חיים משה שפירא
חיים משה בצלאל שפירא (26 במרץ 1902 – 16 ביולי 1970) היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. עמד בראש הפועל המזרחי ובראש תנועת המזרחי. מחותמי מגילת העצמאות.
קורות חייו
עריכהמשה שפירא נולד בגרודנה שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית; כיום בלארוס) בשם בצלאל לרב שלמה זלמן ושושנה[1]. למד במוסדות חינוך דתיים לרבות מספר שנות שקידה בישיבה המקומית אצל הרב שמעון שקופ, שנחשב לאחד מגדולי הדור. בשנים 1924–1925 למד בבית המדרש לרבנים בברלין. אחיו זליג היה בחור בולט בישיבת החפץ חיים בראדין[2].
היה פעיל בארגון צעירי מזרחי, ובזמן לימודיו בישיבה ארגן בעיר קבוצת נוער בשם ”בני-ציון”. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והשתמש בשם אחיו משה כדי לקבל סרטיפיקט. באותה שנה נבחר לוועד הפועל הציוני ומאז השתתף בכל הקונגרסים הציוניים. בשנים 1936–1946 שימש מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ובשנים 1946–1948 כיהן כראש המחלקה. במסגרת תפקידו זה נפגש עם אדולף אייכמן, והביא להצלת כמה אלפים מיהודי העיר וינה.
בשנת 1948,מונה לחבר מועצת העם ובעקבותיה מועצת המדינה הזמנית, ולחבר במנהלת העם, ובשל כך היה בין החותמים על מגילת העצמאות. שפירא כיהן כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה (1949) ועד למותו בעת כהונתו בכנסת השביעית, ב-1970. עמד בראש הפועל המזרחי ומשנת 1951 עמד בראש תנועת המזרחי כולה.
עם איחודן של מפלגות המזרחי והפועל המזרחי למפד"ל ב-1956 ועד לפטירתו היה מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית.
כיהן כשר העלייה וכשר הבריאות בממשלה הזמנית (1948–1949), ושימש בממשלות ישראל בתפקיד שר הפנים (1949–1952, 1955 ובשלישית בין 1959–1970), שר העלייה (1949–1951), שר הדתות (1951–1958), שר הסעד (1953–1958) ושר הבריאות (1949–1951 ובשנית בין 1961–1965). כמו כן כיהן כיו"ר ועד המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן וכיו"ר ועד המנהלים של בנק המזרחי.
שפירא, שמיעט לעסוק בהגות ובפובליציסטיקה, אך היה ידוע כמנהיג מפוכח ומציאותי, היה יריב בתחום הדתי ליוסף בורג, מנהיג סיעת "למפנה" בפועל המזרחי. אף על פי שנחשב למתון בנושאי דת,[דרוש מקור] וגם הציג פשרנות מדינית עקבית, הוא שלל התקרבות יתרה לחוגי השמאל. התעקשותו שלא לרשום במרשם התושבים כיהודים את אלו שאינם יהודים על פי ההלכה הובילה למשבר בשאלת "מיהו יהודי", שדוד בן-גוריון ניסה לפותרו באמצעות שליחת מכתבים לעשרות מחכמי ישראל בישראל ומחוצה לה ובהם בקשה לחוות דעתם בנושא.
ב-29 באוקטובר 1957 נפצע קשה כאשר משה דואק יידה רימון יד במליאת הכנסת. בעקבות המקרה על פי החלטת הרבנים הראשיים נוסף השם "חיים" לשמו כסגולה לרפואה[3].
שפירא בשאלות המדיניות
עריכהאת שפירא ניתן לשייך בבירור לקו היוני בציונות הדתית. קו זה נדחק הצידה לאחר מלחמת ששת הימים לטובת תפיסה הקושרת בין ראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה" ובין תמיכה בהתיישבות ובשליטה ישראלית בכל חלקי ארץ ישראל, שמובילה הרוחני היה הרב צבי יהודה הכהן קוק.
שפירא התנגד לקיומם של הארגונים הפורשים, האצ"ל והלח"י, אף שהוא התפטר עקב ההתקפה על אניית הנשק והעולים אלטלנה.
על פרשיות דיר יאסין וקיביה אמר: "זוהי דרך פסולה מבחינה יהודית. יהודים אינם יכולים לעשות כך". זאת בניגוד לקולות אחרים ב"פועל המזרחי", למשל קולו של שלמה זלמן שרגאי.
בטרם החליט האו"ם על חלוקת הארץ היה שפירא בעמדת מיעוט בתנועתו כשתמך בהצעת החלוקה וגם כשדובר במהלכים צבאיים במלחמת העצמאות צידד בעמדות מתונות ואמר "אל נלך בגדולות יותר מדי". לאחר הקמת המדינה תמך במתן זכות שיבה למאה אלף פליטים תמורת הסכם שלום.
שפירא צידד בנסיגה לאחר מבצע קדש ואמר "קצת יותר ענווה, קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו". באותו הקשר הזכיר את החלטתו של רבן יוחנן בן זכאי להידבר עם הרומאים.
כפי שהעיד יצחק רבין, שפירא היה התקיף מבין המתנגדים לפתיחה ביוזמה התקפית במלחמת ששת הימים, כשאמר לו: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". בעמדה זו הצטרפו לשפירא גם שריה האחרים של המפד"ל. אחר כך התנגד ליוזמה התקפית ברמת הגולן. עם זאת, היה לו חלק חשוב בהכללת שרי גח"ל ורפ"י בממשלת הליכוד הלאומי טרם המלחמה.
בנאומיו של שפירא אחרי מלחמת ששת הימים הביע תמיכה מסוימת בתנועת ההתיישבות, אך אמר שפשרה בעתיד תתבסס על ויתורים טריטוריאליים. עם זאת, לדעתו לא היה טעם לדון בכך כל עוד הערבים מחזיקים בסרבנותם. דעה החלטית יותר הייתה לו בקשר לירושלים: "אין לעקור את בירת הנצח משלטונו של עם הנצח". כשהביעו תלמידי ישיבת מרכז הרב מורת רוח מגישתו המתונה, טען כי אין "להרחיקנו מעל ידידינו הספורים בעולם". הוא הסתייע בעמדתו המפורסמת של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, שלפיה את ההכרעות המדיניות יש למסור למומחי הביטחון.
על רקע זה פרץ פולמוס בינו לבין משה דיין, שתבע לספח את יהודה ושומרון.[דרוש מקור] שפירא התנגד ודיין תהה: "כיצד יכול יהודי דתי להיות ותרן כזה?". דיין אף טען שדעותיו של שפירא אינן משקפות את הדעה הכללית במפד"ל.
משפחה
עריכההיה נשוי לנחמה לאה לבית בסטומסקי. ילדיו: עורך הדין יהודה שפירא ונעמי כהן, אשת ארתור כהן. נינו, ענר אליקים שפירא, נרצח במתקפת הפתע על ישראל ב-2023, כשהדף בידיו את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים לעבר המיגונית שבה שהה, ובכך הציל את שאר השוהים בה[5].
הנצחה
עריכהעל שמו נקראים: היישוב מרכז שפירא, שכונת "קריית משה" ברחובות, שכונת הגבעה הצרפתית (ששמה הרשמי הוא "גבעת שפירא") בירושלים, רחובות בערים רבות בישראל בהן נתניה, אשקלון, חיפה, חולון, אשדוד, רמת גן, בת ים, ראשון לציון, לוד, טבריה, קריית ים, באר שבע, עכו, קריית שמואל וחדרה, ואולפנית שח"ם, תיכון תורני לבנות בקריית אתא.
לקריאה נוספת
עריכה- ש. דניאל, השר חיים-משה שפירא: דיוקנו של מדינאי דתי, בהוצאת יד שפירא, תל אביב ה'תש"ם.
- אליעזר דון יחיא, "מנהיגות ומדיניות בציונות הדתית", הציונות הדתית: עידן התמורות – מחקרים לזכר זבולון המר, מוסד ביאליק, ה'תשס"ד(הספר בקטלוג ULI)
- אליעזר דון יחיא, בין שלום לשלמות הארץ: הציונות הדתית בהנהגת חיים משה שפירא והמאבק על ארץ ישראל 1936-1970, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2019(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
חיים משה שפירא, באתר הכנסת - חיים משה שפירא, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "משה שפירא", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1919
יאיר שלג, האב הרוחני הנסתר של הפוליטיקה הציונית-דתית, בעיתון מקור ראשון, 9 ביולי 2020
חיים משה שפירא (1902-1970), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ ש. שפירא למנוחות, מעריב, 8 ביוני 1956, עמ' 1
- ^ "מאיר עיני ישראל", ח"א, עמוד 283, ועמוד 332
- ^ סופר "חרות" בירושלים, חלה הטבה במצבו של השר שפירא, חרות, 31 באוקטובר 1957
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1970
- ^ הגיבור של מסיבת הטבע: תקף את המחבלים והגן בגופו על המבלים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 17 באוקטובר 2023
|}