הצנזורה הצבאית

יחידה באמ״ן המבצעת צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל
(הופנה מהדף צנזורה צבאית)

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם "הצנזורה הצבאית", היא יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה (גנזרות) מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל.

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת
הסמליל המופיע על הודעות ומכתבים של הצנזורה הצבאית
הסמליל המופיע על הודעות ומכתבים של הצנזורה הצבאית
צנזורה – החופש להתבטא באחריות
פרטים
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך צבא ההגנה לישראל
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1948[1]–הווה (כ־76 שנים)
פיקוד
יחידת אם אגף המודיעין
דרגת המפקד תת-אלוף  תת-אלוף
מפקד נוכחי תא"ל קובי מנדלבליט
מפקדים רשימת מפקדים
מעטפת מכתב שנשלח בדואר הצבאי מחייל בשרות פעיל (1968). על המדבקה בצד ימין מצוין כי המכתב נפתח ונבדק על ידי הצנזורה הצבאית.
סמל הצנזורה

הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בבני ברק, פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) שפרסם המנדט הבריטי בשנת 1945, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה, רדיו ואינטרנט, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחוץ לארץ), אך כבר אינה עושה זאת כיום.

בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם "הצנזור הצבאי הראשי" הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

הצנזור הראשי הנוכחי הוא תא"ל קובי מנדלבליט.

הצנזור הצבאי הראשי

עריכה

הצנזור הצבאי הראשי מתמנה על ידי שר הביטחון. במקביל למינוי על ידי השר לצנזור צבאי ראשי, ממנה אותו הרמטכ"ל למפקד היחידה של הצנזורה הצבאית באמ"ן. תקנה 86 מאפשרת אומנם לשר הביטחון למנות כצנזור "כל אדם", אולם הנוהג הוא שמתמנה לתפקיד קצין צבא בכיר. לאחר מינויו, הצנזור הראשי אינו כפוף לשר הביטחון, לרמטכ"ל או לדרג צבאי או מדיני כלשהו. הצנזור יכול להתייעץ עם ראשי מערכת הביטחון אך זכותו וחובתו להפעיל שיקול דעת עצמאי. מלבד הצנזור הצבאי הראשי ישנם מספר אזרחים עובדי צה"ל המקבילים לקצינים בדרגת סגן-אלוף המשמשים כצנזורים פיקודיים ומקבלי החלטות.

סמכויות הצנזורה הצבאית

עריכה

סמכויות הצנזורה הצבאית מוגדרות בחלק ח' של תקנות ההגנה (שעת חירום). על-פי התקנות, רשאי הצנזור הצבאי הראשי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור רשאי לדרוש הצגת כל חומר טרם פרסומו, אולם כדי למנוע הצפת חומר התפתח הנוהג של קביעת רשימת נושאים שכתבות שעוסקות בהם יוצגו לצנזור. חל איסור על פרסום עצם העובדה שהצנזור שינה או התערב בפרסום. לצנזור סמכות מנהלית להורות על הפסקת הופעתו של עיתון מודפס על ידי החרמת מכונות דפוס או איסור על הפעלתן, אם שימשו להדפסת "פרסום בלתי מותר": פרסום המכיל חומר שלא הוגש לצנזורה; או פרסום שהתפרסם למרות פסילתו בידי הצנזורה; או פרסום שהוכרז על ידי הצנזור כפרסום אסור. המקרה המוכר ביותר של סגירת עיתון בצו של הצנזור הצבאי היה זה של סגירת העיתון חדשות לשלושה ימים בשנת 1984 בעקבות פרסום מידע שעסק בפרשת קו 300.

הבסיס החוקי לצנזורה הביטחונית בישראל וסמכויותיה

עריכה

סמכותה של הצנזורה נובעת מתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945[2].

  • תקנה 86 – קובעת הגדרות, ביניהן: "'צנזור' פירושו כל אדם שמינה אותו שר הביטחון לכך בכתב".
  • תקנה 87 – קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.
  • תקנה 88 – עוסקת ביצוא ויבוא של חומר. תקנה זו דומה לתקנה 87 ומשלימה את הסמכות הרשומה בה. המשמעות היא שסמכות הצנזור חלה גם על כלי תקשורת זרים.
  • תקנה 89 – מרחיבה את סמכותו של הצנזור לחבילות שנשלחו בדואר או עברו דרך המכס, וכן לכל חומר מודפס העובר במכס.
  • תקנה 90 – מסמיכה פקידי דואר לבדוק, כנציגי הצנזורה, תכולת חבילות.
  • תקנה 91 – מרחיבה את הסמכות לתעודה, דמות, תמונות, תצלום, וקובעת דרכי פיקוח עבורם.
  • תקנה 92 – מרחיבה את הסמכות לאנשים היוצאים מהארץ וחפציהם, כולל סמכות לביצוע חיפוש גופני.
  • תקנה 93 – בחינת משלוחים, מתן זכות חיפוש בכל חבילה הנכנסת או יוצאת מהמדינה, כולל חיפוש בכלי רכב, מטוסים, אוניות ושאר אמצעי תובלה.
  • תקנה 97 – קובעת שהצנזור רשאי לדרוש כל חומר טרם פרסומו בכל דרך, וזאת על מנת שהצנזור יוכל לממש את סמכותו לאשר או לא לאשר חומר לפרסום.
  • תקנה 98 – קובעת שאם צונזרו חלקים מסוימים בידיעה או בפרסום, יש לוודא שאי אפשר יהיה להבחין בכך שהפרסום עבר טיפול צנזוריאלי (לדוגמה, אסור לפרסם ידיעה שמופיעים בה סימני מחיקות), וכן אסור להוסיף הערה שחלקים מסוימים נמחקו על ידי הצנזורה.
  • תקנה 99 – מסמיכה כל פקיד מורשה להחרים פרסומים שלא אושרו.
  • תקנה 100 – אם עיתון עובר עברה צנזוריאלית, רשאי הצנזור להחרים כל ציוד דפוס ששימש להדפסת פרסום שלא אושר, או להורות על סגירת בית הדפוס, או לאסור על הפעלת ציוד אחר ששימש להוצאת הפרסום האסור. מתוך סעיף 100 משתמע שאם עיתון עובר עברה צנזוריאלית רשאי הצנזור לסגור אותו.
  • תקנה 101 – מקנה לצנזור סמכויות חיפוש (באמצעות המשטרה) כולל חיפוש גופני, וכן סמכויות החרמת ציוד.

לאור הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה 87 הנ"ל, הצנזור רשאי לאסור פרסום של "ידיעה סודית", כפי שהוגדרה בסעיף 113 לחוק העונשין (ריגול חמור). אחת ההגדרות למונח "ידיעה סודית" המופיעות בסעיף 113(ד) היא ידיעה שהממשלה הכריזה עליה בצו שהיא עניין סודי. ישנו צו הקובע שכל ידיעה הקשורה לישיבות הקבינט הביטחוני היא ידיעה סודית. עקב כך הצנזור חייב לאסור פרסום ידיעות העוסקות בישיבות של הקבינט הביטחוני, ואם עיתונאי מפרסם ידיעה מודלפת מישיבת קבינט, הוא עשוי להיות מואשם בעבירה פלילית לפי אחד מסעיפי חוק העונשין העוסקים בריגול. עולה מכך בעיה – ניתן לדון בהחלטות פוליטיות במסווה ביטחוני, אף על פי שאין להן כל קשר לנושא ביטחוני, ובכך למנוע את פרסומן.

בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי

עריכה
  ערך מורחב – בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי

בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי עמד לראשונה לביקורת שיפוטית היקף סמכותו של הצנזור הצבאי הראשי. בפסיקת השופטים שניתנה פה-אחד ב-10 בינואר 1989 נקבע הכלל שלפיו אין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי, תא"ל יצחק שני, לפסול כתבה במקומון "העיר" המותחת ביקורת על תפקודו של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים בראשות הארגון, אינה עומדת במבחן זה.

הסכם הצנזורה

עריכה
  ערך מורחב – ועדת העורכים

בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. חברי ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל היו הנציגים של כלי התקשורת בישראל, הוועדה נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שהעבירו לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

בשנת 1992, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת אסון צאלים ב', הודיע עיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הגביל את סמכות הצנזורה, והתיר לה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הצנזורה.

אף על פי שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את הכוח שהיה לה בעבר. בראשית שנות האלפיים הפך המפגש השנתי של הוועדה עם ראש הממשלה ב-כ"ט בנובמבר למסיבת עיתונאים שתוכנה מדווח באופן פומבי.

ועדת השלושה

עריכה

ועדת השלושה היא מנגנון הערעורים על החלטות הצנזורה הצבאית. בוועדה חברים שלושה אישים: נציג צה"ל, נציג כלי התקשורת (בעבר: נציג ועדת העורכים) ונציג הציבור אשר ממונה ליו"ר הוועדה. הוועדה מכריעה בדבר פרסומם או צנזורם של חומרים בעלי אופי ביטחוני. כיום יושבים בוועדה השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה (יו"ר), תת-אלוף (במיל') איתי ברון, ואיש התקשורת שלום קיטל.

הוועדה הוקמה ב-1949, כשנה לאחר הקמת ועדת העורכים, כגוף מייעץ בלבד, אך כעבור שנתיים השתנה התקנון כך שהוועדה החליטה בפועל בערעורים, והרמטכ"ל מחוייב לאמץ את החלטות ועדת השלושה, אם היא התקבלה פה אחד על ידי שלושת הנציגים. מאחר שבהסכם הצנזורה התחייבה הצנזורה להימנע מלהפעיל את הסנקציות העומדות לרשותה מתוקף חוק, הועברו סמכויות הענישה לוועדת השלושה. בשנת 1966 הורחב הסכם הצנזורה ונקבע כי הרמטכ"ל אינו יכול להחמיר את ענישת ועדת השלושה, מעבר להמלצת המיעוט. נציגות העיתונות חשה כי אין בכך די, וכי גופי הצנזורה שולטים בוועדה בפועל, ועל כן בשנת 1990 הוסכם כי גופי תקשורת שאינם מסכימים עם החלטת ועדת השלושה יוכלו לפנות לבג"ץ לצורך בחינת ההחלטה.[3].

מ-2016 ועד יוני 2021 הצנזורה פסלה 300 כתבות באופן מלא ו-2,300 באופן חלקי בממוצע מדי שנה. בכל התקופה, רק 6 ערעורים הוגשו, ואף אחד מתוכם לא התקבל והוביל לביטול החלטת הצנזורה[4].

בתי המשפט כמסלול עוקף צנזורה

עריכה

מאז הטלת ההגבלות על סמכויות הצנזור בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי ובהסכם הצנזורה, התגבר מאוד השימוש של גופי הביטחון באמצעי עוקף צנזורה: צווי איסור פרסום של בתי המשפט. צווים אלה מוצאים על פי חוק בתי המשפט, והשופטים המוציאים אותם אינם מוגבלים בתנאים שהציב בג"ץ שניצר לצנזור הצבאי. כך נוצר בישראל מצב, שבו קיימות סמכויות מקבילות לצנזור ולבית המשפט, ונוצרת התנגשות חזיתית בין סמכויות אלה, כאשר כל רשות נוהגת על פי אמות מידה אחרות ומפעילה מבחנים אחרים. לעתים קרובות, "הצווים מוצאים בהליך קצר, על סמך הצהרה חד-צדדית וקצרה של המבקשים בדבר נחיצותם, לפעמים באישון לילה"[5] .

היסטוריה: הצנזורה הצבאית בשנות הארבעים

עריכה

הצנזורה הצבאית הונהגה בארץ ישראל לראשונה בשנת 1939, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה. שני נימוקים רשמיים נלוו לה: מניעת פרסום מידע העשוי להועיל לאויב, ומניעת הפרעת השלום והביטחון הפנימי בארץ ישראל. הפעלת הצנזורה זכתה לשיתוף פעולה מצד העיתונות בתקופת המלחמה, אך עם סיומה, התחדדו הקונפליקטים.

באוקטובר 1945 בוטלה הצנזורה על הדואר והטלגרף, אך נמשכה הצנזורה על העיתונות.[6] ממלא מקום הנציב העליון הכריז ביוני 1945 שהצנזורה על העיתונות תימשך, בגלל המצב במזרח התיכון, אך תנהג בליברליות יתרה. למרות ההצהרות, נסגרו בנובמבר 1945 העיתונים היומיים "דבר" ו"המשקיף" על ידי השלטונות לשבעה ימים, צעד שעורר התמרמרות רבה.[7][8]

לאחר קום המדינה הופעלה הצנזורה הצבאית באופן מוסכם על ידיעות עיתונאיות הנוגעות לענייני ביטחון, בפועל היה תחום פעולתה רחב יותר. ביולי 1948 נסגר העיתון "על המשמר" ליום אחד בשל תמונות שלא הוגשו לביקורת. חודש אחר כך נסגר בית הדפוס של "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים על פרסום רשימה בניגוד לתקנות הצנזורה. בתגובה מחתה ועדת העורכים של העיתונות על הניסיון להטיל צנזורה פוליטית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הבטיח לפעול לחקיקה בעניין.[9]

במאי 1949 הוסרה הצנזורה הצבאית מישיבות הכנסת.[10]

האזנות סתר לשיחות בין-לאומיות

עריכה

עד שנת 2004 ביצעה הצנזורה הצבאית האזנות סתר לשיחות טלפון בין-לאומיות שיצאו מישראל. ההאזנות נועדו לפקח על המידע המועבר על ידי הכתבים הזרים שדיווחו מישראל, אך בפועל בוצעו האזנות לכל שיחות הטלפון הבין-לאומיות שיצאו מישראל. לא אחת נותקו שיחות על ידי הצנזורים המאזינים לאחר שנמסרו בהן מידע שהצנזורה קבעה כי הוא אסור לפרסום או מידע בנושאים ביטחוניים שלא הוגש לצנזורה מוקדמת כנדרש. כך למשל, ב-22 במאי 1967, במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, איש-צנזורה שקיים האזנה לשיחת טלפון של כתב צרפתי עם מערכת עיתונו ניתק את השיחה לאחר שהכתב מסר בה ידיעה שנפסלה קודם לכן במברק ששלח – על אונייה שעברה במצרי טיראן והגיעה לאילת.

עקב הגידול במספר קווי התקשורת לשיחות בין-לאומיות מישראל, הוקם מתקן האזנה חדש ומשוכלל בקומת המרתף של בניין הנמצא ברחוב קרליבך 7 במרכז תל אביב, שבנייתו הושלמה באוגוסט 1973. לטענת צה"ל, ”לאורך שנות הפעלתו התערב המתקן מספר פעמים בשיחות ומנע פגיעה בביטחון המדינה. על מנת למנוע שימוש לרעה ביכולת ההאזנה, התקיים נוהל פנימי של ניתוק וירידה מהאזנה בכל עת כשלמאזין התברר כשמדובר בשיחה אזרחית או פרטית”. המתקן נסגר ב-2004 לאחר שהצנזורית הצבאית הראשית רחל דולב החליטה, בתמיכת ראשי מערכת הביטחון, אנשי מודיעין וביטחון מידע, כי אין הצדקה לקיומו.[11]

עקיפת הצנזורה

עריכה

מבחינתם של העיתונים והעיתונאים, הצנזורה היא מחסום לפרסום המידע שהצליחו לחשוף, לעיתים מחסום שאין ברצונם לשאתו. לפיכך עוקפים לעיתים העיתונים את הצנזורה, בדרכים שונות. לצנזורה מספר כלים לזיהוי העקיפה שבה ניתן לטפל במספר מישורים.

סיפור בדיוני לכאורה

עריכה

אחת הדרכים לעקיפת הצנזורה היא פרסום סיפור בדיוני לכאורה, ששמות גיבוריו בדיוניים, המרמז למעשים ולאנשים מציאותיים לחלוטין (לעיתים תוך שינוי פרטים מסוימים).

דוגמאות:

  • בשנת 1960 ניצל העיתונאי זאב גלילי את סדרת סיפורי ההרפתקאות לילדים "דן טרזן" שאותה כתב, כדי לפרסם לראשונה פרטים, כסיפור בדיוני בשם "דן טרזן והפושע הנאצי" אודות "רודולף טייכמן", על נסיבות לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל.[12]
  • בשנת 1964 פרסם אורי אבנרי מידע מרומז על "העסק הביש" ו"הפרשה". הוא עשה זאת בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות "הפרשה" והאישים שנטלו בה חלק.[13]
  • בתחילת שנות ה-80, לקראת פרוץ מלחמת לבנון ולאחריה, נהג יעקב ארז, הכתב הצבאי של מעריב, לכתוב פינה בשם "אגדה לילידים" או "אגדה לילדים", ובה סיפר בדרך של משל על אירועים אקטואליים ביטחוניים ועל התדרדרות המצב הביטחוני לקראת מלחמת לבנון ואחריה. באמצעות ה'אגדה' היה מביע את ביקורתו על אריאל שרון שאותו כינה "צחור השיער". את הטור היה חותם באמירה "כל מי שמאמין כי יש דמיון בין סיפור זה לבין מאורעות אמיתיים בסביבתנו – עושה זאת על אחריותו האישית".[14]
  • בעקבות הריגתו של המחבל סמיר קונטאר אמר השר יובל שטייניץ: "יכול להיות ששירותי המודיעין של פינלנד פעלו כאן ועשו עבודה טובה".[15] בעקבות אמירה זו פרסם אתר "אנשים ומחשבים" כתבה נרחבת שכותרתה "כך סייע ה-IT 'של פינלנד' לחסל את סמיר קונטאר" ועסקה למעשה בצה"ל.[16]

ציטוט מקורות זרים

עריכה

נוהג מקובל בעיתונות בישראל להתגברות על מגבלות הצנזורה הוא ציטוט "מקורות זרים" או "פרסומים זרים" – אמצעי תקשורת הפועלים בחו"ל, ולכן אינם כפופים למגבלות הצנזורה בישראל. לאחר שמידע פורסם במקור זר, קשה לאסור את פרסומו גם בישראל.

דוגמאות:

  • תחילתה של פרשת קו 300 בחטיפתו של אוטובוס על ידי מחבלים שבאו מרצועת עזה, והריגת שניים מהם, לאחר לכידתם ובעת שהיו כבולים, על ידי אנשי שב"כ. לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון "חדשות", ידיעה שצוטטה מהעיתון "הניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. עיתון ״חדשות״ דיווח על הקמת ועדת זורע שהוקמה כדי לבדוק את הפרשה, ובעקבות הפרסום הזה נסגר העיתון למשך שלושה ימים ב-29 באפריל 1984. התמונה הראשונה של אחד מחוטפי האוטובוס שנתפס חי והומת, שצילמה ענת סרגוסטי, פורסמה לראשונה בשבועון ״העולם הזה״ ושבועות מספר אחר כך פורסמה גם תמונתו של אלכס ליבק בעיתון חדשות. בשני הצילומים נראים המחבלים כשהם חיים והולכים על רגליהם.
  • בשנת 2007 אסרה הצנזורה לפרסם פרטים על תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, ורק במרץ 2018 התירה לפרסם פרטים על הפעולה. העיתונות הזרה פרסמה פרטים רבים על תקיפה זו, ופרטים אלה צוטטו בהבלטה בתקשורת הישראלית. בנוסף, באופן חריג שימש הביטוי את השר חיים רמון, בעת שהתייחס לפעולה: ”כולכם שמעתם ממקורות זרים על מה שהיה בתחילת ספטמבר על-פי מקורות זרים. מה שהיה, על-פי מקורות זרים, היה כתוצאה מתהליך מסוים של קבלת החלטות, ותהליך קבלת החלטות לקראת האירוע שהיה, היה יוצא דופן לדעת כל מי שהיה מעורב בו, במחשבה ובסדר בהכנות, באלטרנטיבות, בהכל, ולכן אני לא מדבר על משהו תאורטי שאתה שאלת, אני מדבר על משהו שהיה מעשי לפי מקורות זרים.”[17]
  • בעקבות ניסוי בטיל שנערך בינואר 2008 דיווח "הארץ": ”ל"הארץ" נודע כי מדובר בשיגור של טיל בליסטי שבו על-פי פרסומים זרים מצוידת ישראל. על פי אותם פרסומים, בשנים האחרונות פותח דגם מתקדם יותר של הטיל – יריחו- 3 – הנחשב לבין-יבשתי. על-פי פרסומים זרים בעבר, טילים אלה מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים. עוד מציינים אותם פרסומים כי בבסיס של חיל האוויר מערבית לבית שמש נמצאות שלוש טייסות של טילים אלה.”[18]

התעלמות מהצנזורה

עריכה

במקרים קיצוניים מסתכנים עיתונים בפרסום מידע תוך ידיעה ברורה שמידע זה אסור בפרסום.

דוגמאות:

  • ב-1966 עברו מקסים גילן ושמואל מור על חוקי הצנזורה בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברקה", כאשר פרסמו, בכתב העת שלהם, "בול", את הידיעה ששירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה. מור וגילן נדונו למאסר, שבמהלכו המשיכו וערכו את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל ייוודע דבר המאסר וכך תתאשרר הידיעה המביכה. אף על פי כן, התקפה זו של ישראל על חופש הביטוי והעיתונות נודעה ברחבי העולם והתארגנה עצומה בין-לאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטרנד ראסל וז'אן-פול סארטר.

עידן האינטרנט

עריכה

בעידן האינטרנט הפך תפקידה של הצנזורה לקשה ומורכב הרבה יותר, שכן מידע על נושאים חסויים מתפרסם באתרים השוכנים במדינות אחרות.[19] הצנזורה לא יכולה לשלוט על אתרים אלו, כיוון שאינם תחת שיפוטה, ולרוב גם לא יכולה לחסום גישה אליהם.

בעידן זה ישנו כרסום גדל והולך במעמדה של הצנזורה הצבאית. דוגמה לכך היא פרסום של פרופסור אבנר כהן על תולדות תוכנית הגרעין של ישראל: הצנזור הצבאי אסר ב-1997 על פרסום האתר, ואולם כתב קול ישראל באותה עת, אלי הכהן, עמד על כך שהוא יתפרסם. הכהן טען כי לא ייתכן שבכל רחבי תבל יוכלו לגלוש ולדלות מידע מן האתר ורק בישראל לא. הצנזור קיבל טענה זו. גם במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה, במקרים שבהם הצנזורה אסרה על פרסומים מסוימים הופץ המידע כשמועות במקום שיפורסם באופן ממוסד (ראו: רב-סרן שמועתי).

בדו"ח ועדת וינוגרד יש המלצות להגברת הפיקוח של הצנזורה הצבאית על מקורות מידע באינטרנט, הן בזמן מלחמה והן בשגרה.

על צנזורת האינטרנט אמרה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל:

בגדול, לא מעניין אותי מה נמצא בבלוגים או בפורומים. היתרון המרכזי של האינטרנט זה גם החיסרון המרכזי שלו, והיכולת שלך כקמ"ן לברור עכשיו מבליל המידע שנמצא ברשת את הדברים הרלוונטיים, היא קשה מאוד. לכן גם אני, כצנזור, מתמקדת יותר בכלי תקשורת שיש להם אמינות גבוהה יותר, ובאלה שפוטנציאל החשיפה שלהם הוא גבוה יותר, בגלל הקרבה של כתבים או פרשנים לגורמים ממסדיים אלה או אחרים.

מתוך ריאיון לניר נוימן ונעמה פרי, "הסודות של סימה", במחנה, 25 בינואר 2008

במאי 2012 הודיעה וואקנין-גיל שהצנזורה הצבאית החלה לנטר בלוגים ורשתות חברתיות מקוונות כגון פייסבוק וטוויטר,[20] ובפברואר 2016 פנתה הצנזורה לעשרות פעילי אינטרנט בדרישה להגיש לה ידיעות ביטחוניות לאישור.

לאחר פרישתה מתפקידה בשנת 2015, פרסמה וואקנין-גיל מאמר בכתב העת "משפט וצבא", בו טענה שצריך לבטל את מוסד הצנזורה ושהדבר לא יפגע אנושות בביטחון המדינה. המאמר נכתב בתמיכתו של שר הביטחון דאז, משה יעלון, והוצג לראשי מערכת הביטחון ומערכת המשפט. יעלון הנחה את גופי הביטחון לבצע בהדרגה את השינויים שהוצעו במאמר.[21]

צנזורים צבאיים ראשיים

עריכה
# שם תקופת כהונה
1 גרשון דרור (שוולבה) 19481951
2 אבנר (ולטר) בר-און 19511953
3 אורי וולטש 19531955
אבנר (ולטר) בר-און 19551977
4 יצחק שני 19772000
5 רחל דולב 20002004
6 מירי רגב 20042005
7 סימה וואקנין-גיל 20052015
8 אריאלה בן אברהם 20152020
מ"מ אייל סמואלוב פברואר 2020 – יולי 2020
9 דורון בן ברק[22] יולי 2020 – יוני 2022
10 קובי מנדלבליט יוני 2022 ואילך

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ על בסיס הצנזורה שהוקמה בשנת 1945 על ידי המנדט הבריטי
  2. ^   תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
  3. ^ אבנר (וולטר) בר-און, הסיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי, ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, ירושלים, 1981, עמודים 31-114.
  4. ^ איתמר ב"ז, הרשות נתונה, אבל לאף אחד לא אכפת, באתר העין השביעית, 16 ביוני 2021
  5. ^ תהילה שוורץ אלטשולר, גיא לוריא, צנזורה וסודות ביטחוניים בעידן הדיגיטלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016, עמ' 42
  6. ^ הצנזורה בארץ ישראל, דבר, 6 בספטמבר 1945
  7. ^ "חופש העיתונות", "הארץ", 27 בנובמבר 1945
  8. ^ מקרה בולט נוסף: באוגוסט 47 נאסרה הופעתו ברדיו של ד"ר י. גולדשטיין, יו"ר ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים, כמה שעות לפני השידור, "בגלל המצב בארץ", לאחר שכתב היד של דבריו כבר אושר על ידי הצנזורה
  9. ^ "בן-גוריון: צנזורה רק בענייני ביטחון", "הארץ", 29 באוגוסט 1948
  10. ^ רויטל בלומנפלד, הוסרה הצנזורה מהדיונים בכנסת, באתר הארץ, 30 במאי 2012
  11. ^ שי חזקני, צה"ל האזין לשיחות מישראל לחו"ל במשך 30 שנה, באתר חדשות 13
  12. ^ אלי אשד, דן טרזן -תשובה ישראלית לשואה יהודית, באתר המולטי יקום של אלי אשד, ‏5 באוגוסט 2005
  13. ^ תקציר הסיפור, "העולם הזה", גיליון 1608 מ-26 ביוני 1968, עמוד 2
  14. ^ רפי מן, בלי חיבוקים, באתר העין השביעית, 2 בספטמבר 2013
  15. ^ משה שטיינמץ‏, השר שטייניץ על חיסול קונטאר: עבודה טובה של המודיעין של פינלנד, באתר וואלה‏, 20 בדצמבר 2015
  16. ^ יוסי הטוני, כך סייע ה-IT "של פינלנד" לחסל את סמיר קונטאר, "אנשים ומחשבים", 20 בדצמבר 2015
  17. ^ רוני סופר, אולמרט: הופתעתי מדברי רמון על הפעולה סוריה, באתר ynet, 24 בינואר 2008
  18. ^ יובל אזולאי, מערכת הביטחון שיגרה בהצלחה טיל ניסוי בפלמחים, באתר הארץ, 17 בינואר 2008
  19. ^ אלי הכהן, איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית, באתר ynet, 24 באוקטובר 2004
  20. ^ ספי קרופסקי, הצנזורה החלה לנטר רשתות חברתיות ובלוגים, באתר הארץ, 2 במאי 2012
  21. ^ סימה וואקנין-גיל, ‏הצנזורה בישראל – התאמת דגם הצנזורה והתשתית החוקית לנורמה הנוהגת בישראל , משפט וצבא 21, ינואר 2015.
  22. ^ עדו בן פורת, דורון בן ברק מונה לצנזור הצבאי הראשי, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2020