אנטיגונה

דמות מהמיתולוגיה היוונית

אנטיגונה (יוונית: Αντιγόνη מילולית - זו שנועדה להתנגד) היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס, מלך תבאי ושל אשתו-אמו יוקסטה (לוקסטה). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.

אנטיגונה
Αντιγόνη
ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון
ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון
כתיבה סופוקלס
דמויות קראון (מלך תבאי)
אנטיגונה
איסמנה (אחותה של אנטיגונה)
היימון (בנו של קריאון)
ראש המקהלה
טירסיאס (הנביא העיוור)
אורידיקה (אשת קראון)
מקום ההתרחשות תבאי
סוגה טרגדיה יוונית
שפה יוונית עתיקה

הרקע לסיפור אנטיגונהעריכה

אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אתאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי נפלו שני האחים בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי.

המחזה של סופוקלסעריכה

עלילהעריכה

דודה של אנטיגונה, קריאון לבית מנוקיוס, מלכה החדש של תבאי, אוסר על קבורתו של פוליניקס בשמם של האלים, אך אנטיגונה מקדימה את ערך המשפחה לערך הציות לחוק ומאמינה כי ציווי האלים קודם לזה של בני האדם. היא מבצעת בחשאי את טקסי הקבורה הדתיים. אחותה איסמנה מנסה לשווא להניא אותה מכך. במחזה מתבצעים שני טקסי קבורה, אף שמבחינת הצו הדתי די באחד. על פי דעת רוב הפרשנים, יש בטקס הקבורה השני כדי להצביע על הטירוף האוחז במעשי אנטיגונה באהבתה לאחיה, ולהדגיש את הטוטליות הבלתי מחושבת שבמעשיה. על פי דעת מיעוט בפירוש המחזה, איסמנה אחותה היא זו שמבצעת את טקס הקבורה הראשון, ואילו אנטיגונה מבצעת טקס קבורה נוסף, מלא וראוותני יותר, שמביא בסופו של דבר לתפיסתה. המקור לדעת המיעוט הוא בבקשתה של איסמנה להודות באשמה במהלך משפטה של אנטיגונה, ואילו המקור לדעת הרוב הוא בדחייה המוחלטת של אנטיגונה את חלקה של אחותה במעשיה.

כאשר אנטיגונה נתפסת במעשיה, היא מודה בהם ללא היסוס. קריאון דן אותה למוות, אך אחרי ויכוח עם בנו, היימון, הוא משנה את דעתו ודן אותה לעונש מיתה ברעב במערה מחוץ לעיר, על אף שהיא כלתו המיועדת של בנו היימון. כאשר הנביא טירסיאס חוזה שביתו של קריאון ימלא מקוננות, מתחרט קריאון ומחליט לשנות את רוע הגזרה. קריאון מחליט לשמוע בעצתו של הנביא, לשחרר את אנטיגונה מכלאה, ולערוך טקס קבורה לפוליניקס המת, קובר את פוליניקס והולך לשחרר את אנטיגונה, אך מגלה כי איחר את המועד: אנטיגונה כבר תלתה את עצמה. היימון הצליח להיכנס למערה ומתחבק עם אנטיגונה התלויה. שעה שאביו מגיע, היימון מנסה לפגוע בו בחרבו, אך בסופו של דבר מתאבד אף הוא. כאשר דבר מותו נודע לאשת קריאון, אורידיקה, שולחת גם זו יד בנפשה.

המקהלה מציגה בשיר הסיום את מסר היצירה, שהוא:

סוד האושר - בתבונה! כיבוד אלים - חובה./ מילים גבוהות ויהירות/ יביאו רק מכות גדולות/ כי רק בסוף, עם הזקנה,/ יקנה אדם תבונה.

תרגום: שמעון בוזגלו

השפעת המחזהעריכה

המחזה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולט ברכט, ז'אן אנוי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים.

דמויות במחזהעריכה

  • קראון - מלך תבי
  • אנטיגונה
  • איסמנה, אחותה של אנטיגונה.
  • היימון, בנו של קריאון
  • ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
  • טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
  • אורידיקה, אשת קראון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליוס
 
 
יוקסטה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדיפוס
 
 
 
קריאון
 
אורידיקה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פולינקס
 
אטאוקלס
 
איסמנה
 
אנטיגונה
 
היימון
 
מגרוס
 


תרגומים לעבריתעריכה

אנלוגיה לסיפור מקראיעריכה

  ערך מורחב – סיפור רצפה בת איה

במקורות ספרותיים נוספים נידונה שאלת המחויבות של האדם לצו האלוהי נוכח צו שלטוני סותר.[1] סיפור דומה על קונפליקט בין צו האל לכבד את המת ובין צו המלך להלין את המת, מובא בספר שמואל ב', פרק כ"א. בסיפור זה הגיבורה, רצפה בת איה, מפרה את החלטת דוד המלך להוקיע את שני בניה וחמישה בני משפחה נוספים.[2][3][4][5] בניגוד לטרגדיה היוונית של אנטיגונה, בסיפור המקראי ניתנת למלך אפשרות לתקן את שגיאותיו, ולאחר שהוא מורה לקבור בצורה מכובדת את המתים, האל מוחל.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בעיית הסכסוך הטראגי שבין חוק האדם לחוק האלוהים ניקרה במוחות בני־אדם מאז ומקדם, וכל דור ודור ניסה כוחו בפתרונה לפי השגתו והבנתו, שלמה דיקמן, מבוא לאנטיגונה, עמ' 251
  2. ^ א־מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש – בעקבות מקורות ישראל, עריכה: הנרייט דהאן־כלב, דפנה חורב־בצלאל, אלי ברקת ואביגדור שנאן, משכל הוצאה לאור, 2011, עמ' 157–164, ISBN 978-965-545-252-5. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  3. ^ Jo Cheryl Exum, Tragedy and Biblical Narrative: Arrows of the Almighty, Cambridge University Press, 1992, pp. 109–119
  4. ^ Jo Cheryl Exum, Rizpah, Word and World: Theology for Christian Ministry, Volume 17, Issue 3, Summer 1997, pp. 260–268
  5. ^ David Daube, Civil Disobedience in Antiquity, Wipf and Stock Publishers, August 2011, p. 12