פתיחת התפריט הראשי

עמק איילון

עמק במרכז ארץ ישראל

עמק איילוןערבית: מַרְג' אִבּן-עָמִיר[1]) הוא עמק השוכן בדרך שבין ירושלים לתל אביב. לכל אורך הדורות שימש ציר תנועה חשוב לירושלים. בשל מיקומו נערכו קרבות רבים על השליטה בו. שם העמק נגזר משמה של העיר יאלו ששכנה במזרח העמק[2].

עמק איילון
EmekAyalon.jpg
גובה בין 140 ל-200 מטרים מעל פני הים
שטח כ–40 קילומטרים רבועים
מיקום השפלה
נתיבי מים נחל איילון
קואורדינטות 31°52′03″N 34°57′34″E / 31.8675°N 34.959444444444°E / 31.8675; 34.959444444444
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מנזר השתקנים
שרידי הכנסיות באמאוס ניקופוליס
אנדרטה לזכר חטיבת אלכסנדרוני שלחמה בלטרון
אתר ההנצחה "יד לשריון"

תוכן עניינים

גאוגרפיהעריכה

מיקומו של עמק איילון בין הרי ירושלים במזרח, גבעות השפלה מדרום והרי בנימין מצפון. גובהו של העמק נע בין 140 ל-200 מטרים מעל פני הים, שטחו כ–40 קילומטרים רבועים וקרקעותיו פוריות. מימיו של העמק מתנקזים לנחל איילון שמוצאו בהרי יהודה וסופו בנהר הירקון. בעמק שוכן פארק איילון-קנדה וניטע יער קק"ל - יער עזרא.

יישובים הנמצאים באזור העמק הם כפר בן נון, נוף איילון, שעלבים ומשמר איילון השייכים למועצה אזורית גזר; נחשון השייך למועצה אזורית מטה יהודה, מבוא חורון השייך למועצה אזורית מטה בנימין והעיר מודיעין הנמצאת בצפון העמק.

בעמק עוברים כביש 1, כביש 424 וכביש 3 - המובילים כולם מהשפלה לכיוון הרי יהודה, וחוצה אותו גשר הרכבת של קו הרכבת המהיר לירושלים, המכונה גם גשר 6.

היסטוריהעריכה

תקופת הברונזה המאוחרתעריכה

בתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל היישוב הגדול באזור היה יאלו שבמזרח העמק, המוזכר במכתבי אל עמארנה (המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס) כיישוב החולש על צומת הדרכים הראשית בין השפלה להר. מקורו של שם העמק "אילון" הוא בשם היישוב "יאלו"[2].

תקופת הברזלעריכה

בתקופת הברזל בארץ ישראל המשיך העמק להיות צומת דרכים חשוב. העמק מוזכר בתנ"ך כמקום קרב מלחמת מלכי הדרום נגד מלכי האמורי.

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה בְּיוֹם תֵּת יְהוָה אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן

יהושע י', י"ב

התקופה ההלניסטית והרומיתעריכה

בהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלמאה השנייה לפנה"ס) הקים המושל והמצביא הבכיר של הממלכה הסלאוקית בקכידס את ביצורי העיר אמאוס ניקופוליס. בזמן מרד החשמונאים, בשנת 165 לפנה"ס, התרחש במקום קרב אמאוס בין החשמונאים וההממלכה הסלאוקית. בתקופה הרומית נקבעה אמאוס כבירת פלך. בזמן המרד הגדול הקים בה אספסיאנוס את מחנה הלגיון החמישי (המקדוני) (באמאוס התגלו 5 כתובות שמעידות על נוכחותן של הלגיון[3]). בתקופה זו נודעה אמאוס בבית המרחץ הגדול שהוקם בה, ואמת מים הוליכה אליו ממעיינות השוכנים כיום בתחומי פארק קנדה[2]. לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר דיכוי המרד הקים אספסיאנוס קולוניה באמאוס, יישב בה שמונה מאות חיילים משוחררים הנפטרים מעבודות הצבא, ושינה את שמה לניקופוליס, היינו "עיר הניצחון"[2].

התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית המוקדמתעריכה

בתקופה הביזנטית בארץ ישראל, בשנת 220, חודש היישוב בניקופוליס על ידי הקיסר אלאגבאלוס, ובמקום התגוררו נוצרים לצד עובדי אלילים ושומרונים. על נוכחות האחרונים מעידות כתובות שנמצאו באתר, ואשר בהן מופיעים נוסחים שומרונים של פסוקים מהתורה[4]. על הנוכחות השומרונית הרבה בעיר מעידים גם תיאורי-אגב בתלמוד ירושלמי[5].

בעיר התגורר ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל היישוב. במאה ה-4 התפתחה נוכחות דומיננטית נוצרית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, אשר נשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה בשנת 325; והבישוף שלאחריו, שכונה רופוס או פריסקיאנוס, השתתף בוועידת קונסטנטינופוליס הראשונה בשנת 381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו הן אוסביוס באונומסטיקון והן הירונימוס לאחריו. העיר החלה לשמש יעד לצליינות והוקמה בה כנסייה גדולה. החל במאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר. קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראשה של כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.

בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נכבש האזור בידי ההאימפריה המוסלמית בשנת 638, והעיר אמאוס נבחרה לבירת מחוז פלסטין, כפי שמציין מוקדסי שהיא שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש[6]. שנה לאחר מכן פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם מגפת הדבר באמאוסערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמאוס"), שהפילה חללים רבים בקרב תושביה ובקרב החיילים המוסלמים. בין היתר מצא מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין והמוסלמים העבירו את בירתם לרמלה[2].

תקופת הצלבניםעריכה

בתקוםת ממלכת ירושלים העריכו הצלבנים את עמק איילון כנכס אסטרטגי והקימו בו את מבצר לטרון ("לה טורון דה שבלייה" - מגדל האבירים בצרפתית), ששמו שובש ללטרון על ידי התושבים המקומיים. באזור לטרון נערכו קרבות רבים בין הצלבנים למוסלמים. בלטרון נבנה מבצר שהוחזק על ידי מסדר הטמפלרים וננטש בשנת 1187. המבצר בלטרון הוקם כדי לתת מענה לבעיית חוסר הביטחון בתנועה בדרכים העולות לירושלים. רובו של המבצר נהרס לחלוטין בידי המוסלמים.

במדינת ישראלעריכה

בעמק נערכו קרבות רבים בין כוחות צה"ל וחילות הלגיון הירדני בעיקר על הרכס לטרון בשל שליטתו על הדרך לירושלים. במלחמת העצמאות לא נכבש לטרון והיה ללשון ירדנית מוקף בשלושה עברים בשטח ישראלי. חלקים נכבדים מעמק איילון היו לשטח הפקר בין ישראל וממלכת ירדן. מספר שנים לאחר המלחמה החלו חקלאים ירדנים לעבד חלקות אדמה קטנות בתוך העמק. עם הזמן התרחב היקף השטח המעובד על ידי הירדנים וישראל נכנסה מהצד הדרום מערבי עם כלים חקלאיים כבדים לעבד שטחים בצד שלה. מנזר השתקנים החכיר את אדמותיו לקיבוץ נחשון לעיבוד[7]. לאחר מלחמת ששת-הימים הורחב עיבוד שטחי העמק בידי היישובים הישראליים.

אתרים בעמק איילוןעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 307.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 צבי אילן, קדמוניות עמק אילון, דבר, 24 בספטמבר 1976
  3. ^ P. M. Séjourné, Nouvelles de Jérusalem, RB 6, 1897, p. 131 ; E. Michon, Inscription d'Amwas, RB 7, 1898, p. 269-271; J. H. Landau, Two Inscribed Tombstones, Atiqot, vol. XI, Jerusalem, 1976
  4. ^ F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
  5. ^ יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
  6. ^ נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
  7. ^ שפי גבאי, קונפליקטים בעמק השקט, דבר, 17 ביוני 1964
עמק איילון ומעליו גשר הרכבת
עמק איילון מיער המגינים