אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ציוויליזציה מסופוטמית-שמית קדומה שהתקיימה כעיר-מדינה בין המאה ה-21 לפנה"ס עד המאה ה-14 לפנה"ס והפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה בין המאה-14 ועד סוף המאה ה-7 לפנה"ס, עת נכבשה בידי בבל. תחילת הממלכה בעיר אשור (על שם האל השומרי אשור), באזור החידקל העליון, בעיראק של ימינו.

אשור
𒀸𒋩

מפת מסופוטמיה
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	אכדית שומרית ארמית
עיר בירה	אשור נינוה
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
תאריך הקמה	2500 לפנה"ס
פירוק
תאריך פירוק	609 לפנה"ס
ישות יורשת	מדי האימפריה הנאו-בבלית
שליטים בולטים	תודיה (2500 לפנה"ס) אשור-אובליט השני (612–609 לפנה"ס) סנחריב (705–681 לפנה״ס)
שטח בעבר	194,249 קמ"ר
דמוגרפיה
דת	מסופוטמית עתיקה
כלכלה
מטבע	טקל/שקל

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור התחלפה לאורך השנים; הידועות מביניהן הן אשור ונינווה. העם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

ממלכת אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה והיא התקיימה בין תחילת תקופת הברונזה ועד שלהי תקופת הברזל. היסטוריונים מודרניים מחלקים את תולדותיה למספר תקופות לפי אירועים פוליטיים ושינויים הדרגתיים בשפה: אשור המוקדמת (2600–2025 לפהנ"ס) גיבוש עיר המדינה; "אשור העתיקה" (2025–1364 לפנה"ס) שבה התפתחה העיר והפכה למרכז מסחר ארוך טווח עם אנאטוליה, הממוקמת בטורקיה של היום; "אשור התיכונה" (1363–912 לפנ"ס) שבה התרחבה הממלכה לאימפריה ראשונה; בתקופת "האימפריה האשורית החדשה" (911–609 לפנה"ס), התרחבה לכל רחבי המזרח התיכון, והגיעה עד למצרים ולמזרח אנטוליה ונחשבה האימפריה הגדולה ביותר בעולם בתקופתה; והתקופה הפוסט-אימפריאלית (609 לפני הספירה – 240 לספירה).

הקבוצה האתנית המכונה כיום העם האשורי עברה תהפוכות גורל שונות, והצליחה לשמור זהות מיוחדת עד היום, בזהות זו הם מייחסים עצמם כהמשך לאשור העתיקה. כיום חיים על פי ההערכות למעלה משלושה מיליון אשורים ברחבי העולם. רוב האשורים חיים כיום בצפון עיראק ובסוריה (יחד כ-1.5 מיליון בני אדם) ויש להם מסורת מיוחדת, פרשנות לנצרות בשם אשורים נסטוריאניים ושפה המשתייכת לניב הארמי.

היסטוריה של אשור

ראשיתה של אשור (עד סוף המאה ה-21 לפנה"ס)

ההיסטוריה של העם האשורי משתרעת על פני אלפי שנים. האזור בו ישב העם היה מצומצם והתרכז בעמק החידקל העליון. דרך אזור זה עברו דרכי מסחר חשובות ממזרח למערב ומדרום מזרח לצפון מערב. מצבו הגאוגרפי של האזור חשף אותו לפלישות של עמים מכל הכיוונים. עריהם החשובות, אשור, נינוה וארבאלו, יושבו החל מהאלף השביעי לפנה"ס. האשורים היו עם שמקורותיו מגוונים. העם שמקורו מהאזור – השוברתו התערבב עם פולשים שמיים מצפון מערב (כולל האמורים) ועם שומרים ואכדים מדרום מזרח. שפתם הקדומה הייתה אשורית עתיקה שהיא שפה שמית – אכדית בניב אשורי.

אין נתונים היסטוריים וארכאולוגיים רבים על ראשיתה של אשור. חפירות ארכאולוגיות שנערכו מוכיחות כי עד שנת 2500 לפנה"ס הפכו היישובים הקדומים לערים מאורגנות היטב. בפני התושבים המקומיים עמדו אתגרים דמוגרפיים ואקלימיים. פלישות חוזרות ונשנות של עמים זרים לתוך מסופוטמיה וחורף קשה השפיעו על אופיו של העם והפכו אותו לחיוני וקשה עורף. הארץ, שכונתה בימי קדם סֻבָּרְטוּ, הייתה מורכבת מערים ששכנו לגדות נהרות מסופוטמיה. בערים שלטו בימי קדם האִשְשָקוּ, הם משנים למלך או כהנים.

עם נפילת ערי המדינה השומריות ועלייתה של האימפריה הראשונה בהיסטוריה האנושית, היא אכד, שישבה מדרום לאשור, סופחה הארץ לאימפריה האכדית במאה ה-24 לפנה"ס. במאה ה-22 לפנה"ס עלתה שושלת אור השלישית, והקימה אימפריה שכללה את האזור. שלטון אור III היה שומרי והשאיר את חותמו באזור. עם קריסתה של האימפריה של אור III בשנת 2025 לפנה"ס הפכו הערים באזור לערי-מדינה. בעיר אשור עלה לשלטון פּוּזֻר־אשור הראשון שהיה כנראה המושל האחרון של אור III. שושלת פּוּזֻר־אשור שלטה כ־200 שנים, עד סוף המאה ה-19 לפנה"ס.

אשור הקדומה (עד אמצע המאה ה-15 לפנה"ס)

ערך מורחב – הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה

השחרור מהאימפריה של אור III גרם להיווצרות של מבנה פוליטי מיוחד באשור. האשורים הקימו ארגונים פוליטיים כמו: אספת תושבים, מועצת הזקנים עם המלך בראש, פקיד נבחר לניהול העניינים האזרחיים והכלכליים (שנקרא לימום – אפונים), מינהל של פקידים ומערכת חוקים ובתי משפט. המלך היה ראשון בין שווים ועמד בראש המערכת הדתית והביטחונית. המלכים הראשונים ביססו את מעמד העיר כמרכז סחר אזורי עם המזרח (איראן של היום), הדרום (בבל) והצפון (אנטוליה). הם חתמו על הסכמים עם מלכים רבים בדרכי המסחר והיעדים. ההסכמים איפשרו הקמת מושבות עצמאיות בערי המסחר.

באנטוליה בנו האשורין כארבעים מושבות. המושבה הראשית (נקראה בפי האשורים כרום (Karum)) הייתה כנש (Kanesh) העתיקה הנמצאת היום במזרח אנטוליה בסמוך לכפר קילטפה הנמצאת ליד העיר הגדולה קייסרי (של היום). הסוחרים האשורים שלחו בדים ובדיל לתעשיית הנחושת באנטוליה בשיירות חמורים למרחק של למעלה מ-1,000 ק"מ. בתמורה לכך קיבלו זהב וכסף שהוחזרו לאשור. התקופה הייתה ימי פריחה ושגשוג של העיר-מדינה אשור שנמשכה עד אמצע המאה ה-19 לפנה"ס. התקופה הראשונה של המסחר הסתיימה בהרס המושבה והפסקת המסחר מסיבות לא ברורות. העדויות על תקופת המסחר האשורי נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בכנש ובמקומות אחרים ובעשרות אלפי מסמכים הכתובים על לוחות חומר בכתב היתדות שנמצאו בארכיונים של הסוחרים.

תקופה חדשה הסתמנה בימי הפלישה האמורית למסופוטמיה. שַמְשִי-אַדַד הראשון, אמורי שהקים אימפריה בצפון מסופוטמיה והוריד את המלך ארישום השני מכס המלכות כבש את ערי אשור. הוא קבע את בירתו בעיר שובת אנליל. הוא הרבה לתאר את כיבושיו שנמתחו מעילם הרחוקה ועד לים התיכון. המסחר עם אנטוליה התחדש בימיו בסוף המאה ה-19 לפנה"ס ונמשך עד סוף המאה ה-18 לפנה"ס. יש הטוענים^{[דרוש מקור]} כי שמשי-אדד בז לאשורים ונוהגיהם, והיה שנוא על העם. עדיין, המלך הקים ממלכה וסיפק לאשורים מבנה בירוקרטי לניהולה. בימי יורשו אשמי דגן הראשון החלה הממלכה מתפוררת ונפלה לידיו של חמורבי, מלכה הידוע של בבל.

במאתיים השנים הבאות נפלה אשור לתוהו-ובוהו גמור (נקראת בספרות תקופת החושך). המלכים שעלו לשלטון צוינו ברשימות (לוח חורסאבד) כ"בנו של בן בלי שם". באותה תקופה היו פלישות של גדודים פראיים וחורים. אשור הצטמצמה לאזורי השפעה מוגבלים סביב לערים ספורות ובהם אשור העיר עצמה, נינוה, נימרוד, ארבאלו והשטחים שהקיפו את הערים הללו. לבסוף נשתעבדה אשור לחניגלבת (מיתני) בימיו של שאושתר (1472 לפנה"ס לערך).

במאה החמש עשרה לפנה"ס הייתה השפעה מצרית באזור הסהר הפורה. בימיו של תחותימס השלישי, אשור הייתה אחת ממדינות רבות שהעלו מינחות לאימפריה המצרית, וממכתבי אל-עמארנה ניתן להסיק, כי באותם הימים התקיימו קשרים כלכליים (חילופי מתנות) בין מדינות האזור ומצרים. יתר על כן, בימים הללו עמדו המלכים האשוריים פוזור-אשור השלישי ואשור-בל-ניששו במעמד השווה לזה של מלכי בבל, ואף הגיעו לכדי הסכמות טריטוריאליות עם ממלכת בבל השכנה.

תקופת אשור התיכונה – האימפריה (עד סוף המאה ה-10 לפנה"ס)

אשור-אֻבַּלִּיט הראשון פתח בחצי השני של המאה ה-14 לפנה"ס במרד גלוי ומוצלח נגד טושרטש מלכה של מיתני, הממלכה החורית אשר דיכאה את אשור. מרידתו עלתה למיתנים באדמות רבות, והקנתה למלך תארים נכבדים. מספר שנים מאוחר יותר, קריזאלו השני, מלך בבל, פתח במעשי איבה כלפי אשור ולבסוף פגש את בל-ניררי, יורשו של אשור-אובליט הראשון, בשדה הקרב. קריזאלו נחל תבוסה קשה, וחלקה הצפוני של בבל סופח לממלכה האשורית. את בל-ניררי ירש פודי-אילו שעמד בראש מפעלי בנייה רבים בשטחים הכבושים, ואותו ירש אריק-דן-אילי שניהל מלחמה כנגד שבטי האכלמו.

ברם, השגי יורשיו המוקדמים של אשור-אובליט אינם משתווים לאילו של יורשיו המאוחרים יותר, ובראשם אַדַד-נִירָרִי הראשון בראשית המאה ה-13 לפנה"ס. מלך זה הביס את המלך הכשדי של בבל, נזי-מרוטש, ובכך הרחיב את גבולות ממלכתו על חשבון בבל המוכנעת. כמו כן, המלך פנה מערבה והכניע את מיתני למעמד ואסליות, לאחר שניצח את שטוארה הראשון וּואסאשטה יורשו. ניצחונות אלו לוו בהפסדים טריטוריאליים לטובת האימפריה החיתית, אך כיבושיו אפשרו לו לבסס ממלכה חזקה ומגובשת בעלת יכולת הגנה עצמית, בעיקר מפני שבטי ההרים. כוחו הגדול הקנה לו את השם "מלך המלכים", והוא היה מראשוני המלכים שתיארו את מלחמותיהם כהתגשמות של רצון אלוהי, ופנה לחיזוק גבולות ממלכתו. עם מות אביו, התמנה שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון למלך. צבאותיו הביסו סופית את מיתניה וסיפחו אותה לאשור. כמו כן כבש המלך את דרום ארמניה, את אזור הרי הזגרוס, את אדמות הארמים שהתגוררו במסופוטמיה המערבית ואת ארץ מוסרי שבחצי האי ערב.

את שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון ירש תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון, נאבק בחתים בסוף המאה ה-13 לפנה"ס והגיב למרידה בבלית בהשמדת מקדשי העיר. צעדיו הביאו למלחמת אזרחים שהוציאה את המדינה מאיזונה ואחר מספר תבוסות קשות לאורך השנים חזרה בבל לכוחה. האשורים מאסו בו עוד יותר עקב העדרו מן הממלכה ושהותו הממושכת בבבל, ולבסוף אצילים אשוריים ובנו, אשור-נצירפל, שמו לו מצור בעירו ורצחוהו בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. אך עם מות המלך החדש, אשור-נצירפל, התפוררה הממלכה כליל. אשור-נררה ונבוודאיאן מלכו אחריו, אך אין בידינו מידע עליהם. לקראת 1200 לפנה"ס נשלטה אשור בידי בל-קודור-אוסור, ומאוחר יותר בידי ניניב-פלאשרה, שני מלכים שהנחילו תבוסה קשה לאשורים שהצליחו להחזיר את מרבית שטחה של הממלכה הבבלית, ואף לכפוף את אשור לה. את האחרון ירש אַשוּר-דַן הראשון שהצליח להנחיל לבבלים תבוסה קלה, ולהשתחרר ולו במעט מעולם. אותו ירש אשור-רש-אישי שפתח גם הוא במערכות צבאיות כנגד הבבלים, מערכות שנסתכמו בניצחון על נבוכדנצר הראשון. בנוסף לכך, המלך הכניע ממלכות שכנות נוספות וכך הוריש לבנו, תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון, בסיס לכיבושיו הרבים.

תגלת פלאסר הראשון היה מגדולי מלכי אשור. תחתיו השיגה הממלכה כוח צבאי, כיבושים ועושר רב שלא נראה כמותו זה מאות שנים. לידינו הגיעו ארבעה לוחות המתעדים את כל מסעותיו הצבאיים של מלך זה, תיעוד מקיף ביותר שמספר אודות כיבושן והכנעתן של 42 מדינות וחבלי ארץ. בין השאר, כיבושיו הגיעו עד לבבל במזרח ועד לים התיכון במערב, סוריה הצפונית, פיניקיה והארמים הוכנעו במערכותיו. הוא יזם מפעלי בנייה רבים, ביניהם מקדשים וארמונות. בתקופתו נהנתה אשור מיציבות ועוצמה מדינית וצבאית.

אך כפי שקרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האשורית, עם מותו איבדה הממלכה מכוחה ושטחיה, עד למצב שבו הוכרחה לכרות בריתות ולחתום על הסכמי שלום עם בבל. דברים אלה התרחשו בימי אשור-בל-קלה ושמשי-אדד. יתר על כן, בימיו של אַשוּר-רַבִּי השני בחצי הראשון של המאה ה-10 לפנה"ס, פלשו הארמים לחלקה הצפוני של אשור, כנראה תחת הנהגתו של הֲדַדְעֶזֶר. שנים מאוחר יותר, בימיו של תגלת פלאסר השני, נפלה אשור למצב של חוסר אונים צבאי, פוליטי וכלכלי. שטחיה החליפו ידיים, והשבטים הארמים חצו את החידקל בימי תגלת פלאסר השני בחצי השני של המאה ה-10 לפנה"ס ללא התנגדות ממשית. עם הדיפת הארמים ניתן לאשור הזמן להתארגן מחדש ולהרחיב את שטחיה, מגמה שהחלה בימיו של אַשוּר-דַן השני, הראשון שבמלכי האימפריה האשורית החדשה.

האימפריה החדשה (עד סוף המאה ה-7 לפנה"ס)

ערך מורחב – האימפריה האשורית החדשה

מפת האימפריה האשורית החדשה במאה ה-9 (ירוק כהה) וה-7 לפנה"ס (ירוק בהיר)

בניסיון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכישלון, הנהיגו אשור-דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני מגמת שיקום הממלכה שהחלה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וארגון המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נָאִירִי, הרחיב את אוכלוסיית אשור וזכה בשלל של סוסים רבים.

ימיו של אַשוּרנַצִירפַּל השני בחצי הראשון של המאה ה-9 לפנה"ס, ראו חזרה זמנית לגאווה האשורית, נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון. אשורנצירפל פתח במפעל בנייה גדול בנִמְרוּד (כָּלָח), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את ניצחונותיו הפגין טרור סאדיסטי מבעית, שנועד כנראה להטיל פחד על השליטים המנוצחים לבל יעזו למרוד באשור:

"שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש.

תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה האשורית החדשה

את אשורנצירפל ירש שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי, אף הוא מלך חזק. עיקר עיסוקו היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים באמצע המאה ה-9 לפנה"ס. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, ונראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את היחלשות דמשק ואת מעמד הוואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.

הצלחות אלו של שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו אשור-דן-אפלי בחצי השני של המאה ה-9 לפנה"ס. במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי-אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בסוף המאה ה-9 לפנה"ס, בימי אדד-ניררי השלישי חזרה להיאבק בדמשק ובבבל. כמו כן, בימיו חלה התחזקות מצד ממלכת אוררטו, אשר גרמה להיחלשות אשור. מגמת ההחלשות נמשכה בחצי הראשון של המאה ה-8 לפנה"ס בתקופת המלכים: שלמנאסר השלישי, אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי.

שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית באמצע המאה ה-8 לפנה"ס, עם עלייתו של תגלת-פלאסר השלישי. הוא היה איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית שעלה לכס המלוכה האשורי. הוא הציב לעצמו את כיבוש בבל וריסון הכשדים כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. בשנים 740 עד 732 לחם המלך בסוריה. ארפד הייתה הראשונה ליפול לידיו, ודמשק האחרונה. בשנים 738–734 פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור, ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל.

בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש תגלת-פלאסר את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ולקח לעצמו את התואר. תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינציות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגליה הדו־סטרית של עמי האזור.

תיגלת פלאסר השלישי נפטר בשנת 727, וירש אותו שלמנאסר החמישי. מעט ידוע על אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינציותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה, שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון (כנראה בשנת 721 לפנה"ס). בעוד התנ"ך גורס אחת כי מדובר בשלמנאסר ובפעם אחרת לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.

השושלת הסרגונידית

סרגון השני ויורש העצר

בשנת 721 הומלך סרגון השני. הוא המשיך במצור העיר שומרון וכבש אותה. הוא הגלה חלק מהאוכלוסייה הישראלית למסופוטמיה (ארם נהרים הצפונית ולמדי המערבית). לאחר מכן פלש לארמניה והחריב את אוררטו. שליט של הכשדים בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש מרד נגדו שנמשך כל ימי שלטונו, ורק בסוף שלטונו שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דוּר שָׁרוּכּין ("מצודת סרגון").

סרגון נהרג בקרב, ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים. לאחר מספר ניצחונות באזור פנה לדיכוי מרד נוסף ביהודה. לאחר שגרם להרס רב ביהודה הביא לכניעת חזקיהו. מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים; צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ואף על פי ששני הצדדים זקפו את הקרב כניצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על ניצחון אשורי. סנחריב שהעדיף את בנו הצעיר אסרחדון כיורש עצר, על פני בנו הבכור, מצא את מותו בהתנקשות מצד בניו.

את סנחריב ירש אסרחדון, שלא היה מעורב ברצח. תחת אביו היה אסרחדון מושל בבל. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכהּ לבירתו. כן השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעילמים. גם בפיניקים נאבק, בייחוד בעיר צידון, שאותה הביס ובזז. את צור הביא תחת השפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפיניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים – הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה (674 או 673 לפנה"ס) כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך. בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה. בתקופת שלטונו, שימשה אמו נקיה-זכותו כיועצת למלך והייתה לה השפעה על השלטון. אסרחדון כאביו, העדיף את בנו הצעיר אשורבניפל, על פני בנו המבוגר יותר שמש-שום-אוכין, אותו ייעד להיות מלך בבל, שהייתה באותה עת מדינה וסאלית.

אשורבניפל בן אסרחדון, אחרון מלכי אשור החזקים, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שליטתו במצרים שׂם עליה מלך וסאל בשנת 663, אך לקראת 652 היה הוואסל חזק דיו כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור. בין השנים 652–648 לפנה"ס, מרד בו אחיו שמש-שום-אוכין, שראה את עצמו כיורש הלגיטימי. אשורבניפל נאבק בו ובשנת 648 לפנה"ס כבש את אשור, ושמש-שו-אוכין התאבד. אשורבניפל עודד את האמנות והתרבות האשורית, ואף בנה את ספריית אשורבניפל בנינוה. ואולם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.

לאחר מות אשורבניפל בשנת 631 לפנה"ס התערער מצבה של אשור בעקבות מאבקי ירושה. יורשו של אשורבניפל היה בנו אשור-אתיל-אילני מלך ארבע שנים. לאחריו מלך אחיו סין-שר-אישכון שעלה למלוכה בשנת 627 לפנה"ס. הוא סבל ממרידות של שרי צבאו, במיוחד סין-שום-לישיר שהצליח למלוך על בבל בשנת 626 לפנה"ס במשך שלושה חודשים. מאבקי הירושה החלישו את אשור. ונבופלאסר שהיה ממוצא כשדי ניצל את ההזדמנות, כבש את בבל והושיב עצמו על כס המלוכה הבבלי בשנת 625 לפנה"ס. לאחר מכן הוא כרת ברית עם חשיארש הראשון ממדי, הם עלו צפונה וכבשו את הערים אשור, נמרוד והחריבו את נינוה בשנת 612, ואשור נפלה. מצביא שעלה למלוכה בשם אַשוּר-אֻבַּלִיט השני, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן עד לשנת 609, ולאחר שהובסו בקרב שם ובקרב כרכמיש פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.

לאחר התפוררות האימפריה

לאחר תבוסת אשור לצבאות בבל ומדי היא פסקה להיות מדינה עצמאית. אשור העיר נהרסה עד היסוד ב-614 ונינוה בשנת 612 לפנה"ס. רוב אשור נשלטה על ידי בבל עד 539 לפנה"ס.

משנה זו הייתה אשור חלק מהאימפריה הפרסית עד 330 לפנה"ס. במשך תקופה זו הייתה פריחה חקלאית באשור, והאשורים היו גורם מרכזי בצבא הפרסי. השפה הארמית – שפת האימפריה האשורית הייתה שפת האימפריה הפרסית במשך 200 שנה. הערים נינוה ואשור לא נבנו מחדש במשך מאות שנים.

האזור נכבש על ידי אלכסנדר מוקדון והיוונים שבשו את השם אשור – לסוריה. בתחילה התייחס השם לכל השטח בצפון מסופוטמיה, מזרח טורקיה וסוריה של ימינו, אולם, לאחר מכן התייחס בעיקר לשטח ארם הקדמונית – סוריה של ימינו.

בשנת 150 לפנה"ס היה האזור בשליטת הפרתים שקראו לו אתורה (Athura). בתקופה זו הייתה התאוששות בעיר אשור והוקמו בה מקדשים אשוריים. ב-116 לספירה כבש טראיאנוס את האזור והקים את הפרובינציה של אשור. בין המאות הראשונה והשלישית לספירה הפכו התושבים לנוצרים.

בשנת 226 לספירה כבשו הפרסים את האזור. בתקופתם נודע האזור בשם אשוריסטאן. האזור נחשב כמרכז הכנסייה של המזרח (היום הכנסייה האשורית של המזרח). העיר אשור פרחה והיו עדיין בעיר מקדשים לאל אשור.

אחרי הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה אשור התפוררה כיחידה פוליטית.

כמיעוט נוצרי, האשורים נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914; במהלך 1915, במהלך רצח העם האשורי ("שתא דסייפא" – "שנת החרב"), נרצחו כ-275,000 אשורים. הקהילה האשורית הקטנה שנותרה בדרום-מזרח טורקיה יצאה משם החל משנות ה-70 עם התפתחות הקונפליקט בין הממשל הטורקי לכורדים באזור. כיום מתגוררות באזור זה רק משפחות אשוריות מעטות.

האשורים כיום

ערך מורחב – אשורים

למרות תהפוכות הגורל וסכנת ההתבוללות, הצליחה הקבוצה האתנית המכונה אשורים בשימור זהותה הייחודית, ובייחוס זהות זו כממשיכה לאשור העתיקה. בני הקהילה האשורית חיים בעיקר בצפון עיראק, ומונים יחד כ-1.5 מיליון בני אדם. עוד כ-1.5 מיליון אשורים גרים ברחבי העולם. הקהילה והיא נבדלת משכניה הערבים, הכורדים והטורקמנים על־פי מסורותיה, דתהּ הנוצרית ושפתה המשתייכת לניב הארמי.

אשור בתנ"ך ובמקורות מקבילים

האזכור התנ"כי להקמת אשור היווה תעלומה לחוקרי התנ"ך זה שנים רבות, בקטע המתאר את התפשטות מלכותו של נמרוד, מובאים הפסוקים הבאים.

"וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי ה'; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח--הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה"

— ספר בראשית, פרק י', פסוקים ח'–י"ב

אולם פסוק זה הוא דו משמעי, ניתן לפרשו שנמרוד התפשט אשורה ובנה שם את עריו, וניתן גם לפרשו שאשור המוזכר בהמשך כבנו של שם בן נח (”בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם”,) הוא זה שעזב את נמרוד וייסד את הממלכה האשורית, והיא קרויה על שמו.

יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, נטה לפרש זאת כמו האפשרות השנייה (שאשור בנו של שם בן נח הוא אבי האומה האשורית):

אשור ייסד את עיר נינוס וקרא לנתיניו, שעשו חייל רב, אשורים על שמו.

— יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, אברהם שליט, "מסדה"

(לפרשנים נוספים, ראו בהרחבה בערך אשור).

בספר בראשית מופיע עוד אזכור אודות מקור האשורים, ”וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים”. אולם מרבית החוקרים דחו את הכתוב בטענה שמדובר באשורים אחרים. (ואף בקרב הפרשנות המסורתית אין הסכמה האם בני דדן היו מייסדי האומה האשורית).

על פי ספר מלכים, האימפריה האשורית מתחילה להוות גורם משמעותי באזורנו ולגבות מס בימי מנחם בן גדי, שעל פי המסורת מלך על ממלכת ישראל בשנים 747/6 עד 737/6 לפנה"ס:

"...בָּא פוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, עַל-הָאָרֶץ, וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל, אֶלֶף כִּכַּר-כָּסֶף--לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ, לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. כ וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד; וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא-עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ."

— ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוקים י"ט–כ'

לאחר מספר שנים, בימי פקח בן רמליהו (735/4 עד 733/2 לפנה"ס), תגלת פלאסר מלך אשור מתחיל בתהליך הדרגתי של הגליית חלק מערי ישראל:

"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה."

— ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק כ"ט

בפרק הבא, מסופרת עלילה דרמטית מאותה תקופה, שבה מלך האימפריה האשורית תגלת-פלאסר השלישי בא לעזרת אחז, מלך יהודה בשנים 733 עד 727 לפנה"ס, במלחמת אחים בין יהודה לישראל, בשיתוף ארם:

"אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלו לְהִלָּחֵם. בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר שֹׁחַד. וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ, וַיַּגְלֶהָ קִירָה; וְאֶת-רְצִין, הֵמִית."

— ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוקים ה'–ט'

ישעיהו הנביא התנגד למהלך של אחז, שכן מעורבות היתר של אשור באזור מסוכנת, ובאמת היא גרמה לחורבן מלכות ישראל ולאיום רציני על מלכות יהודה. בפרק הבא, המלך האשורי החדש, שלמנאסר החמישי (727–722 לפנה"ס) מגלה שהושע מלך ישראל מתכנן מרד כנגדו ואף פנה לעזרת מצרים. שלמנאסר פולש לישראל, צר על שומרון, כובש אותה, ומתחיל את גלות אשור המכונה גם "גלות עשרת השבטים" ובכך מסיים את תפקידה ההיסטורי של ממלכת ישראל:

"עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"

— ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים ג'–ו'

"וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן. וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"

— ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים ט'–י"א

מהשוואת הכתוב בספר מלכים בפרקים יז-יח עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להילחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר החמישי הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר החמישי. מן המקרא נראה, שמי שהגלה את ישראל לאחר כיבוש השומרון היה שלמנאסר החמישי, על אף ששמו לא צוין במפורש שם. אך בכתובות סרגון ב' (722–705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש – הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארוד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:

"השומרונים, אשר נדברו עם מלך אחר עוין לי, שלא להמשיך את שעבודם ושלא להעלות מס, עשו מלחמה. בעזרת האלים הגדולים, אדוני, נלחמתי עמם. 27,280 אנשים, יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל. 200 מרכבות גייסתי מתוכם למשמר מלכותי, ואת יתרם הושבתי בתוך ארץ אשור. את שומרון יישבתי מחדש ועשיתיה גדולה משהייתה. אנשי הארצות שנכבשו בידי הבאתי לתוכה. את קציני הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם. המצרים והערבים, ההוד של אשור אדוני הממם ולבם הלם למשמע הזכרת שמי, רפו ידיהם. את הנמל החתום של מצרים פתחתי ואת האשורים והמצרים בללתי אלה עם אלה וגרמתי להם שיסחרו אלה עם אלה."

לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.

הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית בשם סמרינה (Samerina), ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה.

על פי המסופר במלכים ב', מלך אשור יישב מחדש את ערי ישראל ומילאם בגולים אחרים ממקומות שונים:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

— ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ"ד

לאחר כשמונה שנים, בשנת 701 לפנה"ס, עולה שוב מלך אשור, הפעם סנחריב, על חזקיהו מלך יהודה (מלך בשנים 727 עד 698 לפנה"ס) ומתכנן לעשות את אשר עשה לממלכת ישראל שמונה שנים קודם לכן. המרד שאותו מנהיג כנראה חזקיהו, הוא רחב היקף ובו השתתפו ממלכות רבות באזור סוריה וארץ ישראל. במהלך ההכנות למרד כבש חזקיהו את ערי הפלשתים שהתנגדו לו. כדי להכין את ירושלים למצור הצפוי חזקיהו חצב את נקבת השילוח ועיבה את חומת ירושלים באבנים מבתי העיר. המרד נכשל כמעט לחלוטין. סנחריב הכניע את הממלכות המורדות זו אחר זו, כבש את הערים המבוצרות ביהודה – כולל העיר לכיש, וצר על ירושלים. בספר מלכים (בניגוד לישעיהו ובדברי הימים) מסופר שחזקיהו שולח אל סנחריב ממון רב מאוצרות המקדש כשוחד כדי שלא יכבוש את ירושלים. במנסרת שיקגו, כתובת הניצחון של סנחריב בעקבות המסע, מוזכרת כמות דומה מאוד של זהב וכסף שנשלחת על ידי חזקיהו כמס (קנס שמשלם המפסיד במלחמה). בסופו של דבר השוחד לא מועיל וצבא אשור צר על ירושלים במצור שסופו הצבאי נראה צפוי לחלוטין. בזמן המצור נשלחים שלושה שרים אשוריים – תרתן, רב סריס ורבשקה, ללוחמה פסיכולוגית במטרה לשכנע את יושבי העיר להיכנע. ישעיהו הנביא מרגיע את חזקיהו ומנבא שסנחריב ישוב לארצו ויומת שם. ואכן, לפי המסופר בספר מלכים, חיילי צבא אשור נופלים חלל ללא קרב בלילה אחד, סנחריב חוזר לארצו ובשנת 680 לפנה"ס הוא נרצח על ידי בניו. הינצלותה של ירושלים ממלך אשור, בזמן שכל שאר ערי הארץ נחרבו, והתגשמות נבואתו של ישעיהו, חיזקו את האמונה שהאל מגן על ירושלים ועל מקדשו ולא ייתן להם להיפגע. אמונה זו נשארה קיימת בקרב העם במשך שנים רבות, עד אשר בתקופת החורבן, כ-150 שנים מאוחר יותר, ירמיהו הנביא נאבק נגד האומרים "היכל ה'" שטענו שהאל לא יפגע במקדשו. לאנשים אלו הוא קרא להיזכר בחורבן משכן שילה.

בנוסף לסיפור ההיסטורי, התנ"ך מזכיר את אשור פעמים רבות בנבואות לאחרית הימים, כגון:

"וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר."

— ספר צפניה, פרק ב', פסוק י"ג

ראו גם

• כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק
• הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות באנטוליה
• מלכי אשור
• אשור (דמות מקראית)
• אשור (עם)
• אשור (עיר)
• נינוה
• כלח
• רצח העם האשורי

לקריאה נוספת

• עודד ליפשיץ, הפרק "קץ עידן השלום אשורי", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, 2004, עמ' 28–37
• הערך: אשור, האנציקלופדיה העברית, כרך 7, 359–382.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אשור בוויקישיתוף

• אשור, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• על האשורים המודרניים, באתר אשור המקוונת (באנגלית)
• Veenhof K. The Old Assyrian Period, Leiden 2008 (באנגלית)
• על ההיסטוריה האשורית, באתר האנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)
• אשור, באתר All Empires (באנגלית)
• נדב נאמן, ‏שינויי אוכלוסין בארץ-ישראל בעקבות ההגליות האשוריות, קתדרה 54, דצמבר 1989
• אשור באנציקלופדיה הקתולית
• פיצוץ אוכלוסין וסדרת בצורות כגורם להתמוטטות האימפריה האשורית קישור לתקציר המאמר שדן בנושא (בכתבה יש קישור למאמר המלא) (באנגלית)
• האימפריה האשורית: לקסיקון מקוצר, צבי יוליאן רובין
• פרק 03 – דברי הימים: ככה לא בונים חומה – על הנדסה קרבית בצבא אשור בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• אשור, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• מה הייתה התרבות האשורית?, באתר אנציקלופדית אאוריקה