ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש
	ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בבית הנשיא חיים הרצוג. עומדים מימין לשמאל: מיכאל ניר מ"מ מזכיר הממשלה, עוזי ברעם, אריה דרעי, שמעון שטרית, אורה נמיר, מיכאל חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, שמעון פרס, משה שחל, שולמית אלוני, חיים רמון, בנימין בן-אליעזר, יאיר צבן, אברהם בייגה שוחט, יעקב צור ואמנון רובינשטיין. יושבים מימין לשמאל: חיים הרצוג ויצחק רבין.
מידע כללי
	13 ביולי 1992 – 22 בנובמבר 1995 (3 שנים ו־18 שבועות)
תחום שיפוט	ישראל
ראש ממשלה	יצחק רבין (שמעון פרס כיהן כראש הממשלה בפועל החל מ-4 בנובמבר 1995)
ממלא מקום ראש הממשלה	שמעון פרס
מפלגה שולטת	מפלגת העבודה
סיעות הקבינט	העבודה, מרצ, מפלגת ש"ס וסיעת יעוד
מספר שרים	22
הקבינט הקודם	ממשלת ישראל העשרים וארבע
הקבינט הבא	ממשלת ישראל העשרים ושש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, שכונתה "ממשלת רבין השנייה", הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן.

סיעות הכנסת השלוש עשרהעריכה

תוצאות הבחירות לכנסתעריכה

רשימה	ראש הרשימה	מנדטים	מספר קולות	אחוז מהקולות	מושב	הערות
העבודה	יצחק רבין	44	906,810	34.7%	קואליציה
הליכוד	יצחק שמיר	32	651,229	24.9%	אופוזיציה
מרצ	שולמית אלוני	12	250,667	9.6%	קואליציה	רשימה משותפת למפלגות רצ, מפ"ם ושינוי
צומת	רפאל איתן	8	166,366	6.4%	אופוזיציה	במהלך הקדנציה פרשו מהסיעה 3 ח"כים, הקימו את סיעת יעוד והצטרפו לקואליציה
מפד"ל	זבולון המר	6	129,663	5.0%	אופוזיציה
ש"ס	אריה דרעי	6	129,347	4.9%	קואליציה	במהלך הקדנציה פרשה מהקואליציה
יהדות התורה	אברהם יוסף שפירא	4	86,167	3.3%	אופוזיציה	רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה
חד"ש	תאופיק זיאד	3	62,545	2.4%	אופוזיציה	תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס
מולדת	רחבעם זאבי	3	62,269	2.4%	אופוזיציה
מד"ע	עבד אל-והאב דראושה	2	40,788	1.6%	אופוזיציה	תמכה בממשלה מהאופוזיציה לאחר פרישת ש"ס

גושים פוליטיים בכנסתעריכה

בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:

גוש שמאל-ערבים: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ, חד"ש, מד"ע. סה"כ: 61 מנדטים (לעומת 53 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
- גוש השמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מר"צ. סה"כ: 56 מנדטים.
- גוש הערבים: חד"ש, מד"ע. סה"כ: 5 מנדטים.
גוש ימין-חרדים: הליכוד, צומת, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה, מולדת. סה"כ: 59 מנדטים (לעומת 65 מנדטים בכנסת הקודמת), המתחלקים כך:
- גוש הימין: הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת. סה"כ: 49 מנדטים (לעומת 47 מנדטים בכנסת הקודמת).
- גוש החרדים: ש"ס, יהדות התורה. סה"כ: 10 מנדטים (לעומת 13 מנדטים בכנסת הקודמת).

הקמת הממשלהעריכה

כבר בערב הבחירות היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למר"צ, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני ממרצ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שביקשה את תיק הפנים עבור יושב הראש של המפלגה, אריה דרעי, ובנוסף סגן שר האחראי על החינוך החרדי במשרד החינוך. בנוסף, דרשה ש"ס שכל הסכם בדבר שינוי מעמדם הטריטוריאלי של שטחים יובא למשאל עם. ואילו צומת סירבה להצטרף. תיקי העבודה והרווחה והדתות נשמרו ליהדות התורה, אולם לבסוף לא הצטרפה המפלגה לקואליציה. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה, כאשר רק לחד"ש היה הסכם פרטי עם הממשלה. בסה"כ תמכו בממשלה 67 ח"כים.

ציוני דרך ומדיניותעריכה

מחלוקות ודיונים בממשלהעריכה

מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד).

פרישת ש"סעריכה

לאחר התבטאויותיה של אלוני לגבי האיסור ללמד את תורת האבולוציה, איימה ש"ס להביע אי אמון בממשלה, ולא התרצתה עד להתנצלותה של אלוני ולמתן סמכויות נרחבות יותר לסגן השר משה מאיה. לאחר מכן, הודיע רבין שיתמוך בחקיקה למניעת יבוא בשר לא כשר, שנגרמה בגלל הפרטת יבוא הבשר. מרצ הודיעה על התנגדותה.

כעבור חודש בלבד, שוב התבטאה אלוני כנגד הרבנים וההלכה, וש"ס תבעה לפטרה או להוציא מידה את תיק החינוך. חשיפת הקלטה של הרב עובדיה יוסף בה הוא טוען שיש לעשות משתה ביום בו אלוני תמות, החריפה את המצב. בסוף מאי, הסכימה אלוני להתפטר מתפקידה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי. מרצ קיבלה כפיצוי את תיק איכות הסביבה, שניתן לח"כ מטעם רצ - יוסי שריד. לבסוף פרשה ש"ס מהממשלה, ובכך תמו מרבית המחלוקות בנושא זה.

עם כניסתו לממשלה, התחייב דרעי לפרוש ממנה אם יוגש נגדו כתב אישום. באוגוסט 1993, הוגש כתב אישום כנגדו, על שוחד, מרמה והפרת אמונים. בניגוד להתחייבותו, סירב דרעי לפרוש ורבין נמנע מלפטרו. עתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון הובילה להלכת דרעי-פנחסי, שחייבה את רבין לפטרו. ש"ס פרשה מהקואליציה, מה שהותיר את הממשלה כממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות.

רבין לא ויתר על הניסיון להחזיר את ש"ס לקואליציה. נושא ייבוא הבשר הטרף היה המכשול. מרצ התנגדה להגבלת הבשר וש"ס תמכה. בנובמבר, ניסתה מרצ להעביר את חוק יסוד: זכויות האדם, ומפלגת העבודה התנגדה לכך כדי לא לפגוע בסיכויי ש"ס לחזור לקואליציה. הממשלה העבירה בינואר 1994 חוק למניעת יבוא בשר לא כשר, על אף חוק יסוד: חופש העיסוק. בפברואר 1994, תיקנה הממשלה את חוק היסוד, בעזרת תמיכה של מפלגת העבודה, המפלגות הדתיות, וחד"ש, שרצתה למנוע צירוף של צומך לממשלה, באמצעות פסקת התגברות. אולם שיבוץ ערכי מגילת העצמאות, כמו גם המשבר בהסתדרות, מנע מש"ס לחזור לקואליציה.

ביוני 1994, ניסתה ש"ס לעקוף את בג"ץ באמצעות חוק שיאפשר ביטול חוקי יסוד מטעמי דת. מרצ התנגדה, ואהרן ברק הודיע שהסעיף אינו דמוקרטי, מה שסתם את הגולל על הניסיונות לצרף את ש"ס לקואליציה.

גירוש פעילי החמאסעריכה

בדצמבר 1992, נרצח החייל נסים טולדנו. בתגובה נעצרו 1,200 חשודים פלסטינים, ורבין הציע, על מנת להעמיק את הפגיעה בתשתית של החמאס, לגרש מתוכם 415 פעילי טרור פלסטינים בולטים ללבנון לתקופה של שנתיים. ההצעה זכתה לתמיכה מקיר לקיר בממשלה, כולל מצד שרי מרצ שזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם. בעקבות זאת, אמרו כי חשבו שמדובר בגירוש של עשרות ולא מאות. לאור זאת תבעה מרצ מהממשלה כמחווה את ביטול חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף, והדבר נעשה בינואר 1993.

המהפך בהסתדרותעריכה

שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.

אירועים שאירעו בסמוך לכהונת הממשלהעריכה

מלחמת המפרץ - ב-2 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. ב-3 באוגוסט, יום למחרת, הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם שהיא מגנה את הפלישה ודורשת מעיראק לסגת חזרה לגבולות הבינלאומיים. מכיוון שעיראק סירבה לכך הוטלו עליה סנקציות, וכן הוצב אולטימטום בפני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, שאם לא ייסוג צבאו מכווית יופעל כנגדו כוח צבאי. ואכן, פרצה מלחמה שבה השתתפו 34 מדינות (בכללן ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וסוריה) בקואליציה אחת מול עיראק. סדאם חוסיין שיגר טילי סקאד לעבר ישראל בתקווה שזו תצטרף לקואליציה בשל שיגור הטילים, מה שאמור היה לגרום, לדעתו, לפרישת מדינות ערב מהקואליציה. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב, וישראל נענתה לבקשת ארצות הברית. בסופו של דבר שוחררה כווית, ושיתוף הפעולה בין ארצות הברית למדינות ערב הותיר "חלון הזדמנויות" למשא ומתן - ועידת מדריד.
ועידת מדריד - ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד, בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הוועידה נסתיימה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי עצם יציאתו של רה"מ, יצחק שמיר, לוועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הוועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהוועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלסטינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני.
פירוק ברית המועצות - ב-16 בדצמבר התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל מדינות הברית פרשו ממנה ורוסיה הפכה למדינה בפני עצמה. בעקבות פירוק ברית המועצות נוצר מצב בו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.

אירועים מרכזייםעריכה

ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בפגישה בחדר ישיבות הממשלה בכנסת ב-11 באפריל 1995

הסכמי אוסלו - הסכמים שנחתמו בין ישראל ואש"ף. השיחות שהביאו להסכם הראשי התקיימו באוסלו, בירת נורווגיה, כאשר את ישראל ייצג סגן שר החוץ, יוסי ביילין. ביילין יידע את השר הממונה עליו, שמעון פרס, שיידע את ראש הממשלה רבין. ההסכם נחתם באוגוסט 1993 על ידי אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ) ואחמד קריע (הידוע בתור "אבו עלא") בראשי תיבות, באוסלו, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס. ב-13 בספטמבר 1993 נחתם ההסכם על ידי ראש הממשלה רבין ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, בבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
הסכם קהיר - הסכם שמטרתו הייתה להבהיר ולהיכנס לפרטים בעניין הסכם אוסלו, אשר היה, כאמור, הסכם ראשי ולא מפורט דיו.
הצהרת וושינגטון - הצהרה של מלך ירדן, חוסיין, רה"מ רבין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שמטרתה הייתה הצהרת המחויבות של המדינות הללו להסכם השלום.
הסכם השלום עם ירדן - הסכם שלום בין ישראל וירדן, שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בערבה. מעיקרי ההסכם: גבולות - נהר הירדן הוא תוואי הגבול בין ישראל וירדן; ביטחון - שיתוף פעולה במניעת טרור, כיבוד הטריטוריות של כל מדינה; ירושלים - ניהול ירדני של המקומות הקדושים למוסלמים, בהם הר הבית; מים - העברת מים מישראל לירדן בכל שנה וחלוקת מי נהר הירמוך; נורמליזציה - פתיחת שגרירויות, הקמת אזור סחר חופשי, פתיחת הקו האווירי ונמלי הים, אשרות תיירים ואיסור על תעמולה שלילית וחקיקת-נגד.
הסכם טאבה (אוסלו ב') - הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995, והסדיר את גבולות השליטה הזמניים ביהודה והשומרון ורצועת עזה.

ניהול העניינים המדינייםעריכה

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בחתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993

לאורך כל מערכת הבחירות מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המשא ומתן ונוהל במספר פגישות החל בסוף שנת 1992 ועד קיץ 1993. כל העת עדכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס, ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים אלה הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי על קיומן של מדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו.

בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות בישראל) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום בין שתי המדינות ונתקל בהתנגדות בציבור. בכל אופן, בשל מחלוקות בתחומים שונים, לא הגיעו שני הצדדים להסכמות והמשא ומתן נכשל.

מדיניות כלכליתעריכה

הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים^[^{דרוש מקור]} למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.

ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ. האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך באופן משמעותי.

המדיניות הכלכלית של הממשלה זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר אברהם שוחט. רבין עלה לשלטון תחת הבטחה "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתה פתיחת השוק לתחרות מוגברת. בתקופת רבין, שיחות השלום גרמו לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, מקדונלד'ס נכנסה לשוק, וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.

רבים זוכרים לחיוב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה, וארגוני שמאל רבים מדברים על חזרה למדיניותה כאשר הם מבקרים את המדיניות (הקפיטליסטית, לטענתם) שאומצה מאז ניצחון הליכוד בבחירות לאחר מכן.

מצד ימין, המדיניות ספגה ביקורת בעיקר בשל העלאת הגירעון ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997.

התנגדות לממשלהעריכה

התנגדות פוליטיתעריכה

במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, שנה שבה התרחשו עיקר השיחות לקראת הסכם אוסלו, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך, אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים, ההתנגדות הפוליטית התחזקה מיום ליום לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית, ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור^[1]. פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהן השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת. בהפגנה אחת מסוימת השתתפו בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, רפאל איתן יו"ר צומת, זבולון המר יו"ר המפד"ל, רחבעם זאבי יו"ר מולדת ודוד לוי יו"ר מפלגת גשר. הפגנה זו נחשבה לשיא שבו הופיעו מנהיגי הימין והציבור הדתי-לאומי על בימה אחת כנגד הסכמי אוסלו.

בתוך הממשלה הייתה התנגדות קלה בלבד להסכמי אוסלו בשלביו המוקדמים. בהצבעה על הסכם אוסלו א' בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. עם חתימת הסכמי אוסלו ב' פרשה ש"ס מהממשלה ובכך תמה ההתנגדות לתהליך השלום בתוך הממשלה. משלב זה, חברי הכנסת של חד"ש ומד"ע הרימו ידם בעד הממשלה בכל הצעות האי-אמון שבהן הייתה עלולה ליפול. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך, הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.

בעקבות הזעזוע מטבח מערת המכפלה, ניסתה הממשלה להתרחב. רבין נפגש עם רפאל איתן, יהדות התורה הציעה צירוף המפלגות הדתיות לקואליציה לצד פורשי צומת, אולם מרצ התנגדה לצירופה של צומת לקואליציה, ובכך תם הניסיון להרחיב את הממשלה.

האצת המשא ומתן המדיני אל מעבר להתחייבות מפלגת העבודה בבחירות הובילה להקמת תנועת הדרך השלישית בידי אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, שהתנגדה למסירת רמת הגולן לסוריה. עזיבת שני חברי הכנסת את הקואליציה פגעה ביכולתה של הממשלה למשול. ביולי הגישה התנועה הצעת חוק שתמנע ביטול הריבונות על הגולן פרט לרוב של חברי הכנסת. הממשלה, הצליחה לחלץ תיקו בהצבעה.

המשבר החריף במאי 1995, כשתלות הממשלה במפלגות הערביות התעצמה. ניסיונו של רבין להפקיע קרקעות בירושלים לצורך הקמת שכונת הר חומה גרמה להתנגדות הערבים, והימין הודיע על תמיכתו בהצעת אי אמון שהגישו לצורך הפלת הממשלה. רבין הודיע על ביטול החלטתו כדי לבטל את ההצעה.

פרישתם של שלושה חברי כנסת מסיעת צומת, והקמת סיעת יעוד, הובילה לניסיונות לצרף את הסיעה לממשלה. הממשלה הצטרפה לקואליציה ביולי 1994, לאחר הבטחת תפקיד שר לגונן שגב ותפקיד סגן שר לאלכס גולדפרב. בג"ץ טען שאין לממשלה זכות להעניק משרות שלטוניות לפורשים, ולבסוף תוקן חוק יסוד: הממשלה כך שפורשים יכלו להצטרף לממשלה.

התנגדות ציבוריתעריכה

בדומה לזירה הפוליטית, גם הימין יצא להפגין נגד הממשלה רק עם הסכמי אוסלו. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות הגיעה מציבור רחב וכללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות (באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ותמונה אחרת במדי אס אס.. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, אף עזב את הכיכר בהפגנתיות). בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה", "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי").

זכורה גם התבטאותו של מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור לומר דברים בעלי אופי פוליטי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש, וב-1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.

רצח רביןעריכה

האווירה שקדמה לרצחעריכה

מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות המפלגות הערביות מהאופוזיציה, והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפייה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.

הרצח עצמועריכה

ערך מורחב – רצח רבין

ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני, ה-6 בנובמבר 1995, נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחוץ לישראל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס, והוא כיהן כראש הממשלה בפועל. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.

סיעות הקואליציהעריכה

סיעה	מנדטים	משרדי השרים	משרדי סגני השרים	תחילת חברות בממשלה	סיום חברות	הערות
העבודה	44	משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, משרד הבריאות, משרד החינוך והתרבות, משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים, משרד הדתות, משרד החוץ, משרד האוצר, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הבינוי והשיכון, משרד התיירות, משרד התעשייה והמסחר, משרד המשפטים, המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד התחבורה, משרד המשטרה, משרד התקשורת, משרד האנרגיה והתשתית, משרד המדע והטכנולוגיה, המשרד לענייני ירושלים	משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון,משרד החינוך והתרבות, משרד הביטחון,משרד התעשייה והמסחר, משרד הבריאות	13 ביולי 1992	22 בנובמבר 1995
מרצ	12	משרד החינוך והתרבות, משרד התקשורת,משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאמנויות, המשרד לקליטת עלייה, משרד האנרגיה והתשתית, המשרד לאיכות הסביבה	משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד הבינוי והשיכון	13 ביולי 1992	22 בנובמבר 1995	שולמית אלוני כיהנה תקופה קצרה כשרה בלי תיק לאחר שעזבה את משרד החינוך, התרבות והספורט, ועד שמונתה למשרד התקשורת, ולמשרד המדע והטכנולוגיה
ש"ס	6	משרד הפנים	משרד הבינוי והשיכון, משרד החינוך והתרבות, משרד האוצר, משרד הדתות	13 ביולי 1992	14 בספטמבר 1993	אריה דרעי כיהן תקופה קצרה כשר בלי תיק, לפני שחזר לתפקיד שר הפנים
יעוד	3	משרד האנרגיה והתשתית	משרד הבינוי והשיכון	2 בינואר 1995	22 בנובמבר 1995

בתחילה הקים רבין ממשלה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6 מנדטים), וביחד עם מפלגת העבודה היו בקואליציה 62 חברי כנסת. לאחר כשנה, בספטמבר 1993, הלכת דרעי פנחסי הביאו לעזיבת ש"ס את הקואליציה. לראשונה בתולדות המדינה הייתה הממשלה ממשלת מיעוט, והיא הצליחה להתקיים בזכות חמישה חברי כנסת מהמפלגות הערביות שתמכו בה מבחוץ. בראשית 1995, על מנת לייצב את הממשלה, צירף רבין את סיעת ייעוד. חברי הסיעה היו שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת צומת, ובראשם גונן שגב, שקיבל תפקיד שר בממשלה. אלכס גולדפרב קויבל את תפקיד סגן שר הבינוי והשיכון.

מספר הח"כים החברים בקואליציה

62 ח"כים לפני פרישת סיעת ש"ס (13 ביולי 1992 - 14 בספטמבר 1993).
56 ח"כים בין פרישת ש"ס מהקואליציה ובין הצטרפותה של יעוד (14 בספטמבר 1993 - 2 בינואר 1995).
59 ח"כים לאחר הצטרפותה של יעוד לקואליציה (2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995).

הרכב הממשלהעריכה

עם הקמתה היו בממשלה 17 שרים, שכללו 13 שרים מטעם מפלגת העבודה, 3 שרים ממרצ ושר אחד מטעם ש"ס. בסוף דצמבר 1992 הצטרף יוסי שריד לממשלה כשר רביעי מטעם מרצ. בספטמבר 1993 עזב אריה דרעי את הממשלה. בינואר 1995 הצטרף גונן שגב לממשלה וביולי 1995 צורפו אהוד ברק ויוסי ביילין לממשלה. בעקבות זאת, הגיע מספר השרים בממשלה ל-20.

מתוך 22 השרים שכיהנו בממשלה, 7 כיהנו בממשלות בעבר (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)

ממשלת ישראל העשרים וחמש
י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו | 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד			כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה	ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"ב בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
משרד ראש הממשלה	ראש הממשלה בפועל שמעון פרס	העבודה	י"ב בחשוון ה'תשנ"ו - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד האוצר	אברהם בייגה שוחט	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לאיכות הסביבה	אורה נמיר	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
המשרד לאיכות הסביבה	יוסי שריד	מרצ	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד האנרגיה והתשתיות	אמנון רובינשטיין	מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
	משה שחל	העבודה	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 במאי 1993 - 9 בינואר 1995
	גונן שגב	יעוד	ח' בשבט ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	9 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הביטחון	ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"ב בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
משרד הביטחון	ראש הממשלה בפועל שמעון פרס	העבודה	י"ב בחשוון ה'תשנ"ו - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבינוי והשיכון	בנימין בן אליעזר	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות	חיים רמון	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ז בשבט ה'תשנ"ד	13 ביולי 1992 - 8 בפברואר 1994
	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	כ"ז בשבט ה'תשנ"ד - כ"ב בסיוון ה'תשנ"ד	8 בפברואר 1994 - 1 ביוני 1994
	אפרים סנה	העבודה	כ"ב בסיוון ה'תשנ"ד - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	1 ביוני 1994 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ	מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות	שולמית אלוני	מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ' באייר ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 11 במאי 1993
משרד החינוך והתרבות	אמנון רובינשטיין	מרצ	י"ח בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות	יעקב צור (שטיינברג)	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המדע והטכנולוגיה משרד המדע והאמנויות	אמנון רובינשטיין	מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
	שמעון שטרית	העבודה	ז' בטבת ה'תשנ"ג - י"ח בסיוון ה'תשנ"ג	31 בדצמבר 1992 - 7 ביוני 1993
	שולמית אלוני	מרצ	י"ח בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשטרה	משה שחל	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשפטים	דוד ליבאי	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד העבודה והרווחה	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד העבודה והרווחה	אורה נמיר	העבודה	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה	13 ביולי 1992 - 27 בפברואר 1995
המשרד לענייני דתות	שמעון שטרית	העבודה	כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	27 בפברואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני ירושלים	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הפנים	אריה דרעי	ש"ס	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ח באייר ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 19 במאי 1993
	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
	אריה דרעי	ש"ס	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ח באלול ה'תשנ"ג	31 במאי 1993 - 14 בספטמבר 1993
	ראש הממשלה יצחק רבין	העבודה	כ"ח באלול ה'תשנ"ג - כ"ז באדר א' ה'תשנ"ה	14 בספטמבר 1993 - 27 בפברואר 1995
	עוזי ברעם	העבודה	כ"ז באזר א' ה'תשנ"ה - ט' בסיוון ה'תשנ"ה	27 בפברואר 1995 - 7 ביוני 1995
	דוד ליבאי	העבודה	ט' בסיוון ה'תשנ"ה - כ' בתמוז ה'תשנ"ה	7 ביוני 1995 - 18 ביולי 1995
	אהוד ברק	העבודה	כ' בתמוז ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	18 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לקליטת עלייה	יאיר צבן	מרצ	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התחבורה	ישראל קיסר	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התיירות	עוזי ברעם	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר	מיכאל חריש	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התקשורת	משה שחל	העבודה	י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
משרד התקשורת	שולמית אלוני	מרצ	י"א בסיוון ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	31 במאי 1993 - 22 בנובמבר 1995
שר בלי תיק (שר במשרד רה"מ)	אריה דרעי	ש"ס	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
שר בלי תיק (שר במשרד רה"מ)	שולמית אלוני	מרצ	כ"ח באייר ה'תשנ"ג - י"א בסיוון ה'תשנ"ג	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
סגני השרים
משרד ראש הממשלה	אלי בן-מנחם	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ז בניסן ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 8 באפריל 1993
משרד האוצר	רפאל פנחסי	ש"ס	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הביטחון	מרדכי גור התאבד בכהונתו	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ח בתמוז ה'תשנ"ה	4 באוגוסט 1992 - 16 ביולי 1995
משרד הבינוי והשיכון	רן כהן	מרצ	ה' באב ה'תשנ"ב - י"ח בטבת ה'תשנ"ג	4 באוגוסט 1992 - 11 בינואר 1993
	אריה גמליאל	ש"ס	כ"ח בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ג באלול ה'תשנ"ג	29 ביולי 1992 - 9 בספטמבר 1993
	אלי בן-מנחם	העבודה	י"ז בניסן ה'תשנ"ג - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	8 באפריל 1993 - 22 בנובמבר 1995
	אלכס גולדפרב	יעוד	א' בשבט ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות	נואף מסאלחה	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ	יוסי ביילין	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ' בתמוז ה'תשנ"ה	4 באוגוסט 1992 - 18 ביולי 1995
משרד החוץ	אלי דיין	העבודה	כ"ו בתמוז ה'תשנ"ה - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	24 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות	משה מאיה	ש"ס	כ"ח בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ו באלול ה'תשנ"ג	29 ביולי 1992 - 12 בספטמבר 1993
משרד החינוך והתרבות	מיכה גולדמן	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות	וליד חאג'-יחיא	מרצ	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר	מאשה לובלסקי	העבודה	ה' באב ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות	רפאל פנחסי	ש"ס	כ"ט בחשוון ה'תשנ"ג - כ"ח באלול ה'תשנ"ג	31 בדצמבר 1992 - 14 בספטמבר 1993

מזכיר הממשלה:
- אליקים רובינשטיין (1992–1994)
- שמואל הולנדר (1994–1995)

חילופי שריםעריכה

השר היוצא	סיעה	משרד	עילת סיום התפקיד	תאריך סיום התפקיד	השר המחליף	סיעה	תאריך כניסה לתפקיד
יצחק רבין	העבודה	המשרד לענייני ירושלים	ביטול המשרד	31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף
אורה נמיר	העבודה	המשרד לאיכות הסביבה		31 בדצמבר 1992	יוסי שריד	מרצ	31 בדצמבר 1992
אמנון רובינשטיין	מרצ	משרד המדע והטכנולוגיה		31 בדצמבר 1992	שמעון שטרית	העבודה	31 בדצמבר 1992
יצחק רבין	העבודה	משרד העבודה והרווחה	מסירת התיק לשרה במשרה מלאה	31 בדצמבר 1992	אורה נמיר	העבודה	31 בדצמבר 1992
שולמית אלוני	מרצ	משרד החינוך והתרבות	החלה לכהן כשרה בלי תיק	11 במאי 1993	יצחק רבין	העבודה	11 במאי 1993
אריה דרעי	ש"ס	משרד הפנים	החל לכהן כשר בלי תיק	11 במאי 1993	אריה דרעי (חזר לתפקיד)	ש"ס	7 ביוני 1993
שמעון שטרית	העבודה	משרד המדע והטכנולוגיה		7 ביוני 1993	שולמית אלוני	מרצ	7 ביוני 1993
משה שחל	העבודה	משרד התקשורת	החל לכהן במשרד האנרגיה והתשתית	7 ביוני 1993	שולמית אלוני	מרצ	7 ביוני 1993
אמנון רובינשטיין	מרצ	משרד האנרגיה והתשתית	החל לכהן במשרד החינוך והתרבות	7 ביוני 1993	משה שחל	העבודה	7 ביוני 1993
יצחק רבין	העבודה	משרד החינוך והתרבות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	7 ביוני 1993	אמנון רובינשטיין (כשר החינוך, התרבות והספורט)	מרצ	7 ביוני 1993
אריה דרעי	ש"ס	משרד הפנים	פרישת הסיעה מהקואליציה	14 בספטמבר 1993	יצחק רבין	העבודה	14 בספטמבר 1993
חיים רמון	העבודה	משרד הבריאות	התפטרות	8 בפברואר 1994	יצחק רבין	העבודה	8 בפברואר 1994
יצחק רבין	העבודה	משרד הבריאות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	1 ביוני 1994	אפרים סנה	העבודה	1 ביוני 1994
משה שחל	העבודה	משרד האנרגיה והתשתית		9 בינואר 1995	גונן שגב	יעוד	9 בינואר 1995
יצחק רבין	העבודה	משרד הפנים	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	27 בפברואר 1995	עוזי ברעם	העבודה	27 בפברואר 1995
יצחק רבין	העבודה	המשרד לענייני דתות	מסירת התיק לשר במשרה מלאה	27 בפברואר 1995	שמעון שטרית	העבודה	27 בפברואר 1995
עוזי ברעם	העבודה	משרד הפנים		7 ביוני 1995	דוד ליבאי	העבודה	19 ביוני 1995
שמעון שטרית	העבודה	משרד הכלכלה והתכנון		18 ביולי 1995	יוסי ביילין	העבודה	18 ביולי 1995
דוד ליבאי	העבודה	משרד הפנים		18 ביולי 1995	אהוד ברק	לא היה ח"כ	18 ביולי 1995
יצחק רבין	העבודה	משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון	נרצח	4 בנובמבר 1995	שמעון פרס (כראש ממשלה בפועל)	העבודה	4 בנובמבר 1995
רפאל פנחסי	ש"ס	סגן שר במשרד האוצר	החל לכהן במשרד הדתות	31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף
רן כהן	מרצ	סגן שר במשרד הבינוי והשיכון		31 בדצמבר 1992	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
אלי בן-מנחם	העבודה	סגן שר במשרד ראש הממשלה	החל לכהן במשרד הבינוי והשיכון	8 באפריל 1993	לא מונה מחליף
אריה גמליאל	ש"ס	סגן שר במשרד הבינוי והשיכון	פרישת הסיעה מהקואליציה	9 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
משה מאיה	ש"ס	סגן שר במשרד החינוך והתרבות	פרישת הסיעה מהקואליציה	12 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף (כיהן סגן שר נוסף במשרד)
רפאל פנחסי	ש"ס	סגן שר במשרד לענייני דתות	פרישת הסיעה מהקואליציה	14 בספטמבר 1993	לא מונה מחליף
מרדכי גור	העבודה	סגן שר במשרד הביטחון	התאבד	16 ביולי 1995	לא מונה מחליף
יוסי ביילין	העבודה	סגן שר במשרד החוץ	מונה לשר הכלכלה והתכנון	17 ביולי 1995	אלי דיין	העבודה	24 ביולי 1995

קישורים חיצונייםעריכה

ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר משרד ראש הממשלה
ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר הכנסת

הערות שולייםעריכה

^ רובי קלצ'ניקוב נמסרו על ידי צה"ל לכ-10,000 פלסטינים^[^{דרוש מקור]}

הקודם: ממשלת ישראל העשרים וארבע 1990–1992	ממשלת ישראל העשרים וחמש 13 ביולי 1992 – 22 בנובמבר 1995	הבא: ממשלת ישראל העשרים ושש 1995–1996

[1] רובי קלצ'ניקוב נמסרו על ידי צה"ל לכ-10,000 פלסטינים^[^{דרוש מקור]}

[1]