו לשמיים, הם האירועים החשובים ביותר המשמשים את יסודות האמונה. חסידיו המוקדמים של ישו האמינו שאלוהים הצדיק את ישו לאחר מותו, כפי שמשתקף בתיאורים על תחייתו, עלייתו לשמים וקבלת השלטון על כל הבריאה^{[דרושה הבהרה]}. עיקר זה הוכר בועידת ניקיאה, ונקבע בתפילת אני מאמין:

... וקם לתחייה מקץ שלושה ימים, ככתוב בכתובים. ועלה השמיימה, והוא יושב לימין האל האב.

— מתוך תפילת אני מאמין, נוסח ניקיאה–קונסטנטינופול

עצם שבתו של ישו לימין האל, כמתואר לעיל באיגרות ובמרקוס, מפורשת לאור הפסוק: ”לְדָוִד מִזְמוֹר, נְאֻם ה' לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ” (תהילים, ק"י, א'). פסוק זה ורבים אחרים סיפקו לחסידי ישו מסגרת לפרשנות ולהבנת הסיבות למותו, ולתחייתו מן המתים.

קיימת מחלוקת לגבי הכרונולוגיה של האירוע במקורות השונים: בעוד שבמעשה השליחים כתוב במפורש שעליית ישו השמיימה הייתה ארבעים יום לאחר תחייתו, הרי שמהבשורה על-פי לוקאס משתמע שהוא עלה מיד לאחר שנפגש עם השליחים, ביום השני לתחייה. הצעות שונות הועלו לפתרון הסתירה, אך השאלה נותרה עדיין פתוחה.

קוסמולוגיה

ישו עולה השמיימה, מוקף בשרפים, מתוך הכיפה בכנסיית העלייה הרוסית

הקוסמולוגיה המקראית (בניגוד לקוסמולוגיה האסטרופיזיקלית), של מחבר בשורת לוקס ומעשי השליחים משקפת את האמונות של בני תקופתו, שדמיינו יקום בן שלושה חלקים עם השמים מעל הארץ, ארץ שבמרכזה נמצאת ירושלים, והעולם התחתון למטה. גן העדן הופרד מכדור הארץ על ידי הרקיע, השמים הנראים, כקערה הפוכה ומוצקה שבה מצוי היכל הקודש של האלוהים, מוצב על עמודים בתוך הים השמימי. בני אדם שנשאו מבטם מכדור הארץ כלפי מעלה, ראו את רצפת השמיים. לדברי דאן, "תפיסת המחשבה האופיינית ותפיסת העולם של אותה תקופה הכתיבה את מה שנראה בפועל וכיצד תועדו של חזונות כאלה", ו"עלייה לשמיים (או לגן העדן) יכולה להיתפס רק במונחים של "הילקחות לשמיים".

בעידן האתאיסטי המודרני, תפיסת העולם המדעית ה"רציונלית", מטילה ספק ולא משאירה מקום לקיומו של גן עדן. התאולוג ג'יימס דאן מתאר את עלייתו של ישו לשמיים כחידתית וכמבוכה לעידן המדעים שבו חדלה האמונה בעל טבעי ובקיומו של גן העדן. באופן דומה, במילותיו של דאגלס פארו מאוניברסיטת מקגיל, בתקופה המודרנית עלייתו של ישו לשמיים נתפסת פחות כשיא הפלאיות של ישו מאשר כ"משהו מביך בעידן המדעי שבו קיימים הטלסקופ וחקר החלל", הוא מגדיר את עלייתו של ישו לשמיים כ"רעיון מיושן על מהות היקום."

עם זאת, לדברי דאן, ההתמקדות בפער זה היא משנית בלבד ביחס לחשיבות האמיתית של מותו, תחייתו ועלייתו של ישו לשמים. פארו מציין שכבר במאה השלישית, סיפור עלייתו של ישו לשמיים הוגדרה על ידי אוריגנס כמסתורית, כ"עליית הנפש ולא של הגוף", וכמייצגת את אחת משתי תאולוגיות הבסיסיות שקשורות בעלייתו של ישו לשמיים. הבעיה האמיתית היא העובדה שישו נוכח ונעדר בו זמנית, סוג של עמימות שמעניקה משמעות נוספת לטקס האוכריסטיה.

תיאור המאורע בקוראן

הקוראן מאשר כי ישו אכן עלה השמימה, אך מספר סיפור שונה מאוד, במכוון, מהכתוב בברית החדשה:

כִּי אֱלֹהִים חָתַם אֵת לִבּוֹתָם בַּכַחֲשָׁם, וְלֹא יַאֲמִינוּ זוּלָתִי מְעַט. וְעַל כָּפְרָם, וְהוֹצִיאָם עַל מִרְיָם שֵׁם-רָע עַד מְאֹד, וְעַל אָמְרָם: “אֲנַחְנוּ הָרַגְנוּ אֵת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם שְׁלִיחַ הָאֱלֹהִים”.
וְאָכֵן לֹא הֲרָגוּהוּ וְלֹא צְלָבוּהוּ, וְרַק כִּדְמוּתוֹ הָיָה לִפְנֵיהֶם, וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ עַל אוֹדוֹתָיו הֵם בְּסָפֵק בִּדְבַר מוֹתוֹ. אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה בַּדָּבָר הַזֶּה, וְרַק אַחֲרֵי דִמְיוֹן לִבָּם יֵלֵכוּ.
וְאָמְנָם לֹא הֲרָגוּהוּ, וְאוּלָם אֱלֹהִים נְשָׂאָהוּ אֵלָיו, וֵאֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם.

— הקוראן, סורה 4 (סורת א-נסאא), פסוקים 155–158, תרגומו של יוסף יואל ריבלין

הקוראן מתנגד אפוא לעמדותיהם של אהל אל-כתאב (הנצרות והיהדות) לגבי ישו, ויוצא הן נגד האמונה שמרים היא "אם־האלוהים", והן נגד המתפארים שהצליחו להרוג את ישו. הוא טוען שצליבת ישו הייתה למעשה אשליה, והסיפור על מותו ותחייתו של ישו כפי שנכתב בברית החדשה מקורו בטעות של חסידיו. על פי הפרשנות המרכזית באסלאם לפרטי האירוע, בעת הצליבה אחד מתלמידיו של ישו נצלב במקומו, ונראה כמו ישו בדרך נס, בעוד שישו עצמו ניצל מהמוות ונישא לגן העדן, שם הוא חי עד היום, ועתיד לשוב לעולם הזה ביום הדין.

קינות על גופתו של ישו, מאת רזא עבאסי (אנ'), המאה ה-17. איור זה מייצג את האסכולה באסלאם לפיה ישו הומת טרם עלייתו השמימה.

עם זאת, ישנם פסוקים אחרים בקוראן הגורסים כי ישו אכן מת:

בֶּאֶמֹר אֱלֹהִים: “יֵשׁוּ, הִנֵּה אָנֹכִי מֵמִית אוֹתְךָ, וְרוֹמַמְתִּיךָ אֵלַי, וְחִלַּצְתִּי אוֹתְךָ מִן הַכּוֹפְרִים. וְנָתַתִּי אֶת הַהוֹלְכִים אַחֲרֶיךָ עֶלְיוֹן עַל הַכּוֹפְרִים עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, וְאָז תִּהְיֶה תְשׁוּבַתְכֶם אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּינֵיכֶם בַּאֲשֶׁר נֶחֱלַקְתֶּם בּוֹ.”

— הקוראן, סורה 3 (סורת אאל עמראן), פסוק 55

“וְהַשָּׁלוֹם עָלַי בְּיוֹם נוֹלַדְתִּי, וּבְיוֹם אָמוּת, וּבְיוֹם אוּקַם לִתְחִיָּה”. זֶה הוּא יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, דְּבַר הָאֱמֶת אֲשֶׁר בּוֹ יְפַקְפֵּקוּ.

— הקוראן, סורה 19 (סורת מרים), פסוקים 33–34

מכך משתמע שישו מת, ולאחר מכן קם לתחייה ועלה למרומים, בדומה למה שנאמר בברית החדשה. כדי ליישב את המחלוקת בין המקורות, יש עמדה באסלאם לפיה ישו באמת נהרג, אבל לא בידי אלו שהתפארו בהריגתו, אלא על-ידי אללה בעצמו (כמשתמע מסורת אאל עמראן), ולאחר מכן הועלה השמיימה.

באמנות הנוצרית

סיפור עלייתו של ישו לשמיים משמשת לעיתים קרובות כנושא חשוב באמנות הנוצרית. ישו העולה לשמיים מוצג באופן מסורתי כאשר הוא מברך קבוצת אנשים על הארץ, השליחים שמתחתיו, המייצגים את כלל המאמינים או את הכנסייה. בסצנות עלייה רבות יש שני חלקים, חלק עליון (שמימי) וחלק תחתון (ארצי). ישו העולה עשוי לשאת כרזה על התחייה או להחוות סימן לברכה ביד ימינו. מחוות הברכה של ישו ביד ימינו הופנו כלפי קבוצת האנשים הארצית שמתחתיו ומסמלת את ברכתו למאמינים. ביד שמאל, ייתכן שהוא אוחז בכתבי הבשורה או במגילה, המסמלים הוראה והטפה.

במאה ה-6 נוסדה האיקונוגרפיה של עליית ישו, ובמאה ה-9 החלו להציג תמונות הקשורות בעליית ישו בפנים כיפות של כנסיות. הבשורה של רבולה (בערך בשנת 586 לספירה) כוללות כמה מהדימויים הראשונים של העלייה.

התיאור בנצרות האורתודוקסית של עליית ישו הוא מטאפורה מרכזית לאופייה המיסטי של הכנסייה. באיקונים מזרחיים רבים מוצגת מרים, אם ישו במרכז התמונה, בחלק הארצי של היצירה, כשידיה מורמות לעבר גן העדן, ולעיתים קרובות מלווה בשליחים שונים.

אתר העלייה

סלע בכנסיית העלייה, שמקובל כי ממנו עלה ישו השמימה

ערך מורחב – כנסיית העלייה

מקום עלייתו של ישו השמימה, ככתוב בברית החדשה, הוא הכפר בית עניה (כיום אלעיזריה) שעל הר הזיתים, ממזרח לירושלים. הנוצרים הראשונים התפללו, לעיתים בסתר, במערה על הר הזיתים, כנראה היכן שנמצאת כיום כנסיית אבינו שבשמים.

במאה ה-4 נבנתה, במעלה הגבעה מעל למערה, כנסייה המוקדשת לעלייה השמימה. הכנסייה הוחרבה במרוצת השנים, והצלבנים בנו במקומה את כנסיית העלייה הנוכחית. גם חלקים מכנסייה זו נהרסו, ונותרה ממנה רק קפלה מתומנת בגודל 12×12 מטר, שעברה לידי המוסלמים (שגם הם מכירים בעליית ישו השמימה) ומשמשת גם כמסגד.

כ-200 מטר ממזרח לקפלה זו, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הקימה בסוף המאה ה-19 כנסייה נוספת לציון מקום העלייה, היא כנסיית העלייה הרוסית, שמשמשת כיום כמנזר לנשים.