פתיחת התפריט הראשי

AH-1 קוברה

מסוק קרב אמריקאי
(הופנה מהדף בל AH-1 קוברה)

בל AH-1 קוברה (אנגלית: Bell AH-1 Cobra, כונה גם "יואיקוברה" או "סנייק", נחש. סימול החברה: דגם 209) הוא מסוק קרב דו-מושבי, חד מנועי, בעל רוטור דו-להבי, מתוצרת חברת "בל הליקופטר" מארצות הברית. תכנון המסוק מבוסס על מערכות ההנעה, התמסורת והרוטור של מסוק הסער בל UH-1 אירוקווי ("יואי"). חברת בל החלה בתכנון המסוק בשנת 1958 ובשנת 1965 המריא לראשונה.

בל AH-1 קוברה
Dargot 28062011 AH-1.jpg
מסוק "צפע" של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג מסוק קרב
ארץ ייצור ארצות הברית
יצרן בל הליקופטר
טיסת בכורה 7 בספטמבר 1965
תקופת שירות 1967
צוות 2
יחידות שיוצרו 1,116
משתמש ראשי

ראו רשימה, בהם:

ארצות הבריתארצות הבריתUSMarineCorps.png  חיל הנחתים של ארצות הברית ,
ישראלישראלIsraeli Air Force - Coat of arms.svg  חיל האוויר הישראלי
דגמים AH-1 קוברה־ים / סופר־קוברה
בל 309 קינג־קוברה
מחיר 11.3 מיליון דולר $ (1995) לדגם AH-1 HueyCobra
ממדים
אורך 13.6 מ'
גובה 4.1 מ' (5' 13 רגל)
רוחב 0.9 מ' (3' 3 רגל)
משקל ריק 3,000 ק"ג (6,598 ליברות)
משקל המראה מרבי 4,550 ק"ג (10,000 ליברות)
ביצועים
מהירות מרבית 270 קמ"ש (150 קשר) לדגם AH-1E, ו-411 קמ"ש לדגם AH-1ZV VIPER
טווח טיסה מרבי 507 ק"מ (315 מייל)
חימוש
תותחים תותח וולקן 20 מ"מ תלת קני, או M134 מיניגאן 7.62 מ"מ או מקל"ר 40 מ"מ
טילים טאו או הלפייר, AIM-9 סיידווינדר
בישראל: תמוז.
רקטות כוורת רקטות בכל צד
הנעה
מנוע טורבו ציר לייקומינג T-53
תרשים
שרטוט של מסוק הקוברה

המסוק היה עמוד השדרה של מערך מסוקי הקרב בצבא ארצות הברית, עד להחלפתו במסוק הקרב AH-64 אפאצ'י. גרסאות משודרגות של מסוקי הקוברה עודן מופעלות על ידי צבאות שונים ברחבי העולם, וגרסאות דו-מנועיות עוד משרתות בחיל הנחתים של ארצות הברית כמסוקי הקרב עיקריים של החיל. מסוקי קוברה מעודפי צבא ארצות הברית הוסבו לשמש כמסוקים לכיבוי אווירי.

בחיל האוויר הישראלי כונה המסוק צפע.

פיתוחעריכה

  ערך מורחב – בל UH-1 אירוקווי

חברת בל החלה בפיתוח דגם 209 באופן עצמאי על בסיס דגם 204/205 מתוצרתה. דגם זה הופעל על ידי צבא ארצות הברית באופן נרחב במהלך מלחמת וייטנאם וכונה בל UH-1 אירוקווי, אם כי היה ידוע בעיקר בכינויו יואי (Huey). המסוק, שהוצג לראשונה בשנת 1956, הופעל במשימות תובלת סער במסגרתן הוטסו כוחות קטנים למוקדי לחימה משתנים. ה"יואי" נתן מענה ללוחמת הגרילה מול כוחות הוייטקונג וצבא צפון וייטנאם, אך חסרונו היה בכך שהיה פגיע לירי קרקעי, במיוחד כאשר נחתו המסוקים בשטח כדי לפרוק את הלוחמים שטסו בהם. כדי להגן על המסוקים ברגעים אלה, היה צורך בחיפוי ארטילרי או אווירי, אך חיפוי כזה לא תמיד היה זמין או אפשרי, וגם לא מדויק. האפשרות הטובה ביותר הייתה חיפוי על ידי מסוקים נוספים, שהיו יכולים ללוות את מסוקי הסער לאורך טיסתם אל היעד והיו יכולים לשהות מעל אזור ההנחתה עם התקדמות הקרב. כבר ב-1962, בשלביה הראשונים של המלחמה, הוסבו מספר מסוקי UH-1A לשמש כ"ספינות תותחים מוטסות" (Gunships), והורכבו עליהם מספר רב של מקלעים ומשגרי רקטות.

לוחם אירוקווי, דגם 207, סו סקאוט ו-AAFSSעריכה

 
בל 207 סו ווריור
 
בל 209

חברת בל עסקה בבחינת רעיון המסוקים החמושים עוד בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בחברה נבנה דגם קונספט שסומל D-255 וכונה "לוחם אירוקווי" (Iroquois Warrior). הדגם הוצג לנציגי צבא ארצות הברית ביוני 1962, בתקווה לשכנע אותם להקציב משאבים להמשך הפיתוח. ה-D-255 פותח על בסיסי מרכיבי ה-UH-1, עם גוף צר ותא טייס דו מושבי בתצורת טנדם, ומשימתו המוגדרת הייתה תקיפה. חימוש המסוק כלל מטול רימונים בצריח בחרטום המסוק, תותח בקוטר 20 מ"מ בגחון וכנפיים קצרות לנשיאת רקטות או טילים נגד טנקים מדגם SS-10.

הצבא גילה עניין בפרויקט ובדצמבר 1962 העניק לחברת בל חוזה להוכחת הקונספט. חברת בל התאימה מסוק בל 47 והפכה אותו לדגם ניסיוני שכונה בל 207, שכונה "סו סקאוט" (Sioux Scout). המסוק טס לראשונה בשנת 1963. לדגם היו את כל המאפיינים של מסוק קרב מודרני: תא טייסים בתצורת טנדם, כנפיים קצרות לתליית חימוש, תותח בצריח בחרטום המסוק ופרופיל רוחב צר. בחינת הדגם החדש בתחילת 1964 לא הרשימה את נציגי הצבא, הם חשו שהמסוק קטן מדי, חלש מדי וככלל שאינו מותאם לשימוש מעשי.

הפתרון לחסרונות שנמצאו בדגם 207 היה פתיחת תחרות AAFSS, (מערכת סיוע באש אווירית מתקדמת, Advanced Aerial Fire Support System). הדרישות שהציב הצבא בתחרות הביאו לפיתוחו של הלוקהיד AH-56 שאיין, מסוק תקיפה כבד בעל מהירות גבוהה. לאחר עשר שנות פיתוח הסתבר כי פרויקט השאיין שאפתני מדי ולא בר ביצוע, והפרויקט בוטל. צבא ארצות הברית החל שוב באיתור מסוק תקיפה קונבנציונלי יותר בעל שרידות גבוהה יותר.

מודל 209עריכה

אף על פי שהצעתה של חברת בל לתחרות ה-AAFSS לא התקבלה המשיכה החברה בפיתוח הקונספט שלה למסוק חמוש קל וקטן יותר. בינואר 1965 השקיעה חברת בל מיליון דולר בדגם חדש. דגם זה היה למעשה שילוב של דגם 207, סו סקאוט, עם מרכיבים של דגם UH-1 - התמסורת, הרוטור שחוזק על ידי תוספת מערכת בקרת יציבות ומנוע הטורבו-ציר דגם T53. הדגם החדש סומל 209, ודמה לדגם 207.

במקביל ליוזמה הפרטית של חברת בל החלו המאורעות בוייטנאם להתפתח בדרך שהייתה לטובת דגם 209. ההתקפות על הכוחות האמריקאיים הלכו ורבו, עד סוף שנת 1965 כבר היו בוייטנאם 50,000 חיילים של צבא ארצות הברית (וזרועות נוספות). שנת 1965 הייתה אמורה להיות שנת סיום פרויקט AAFSS אך הפרויקט דשדש עקב בעיות טכניות ופוליטיות. צבא ארצות הברית היה זקוק למסוק חמוש לתקופת ביניים, עד להשלמת פיתוחו של מסוק התקיפה המיועד, ופנה לחמש חברות בבקשת הצעות לפתרון מהיר. חברת בואינג ורטול הציעה דגם חמוש של הCH-47 צ'יינוק, שסומל ACH-47A; חברת קאמאן הציעה גרסה של מסוק הSH-2 סיספרייט, שסומלה HH-2C טומהוק; חברת פיאסצ'קי הציעה גרסה חמושה של דגם 16H פאת'פיינדר מתוצרתה, חברת סיקורסקי הציעה את הסיקורסקי S-61, וחברת בל הציעה את דגם 209.

ב-3 בספטמבר 1965 הציגה חברת בל לראשונה את מודל 209 המוגמר, וארבעה ימים מאוחר יותר, ב-7 בספטמבר, ביצע המסוק את טיסת הבכורה שלו, שמונה חודשים בלבד לאחר האור הירוק שניתן לפיתוחו. באפריל 1966 זכה המסוק של חברת בל במבחני ההערכה של הצבא וחוזה ראשון לייצור 110 מסוקים נחתם באפריל 1966. בל הוסיפה את השם "קוברה" לכינוי "יואי", והמסוק החדש נקרא בהתאם "יואיקוברה". הצבא הוסיף את השם קוברה לסימול AH-1G שניתן למסוק. דגם 209 שימש בשש השנים הבאות לניסויי חימוש והתאמת ציוד. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 הוסב הדגם לסטנדרט של מסוקי הייצור מדגם AH-1, אך לאחר שיצא משירות הוחזר בקירוב לתצורה המקורית, ומוצג במוזיאון המנהיגות על שם ג'ורג' פאטון בפורט נוקס, קנטקי.

כניסה לייצור סדרתיעריכה

 
בל AH-1J

לקראת המעבר לייצור סדרתי בוצעו כמה התאמות בדגם 209. המגלשיים המתכנסים הוסבו למגלשיים קבועים, להבי הרוטור הוחלפו בלהבים רחבים יותר וחופת תא הטייס שהייתה עשויה מזכוכית משוריינת בדגם 209 וכובדה גרע מביצועי המסוק הוחלפה בחופה מפלקסיגלס. גם לאחר הכניסה לשירות בוצעו שינויים שונים, שהעיקרי בהם היה העברת רוטור הזנב מצידו השמאלי של המסוק לצידו הימני, כדי לשפר את ביצועיו.

חיל הנחתים של ארצות הברית גילה עניין במסוק והזמין גרסה משופרת, דו-מנועית, שסומלה AH-1J. גרסה זו הובילה לגרסאות דו-מנועיות נוספות. ב-1972 ביקש הצבא להוסיף למסוק יכולת לוחמה נגד טנקים, ולצורך השגת מטרה זו נבנתה תוכנית ICAP, תוכנית חימוש קוברה משופרת (Improved Cobra Armament Program). במסגרת התוכנית חומש המסוק בשמונה טילים נגד טנקים מדגם BGM-71 טאו וניסויי המסוק החמוש החלו באוקטובר 1973. לאחר הוכחת כשירות זכתה חברת בל בחוזה לשדרוג 101 מסוקים מגרסה AH-1G לגרסה AH-1Q בעלת יכולת לשגר טילי נ"ט. גרסה Q שופרה החל מ-1976 על ידי הוספת מנוע חזק יותר ותמסורת משופרת, והתוצאה הייתה גרסה S. גם גרסה זו עברה שיפורים שונים, שהביאו ליצירת גרסה F.

שירות מבצעיעריכה

צבא ארצות הבריתעריכה

מסוק ה-AH-1G יואיקוברה הסדרתי הראשון סופק ביוני 1967. בשנים הראשונות להפעלתו נחשב המסוק כגרסה של דגם UH-1D יואי, והסימול הראשון למסוק היה בהתאם UH-1H. בתוך זמן קצר שונה הסימול ל-AH-1, לסימול דגם לתקיפה (Attack). עם כניסתה של הגרסה המשופרת של דגם UH-1D, גרסה UH-1H, שונה הסימול של היואיקוברה ל-AH-1G.

מסוקי קוברה הופעלו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מתקפת טט ב-1968 ועד לסיומה של מלחמת וייטנאם. המסוקים סיפקו לכוחות הקרקע סיוע באש, ליוו מסוקי סער וביצעו משימות נוספות. בין השאר הרכיבו מסוקי קוברה שני גדודי ארטילריה רקטית כחלק משתי הדיוויזיות המוטסות. המסוקים הופעלו בצוותי "צייד/קטלן" (hunter killer), יחד עם מסוקי סיור מדגם יוז OH-6 קאיוז. מסוקי OH-6 היו טסים במהירות נמוכה ובגובה נמוך, וכאשר הייתה נפתחת עליהם אש היו מסוקי הקוברה תוקפים את האויב שנחשף. ב-12 בספטמבר 1968 חילץ מסוק קוברה טייס שנטש מטוס קרב מדגם נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר. הטייס, קפטן רונלד פוגלמן (לימים גנרל), נאחז בדלתות פנל התותח של המסוק ונחלץ בשלום.

בסך הכל בנתה חברת בל 1,116 מסוקים מדגם AH-1G בין השנים 1967 ל-1973. בשיא פעילותם היו 1,081 מסוקים בשירות פעיל, שצברו מעל מיליון שעות טיסה מבצעיות בוייטנאם. 300 מסוקים אבדו כתוצאה מתאונות ופגיעות בקרב. חיל הנחתים של ארצות הברית הפעיל גם הוא מסוקי AH-1G בוייטנאם לתקופה קצרה עד שרכש מסוקי קוברה דו-מנועיים מדגם AH-1J.

 
פוג'י AH-1S של כוחות ההגנה של יפן, 2013

מסוקי AH-1T קוברה הופעלו במבצע זעם דחוף, פלישת ארצות הברית לאיי גרנדה בשנת 1983. במהלך המבצע שימשו המסוקים במשימות סיוע קרוב וליווי מסוקי סער. שני מסוקים הופלו באש נגד מטוסים במהלך התקיפה ביום הראשון למבצע. מסוקי קוברה הופעלו גם במבצע "מטרה צודקת", הפלישה האמריקאית לפנמה, בדצמבר 1989 - ינואר 1990. המסוקים לקחו חלק נכבד במבצע "סופה במדבר", מלחמת המפרץ הראשונה (אוגוסט 1990 - פברואר 1991), בעיקר במשימות סיוע. חיל הנחתים של ארצות הברית הפעיל במהלך המלחמה 91 מסוקי AH-1W סופר קוברה, וצבא ארצות הברית הפעיל כ-140 מסוקי קוברה מסוגים שונים. המסוקים הופעלו מבסיסים קדמיים במדבר. במהלך המלחמה השמידו המסוקים כלים משוריינים רבים ומטרות נוספות; אף מסוק לא הופל בקרב, אם כי שלושה מסוקים אבדו בתאונות במהלך המלחמה ולאחריה.

מסוקי קוברה שימשו במשימות סיוע במבצעים הומניטריים של ארצות הברית, ובהם מבצע "השב תקווה" (Restore Hope) בסומליה, ב-1993. מסוקי קוברה השתתפו בפלישה האמריקאית להאיטי ז1994, ובמבצעים נוספים במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20.

צבא ארצות הברית החל להוציא את מסוקי הקוברה משירות בשנות ה-90. המסוק האחרון יצא משירות פעיל במרץ 1999 ומהעתודה בספטמבר 2001. המסוקים שיצאו משירות הוצעו לבעלות בריתה של ארצות הברית בנאטו ולשירות היערות של ארצות הברית. חיל הנחתים של ארצות הברית ממשיך להפעיל מסוקי AH-1W סופר קוברה דו-מנועיים ומסוקי בל AH-1Z וייפר.

יפןעריכה

תאגיד סובארו היפני ייצר 89 מסוקי AH-1S ברישיון בין השנים 19842000. זרוע היבשה של כוחות ההגנה של יפן מפעילה את המסוקים, המקבילים בערך לדגם AH-1F של צבא ארצות הברית. מנועי המסוקים הם מדגם T53-K-703 והם מיוצרים ברישיון על ידי תאגיד תעשיות כבדות קווסאקי.

ירדןעריכה

 
AH-1S קוברה של חיל האוויר המלכותי הירדני בעת מטווח 2014

חיל האוויר המלכותי הירדני קיבל 24 מסוקים מגרסה F בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ותשעה נוספים בשנת 2001. ב-2015 העבירה ישראל לירדן 16 מסוקים, ששופצו על ידי ארצות הברית, לצורך לחימה בארגון דאעש בסוריה ובעיראק.[1]

טורקיהעריכה

צבא טורקיה רכש עשרה מסוקים מגרסה AH-1W בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. עליהם נוספו עוד 32 מסוקים מעודפי צבא ארצות הברית ובהם מסוקי אימון מדגם TAH-1P. שאר המסוקים שהתקבלו מהצבא היו מגרסה AH-1F. מסוקי הקוברה הטורקיים הופעלו במבצעים נגד המורדים הכורדים ליד הגבול עם עיראק.

בקיץ 2000 שקל צבא טורקיה לרכוש גרסה מותאמת של דגם AH-1Z, שכונה "קינג קוברה". הצבא התכוון לרכוש 50 מסוקים מדגם זה, אך העסקה לא יצאה אל הפועל בגלל סכסוך בין חברת בל לממשלת טורקיה. במקום זאת רכש הצבא הטורקי גרסה של האגוסטה A129 מנגוסטה, שיוצרה ברישיון בטורקיה.

ישראלעריכה

 
שלושה מסוקי AH-1S קוברה "צפע" של חיל האוויר הישראלי בטיסה מעל מצדה
 
מסוקי קוברה של חיל האוויר הישראלי

חיל האוויר הישראלי גילה עניין במסוקי הקוברה עוד בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, לאור הצלחתם במלחמת וייטנאם. שר הביטחון באותן שנים, משה דיין, העלה את האפשרות לרכוש את המסוקים כאשר ביקר בארצות הברית ב-1972, אך הדברים לא בא לידי מימוש באותו שלב.[2] לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאחד מלקחי המלחמה, הצביעו קצינים בכירים בחיל האוויר על מסוקי התקיפה כמענה למתקפת שריון מסיבית. המסוקים יכולים לתת מענה מהיר ומדויק להתקפת פתע של כוחות שריון, ובשל יכולתם לנצל את תנאי השטח יוכלו להתמודד גם עם איום טילי הנ"מ.[3][4]

חיל האוויר בחן מספר מסוקים לתפקיד זה, ובהם את היוז 500 ואת האירוספסיאל דופין, שנשא טילי הוט.[א][5] ב-2 במאי 1975 יצאו שתי משלחות של חיל האוויר לארצות הברית. משלחת אחת, שכללה מומחים למערכות אוויוניקה ונשק מונחה בחנה מערכות אלו במפעלים המייצרים אותם, ואילו משלחת שנייה שכללה ארבעה טייסים למדה את מסוק הקוברה עצמו.[5][6] עם זאת, לכתחילה התכוון חיל האוויר לרכוש דגם אחר של מסוק תקיפה, סיקורסקי S-67 בלקהוק.[ב]. היה זה מסוק קרב כבד, שחברת סיקורסקי ניסתה לשווק לצבא ארצות הברית ומאוחר יותר לחיל האוויר הישראלי. המסוק היה מהיר מאד, בעל כני נסע מתכנסים ואוויוניקה מתקדמת לזמנו, ויכול היה לשאת חימוש רב, כולל 16 טילי טאו (לעומת 8 של הקוברה), רקטות וטילי אוויר אוויר מדגם AIM-9 סיידוויינדר. נציגי חיל האוויר המליצו על רכישתו אך תאונה אווירית שאירעה למסוק במהלך הסלון האווירי בפארנבורו בספטמבר 1974 קטעה את המשא ומתן, ובעקבותיה הופסק פיתוח המסוק.[5][7][8]

כישלון ה-S-67 החזיר את חיל האוויר אל הקוברה. זמן מה לאחר הגעת משלחת חיל האוויר לארצות הברית התקבלה הסכמה למכור לישראל ששה מסוקים מדגם AH-1G מעודפי צבא ארצות הברית. משלחת נוספת יצאה לארצות הברית כדי לקבל מסוקים אלה, ששופצו על פי דרישת חיל האוויר במפעלי חברת בל. המסוקים, שכונו בחיל האוויר צפע, הגיעו לארץ ב-11 באפריל 1975.[6] במקביל ליציאת המשלחת לארצות הברית הקים חיל האוויר יחידה שנועדה ללמוד ולגבש את תורת הלחימה במסוקי קרב. היחידה הוגדרה ככזו ולא כטייסת, משום שהיוותה גוף ניסיוני ולא יחידה מבצעית. היחידה ערכה תרגילים ניסיוניים עם ששת המסוקים הראשונים, בשילוב כוחות קרקע, והצלחתם של תרגילים אלה הביאה להחלטה לשדרג את המטוסים הקיימים לדגם AH-1S ולרכוש מסוקים נוספים מגרסה זו. היחידה הניסויית הפכה לטייסת 160 ("טייסת המסק"ר הראשונה") בדצמבר 1977 בבסיס תל נוף. בספטמבר 1979 עברה הטייסת לבסיס פלמחים.[6] המסוקים הוצגו לראשונה ביום חיל האוויר, יולי 1979.[5][9][10]

המסוקים הופעלו לראשונה ב-9 במאי 1979 כאשר תקפו בית במחנה פליטים ליד צור, בלבנון, בו שהו מחבלים שתקפו לפני כן את קיבוץ מנרה. לאור הצלחתה של התקיפה הופעלו המסוקים במבצעים דומים נוספים.[8] מבצע שלום הגליל (של"ג) היה המערכה הנרחבת הראשונה בה הופעלו המסוקים. טילי הטאו (BGM-71 TOW) של המסוקים הוכחו כיעילים נגד טנקי T-72 של הצבא הסורי וכנגד מטרות נוספות, בהן מפקדות מחבלים, כלי רכב ועוד. במהלך המלחמה הופל מסוק אחד באש נ"מ, וטייסיו, רס"ן יוסי קלר וסרן עמיחי ספקטור נהרגו.[8] ב-1 ביולי 1985 הוקמה טייסת קוברות שנייה, טייסת 161 ("המשפחה הלוחמת" או "טייסת הקוברות השנייה"), גם היא בבסיס פלמחים. בשל מיקומן היחסי בבסיס כונו הטייסות "טייסת הקוברות הדרומית" (טייסת 160) ו"טייסת הקוברות הצפונית" (טייסת 161).[6]

מסוקי קוברה הופעלו גם למשימות חילוץ. ב-16 באוקטובר 1986 חילץ מסוק קוברה טייס של מטוס פנטום שנטש את מטוסו מעל לבנון עקב תקלה טכנית. הטייס חולץ בעודו נתלה על מגלשי המסוק, אך הנווט, רון ארד, נפל בשבי ונעדר עד היום. ב-9 בדצמבר 1988 חילצו מסוקי קוברה בצורה דומה ארבעה חיילים מחטיבת גולני שהשתתפו במבצע "כחול וחום", שנועד לפגוע במפקדה של החזית העממית לשחרור פלסטין בנועיימה שבלבנון. במהלך הלחלימה נותקו ארבעת החיילים מיחידתם, וחולצו לפנות בוקר על ידי המסוקים. החיילים נקשרו למגלשי מסוקי הקוברה שהוזנקו לחלצם ופונו לספינות חיל הים הישראלי הסמוכות.[6][11]

ב-30 במאי 1990, הוזנקו מסוקי קוברה לחוף ניצנים, לאחר שטייס עגור (סוקאטה TB-40 טרינידד) זיהה סירת מחבלים שהגיעה לחוף. הטייס עיכב את המחבלים על ידי ביצוע מספר מעברים נמוכים מעליהם, ואחר כך כיוון את מסוקי הקוברה לעברם. בסיום הפעולה הצליח צה"ל לפגוע בארבע סירות גומי, להרוג ארבעה מחבלים ולקחת בשבי 12 נוספים.[12]

מאז מלחמת לבנון הראשונה המשיכו מסוקי הקוברה לקחת חלק בכל מבצע צבאי שביצעה ישראל, בעיקר במהלך הלחימה בדרום לבנון בשנים 1985 ועד הנסיגה מרצועת הביטחון בסוף מאי 2000, ובתקופת האינתיפאדה השנייה, בה הופעלו המסוקים בפעילות האווירית ובעיקר בסיכולים הממוקדים. הסיכולים בוצעו על ידי טילי תמוז המאפשרים צפיה בכל מהלך המעוף עד הפגיעה במטרה על ידי מצלמה הנמצאת בראשו. טילים אלו הופעלו בלעדית על ידי מסוקי קוברה של חיל האוויר הישראלי, ודרשו התקנת משגר מיוחד הנקרא "מחצלת" וכן החלפת התותח באנטנה ייעודית להכוונת הטיל.[13]

במהלך ארבעת העשורים בהם שירתו מסוקי ה"צפע" בשירות חיל האוויר הישראלי אירעו שלוש תאונות קטלניות בהן היו מעורבים מסוקים מסוג זה. במרץ 1998 נהרגו תת-אלוף שמואל אלדר וסגן אילן גור כאשר מסוק קוברה התרסק לים בשל תקלה טכנית.[14] בתאונת טיסה נוספת, שאירעה ב-10 בספטמבר 2008 בשל תקלה טכנית, נהרגו שני טייסי מילואים, רב-סרן יובל הולצמן ורב-סרן שי דנור.[15] בהתרסקות מסוק קוברה שאירעה ב-12 במרץ 2013 ליד קיבוץ רבדים נהרגו סגן אלוף נעם רון ורב-סרן ארז פלקסר.[16]

בנוסף למשימות המבצעיות שימשו מסוקי קוברה, בעיקר מגרסה E, להדרכת פרחי טיס בבית הספר לטיסה. מסוקים אלה התקבלו במתנה מעודפי צבא ארצות הברית ב-1996.[17]

בשנת 2014 יצאו מסוקי הקוברה משירות בחיל האוויר הישראלי. מערך מסוקי הקרב של החיל מאז הוא על טהרת האפאצ'י AH-64 מדגמי A ("פתן") ו-D ("שרף").

לאחר הוצאת מסוקי ה"צפע" משירות חיל האוויר, נמסרו 16 מסוקים לחיל האוויר הירדני במטרה לסייע לה להילחם בדאעש.[18]

גרסאותעריכה

דגמים חד-מנועייםעריכה

  • בל 209
אב טיפוס, עם מגלשים מתכנסים. בסימול 209 משתמשת גם רשות התעופה הפדרלית עבור מסוקי קוברה שיצאו משירות צבאי ורשומים אזרחית על ידי שירות היערות של ארצות הברית
  • AH-1G יואיקוברה
דגם סדרתי ראשון, החל מ-1966. מסוק חמוש עבור צבא ארצות הברית, מנוע אווקו לייקומינג T53-13 טורבו ציר, בעל דחף של 1,400 כוח סוס.
  • JAH-1G יואיקוברה
מסוק אחד לניסויי חימוש, כולל טילי הלפייר ותותח מרובה קנים.
  • TH-1G יואיקוברה
גרסה לאימונים, עם הגאים כפולים.
  • Z.14 יואיקוברה
שמונה מסוקים שנרכשו על ידי הצי הספרדי. חימוש המסוקים כלל תותח 20 מ"מ M35, ומשימתם הייתה לסייע לספינות משמר החופים. ארבעה מן המסוקים הללו אבדו בתאונות שונות. המסוקים הנותרים הוצאו משירות ב-1985, שלושה הוחזרו לארצות הברית ואחד נשמר באחסון בספרד.
  • YAH-1Q
שמונה מסוקים מגרסה AH-1G עם מכלול תצפית טלסקופית XM26 ושני משגרים לטילי BGM-71 טאו, ארבעה טילים בכל משגר.
  • AH-1Q יואיקוברה
גרסה חמושה בטילי טאו, מכלול תצפית טלסקופי וכוונת M73.
  • AH-1R
גרסה AH-1G עם מנוע T53-L-703, ללא טילי טאו.
  • YAH-1S
שדרוג לגרסה Q עם מערכת טאו.
  • AH-1S
גרסה Q עם מנוע T53-L-703 בעל 1,800 כוח סוס.
  • QAH-1S
הסבה של גרסה AH-1S למל"ט מטרה, לתרגול יחידות נ"מ. ההסבה בוצעה על פי תוכנית משותפת לארצות הבית ולקנדה, על ידי חברות בל ובריסטול אירוספייס הקנדית, החל מ-1994. חברת האניוול הוסיפה ושדרגה גרסה זו על ידי התקנת מערכות וחומרה שיאפשרו למסוק לדמות את מסוק התקיפה קמוב Ka-50, מתוצרת רוסיה. הגרסה המשופרת נקראת הוקום-X, ושלושה מסוקים מגרסה זו הושלמו בשנים 19982001.
  • AH-1P
גרסה לייצרו סדרתי עם להבי רוטור מחומרים מרוכבים, תא טייס משופר עם יכולת טיסה נמוכה מאד (Nap-of-the-earth, ‏NOE) ומכשור מתקדם. לפני 1988 הוגדרה גרסה זו כ-AH-1S סדרתי, לעיתים עם הסימול (AH-1S (PROD. השיפורים שהוטמעו במסוק נחשבים שלב 2 בתוכנית השדרוג של גרסה AH-1S.
  • AH-1E
גרסה לייצור סדרתי עם מערכת חימוש משופרת, הכוללת את תת-המערכת M97A1 ובה תותח 20 מ"מ בעל שלושה קנים. לפני 1988 הוגדרה גרסה זו כ-AH-1S עם תותח משופר, לעיתים עם הסימול (AH-1S (ECAS. השיפורים שהוטמעו במסוק נחשבים שלב 1 בתוכנית השדרוג של גרסה AH-1S. מסוקים מגרסה זו חומשו גם בתת-המערכת M147, לירי רקטות בקוטר 2.75 אינץ' (70 מ"מ).
  • AH-1F
ייצור סדרתי והסבה של 387 מסוקים מגרסה G. גרסה זו משלבת את כל השדרוגים של שלב 1 ו-2, וכן את שלב 3: תצוגה עילית, מד טווח לייזר, מערכת תת אדום להטעיית טילי חום המותקנת על פתח הפליטה של המנוע, מערכת תת-אדום להפחתת חתימת החום של המנוע ותת מערכת לניהול מידע. עד 1988 הוגדרה גרסה זו כ"גרסה AH-1S מודרנית" או "AH-1S קוברה מודרנית" או (AH-1S (MC.
  • דגם 249
דגם ניסיוני להדגמת טכנולוגיה, עם רוטור בעל ארבעה להבים, מנוע משודרג וציוד ניסיוני, כולל טילי AGM-114 הלפייר.
דגם ניסיוני להפעלה בכל תנאי מזג אוויר. מבוסס על גרסה AH-1G החד מנועי ודגם AH-1J הדו-מנועי. יוצאו שני מסוקים מגרסה זו, הראשון עם מנוע פראט אנד ויטני T400-CP-400 טווין פאק והשני עם מנוע לייקומינג T-55-L-7C.

דגמים דו-מנועייםעריכה

לפירוט הגרסאות הדו-מנועיות, כמו AH-1J,‏ AH-1W ו-AH-1Z ראו בל AH-1 סופר קוברה.

מפעילותעריכה

 
קוברה 209 למשימות לחימה באש, שירות היערות של ארצות הברית

דגמים חד מנועיים בלבד. לפירוט מפעילות הגרסאות הדו-מנועיות ראו בל AH-1 סופר קוברה.

חיל הנחתים של ארצות הברית - 269 מסוקי AH-1W ו-28 מסוקי AH-1Z
צי ארצות הברית - 7 מסוקי AH-1W
שירות היערות של ארצות הברית
חיל האוויר המלכותי של בחריין – 12 מסוקי AH-1E
צבא טורקיה - 9 מסוקים מדגם AH-1W ו-32 מסוקים מדגמי AH-1P/S[19]
כוחות ההגנה של יפן - 89 מסוקי AH-1S
חיל האוויר המלכותי הירדני - 33 מסוקי AH-1F ו-16 מסוקי AH-1E שקיבלה מישראל[20]
חיל האוויר הפיליפיני - שני מסוקי AH-1F שהתקבלו מירדן[21]
צבא פקיסטן - 48 מסוקי AH-1F[22]
חיל האוויר הקניתי - מסוקי AH-1F שהתקבלו מירדן[20]
צבא דרום קוריאה – 77 מסוקים מדגמי J ו-S[23]
הצבא המלכותי של תאילנד – 7 מסוקים מדגם AH-1H[19]


מפעילות עברעריכה

חיל האוויר הישראלי – 49 מסוקי AH-1E נשארו במחסני חיל האוויר

מאפייניםעריכה

נתונים לדגם AH-1G יואי קוברה

מאפיינים כללייםעריכה

  • צוות: 2 (טייס וטייס משנה/מקלען)
  • אורך: 16.2 מטר (כולל מערכת הרוטור)
  • אורך הגוף: 13.54 מטר
  • גובה: 4.12 מטר
  • קוטר רוטור: 13.4 מטר
  • משקל ריק: 2,630 ק"ג
  • משקל המראה מקסימלי: 4,310 ק"ג
  • הנעה: 1 × מנוע לייקומינג טורבו-ציר T53-L-11,‏ 1,100 כוח סוס.

ביצועיםעריכה

חימושעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יהודה בורוביק, בל 209 - AH1G/S יואי קוברה, ביעף, חוברת מס' 64, תשמ"ח - 1988 (1)

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ גרסאות של שני המסוקים הללו נרכשו מאוחר יותר על ידי חיל האוויר: יוז 500 דיפנדר, "להטוט", ויורוקופטר AS-565 פנתר, "עטלף".
  2. ^ אין לבלבל עם מסוק הסער סיקורסקי UH-60 בלק הוק, המאוחר יותר.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 2.0 Second-Generation Cobras פרק 2.6, באתר airvectors.net.
  2. ^ ביעף, עמ' 45.
  3. ^ ביעף, עמ' 45 - 46.
  4. ^ טל מיכאל, אש מהשמיים, באתר חיל האוויר הישראלי
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ראשית מערך המסק"ר בחיל האוויר - הצפע, חלק א', באתר מרקיע שחקים.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 אמרל ונקרט, ‏נתיב הנחש - 30 שנה לצפע, באתר חיל האוויר הישראלי, 24.8.05
  7. ^ Sikorsky S-67 באתר all-aero.com.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 אודי עציון, ‏נחש קרב, בטאון חיל האוויר 203, אפריל 1995, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  9. ^ ביעף, עמ' 46.
  10. ^ nrg מעריב, מסוק הקוברה: בשירות ישראל מאז 1975, באתר nrg‏, 12 במרץ 2013
  11. ^ מבצע "כחול וחום", באתר חיל האוויר הישראלי
  12. ^ ורד תללה, ‏חוזרים לחג השבועות של שנת 1990, באתר חיל האוויר הישראלי, 10.6.2016
  13. ^ שיא אהרון ברם, באמצע(ות) התמוז, ביטאון חיל האוויר באתר חיל האוויר הישראלי.
  14. ^ מסוק קוברה מתרסק לתוך הים, באתר חיל האוויר הישראלי
  15. ^ כתבי ynet, שני טייסי הקוברה נהרגו בהתרסקות המסוק, באתר ynet, 10 בספטמבר 2008
  16. ^ עמיחי אתאלי, הטייסים שנהרגו: סא"ל נועם רון ורב סרן ארז פלקסר, באתר nrg‏, 12 במרץ 2013
  17. ^ בל AH-1 יואי-קוברה (צפע), באתר חיל האוויר הישראלי
  18. ^ גילי כהןגורם רשמי אמריקאי: ישראל העבירה לירדן 16 מסוקי קרב כדי להילחם בדאעש, באתר הארץ, 23 ביולי 2015.
  19. ^ 19.0 19.1 World Air Forces of the World, 2014, עמ' 27
  20. ^ 20.0 20.1 Kenya takes delivery of AH-1 Cobras באתר Janes, 30 ביוני 2017. מאוחזר באתר archive today
  21. ^ M113 APCs and AH-1F Cobras donated by Jordan to the Philippines באתר armyrecognition.com,‏ 24 באפריל 2018
  22. ^ World Air Forces of the World, 2014, עמ' 23
  23. ^ World Air Forces of the World, 2014, עמ' 26