אלימות
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הערך מגדיר ללא מקורות.
אלימות היא שימוש בכוח פיזי על מנת לפגוע, להתעלל, להזיק או להרוס[1] אלימות נתפסת, בדרך כלל, כשימוש בלתי חוקי בכוח. יש המרחיבים הגדרה זו וכוללים בה גם מגוון פעילויות מזיקות, הנעשות על ידי אדם אחד או יותר ופוגעות באחר או בחברה, בין אם פיזית, מילולית, חברתית, מינית או אחרת, תוך פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בעלי חיים, צומח, או חפץ דומם. לפעילות זו יש השפעות על הקורבנות, הן מבחינה נפשית, והן מבחינה הישגית, לאורך השנים. על פי הגישה המרחיבה מלבד אלימות פיזית ואלימות מינית ישנה גם אלימות מילולית, אלימות כלכלית, אלימות רגשית וכיוצא בזה.
.jpg)
בעבר אלימות פיזית הייתה נפוצה יותר[2] למטרות ענישה, חינוך, שחרור לחצים וכעסים, הבעת רגשות, יישוב סכסוכים ומחלוקות, שעשוע ועוד. כיום חברות רבות בעולם מוקיעות את ההתנהגות האלימה ומגנות אלימות מכל סוג, מדינות חוקקו חוקים כנגד אלימות והתקבלו תקנות בינלאומיות נגד התנהגות אלימה.
הלגיטימיות החברתית של אלימות תלויה בהקשר בו ננקטת האלימות. בעוד שברוב המקרים, התנהגות אלימה נתפסת כשלילית וכעבירה על הנורמות החברתיות ולרוב גם על החוק, הרי שבמקרים מסוימים נתפסת האלימות כלגיטימית, בעיקר כאשר מדובר בהגנה עצמית או במי שהוסמך לכך על ידי המדינה.
הגדרה
עריכהבהגדרת האלימות ישנם כמה זרמים עיקריים.
יש שראו בה כשלילת ה'אני' של הקורבן על ידי הבאתו למצב אין אונים -ביחס למצב זה,[3]
יצוין שכל זה הוא רק ביחס לאדם פוגע כי באם התייחסות זו תהיה ביחס לכל אין עונים תמצא החברה משטריה ומחויבותיה כאלימים ובלתי לגיטימים.
יש שראו בה כדחף לשליטה והתעלות מעל הקרבן[4] אך ממילא נפגעת אישיותו
בין שני הזרמים אין הבדלים מהותיים בנגרם, אלא רק במהות האלימות ולכן חלוקים בגורמים לה
סיווג
עריכהארגון הבריאות העולמי מחלק את האלימות לשלושה סוגים עיקריים:[5]
- אלימות מכוונת עצמית – כל סוג של אלימות המכוונת כלפי מבצע האלימות עצמו, לרבות פגיעה עצמית והתנהגות אובדנית (מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות, והתאבדות כשלעצמה).
- אלימות בין-אישית – קטגוריה רחבה זו מחולקת אף היא למספר תתי-סוגים, וביניהם אלימות במשפחה ואלימות בין בני זוג, המתרחשת לרוב בסביבה הביתית במסגרת המשפחתית או הזוגית; ואלימות בקהילה, המתרחשת מחוץ למסגרת הביתית כאשר הצדדים הניצים עשויים להכיר או לא להכיר זה את זה ואין קשר משפחתי ביניהם. תת-הסוג הראשון כולל בתוכו התעללות בילדים וענישה גופנית כלפי הילדים, התעללות בקשישים ואלימות כלפי בן/בת הזוג, בעוד תת-הסוג השני כולל בתוכו את סוגי האלימות המתרחשים במוסדות כמו בתי-ספר, במקום העבודה, בבתי-סוהר, או התעללות בחוסים במוסדות טיפוליים; אלימות על הכביש; התפרצויות אלימות אקראיות ברחוב; אלימות בין בני נוער; ואלימות מינית המתבצעת בידי זרים.
- אלימות קולקטיבית – כל סוג של אלימות המוכוונת כלפי קולקטיב מסוים על ידי קולקטיב אחר, בין אם מדובר בקבוצות המאורגנות במסגרת מדינתית או לאו. תחת מטרייה זו ניתן לכלול מלחמות, מעשי טרור, פשעי שנאה מאורגנים ועוד. יש הטוענים כי תחת מטרייה זו ניתן לכלול גם "אלימות איטית" כלפי הסביבה המתרחשת לאורך זמן, והשפעותיה אינן נראות לעין בטווח הזמן המיידי כגון זיהום הסביבה או שינוי אקלים.[6]
היסטוריה ופרה-היסטוריה של אלימות
עריכה
שילובם של מאות מחקרים מדיסציפלינות שונות מעלה שלאורך עשרות אלפי השנים האחרונות[7] קיימת מגמה מתמשכת של צמצום האלימות במין האנושי. מגמה זו מקיפה התנהגויות שונות ורבות: יחס לבעלי חיים, גידול ילדים, עבדות ובעלות על בני אדם, יחס לפושעים, לשכנים ולאויבים ועוד.
ככל הנראה ניתן לחלק את התהליך לשני שלבים מובחנים לפחות.[8] השלב הראשון מתרחש עם המעבר מתרבות שבטית למסגרת שלטון מרכזית. מחקרים רבים מראים שבמעבר זה יורדים שיעורי הרצח בסדר גודל שלם. בחברות שבטיות שיעורי הרצח עומדים על מאות נרצחים לכל 100,000 איש מדי שנה, שיעור שמשמעותו שכל אדם כמעט מתבשר אחת לשנה שמכר או קרוב שלו נרצח. לאחר התבססות שלטון מרכזי שיעור זה צונח לעשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה – אדם מתבשר על רצח מכר שלו אחת לעשור בערך.
השלב השני מתקיים בתוך מסגרות השלטון המרכזי. שלב זה התרחש הן במערב והן ברוב תרבויות דרום-מזרח אסיה. שלב זה הוא תהליך התִרבות, תהליך סוציולוגי עמוק, שבמסגרתו משתנה מאוד היחס לחיי אדם ומוות, למושג הכבוד, לחוק וסדר ואף לנימוסים והליכות. גם כאן שיעור מקרי הרצח פוחת בסדר גודל שלם, ובאותן מסגרות שתהליך התרבות בהן החל לפני זמן רב עומדים שיעורי הרצח על מקרה אחד בלבד לכל מאה אלף איש בשנה – מאות מונים פחות מבחברה שבטית, עשרות מונים פחות מחברות שתהליך זה לא הושלם בהן. סטטיסטיקה זו משותפת לתרבויות שונות בתכלית (תרבות המערב ותרבות דמ"ז אסיה), ועל כן לא ניתן לייחס את השינוי לדת יחידה, אוסף ספציפי של כללי מוסר חברתי ושאר מאפיינים השייכים לתרבות אחת בלבד. זהו תהליך מתמשך שהסיבות לו עמוקות מאוד, ולכן ניתן לצפות שנחזה בירידה מתמשכת ומשמעותית בשיעורי האלימות במאות השנים הבאות, כאשר שני השלבים יתרחבו וישפיעו על חלקים מכדור הארץ בהם הם עדיין בעיצומם, כגון אסיה המרכזית, אפריקה ודרום אמריקה.
במאה ה-20 ובזמננו
עריכה
באופן כללי דעיכת האלימות ממשיכה לתוך זמננו, אך עם חריגים גדולים. המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה אלימה במיוחד, וכללה את השיא ההיסטורי של הרוגי מלחמה, לפחות במספרים מוחלטים (יחסית היו מקרים משמעותיים יותר בעבר, אך גידול האוכלוסייה במאה ה-20 הביא לכך שגם חלק קטן יותר מהאוכלוסייה יהיה גדול יותר במספרים מוחלטים). עם זאת כלל הסטטיסטיקה של המאה ה-20 מממשת את מגמת הירידה ההיסטורית. קיימים ויכוחים עזים בשאלה האם קיים סיכוי שהמגמה הזו תתהפך.
באופן מובחן שיעור האלימות פוחת במדינות מזרח-אסיה ותרבות המערב. מחוץ להן שיעורי האלימות הולכים ומאמירים במעבר ממדינות עם שלטון חוק חזק, לכאלו בהן אין מסגרת שלטון מרכזית או ששלטון החוק חלוש (ראה מפה).
התדרדרות משמעותית קרתה בשנים האחרונות במזרח התיכון ובעולם הערבי, כשבעקבות אביב העמים הערבי קרסו מסגרות שלטוניות, חלקן ללא תחליף. במדינות אלו נסקו שיעורי האלימות מהרמה הבינונית, ואף הנמוכה, היישר לרמה האלימה ביותר.[דרוש מקור]
הסיבות לאלימות
עריכההאלימות מושפעת מכמה גורמים חברתיים הן בתחום החברתי, הכלכלי או הביטחוני. הנושאים שבגללם נוצרת האלימות מלכתחילה הן אי שוויון, הרגשת קיפוח וכו'. האלימות נמצאת במקום שבו החברה לא מראה כבוד לסובבים שלה (מכללת לוסקי).
הסברים פסיכולוגיים
עריכהפסיכולוגים חלוקים בדעותיהם לגבי הסיבות להתפתחות האלימות והתוקפנות.
- לפי זיגמונד פרויד, בני האדם מונעים על ידי שני יצרים, יצר החיים (ארוס) ויצר המוות (תנטוס), על גלגוליהם השונים. בעוד יצר החיים מכוון לאהבה ולצמיחה, יצר המוות דוחף להרס עצמי. אנו מפנים יצר זה החוצה, ונוהגים בתוקפנות כלפי הזולת. תפקיד החברה לעזור לנו לעדן יצר זה, כלומר להסיט אותו לכיוונים חיוביים ולפעמים אף מועילים, כגון: השתתפות בחוג איגרוף, שימוש במשחקי מחשב אלימים, צפייה בתוכניות טלוויזיה אלימות ועבודה כקצב.
- בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, דולארד ועמיתיו הגו את תאוריית התסכול-תוקפנות. הם הגדירו תסכול כמחסום בלתי צפוי בדרך להשגת מטרה נחשקת. כאשר מטרה זו אינה מושגת, האדם מגיב בצורה תוקפנית כלפי מה שהוא תופס כמקור התסכול. כל תסכול גורם לתוקפנות, ומקורה של כל התנהגות תוקפנית הוא תסכול. ביקורות רבות הוטחו כלפי התאוריה, בטענה שיש מצבים מסוימים בהם היא אינה ישימה – למשל, כאשר האדם המתוסכל חושש מפני עונש שעלול לקבל אם יגיב בתוקפנות. בנוסף, מחקרים הראו כי לא כל תחושת תסכול מובעת באמצעות תוקפנות. יהיו אנשים שישקעו בדיכאון, ואילו אחרים ינסו להתמודד עם הגורם המתסכל בדרך נינוחה. כמו כן, הוכח כי לא כל התנהגות תוקפנית מקורה בתסכול, אלא גם רגשות שליליים אחרים מביאים לאלימות.
- בניגוד לפרויד טען דונלד ויניקוט כי התוקפנות אינה מולדת. התוקפנות היא תופעה רחבה לה צורות ומטרות המשתנות לאורך התפתחות האדם וקשורות לתגובת הסביבה. סביבה שמצליחה להכיל את התוקפנות תאפשר לתוקפנות להישאר ככוח חיובי ואילו סביבה שתסכל את התוקפנות תגרום לפיצול בין התוקפנות לאנרגיה החיובית שבה ולהפיכתה להרסנות.[9]
- פסיכולוגים חברתיים המאמינים בתאוריית הלמידה החברתית שפיתח אלברט בנדורה, טוענים שההתנהגות התוקפנית היא התנהגות נלמדת הנרכשת במהלך החיים בדיוק כמו שורה ארוכה של התנהגויות אחרות. כלומר, ילדים לומדים להיות אלימים על ידי חיקוי מודלים תוקפניים, כמו הורים, שכנים וכוכבי סרטים. במיוחד תזכה לחיקוי התנהגות שהילד התרשם שהביאה תוצאות חיוביות למודל התוקפן.
- ראשוני הפסיכולוגים האבולוציוניים, כגון זוכה פרס נובל קונראד לורנץ, מאמינים שהתוקפנות נגרמת עקב תחרות על משאבים דלים. כאשר אין מספיק משאבים לכולם – תבוא תוקפנות על מנת להשיג כאלה. כלומר, לאלימות ערך הישרדותי. הקושי בקבלת הגישה האבולוציונית נובע מהמגוון הרחב של התנהגויות תוקפניות אצל האדם – מאלימות פיזית ועד הפצת שמועות שקריות – אשר קשה מאוד להסבירן על ידי גורמים גנטיים. נימוק נוסף הוא ההבדלים הגדולים ברמות האלימות בחברות שונות, המצביעים על השפעה של תרבות. אולם ממצאים שונים מספקים תמיכה בגישת הפסיכולוגים האבולוציוניים. לדוגמה, במחקר נמצא כי זכרים בגיל העשרה נוטים להיות יותר מעורבים בתוקפנות כלפי זכרים אחרים מאשר כלפי נקבות, בעוד שאצל נקבות בגיל העשרה לא קיימים הבדלים כאלה. נראה כי גורמים ביולוגיים או גנטיים עשויים לשחק תפקיד מסוים בתוקפנותו של האדם, אם כי קשה להסביר אותה בדרכים אלו בלבד.
- פסיכולוגים אבולוציוניים של תחילת המאה ה-21 מזהים כמה גורמים עמוקים העומדים בבסיס האלימות, כשחלקם מולדים וחלקם מהווים תגובה לנסיבות. מנגד הם מציינים כמה גורמים עמוקים המרסנים אלימות. מידת האלימות בכל תרבות וחברה נקבעת, לפיכך, על פי יחסי הגומלין בין הגורמים המעודדים אלימות לאלו המרסנים אותה.
על פי הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר, מהבולטים והחשובים באסכולה זו, בספרו המלאכים הטובים של טבענו, קיימים חמישה מניעים עיקריים, אותם הוא מכנה "השדים שבתוכנו", המפרנסים ועומדים מאחורי כמעט כל מקרי האלימות – אלימות אינסטרומנטלית, שהיא סילוק מכשול העומד בין האדם לרכוש פיזי שהוא חפץ בו. "שד" דומה, אך לא זהה הוא אלימות לביסוס שליטה ומעמד. ה"שד" העומד, על רוב המחקרים, מאחורי מקרי האלימות הרבים מכולם הוא נקמה, בה הם רואים מכונת יום הדין שמוטבעת בנו. סאדיזם ועמו אידאולוגיה סוגרים את הרשימה של פינקר.
- בני האדם נבדלים זה מזה במאפייני אישיותם. נהוג להבחין בין אנשים מטיפוס A לאנשים מטיפוס B. ניתן למקם כל אדם על נקודה בציר, שבקצהו האחד טיפוסי A מובהקים, ובקצהו השני טיפוסי B מובהקים. טיפוסי A נמרצים, תחרותיים, חסרי סבלנות ומתרגזים בקלות. לעומתם, טיפוסי B יהיו בדרך כלל רגועים ונוחים יותר.
- מודל הריגוש הכללי עבור תוקפנות (GAAM – General Affective Aggression Model): גישה מודרנית זו לאלימות הוצעה על ידי קרייג אנדרסון. בשונה מתאוריות קודמות, תאוריות מודרניות כגון זו אינן מתמקדות בגורם בודד כסיבה העיקרית לאלימות, אלא הן לוקחות בחשבון תחומים רבים מן הפסיכולוגיה במטרה להשיג תובנה עמוקה לגבי הגורמים שמשחקים תפקיד בהתנהגות אלימה. לפי התאוריה, התוקפנות מופעלת על ידי טווח רחב של משתנים התלויים בסיטואציה ובנטיות האישיותיות של האדם במצב נתון. המשתנים הסביבתיים כוללים תסכול, התקפה כלשהי מאדם אחר כגון עלבון, חשיפה להתנהגויות תוקפניות של אנשים אחרים וחשיפה לגירויים הגורמים לאדם חוסר נוחות. הבדלים אישיותיים כוללים נטייה לתוקפנות, עמדות מסוימות שמעלות את הסבירות להתנהגות אלימה וכישורים המעלים את הסבירות להתנהגות כזו, כגון מיומנות לחימה עדיפה (על פני זו של היריב במצב של איום, כשיקול לבחירה באפשרות הלחימה על פני הבריחה).[10] לפי GAAM, משתנים אלו יכולים להוביל לאלימות על ידי השפעה על שלושה תהליכים בסיסיים: על ידי העלאת העוררות הפיזיולוגית והנתפסת של האדם, הם יכולים לעורר רגשות עוינים וסממנים פיזיים לתוקפנות כגון הבעות פנים, והם יכולים לעודד אדם לחשיבה עוינת או היזכרות בזכרונות לא נעימים שמעלים את הסבירות להתנהגות אלימה, כלומר השפעה על הקוגניציה.
החוקרים חלוקים באשר לגורמים לנטייה להתנהגות אלימה, והאם היא מולדת או נרכשת. עם זאת, גם אם הגורם הוא מולד ופנימי, יש לחברה תפקיד חשוב בעצירת האלימות על ידי חינוך, חקיקת חוקים וענישה.
השפעת גורמים הוריים בהתפתחות אלימות אצל ילדים
עריכהההורים יכולים להשפיע על אלימות ילדיהם במספר דרכים:
- ההורים יכולים לגרום לילד להוציא את כעסיו באפיקים חיוביים ומקובלים, כגון עיסוק בספורט ומשחקי מחשב. בנוסף, כמחנכים, להורים יש תפקיד בהסברת תוצאות מעשי האלימות ומדוע אין לפעול בצורה זו.
- ישנה טענה, כי תסכול מוביל לאלימות. משמע, הורים שגורמים לילד תסכול, מעליבים אותו או נותנים לו משימות קשות מדי לביצוע, יגרמו לילד להתנהג באלימות רבה.
- לפי גישת הלמידה החברתית, הורים שמתנהגים בעצמם באלימות כלפי הילד וכלפי אחרים משמשים כמודלים לחיקוי. ולכן, הילד יאמץ את התנהגותם בהנחה כי זו ההתנהגות הנורמטיבית, וכי כך יש לפעול.
- הורים שלא מעניקים תשומת לב וחום ומרבים בהזנחה ובהתעללות מעבירים מסרים ומצבים של אלימות והתנהגות תוקפנית בבית. הורים המרבים להשתמש בענישה ובאלימות גורמים להרתעה לטווח קצר, ולאחר מכן שבה ההתנהגות החריגה פעמים נוספות, משום שתגובה נוקשה ומענישה מובילה להגברת אלימות לאחר שהמניע הופך להיות דמות לחיקוי.
- הכשרת הצוות המקצועי ההורים והתלמידים – הצוות המקצועי, ההורים והתלמידים הם הבסיס לשינוי. לכן צריך להכשיר אותם על מנת להתמודד עם התופעה.
- כאשר הילדים וההורים משתתפים ביחד באירועים מסוימים הקשורים לסביבת הילד בבית הספר כך הילדים מרגישים תחושת ביטחון אישי, ושייכות מה שמנמיך את מקרי האלימות (משרד החינוך).
אלימות ומגדר
עריכה
גברים באופן עקבי אלימים יותר בממוצע מנשים ברוב המוחץ של התרבויות השונות, דבר המחזק את ההשערה שמקורה של האלימות הגברית הוא גנטי.[11]
ישנם מחקרים חברתיים המעידים על כך, כי קיים הבדל בין אלימות הננקטת על ידי גברים לבין זו הננקטת על ידי נשים, וכי דפוסים אלו מתקבעים כבר בילדות. נראה, כי בנים נוטים לנקוט בתוקפנות פיזית, ואילו בנות נוטות לנקוט בתוקפנות מילולית.[דרוש מקור]
חוקרים טוענים שגברים מבטאים יותר תוקפנות ישירה (מכות, קללות וכו') ואילו נשים נוטות יותר לתוקפנות עקיפה (הפצת שמועות זדוניות, דחיית אדם, התעלמות ממנו או נסיגה מהמקום).[דרוש מקור]
לפני המחקר החוקרים שיערו שבכל הגילאים הבנים יבטאו יותר תוקפנות ישירה ואילו הבנות ינקטו יותר בתוקפנות עקיפה ובנסיגה. הם גם שיערו שהפערים הללו יעלו עם הגיל. תוצאות המחקר תמכו בהשערותיהם.[דרוש מקור]
חוקרים אחרים סבורים שהממצאים הללו תומכים בדעה המקובלת, שהבנות מעדיפות מניפולציה (תוקפנות עקיפה) בעוד שבנים מעדיפים להילחם (תוקפנות ישירה).[דרוש מקור]
הבדלים אלו מיוחסים הן לגורמים ביולוגיים והן להשפעת הסביבה. הסביבה מתמקדת בתפקידי המגדר המסורתיים של נשים וגברים בחברה.[12] החוקרים טוענים שהחברה מעודדת את הגברים להיות תוקפניים ולעומת זאת היא מדכאת את התוקפנות בקרב הנשים, שאותן היא מעודדת להיות עדינות וחלשות.
הקשר בין צפייה באלימות באמצעי המדיה לבין מידת התוקפנות של הצופה
עריכהקיימות טענות רבות שריבוי האלימות באמצעי המדיה ובמשחקי מחשב משפיע על רמת האלימות של הצופים. למרות זאת, אותן תרבויות שבהן חשופים יותר לאלימות באמצעי המדיה נוטות להיות האלימות-פחות בין תרבויות האדם.
מנגד, עומדת הטענה שדווקא החברות הפחות־אלימות הן אלה המפיקות את רוב האלימות הטלוויזיונית.
בהשוואה לעבר, תוכניות הטלוויזיה לילדים הן היום בוטות יותר, ומציגות רמת אלימות גבוהה יותר – בין אם אלימות מילולית, פיזית, או מינית.
הטבלה הבאה מציגה את מספר הסצינות האלימות ששודרו בטלוויזיה האמריקנית במשך יום שידורים אחד (משש בבוקר עד חצות) ב-2 באפריל 1992.
| סוג התקיפה | מספר הסצינות בתאריך 2 באפריל 1992 |
|---|---|
| קרב יריות | 889 |
| מכות | 362 |
| דחיפות | 273 |
| איום בנשק | 272 |
| סטירות לחי | 224 |
| הרס מכוון של רכוש | 128 |
ואולם, האלימות מוצגת לא רק בסדרות מתח וסרטים למבוגרים אלא גם בתוכניות ילדים תמימות כביכול, כגון סדרות מצוירות כמו צבי הנינג'ה או דני שובבני שבהן הגיבורים נוהגים זה בזה באלימות בלתי פוסקת. סקירת הסצינות האלימות ששודרו בארצות הברית בשנים 1991–1992 מעלה שבתוכניות למבוגרים מופיעות בממוצע 4 פעולות אלימות בשעה. לעומת זאת, בשידורי הילדים מופיעות 32 פעולות אלימות באותו פרק זמן. 79 אחוז מהדמויות בסרטי ילדים מעורבות במעשי אלימות כקורבן או כתוקף.
חלק מהפסיכולוגים מאמינים שהצפייה באלימות מפחיתה את רמת האלימות. לפיהם, יצר התוקפנות הוא פנימי ומולד, והצפייה עשויה להפחית אלימות על ידי כך שהיא משחררת לחצים ומתחים. בכך היא עוזרת לאנשים לראות אלימות במקום לפעול באלימות. תאוריה זו מכונה תאוריית קתרזיס, על פיה מקור האלימות בדחף לתוקפנות. דחף, על פי הגדרתו, ניתן להפחית על ידי השגת הגירוי אליו שואף הדחף להגיע. אולם מחקרים שבדקו האם צפייה בתכנים אלימים או השתתפות בפעילויות אלימות מפחיתה את רמת התוקפנות, לא מצאו ממצאים התומכים בתאוריה זו.
אסכולות מסוימות בפסיכולוגיה גורסת שאלימות היא התנהגות נלמדת, ולכן שהטלוויזיה האלימה מגבירה תוקפנות. על פי אסכולה זו זה קורה על ידי 4 תהליכים:
- חיקוי: הצופה מחקה את השחקן שהוא מודל לחיקוי וכך לומד טכניקות חדשות של אלימות ויוכל להשתמש בהן בעתיד.
- מתן הכשר: בסדרות רבות הגיבור משתמש באלימות כדי לפתור את בעיותיו וכך הצופה לומד שניתן לפתור בעיות בעזרת אלימות.
- הקהיית רגישות: הצופה רואה מדי יום ביומו מספר רב של סצינות אלימות וכך הוא חושב שהאלימות היא התנהגות יום יומית והוא כבר לא מזדעזע ממנה. הרגישות שלו למעשי אלימות הולכת ופוחתת ככל שהוא רואה יותר סצינות אלימות.
- עוררות: הצפייה באלימות גורמת התרגשות ועוררות פיזיולוגית העלולות להגביר תגובות תוקפניות. במצב של עוררות מוגברת אנו עלולים להתפרץ בתוקפנות.
למרות טענות אלו מעולם לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין צפייה בטלוויזיה לבין אלימות של בני נוער או אלימות בכלל.
הפסיכולוגים האבולוציוניים טוענים שההפך הוא הנכון. הם מצביעים על ראיות רבות לכך ששיעור האלימות נמצא בירידה מזה אלפי שנים, ועל כך שעד לפני שלוש-מאות שנה בלבד היו מחזות פומביים של התעללות סדיסטית. חלקם מציין שדווקא התרבויות הפחות-אלימות, על פי מדד שיעורי הרצח ביחס לאוכלוסייה, הן אלו שמייצרות את רוב האלימות הטלוויזיונית. המסקנה המתבקשת, לטענתם היא שאו שאין השפעה בת מדידה לאלימות בטלוויזיה, או שהשפעתה הפוכה – כלומר שאלימות טלוויזיונית ממתנת את שיעור האלימות בפועל.[13]
יש גם הטוענים כי טרם עידן הטלוויזיה, האלימות הייתה ברמה גבוהה אף יותר, אולם מעולם לא קיבלה את החשיפה אותה היא מקבלת כיום בעקבות קיומם של אמצעי התקשורת ההמוניים.
גורמים פסיכוביולוגיים
עריכההנוירולוגיה של האלימות האנושית היא נושא השנוי במחלוקת קשה. מחקרים רבים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. אין כל ספק שהאלימות האנושית נובעת ממקורות רבים וייתכן שכלולים בהם גורמים ביולוגיים, כפי שמראים מחקרים רבים. עם זאת, בשנים האחרונות מחקרים ביולוגיים של תוקפנות היוו נושא לביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים, כמו גם מצד מדענים מתחום מדעי-החברה. הביקורת טוענת בעיקר כי ייחוס אלימות לגורמים כאלה עלול להוריד מהאחריות ומהחומרה המוטלות על יחידים הנוקטים אלימות, וכן מאחריותה של החברה בריסון ומניעה. כמו כן נטען שיש בכך שימוש לא נאות בנימוקים ביולוגיים לצורך חיפוי על בעיות חברתיות. עם זאת, ייתכן שלהסברים ביולוגיים כאלה הכוח להביא למציאת פתרונות, ולמניעתה של אלימות לא רצויה.
מחקרים הקושרים אלימות לגורמים ביולוגיים:
- עלייה ברמת התוקפנות אצל עכברים שאינם בוגרים בעקבות הזרקת טסטוסטרון. עלייה ברמת התוקפנות קיימת גם אצל עכברים בוגרים, שאצלם העלייה ברמת הטסטוסטרון היא חלק טבעי מההתבגרות.
- ממצאים לירידה ברמת התוקפנות בקרב חיות מסורסות (סירוס מוריד את רמת הורמוני המין של זכרים).
- מתאם שנמצא בין רמת הורמוני המין בקרב נשים אסירות אשר ביצעו פשעים אלימים בארצות-הברית ובין סוג הפשיעה: בקרב אסירות שביצעו פשעי אלימות קשה נמצאו רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון.
- ניסויים שמצאו רמה גבוהה יותר של הורמוני מין אצל זכרים (בני אדם, עכברים וקופים) אשר ניצחו בתחרות אלימה עם זכרים אחרים.
- סמים אנטגוניסטים לאנדרוגנים כגון סייפרוטרון אציטאט נמצאו יעילים בהורדת רמת הורמוני המין ובעקבות זאת הורידו גם את רמת התוקפנות. תהליך זה נקרא גם "סירוס הפיך". שיטה זו שנויה מאוד במחלוקת.
- נמצא מתאם שלילי בין שיעורי המוליך העצבי סרוטונין לבין רמת תוקפנות. הניסוי בדק רמת סרוטונין בנוזל המוחי שדרתי (CSF) במדגם של אוכלוסיית קופים באי. רמת התוקפנות נבדקה על ידי בחינת מספר הצלקות המעידות על השתתפות בקרב אלים על גופם של הזכרים.
- קיימים חומרים אחרים שנמצא קשר בין רמתם בגוף לבין רמת תוקפנות: GABA, חומר המכונה 5-HIAA בנוזל המוח השדרתי, נוירופפטידים שונים, וכן נמצא קשר בין הסרה של גן הדרוש לייצור המוליך העצבי ניטריק אוקסיד אצל עכברים לבין תוקפנות קיצונית.
- קיימים ממצאים להבדלים בדפוסי הפעילות המוחית בסריקת EEG באונה הטמפורלית במוחותיהם של אחוז גבוה מבני הנוער והמבוגרים שנעצרו בארצות-הברית עקב פשעים אלימים, לעומת כלל האוכלוסייה. המחקרים קישרו את האלימות בקרב בני-אדם לצורות מסוימות של הפרעות התקפיות או פתולוגיות נוירולוגיות אחרות. מחקרים מסוימים בדקו קבוצה של חולים הסובלים מהתקפים במבנים במערכת הלימבית, אשר למבנים שבה יש תפקיד חשוב בשליטה ברגשות. חולים אלה הפגינו התנהגות תוקפנית, שהופיעה לאחר התפתחותו של מוקד אפילפטי הממוקם בתוך מערכת זו. לחולים אלו לא הייתה היסטוריה של התעללות בילדות, עוני או גורמים אחרים אשר בדרך-כלל מיוחסים כמקור לאלימות.
- במחקרים אשר ביצעו הדמיות מוחיות בטכנולוגית PET על אנשים המאובחנים כפסיכופתים נמצאה פעילות מצומצמת בקורטקס הפרה-קדמי שלהם. מחקר המשך אשר בו ביצעו הדמיה בטכנולוגית MRI הצביע על כך שהקורטקס הפרה-קדמי בקרב אוכלוסייה זו נוטה להיות קטן יותר מאשר בקרב שאר האוכלוסייה. פסיכופתים מאופיינים באינטליגנציה גבוהה, חוסר שליטה עצמית, תחושה מוגזמת של הערכה עצמית והבעה מועטה מאוד של חרטה וצער, עד כדי היעדר רגשות כאלה. בעקבות הממצאים, הוצעה תאוריה כי הפעילות הירודה באזור מוחי זה גורמת לירידה ביכולתם של פסיכופתים לווסת את התנהגותם ולהתנגד לדחפים.
- כמות החלבון מגיב C (C-Reactive Protein), נמצאה גבוהה יותר מהנורמלי אצל קורבנות הצקה, ואילו המציקים נמצאו בריאים יותר מהממוצע.[14]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- משה אדד, האלימות בהיבט אינטגרטיבי, עבריינות וסטייה חברתית ח' (1980)
- שי רודין, אלימויות: על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה.
- Steven Pinker: The Better Angels Of Our Nature תל אביב: רסלינג (2012), Viking 2011
קישורים חיצוניים
עריכה
- האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
- הרצאה קצרה(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2024) של פרופ' סטיבן פינקר על דעיכת האלימות.
- "מיתוס האלימות" – הרצאה באתר TED(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2024) על פיה האלימות דווקא הולכת ופוחתת
- אסתר קבלסון, גילויי תוקפנות בקרב ילדים, באתר פסיכולוגיה עברית, 24 בספטמבר 2005
- אילן שריף, התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות, באתר פסיכולוגיה עברית, 9 בפברואר 2007
- נופר קרין, נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות – גרסה עם הסברים לקהל הרחב, באתר פסיכולוגיה עברית, 5 בספטמבר 2004
- לירון און, "אלימות – לא בבית ספרנו?!" ניכור, סמכות ונוכחות בחיי הילד בבית הספר, באתר פסיכולוגיה עברית, 11 בדצמבר 2007
- גבי בונויט, אלימות פוסטראומה וריטואלים / גבי בונויט, באתר פסיכולוגיה עברית, 30 במאי 2006
- משה אדד, האלימות בהיבט אינטגראטיבי, באתר דעת
- אלימות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלימות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Violence (noun), merriam-webster, הגדרת אלימות (Violence) במילון ובסטר
- ^ סטיבן פינקר, The Better Angels of Our Nature, Viking, 2011
- ^ אריאל הנדל, אלימות, מפתח 3, 2011, עמ' 62-68
- ^ Ian F. McNeely, Hegel's Württemberg Commentary: Intellectuals and the Construction of Civil Society in Revolutionary-Napoleonic Germany, Central European History 37, 2004, עמ' 345–364
- ^ Global status report on violence prevention 2014, www.who.int (באנגלית)
- ^ Slow violence and the environmentalism of the poor | WorldCat.org, search.worldcat.org (באנגלית)
- ^ Steven Pinker, The Better Angels of Our nature, 2011, Viking. p48
- ^ Steven Pinker, The Better Angels of Our nature, 2011, Viking. p50
- ^ דונלד ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות הרגשית, הוצאת עם עובד, 2009
- ^ James J. Lindsay and Craig A. Anderson. From Antecedent Conditions to Violent Actions: A General Affective Aggression Model. Pers Soc Psychol Bull. may 2000 vol. 26 no. 5: p533–547, doi: 10.1177/0146167200267002, באתר אוניברסיטת איווה(הקישור אינו פעיל, 22.10.2019)
- ^ Donald E. Brown – HUMAN UNIVERSALS, HUMAN NATURE, HUMAN CULTURE
- ^ חננאל רוס, להיות גבר: על אלימות גברית, דעות 91, 2019
- ^ Steven Pinker: The Better Angels Of Our Nature, p18–96
- ^ William E. Copeland, Dieter Wolke, Suzet Tanya Lereya, Lilly Shanahan, Carol Worthman, E. Jane Costello, Childhood bullying involvement predicts low-grade systemic inflammation into adulthood, Proceedings of the National Academy of Sciences 111, 2014-05-27, עמ' 7570–7575 doi: 10.1073/pnas.1323641111