כריסטינה, מלכת שוודיה

כריסטינה (בשוודית: Kristina; ‏ 28 בדצמבר 1626 – 19 באפריל 1689) הייתה מלכת שוודיה מ-1632 ועד 1654. תוארה המלא היה "מלכת השוודים, הגותים והוונדים, הנסיכה הגדולה של פינלנד והדוכסית של אסטוניה, ליבוניה, קרליה, ברמן-ורדן, שצ'צ'ין, פומרניה, קשוביה וונדליה, נסיכת ריגן, גבירת אינגריה וויסמר".

כריסטינה
Kristina

לידה	28 בדצמבר 1626 סטוקהולם, שוודיה
פטירה	19 באפריל 1689 (בגיל 62) הוותיקן
מדינה
מקום קבורה	בזיליקת פטרוס הקדוש, הוותיקן
שושלת ואסה
אב גוסטב השני אדולף אם מריה אלאונורה מברנדנבורג
מלכת שוודיה 6 בנובמבר 1632 – 6 ביוני 1654 (21 שנים) → גוסטב השני אדולף קרל העשירי גוסטב ←
חתימה

כריסטינה הייתה בתם החוקית היחידה של גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה ושל אשתו, מריה אלאונורה מברנדנבורג, שנותרה בחיים. בהיותה בת שש ירשה את כס המלכות לאחר מות אביה בקרב ליצן בשנת 1632, וכאשר מלאו לה 18 היא החלה למלוך בפועל.

כריסטינה תיזכר כאחת מהנשים המשכילות ביותר במאה ה-17. הייתה לה חיבה לציורים, ספרים, כתבי יד ופיסול. העניין שגילתה בדת, בפילוסופיה, במתמטיקה ובאלכימיה, משך מדענים רבים לסטוקהולם, בשאיפה להפוך את העיר ל"אתונה של הצפון". היא הייתה אישה אינטליגנטית, הפכפכנית ומדוכדכת. היא דחתה את תפקידה המיני כאישה על פי המקובל באותם ימים. היא עוררה שערורייה כאשר היא החליטה לוותר על חיי נישואים, וב-1654 ויתרה על כס המלכות. היא שינתה את שמה לכריסטינה אוגוסטה ואסה, המירה את דתה לנצרות קתולית, ואז אימצה את השם כריסטינה אלכסנדרה.

בגיל 28, עברה מי שכונתה "מינרווה של הצפון", לרומא. האפיפיור תיאר אותה כ"מלכה ללא ממלכה", נוצרייה ללא אמונה ואישה חסרת בושה. על אף כל אלה, היא הייתה למנהיגת חיי התיאטרון והמוזיקה, והגנה על אמני בארוק רבים, מלחינים ומוזיקאים.

בתור מי שהתארחה תחת חסותם של חמישה אפיפיורים רצופים, וכמי שהייתה סמל של הקונטרה-רפורמציה, הייתה כריסטינה אחת הנשים המעטות שנקברו בוותיקן. סגנון חייה יוצא הדופן, לבושה והתנהגותה שנחשבו בתקופתה לעיתים כבעלי מאפיינים גבריים, הוצגו ברומנים, במחזות, באופרות ובסרטים רבים.

ראשית חייה

כריסטינה בצעירותה

כריסטינה נולדה בטירת שלושת הכתרים. לידתה התרחשה בעת התקבצות אסטרונומית נדירה שגרמה לספקולציות רבות על ההשפעה שתהייה לילד, שהתקווה הייתה שיהיה בן, על הבמה העולמית. אביה המלך כבר הוליד קודם לכן שתי בנות, נסיכה שנולדה מתה ב-1620 ולא ניתן לה שם, והנסיכה כריסטינה הראשונה, שנולדה ב-1623 ומתה בשנה שלאחר מכן. ציפייה נרגשת ליוותה את הריונה השלישי של מריה אלאונורה ב-1626. כאשר נולדה כריסטינה התחוללה התרגשות רבה, עקב ההתרשמות המוטעית שנולד בן זכר, בשל היותה שעירה (ככל הנראה פלומה) ובשל העובדה שהיא צרחה "בקול חזק וצרוד". באוטוביוגרפיה שהיא פרסמה ב-1681, פלירטטה כריסטינה עם אישיותה האנדרוגינית. מאוחר יותר כתבה באוטוביוגרפיה שלה ש"מבוכה עמוקה אחזה בנשים כאשר התבררה להן טעותן". למרות זאת, היה המלך מאושר מאוד וציין: "היא תהיה פיקחית, היא תעשה מכולנו צחוק". על פי רוב הדיווחים, היו לגוסטב אדולף יחסים קרובים עם בתו ונראה שהיא העריצה אותו במיוחד. אמה של כריסטינה נותרה מאוכזבת מכך שילדה בת.

ערב צאתו של גוסטב אדולף לגרמניה כדי להגן על הנצרות הפרוטסטנטית במלחמת שלושים השנים, הוא הבטיח את זכותה של בתו לרשת את כס המלכות במקרה שלא ישוב, והורה למרשל שלו, אקסל גוסטבסון באנר, לדאוג לכך שכריסטינה תקבל חינוך מהסוג שניתן בדרך כלל לבנים. אמה של כריסטינה, שהייתה בת לשושלת הוהנצולרן, הייתה בעלת אופי מבולבל, סבלה ממלנכוליה וככל הנראה גם מאי שפיות. לאחר שאביה של כריסטינה נהרג ב-6 בנובמבר 1632 בשדה הקרב, הביאה מריה אלאונורה את גופתו בארון קבורה ואת ליבו בתיבה נפרדת. היא הורתה שהמלך לא ייקבר עד אשר היא תוכל להיקבר יחד איתו. היא גם דרשה שארון הקבורה יישאר פתוח, ביקרה אותו באופן קבוע, ליטפה אותו ולא התייחסה לריקבונו. בסופו של דבר, לא הייתה לקנצלר הנבוך, אקסל אוקסנסטירנה, ברירה, אלא להציב שומרים בחדר שבו נשמרה גופתו של המלך כדי למנוע מבוכה נוספת. כתוצאה מכך נקבר גוסטב אדולף רק ב-22 ביוני 1634, יותר משנה וחצי לאחר מותו.

בשלב זה הפכה כריסטינה להיות באיחור במרכז תשומת לבה של אמה. לאחר שקודם לכן הייתה מריה אלאונורה אדישה לבתה, לפתע היא נעשתה קשובה לה באופן קיצוני. גוסטב אדולף החליט שבמקרה שהוא ימות, יטפלו בכריסטינה אחותו-למחצה, קתרינה, נסיכת שוודיה ואחיו למחצה, קרל גילנהילם, כעוצר. הסדר זה לא התאים למריה אלאונורה, שאסרה על גיסתה להיכנס לטירה. ב-1636 לא ראה אוקסנסטירנה ברירה, אלא להגלות את המלכה-האלמנה לטירת גריפסהולם ועל המועצה המלכותית הוטל להחליט מתי יותר לה להיפגש עם בתה בת התשע. במשך שלוש השנים הבאות, פרחה כריסטינה בחברתה של דודתה קתרינה ומשפחתה. לאחר מותה של קתרינה ב-1638, מינתה המועצה המלכותית שתי אימהות אומנות לכריסטינה: הרוזנת אבה מרוריצדוטר ליונהבורד וכריסטינה נילסדוטר.

ענפי בית ואסה בשוודיה ובפולין

כתר שוודיה היה בידי בית ואסה, אך החל מתקופת מלכותו של קרל התשיעי (מלך 1604–1611), הוצאו מסדר הירושה הנסיכים שמוצאם מאחיו המודח, אריק הארבעה עשר, ואלה שמוצאם מאחיינו המודח, זיגמונט השלישי ואזה, מלך פולין. אחיו הצעירים של גוסטב אדולף שהיו צאצאים חוקיים, מתו כבר שנים קודם לכן. היורשת החוקית היחידה שנותרה, אחותו למחצה של גוסטב אדולף, קתרין, הוצאה מסדר הירושה ב-1615 עקב נישואיה ללא-לותרני. כתוצאה מכך נותרה כריסטינה היורשת בכוח היחידה. החל מלידתה הכיר אביה בהיותה יורשת העצר שלו, למרות שהייתה בת, וכאשר ירשה אותו, אף שנקראה "המלכה", תוארה הרשמי כאשר הוכתרה היה "המלך".

מלכה

אקסל אוקסנסיטרנה

ב-6 בנובמבר 1632, בהיותה בת חמש, הפכה כריסטינה למלכה. ב-1634 כוננה החוקה החדשה ביוזמתו של אוקסנסיטרנה, ובה צוין של"מלך" חייבת להיות מועצה מלכותית. המועצה העלתה את ההצעה שכריסטינה תצטרף לדיוני הממשלה כאשר ימלאו לה 16, אך היא התבקשה להמתין עד שתגיע לגיל 18, כפי שעשה אביה.

מחנכה הראשון של כריסטינה היה התאולוג יוהאן מתאהי גותוס (Johannes Matthiae Gothus). הוא לימד אותה דת, פילוסופיה, יוונית ולטינית. אוקסנסיטרנה לימד אותה את רזי הפוליטיקה וקיים איתה דיונים על טקיטוס. אוקסנסיטרנה כתב בגאווה על הנערה בת ה-14, "היא לא כמו כל בת" ושהיא בעלת "אינטליגנציה מזהירה". נראה היה שכריסטינה הייתה מאושרת ללמוד עשר שעות ביום. בנוסף לשוודית, היא למדה לפחות שמונה שפות נוספות: גרמנית, הולנדית, דנית, צרפתית, איטלקית, ערבית ועברית.

ב-1636 – 1637, ניהלו פטר מינואי וסמואל בלומרט משא ומתן עם ממשלת שוודיה על ייסודה של שוודיה החדשה, המושבה השוודית הראשונה בעולם החדש. ב-1638 הקים מינואי את פורט כריסטינה, בוילמינגטון שבדלאוור, וגם נהר כריסטינה הסמוך נקרא על שמה.

ב-1644 הוכרזה כריסטינה כבגירה, אף שטקס ההכתרה שלה נדחה בשל המלחמה עם דנמרק. בדצמבר 1643 פשטו כוחות שוודיים על הולשטיין ועל יוטלנד, במסגרת מלחמת טורסטנסון. השוודים השיגו יעדים רבים באמצעות מתקפת הפתע שלהם. במסגרת תנאי הסכם ברומסברו, העבירה דנמרק לשוודיה את האיים של גוטלנד וסארמאה, ונורווגיה איבדה את המחוזות של יאמטלאנד ושל הריידלן. כעת שלטה שוודיה למעשה בכל הים הבלטי, הייתה לה גישה בלתי מוגבלת אל הים הצפוני, והיא כבר לא הייתה מוקפת בדנמרק ובנורווגיה.

עד מהרה גילה אוקסנסטירנה שכריסטינה מחזיקה בעמדות פוליטיות שונות משלו. ב-1645 הוא שלח את בנו, יוהאן, לועידת השלום במינסטר ובאוסנבריק כדי להציג את הרעיון שלטובתה של שוודיה מוטב היה שמלחמת שלושים השנים תימשך. מנגד, שאפה כריסטינה לשלום בכל מחיר, ושלחה לוועידה את נציגה, יוהאן אדלר סאלביוס. זמן קצר לפני שסוכמו תנאי השלום, הכניסה כריסטינה את סאלביוס למועצה המלכותית, בניגוד לרצונו של אוקסנסטירנה. סלאביוס לא היה בן אצולה, אך כריסטינה שאפה שהוא יהיה משקל נגד לאצולה. ב-1648 היא קיבלה מושב בדיאט של האימפריה הרומית הקדושה, כאשר הדוכסויות של ברמן-ורדן ופומרניה השוודית, הועברו לשוודיה במסגרת תנאי שלום וסטפליה.

ב-1648 הזמינה כריסטינה 35 ציורים של יאקוב יורדאנס לתקרה של טירת אופסלה. ב-1649 הועברו לסטוקהולם 760 ציורים, 170 פסלי שיש, 100 פסלי ברונזה, 33,000 מטבעות ומדליות, 600 יצירות קריסטל, 300 מכשירים מדעיים, כתבי יד וספרים (כולל ה-Sanctae Crucis laudibus של רבנוס מאורוס, קודקס ארגנטאוס, וקודקס גיגס). יצירות האומנות ממצודת פראג, שהיו בבעלותו של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נלקחו שלל על ידי האנס כריסטוף פון קוניגסמרק בקרב על פראג. בשנים 1649 – 1650, "תשוקתה לקבץ סביבה מלומדים וכן ספרים וכתבי יד נדירים, הפכו כמעט לבולמוס". כדי לקטלג את האוסף החדש שלה, ביקשה כריסטינה מאיזק ווסיוס להגיע לשוודיה ומניקולאס הנסיוס לרכוש עבורה ספרים נוספים.

ב-1649, בסיועו של דודה, יוהאן קאזימיר, ושל בני דודה, ניסתה כריסטינה לצמצם את השפעתו של אוקסנסטירנה והכריזה על בנו של קאזימיר, בן דודה, קרל גוסטב, כעל יורשה בכוח. בשנה שלאחר מכן הביעה כריסטינה את התנגדותה לדרישות של מעמדות הכמורה, הבורגנות והאיכרים בפרלמנט, להפחית את שיעור המס על הקרקעות.

קשריה עם אנשי רוח

רנה דקארט

החל מ-1638 העסיק אוקסנסטירנה להקת בלט צרפתית בניהולו של אנטואן דה בוליו, שעליו הוטל גם ללמד את כריסטינה להתהלך באופן אלגנטי יותר. ב-1645 הזמינה כריסטינה את הוגו גרוטיוס להיות הספרן שלה, אך הוא מת ברוסטוק, בדרכו לשוודיה. ב-1647 מונה לתפקיד זה יוהאן פריינשיים. "סמירמיס של הצפון" התכתבה עם פייר גסנדי, הכותב החביב עליה. בלז פסקל הציע לה עותק של הפסקלין שלו. הייתה לה הבנה טובה בהיסטוריה קלאסית ובפילוסופיה. כריסטינה למדה את תורת הנאוסטויקיזם, על אבות הנצרות ועל האסלאם. היא חיפשה בשיטתיות אחר עותק של הספר "מסה על שלושת המתחזים" (בלטינית: De Tribus Impostoribus), חיבור שהטיל ספקות בעקרונות הדתות המאורגנות. ב-1651 הציע לה הקבליסט, מנשה בן ישראל, להיות הקניין והספרן שלה לספרים ולכתבי יד בעברית. הם דנו ברעיונותיו המשיחיים, כפי שהוא הביע אותם בספרו האחרון, "מקוה ישראל". מלומדים מפורסמים נוספים שהגיעו לבקר את כריסטינה, היו קלוד סאומאיס, יוהאן שפרוס, אולאוס רודבק, יוהאן היינריך בוקלר, גבריאל נאודה, כריסטיאן ראביס, סמואל בושאר, פייר דניאל אואה ומרקוס מבוימיוס.

כריסטינה התעניינה בתיאטרון, במיוחד במחזות של פייר קורניי. היא עצמה הייתה שחקנית חובבת. ב-1647 קיבל האדריכל האיטלקי, אנטוניו ברונטי, הוראה לבנות בימת תיאטרון באחד החדרים הגדולים בארמון. משורר החצר של כריסטינה, גאורג סטירנהילם, כתב עבורה כמה מחזות בשפה השוודית, שהועלו על בימת התיאטרון בארמון כשכריסטינה שיחקה את האלה דיאנה. היא הזמינה להקות תיאטרון זרות לשחק באולם הנשפים הישן (Bollhuset), כמו להקת האופרה האיטלקית עם וינצנזו אבריצ'י ב-1652 ולהקת התיאטרון ההולנדית עם אריאנה נוצמן וסוזנה ואן לי ב-1653. בין האומנים הצרפתים שהיא העסיקה בחצרה הייתה אן שבנסו דה לה בר, שהייתה זמרת החצר.

ביקורו של דקארט

ב-1646, ידידה הטוב, שגריר צרפת, פייר שאנו, נפגש והתכתב עם רנה דקארט וביקש ממנו עותק של יצירתו, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. כאשר הוא הראה למלכה כמה מהמכתבים, היא החלה בחליפת מכתבים עם דקארט. היא הזמינה אותו לשוודיה, אך דקארט סירב להצעה עד אשר היא ביקשה ממנו לארגן אקדמיה מדעית בשוודיה. כריסטינה שלחה ספינה לאסוף אותו עם 2,000 ספרים, והוא הגיע ב-4 באוקטובר 1649. דקארט התגורר יחד עם שאנו וסיים את כתיבת "רגשות הנפש". לא מתקבל על הדעת שדקארט כתב את "בלט לידת השלום" שהוצג ביום הולדתה של כריסטינה. ביום המחרת, 19 בדצמבר 1649, הוא החל ככל הנראה לתת את שיעוריו הפרטיים. עקב לוח הזמנים הקפדני של כריסטינה, הוא הוזמן מדי יום בשעה 5 בבוקר לטירה הקרה והפתוחה לרוח פרצים כדי לדון איתה על פילוסופיה ודת. עד מהרה התברר שהם לא חיבבו זה את זו, היא הסתייגה מדעותיו והוא לא העריך את העניין שלה ביוונית עתיקה. ב-15 בינואר כתב דקארט שהוא ראה את כריסטינה ארבע או חמש פעמים בלבד. ב-1 בפברואר 1650 לקה דקארט בהצטננות. הוא מת עשרה ימים לאחר מכן, ועל פי שאנו הייתה סיבת המוות שלו דלקת ריאות. במשך הזמן נפוצו ספקולציות על מותו של הפילוסוף. תאודור אברט טען שמותו של דקארט לא נגרם עקב החורף השוודי הקשה, כפי שטענו פילוסופים רבים, אלא מהרעלת ארסן. הועלתה גם השערה שדקארט היה המכשול להפיכתה של כריסטינה לקתולית אמיתית.

ההחלטה לא להינשא

אבה שפאר

כבר בגיל תשע התרשמה כריסטינה מהדת הקתולית ומרעיון הצליבט. היא הבינה שמצופה ממנה ללדת יורש לכתר השוודי. היא קראה ביוגרפיה על חייה של המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה בעניין רב. בן דודה, קרל, הוקסם ממנה והם קיימו בחשאי מערכת יחסים עוד לפני שהוא יצא לגרמניה כדי לשרת בצבא שלוש שנים. כריסטינה חשפה באוטוביוגרפיה שלה שהיא חשה "סלידה שלא ניתן להתגבר עליה לנישואין" ו"לכל הדברים שנשים דיברו עליהם או עשו אותם". שנת הלילה שלה לא התמשכה מעבר לשלוש או ארבע שעות והיא בילתה את רוב זמנה בלימודים. היא הייתה שוכחת לסרק את שיערה, לבשה את בגדיה בחופזה והיה לה נוח לנעול נעלי גברים. עם זאת, היה הייתה ידועה בקסמה ושיערה הפרוע הפך לסימן ההיכר שלה. ידידתה הקרובה ביותר, שאיתה היא חלקה "זמן חברות אינטימית ארוכה" והבחינה בתשוקת נעוריה, הייתה אבה שפאר, שהיא כינתה אותה "בל". את רוב זמנה הפנוי בילתה כריסטינה עם "הרוזנת היפה" ("la belle comtesse") והיא הקדישה תשומת לב ליופייה. היא הציגה את שפאר לשגריר אנגליה, בולסטרוד וייטלוק, כ"שותפתה למיטה" והיללה הן את שכלה והן את יופייה. כאשר עזבה כריסטינה את שוודיה, היא המשיכה לכתוב מכתבים מלאי תשוקה לשפאר, בהם היא ציינה בפניה שהיא תמיד תאהב אותה. עם זאת, יצוין שכריסטינה נהגה לעשות שימוש באותו סגנון רגשני כאשר היא התכתבה עם גברים ונשים שהיא מעולם לא פגשה (אלה שהיא העריצה את כתיבתם) וההקשר של מכתביה לשפאר הוא השערה בלבד.

ב-26 בפברואר 1649, הודיעה כריסטינה על החלטתה לא להינשא ועל רצונה שבן דודה, קרל, יהיה זה שיירש את כתרה. בעוד שמעמד האצולה התנגד לכך, שלושת המעמדות האחרים, הכמורה, הבורגנות והאיכרים, קיבלו זאת. הכתרתה של כריסטינה התקיימה ב-20 באוקטובר 1650. כריסטינה נכנסה לטירת יקובסדאל בכרכרת ההכתרה שהייתה עטופה בקטיפה שחורה הרקומה בזהב ורתומה לשישה סוסים לבנים. התהלוכה לכנסייה הגדולה הייתה כה ארוכה, עד כי כאשר הגיעו אליה הכרכרות הראשונות, האחרונות טרם עזבו את טירת יקובסדאל. נציגי כל ארבעת המעמדות הוזמנו לסעוד בטירה. המזרקות של כיכר השוק התיזו יין, הוגש צלי בשר ואורות נצצו. המשתתפים בנשף היו לבושים כמו בקרנבל.

השקפותיה האישיות והדתיות

מורה של כריסטינה, יוהאן מתאהי, שהושפע מאיש הדת הסקוטי, ג'ון דורי ומאיש הדת הצ'כי, יוחנן עמוס קומניוס, ושמאז 1638 עמל על הקמתה של מערכת חינוך חדשה בשוודיה, ייצג גישה עדינה יותר בהשוואה לרוב הלותרנים. ב-1644 הוא הציע סדר כנסייתי חדש, אך הצעתו זו נדחתה בשל העובדה שהיא פורשה כקריפטו-קלוויניזם. כריסטינה, שבשלב זה כבר נעשתה מלכה, הגנה עליו בניגוד לעצתו של אוקסנסטירנה, אך שלוש שנים לאחר מכן ההצעה ירדה מעל הפרק. ב-1647 רצתה הכמורה להוציא לאור את "ספר ההרמוניה" (Konkordieboken), ספר שהגן על הלותרניזם הנכון כנגד הכפירה והפך חלק מההיבטים של החשיבה התאולוגית החופשית לבלתי אפשריים. מתאהי התנגד לכך נמרצות וזכה שוב לגיבוייה של כריסטינה. ספר זה מעולם לא יצא לאור.

לאחר שמלכה כמעט עשר שנים ועבדה לפחות עשר שעות ביום, לקתה כריסטינה במה שפורש על ידי אנשים מסוימים כהתמוטטות עצבים. היא סבלה מיתר לחץ דם, התלוננה על ראייה לקויה ועל כאבים בצווארה. גרגואר פרנסואה דו ריץ, שהחל מ-1642 שימש כרופא החצר, נקרא לטפל בה ב-1651, לאחר שהיא התמוטטה באופן פתאומי. היא קיימה שיחות ארוכות על קופרניקוס, טיכו ברהה ויוהאנס קפלר עם אנטוניו מסדו, המזכיר והמתורגמן של שגרירות פורטוגל בסטוקהולם. מסדו היה ישועי, ובאוגוסט 1651, בדרכו לרומא, הוא העביר מכתב מכריסטינה לממונה עליו במסדר. כתוצאה מכך, הגיעו פאולו קאסטי ופרנצ'סקו מלינס לשוודיה באביב 1652. לשניים היה ידע גם במדעים וגם בתאולוגיה. שיחותיה של כריסטינה איתם נסובו על ההשקפה הקתולית על החטא, על חיי הנצח של הנשמה, על ההיגיון ועל הרצון החופשי. הם חשפו את כוונותיה לקרדינל פאביו קיגי. במאי 1652 לערך, החליטה כריסטינה להמיר את דתה לנצרות הקתולית. היא שלחה את הדיפלומט מתיאס פבליצקי למדריד ובאוגוסט שיגר פליפה הרביעי, מלך ספרד את הדיפלומט אנטוניו פימנטל דה פראדו לסטוקהולם.

בפברואר 1652 הגיע לסטוקהולם הרופא הצרפתי פייר בורדלו. שלא כמו הרופאים בני זמנו, הוא לא האמין בהקזת דם. תחת זאת הוא הורה לכריסטינה להקפיד על מנוחה מספקת, על אמבטיות חמות ועל תזונה בריאה, הוראות שהיו בניגוד לאורח החיים הסגפני של כריסטינה. היא הייתה רק בת 25 ובורדלו ייעץ לה ליהנות יותר מחייה וביקש ממנה להפסיק ללמוד בצורה כה אינטנסיבית ולהוציא את הספרים מאגף המגורים שלה. הוא הראה לה 16 סונטות מפרי עטו של פייטרו ארטינו שהוא הביא בחשאי במטענו. בורדלו חתר באופן מתוחכם תחת עקרונותיה של כריסטינה. בשלב זה הייתה כריסטינה אפיקורסית. אמה ומגנוס גבריאל דה לה גרידי לא ראו בעין יפה את פעולותיו של בורדלו וניסו לשכנע את כריסטינה לשנות את גישתה כלפיו. בורדלו שב לצרפת ב-1653, כשהוא "עמוס בעושר ובקללות". במשך שנים ידעה כריסטינה בעל פה את כל הסונטות מאמנות האהבה וגילתה התלהבות מעבודותיהם של מארטיאליס ושל פטרוניוס.

התפטרות

בשלב מסוים הודיעה כריסטינה למועצה המלכותית כי אין בכוונתה להינשא וכי אין בכוונתה גם לנמק את החלטתה וביקשה מחברי המועצה לא לבקש זאת ממנה. ב-1651 היא איבדה הרבה מהאהדה הציבורית כלפיה, לאחר הוצאתם להורג של ארנולד יוהאן מסניוס ושל בנו בן ה-17 לאחר שהאשים את המלכה בהתנהגות פסולה וכינה אותה "איזבל". במקום למשול היא בילתה את רוב זמנה עם ידידיה הזרים באולם הנשפים בערבי ימי ראשון ובתיאטרון.

ב-1653 היא ייסדה את מסדר אמרנטן. אנטוניו פימנטל מונה להיות האביר הראשון שלו. כל חברי המסדר הצטרכו להבטיח לא להינשא (שוב). באותה שנה היא הורתה לוסיוס ולהנסיוס להרכיב רשימה של 6,000 ספרים וכתבי יד שיארזו וישלחו לאנטוורפן. בפברואר 1654 הודיעה כריסטינה בצורה פשוטה למועצה המלכותית על כוונתה לפרוש מהמלוכה. אוקסנסטירנה אמר למלכה שהיא תתחרט על החלטתה זו תוך חודשים ספורים. במאי דן הפרלמנט בהכרזתה זו. כריסטינה ביקשה קצבה שנתית של 200,000 ריקסדאלר. מבחינה פיננסית היא הייתה בטוחה באמצעות ההכנסה מהעיר נורשפין, מהאיים גוטלנד, אלנד וסארמאה ומהאחוזות במקלנבורג ופומרניה. חובותיה שולמו על ידי אוצר המדינה.

תוכניתה להמיר את דתה לא הייתה הסיבה היחידה להתפטרותה, שכן הייתה חוסר שביעות רצון כללית מהתנהגותה השרירותית ומבזבזנותה. תוך עשור, יצרו כריסטינה ואוקסנסטירנה 17 תוארי רוזן, 46 תוארי ברון ו-428 תוארי אצולה זוטרים. כדי להעניק לבעלי תארים אלה אחוזות קרקע מתאימות, הם מכרו או משכנו רכוש של הכתר שייצג תשואה שנתית של 1.2 מיליון ריקסדאלר. במהלך עשור זה של מלכותה, עלה מספר משפחות האצולה מ-300 ל-600, כתגמול לאנשים כמו לנארט תורסטנסון, דו ריץ, לואיס דה גיר ויוהאן פאלמסטרוך, על מאמציהם. הענקות תארים אלה נעשו לעיתים בחיפזון עד כי הם לא תמיד נרשמו ובכמה מקרים הוענקה אותה נחלת קרקע פעמיים.

כריסטינה התפטרה מתפקידה כמלכה ב-5 ביוני 1654 לטובתו של בן דודה קרל גוסטב. במהלך טקס ההתפטרות שהתקיים בטירת אופסלה, היא ענדה את סימני המלכות שלה שהוסרו ממנה באופן טקסי, אחד אחרי השני. פר ברהה, שהיה אמור להיות זה שיסיר ממנה את הכתר, לא היה מסוגל לעשות זאת, עד שכריסטינה הסירה את הכתר בעצמה. כשהיא לבושה בגלימת טפטה פשוטה, היא נשאה את נאום הפרידה שלה בקול הססני, בו היא הודתה לכולם והעבירה את כס המלכות לבן דודה שמלך כקרל העשירי גוסטב ושהיה לבוש בשחורים. פר ברהה חש שהיא "עמדה שם כשהיא יפה כמו מלאך". קרל גוסטב, שהוכתר מאוחר יותר באותו יום, הציע לה שוב להינשא. כריסטינה צחקה ועזבה את שוודיה, מתוך תקווה לקבלת פנים חמה בארצות הקתוליות.

גלות

בקיץ 1654 עזבה כריסטינה את שוודיה, כשהיא לבושה בבגדי גבר ובעזרתו של המשורר, איש הצבא והדיפלומט הספרדי, ברנרדינו דה רבולדו ורכבה דרך דנמרק כשהיא מתחזה לרוזן דוהנה, שהיה מקציני הצבא השוודי החביבים עליה. היחסים בין שוודיה ודנמרק היו עדיין מתוחים, כך שמלכה לשעבר של שוודיה לא יכלה לעבור בבטחה בתחומי דנמרק. כריסטינה כבר ארזה ושלחה ספרים יקרי ערך, ציורים, פסלים ושטיחים מטירת סטוקהולם והותירה את מאגר האוצרות שם מדולדל באופן משמעותי.

כריסטינה ערכה ביקור אצל פרדריק השלישי, דוכס הולשטיין-גוטורפ ובעת ביקורה עלתה בדעתה המחשבה שיורשה על כס מלכות שוודיה זקוק לכלה. היא שלחה לקרל גוסטב מכתבים בהם היא המליצה על שתיים מבנותיו של הדוכס. בהתבסס על המלצתה, נישא קרל גוסטב לנסיכה הדוויג אלאונורה.

כריסטינה ערכה גם ביקור אצל המלומד יוהאן פרידריך גרונוביוס ואצל האומנית אנה מריה ואן סכורמן ברפובליקה ההולנדית. באוגוסט היא הגיעה לארצות השפלה הדרומיות והתיישבה באנטוורפן. במשך ארבעה חודשים היא השתכנה בביתו של סוחר יהודי. היא ביקרה את הארכידוכס לאופולד וילהלם מאוסטריה, את לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה, את השגריר פייר שאנו ואת מושל נורווגיה לשעבר, חניבעל סהסטד. בשעות אחר הצהרים היא נהגה לצאת לרכיבה ובערבים נערכו נשפים והיא הייתה צופה בהצגות ומקשיבה למוזיקה. עד מהרה התדלדלו מקורותיה הכספיים של כריסטינה והיא נאלצה למכור חלק משטיחים שלה, מכלי הכסף שלה ומתכשיטיה. כאשר מצבה הכספי לא השתפר, הזמין אותה הארכידוכס להתגורר בארמון קודנברג בבריסל. ב-24 בדצמבר 1654 המירה כריסטינה את דתה לקתוליות בקפלה של הארכידוכס בנוכחות חואן גואמס, ריימונדו מונטקוקולי ופימנטל. היא לא הכריזה על מעשה ההמרה בפומבי, למקרה שהמועצה המלכותית השוודית תסרב עקב כך לשלם לה את קצבתה. בנוסף, שוודיה עמדה על סף מלחמה נגד פומרניה, ופרוש הדבר היה שהכנסתה תופחת. האפיפיור ופיליפ הרביעי לא יכלו גם הם לתמוך בה באופן גלוי, שכן באופן פומבי היא לא הוכרזה עדיין כקתולית. כריסטינה הצליחה להשיג הלוואה גדולה ולא נאלצה למכור את הספרים ואת יצירות האומנות שהיו ברשותה כדי להסדיר את חובותיה.

בספטמבר היא יצאה לאיטליה בראש פמליה של 255 איש ו-247 סוסים. שליח האפיפיור, הספרן לוקס הולשטניוס, בעצמו מומר, המתין לה באינסברוק. ב-3 בנובמבר 1655 הכריזה כריסטינה על המרת דתה לקתוליות וכתבה על כך לאפיפיור אלכסנדר השביעי ולבן דודה, קרל העשירי. בחגיגות לרגל הפיכתה של כריסטינה לקתולית, בוצעה האופרה ל'ארגיה מאת אנטוניו צ'סטי. ביקורה כמעט ורושש את פרדיננד קרל, ארכידוכס אוסטריה, שכבר היה גם כך בקשיים פיננסיים. עם יציאתה של כריסטינה מאוסטריה ב-8 בנובמבר, רווח לו.

היציאה לרומא

החגיגות ברומא לרגל הגעתה של כריסטינה

כתובת הקדשה בחלקו הפנימי של שער פופולו ברומא שעוצב על ידי ברניני לרגל הגעתה של כריסטינה

מסעה של כריסטינה דרומה לכוון איטליה תוכנן בפרוטרוט על ידי הוותיקן והוא נחל הצלחה בפרארה, בבולוניה, בפאאנצה וברימיני. בהיותה בפזארו הכירה כריסטינה את האחים סנטינלי שהרשימו אותה עם שירתם ועם מיומנות הריקוד שלהם, עד שהיא החליטה לשכור אותם לשירותה. כניסתה הרשמית לרומא, כשהיא יושבת בכרכרה שעוצבה על ידי ברניני ועוברת דרך פיאצה דל פופולו, הייתה ב-20 בדצמבר. ביום המחרת נפגשה כריסטינה עם ברניני והזמינה אותו למקום מגוריה באותו ערב ומאז הם היו לידידים לכל ימי חייהם. בוותיקן הוקצה לה אגף מגורים משלה, שעוצב על ידי ברניני.

הגעתה של כריסטינה לרומא הייתה ניצחון לאפיפיור אלכסנדר השביעי והייתה הזדמנות לחגיגות בסגנון הבארוק. למשך כמה חודשים היא העסיקה באופן בלעדי את האפיפיור ואת אנשי חצרו. חוגי האצולה התחרו על תשומת לבה והתייחסו אליה באמצעות שורה אינסופית של תצוגות זיקוקין די-נור, תחרויות הפלה ברומח, עימותי דו-קרב מבוימים, תצוגות לוליינות והופעות אופרה. בארמון ברבריני, שם קידם את פניה המון של 6,000 איש, היא צפתה בתדהמה בתהלוכה של גמלים ופילים, לבושים בלבוש מזרחי ונושאים על גביהם מגדלים.

ארמון פארנזה

דצ'ו אצולינו

כריסטינה התמקמה בארמון פארנזה, שהיה בבעלותו של הדוכס מפארמה, ושכן מול הכנסייה של בריגיטה הקדושה משוודיה, אישה שגם היא הפכה את רומא לביתה. מדי שבוע, בימי רביעי, פתחה כריסטינה את הארמון למבקרים בני המעמדות הגבוהים שהעסיקו את עצמם בשירה ובדיונים אינטלקטואליים. ב-24 בינואר 1656 פתחה כריסטינה בארמון את האקדמיה של ארקדיה, שם נערכו פעילויות מוזיקה, תיאטרון, ספרות ולימודי שפות. המשורר ההולנדי, רייר אנסלו הוצג בפניה. בין הפוקדים את האקדמיה היה הכומר הפרנציסקני, פרנצ'סקו נגרי מרוונה, שמקובל להחשיב אותו כראשון שהגיע כתייר לנורדקאפ. פרנציסקני נוסף שהיה מקורב לכריסטינה, היה השוודי לארס סקיטה, שתחת השם פטר לאורנטויס, שימש ככומר המוודה שלה במשך שמונה שנים.

בגיל 29, נתנה כריסטינה כר נרחב לרכילות כאשר היא קיימה יחסי חברות חופשיים עם גברים בני גילה. אחד מהם היה הקרדינל דצ'ו אצולינו, שהיה מזכירו של שגריר הוותיקן בספרד והאחראי על התכתובות של הוותיקן עם חצרות המלכות של אירופה. הוא גם היה מנהיגה של התנועה שנקראה Squadrone Volante, תנועה עם דרך חשיבה חופשית במסגרת הכנסייה הקתולית. לכריסטינה ולאצולינו היו יחסי קרבה כאלה שגרמו לאפיפיור לבקש ממנו לקצר את ביקוריו בארמונה, אך השניים נותרו ידידים קרובים עד יומם האחרון. במכתב שכתבה כריסטינה לאצולינו ב-26 בינואר 1676, היא ציינה שהיא לעולם לא תפגע באלוהים או תיתן לאצולינו לעשות זאת, אך זה "לא ימנע ממני לאהוב אותך עד מוות, ומאחר ואדיקותך מונעת ממך להיות אהובי, אזי אני פוטרת אותך מלהיות משרתי, שכן אני אחיה ואמות כשפחתך". עקב נדר הרווקות שלו, תשובותיו של אצולינו היו מאופקות יותר.

ביקורים בצרפת ובאיטליה

באותה תקופה משל מלך ספרד בדוכסות מילאנו ובממלכת נאפולי. המדינאי הצרפתי, הקרדינל מאזארן, איטלקי בעצמו, ניסה לשחרר את נאפולי מהשלטון הספרדי כנגד רצונם של המקומיים, אך משלחת שיועדה למטרה זו ושיצאה ב-1654, כשלה במשימתה. בתמיכתו של הדוכס ממודנה, שקל מאזארן להציע לכריסטינה את כתר ממלכת נאפולי, בין השאר כדי לשפר את מצבה הכלכלי. המקומיים לא רצו לראות אף דוכס ספרדי כמשנה למלך. כריסטינה שלחה למולדתם את כל משרתיה הספרדים, כולל פימנטל וגואמס. ב-20 ביולי 1656 היא הפליגה מצ'יוויטווקיה למרסיי. בראשית אוגוסט היא נסעה לפריז כדי לדון בתוכניותיה. באופן רשמי נאמר שהיא נשאה ונתנה על הסדר ההקצבה הכספית שלה עם מלך שוודיה. לכריסטינה היה גם חשש להמשך תשלום הקצבה שלה עקב תחילתה של המלחמה שבן דודה החל לנהל נגד פולין הקתולית, המלחמה הצפונית השנייה.

ב-8 בספטמבר הגיעה כריסטינה לפריז והראתה את עצמה בציבור, אך הנשים נדהמו מהופעתה ומהתנהגותה הגברית ומאופן השיחה החופשית שלה. כאשר היא בקרה בבלט עם אן, דוכסית מונפנסייה, היא, כפי שנזכרה מאוחר יותר זו האחרונה, "הפתיעה אותי מאוד, מחאה כפיים בקטעים שמצאו חן בעיניה, נשענה לאחור על כסאה, שיכלה את רגליה, הניחה אותן על מסעדי הכיסא, בתנוחות משעשעות אחרות, שכמוהן ראיתי מבוצעות רק על ידי טרבלין וג'ודלט, שני ליצנים מפורסמים... מכל הבחינות היא הייתה יצור מופלא ביותר".

כריסטינה זכתה לכבוד מצדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת הצעיר ומצידה של אמו. ב-22 בספטמבר 1656 היא הגיעה איתו להסדר. הוא היה אמור להמליץ עליה כמלכת ממלכת נאפולי ולשמש כערובה כנגד התוקפנות הספרדית. כמלכת נאפולי היא הייתה אמורה להיות עצמאית מבחינה כלכלית כלפי מלך שוודיה וכן להיות מסוגלת לנהל משא ומתן לשלום בין צרפת לבין ספרד.

בדרכה חזרה, ביקרה כריסטינה את נינון דה לנקלו במנזר לגני סור מארן. בראשית אוקטובר היא עזבה את צרפת והגיעה לטורינו. במהלך החורף התגוררה כריסטינה בארמון השליחים בפזארו, ככל הנראה כדי להרחיק את עצמה ממגפת הדבר שהשתוללה ברומא. ביוני 1657 היא שבה לצרפת.

מותו של מונלדסקי

באוקטובר, הוקצו לשימושה של כריסטינה דירות בטירת פונטנבלו, שם התרחש האירוע שהכתים את זכרונה, הוצאתו להורג של המרקיז מונלדסקי, אדון הסוסים שלה. כריסטינה עצמה כתבה את גרסתה לפרשה שהופצה ברחבי אירופה.

במשך חודשיים, היא חשדה בחוסר נאמנותו של מונלדסקי ועקבה בחשאי אחר התכתבויותיו שחשפו שהוא בגד באינטרסים שלה והטיל את האשמה על אנשי חצר המלכות שנעדרו ממנה. בשלב זה היא זימנה את מונלדסקי לדיון בנושא. היא עמדה על כך שייגזר עליו עונש מוות. היא החזיקה בידיה את ההוכחה לבגידתו ועמדה על כך שהוא יכריז בעצמו על עונשו. לה בל, כומר ששהה בטירה, קיבל את הווידוי של מונדלסקי. הוא ביקש מחילה, אך הוא נדקר על ידי שניים מאנשי חצרה של כריסטינה, בעיקר לודוביקו סנטינלי, בדירה הסמוכה לדירה בה היא שהתה. כשהוא לבוש בשריון שרשראות, שכיום מוצג במקום, הם רדפו אחריו ברחבי החדר במשך שעות, עד אשר הצליחו לדקור אותו את דקירת המוות. האב לה בל, שכרע על ברכיו והתחנן שהם יחוסו על האיש, קבר אותו מחוץ לכנסייה וכריסטינה, שככל הנראה לא התרגשה יתר על המידה מהנעשה, שילמה למנזר כדי שיאמרו מספר מיסות לעילוי נשמתו. היא חשה צער על כך שהיא נאלצה להוציאו להורג, אך טענה שהצדק יצא לאור על פשע של בגידה. היא בקשה מהאל שיסלח לו, כתב לה בל.

מאזארן יעץ לכריסטינה להטיל את האשמה על סנטינלי ולפטר אותו, אך היא עמדה על כך שהיא עצמה האחראית למעשה. היא כתבה ללואי הארבעה עשר אודות המקרה ושבועיים לאחר מכן הוא ערך אצלה ביקור ידידותי בפונטנבלו מבלי להזכיר את הפרשה. תחושתם של האנשים ברומא הייתה שונה. מבחינתם מונדלסקי היה אציל איטלקי, שנרצח על ידי ברברים זרים כשסנטינלי היה המוציא לפועל. המכתבים המוכיחים את אשמתו של מונדלסקי אבדו. כריסטינה השאירה אותם בידיו של לה בל ביום הרצח והוא אישר את קיומם. היא מעולם לא חשפה את תוכנם של המכתבים.

הריגתו של מונדלסקי הייתה חוקית, מאחר שלכריסטינה היו זכויות שיפוט על אנשי חצר מלכותה. כפי שראו זאת בני זמנה, כריסטינה כמלכה יכלה להבחין בין טוב ורע ותחושת השליחות שלה הייתה חזקה. היא המשיכה לראות את עצמה כמלכה מושלת כל ימי חייה. כאשר היא שהתה בארמון הלובר אצל מאזארן, היא הייתה מוכנה בשמחה לבקר באנגליה, אך היא לא קיבלה שום עידוד לכך מאוליבר קרומוול. אן מאוסטריה הייתה קצרת סבלנות כלפיה ולכריסטינה לא נותרה ברירה, אלא לשוב לרומא ולחדש את לימודי האומנות והמדעים שלה.

חזרה לרומא

ב-15 במאי 1658 הגיעה כריסטינה לרומא בפעם השנייה, אך הפעם כניסתה זו לא עמדה בשום פנים ואופן בסימן ניצחון כמו הפעם הקודמת. לאחר הוצאתו להורג של מונדלסקי היא איבדה את האהדה הציבורית כלפיה. האפיפיור אלכסנדר השביעי נשאר במעון הקיץ שלו ולא היה מעוניין יותר בפגישות אתה. הוא תיאר אותה "כאשה שנולדה כברברית, גודלה כברברית וחיה עם מחשבות ברבריות... עם יהירות אכזרית וכמעט בלתי נסבלת". כריסטינה התאכסנה בארמון רוספיליוצי שהיה בבעלותו של מאזארן, הקרדינל הצרפתי, שהיה ממוקם בקרבת ארמון הקווירינאלה, כך שלאפיפיור רווח כאשר ביולי 1659, כאשר היא עברה לטרסטוורה, כדי להתגורר בארמון קורסיני, שניצב בראש גבעת ג'אניקולו ושתוכנן על ידי דונטו ברמנטה. היה זה הקרדינל אצולינו שחתם על החוזה ודאג להעסקתם של משרתים חדשים שיחליפו את פרנצ'סקו סנטינלי שהרג את מונדלסקי.

ארמון ריאריו היה ביתה בשנות חייה האחרונות של כריסטינה. היא עיטרה את קירות הארמון בשטיחים שעוצבו על ידי ג'ובני פרנצ'סקו גרימלדי ובציורים בסגנון הרנסאנס. לעומת זאת היא לא הכניסה לביתה כמעט אף יצירה מפרי מכחולם של ציירים מצפון אירופה, למעט הנס הולביין.

ביקור בשוודיה

באפריל 1660, קיבלה כריסטינה את ההודעה על מותו של קרל העשירי גוסטב בפברואר. בנו, קרל האחד עשר, היה אז רק בן חמש. באותו קיץ היא נסעה לשוודיה. היא ציינה שהיא העבירה את כס המלכות לבן דודה ולבנו, כך שבמקרה שקרל האחד עשר ימות, היא תחזור להיות מלכה. אך בשל העובדה שהיא המירה את דתה לנצרות הקתולית, היה זה בלתי אפשרי והכמורה השוודית סירבה לאפשר לכמרים שבפמלייתה של כריסטינה לקיים מיסה כל שהיא. כריסטינה עזבה את סטוקהולם ונסעה לנורשפין. בסופו של דבר היא ויתרה על הכתר פעם שנייה ובילתה שנה בהמבורג כדי להסדיר את ענייניה הכספיים בדרכה חזרה לרומא. כבר ב-1654 היא השאירה את הטיפול בהכנסותיה בידיו של הבנקאי היהודי דייגו טיישרה והוא שלח לה קצבה חודשית וכיסה את חובותיה. היא ביקרה את משפחתו בביתה.

בקיץ 1662 הגיעה כריסטינה לרומא בפעם השלישית, לאחר כמה שנים מאושרות מבחינתה. חילוקי הדעות עם האפיפיור גרמו לה לנסוע פעם נוספת לשוודיה ב-1666. נראה שנסיעה זו נועדה כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה. בנסיעה זו היא הגיעה רק לנורשפין והחליטה לשוב להמבורג עד אשר הפרלמנט יאשר לה להגיע לסטוקהולם. שם היא התבשרה על מותו במאי של האפיפיור אלכסנדר השביעי. האפיפיור החדש, קלמנס התשיעי, היה מבאי ביתה. כדי להביע את שמחתה על בחירתו, היא קיימה מסיבה מפוארת במקום מגוריה בהמבורג. המסיבה גרמה לזעם בקרב האוכלוסייה הלותרנית של המבורג והיא הסתיימה ביריות, בניסיון לחטוף אותה ובכך שהיא נמלטה בתחפושת דרך הכניסה האחורית. משפחת טשיירה נאלצה לשאת בנזקים.

ב-16 בספטמבר 1668 ויתר יאן השני קז'ימייז', מלך פולין על כתר האיחוד הפולני-ליטאי ושב לצרפת. המלוכה בפולין הייתה נבחרת וכריסטינה עשתה ניסיון להשיג לעצמה את כתר המלכות הפולני. היא ציינה את עצם היותה קתולית ועל כוונתה להישאר כזאת. היא זכתה בתמיכתו של האפיפיור, אך כאשר נכשל ניסיון זה, נראה היה שהיא מרוצה שכן כך היא יכלה לחזור לאצולינו אהובה.

החזרה האחרונה לרומא

כריסטינה בערוב ימיה

ב-22 בנובמבר 1668, שבה כריסטינה לרומא בפעם הרביעית והאחרונה. האפיפיור ביקר אותה לעיתים קרובות. היו להם תחומי עניין משותפים במחזות. כריסטינה ארגנה פגישות באקדמיה וארחה שם זמרים ושחקנים. כאשר לקה האפיפיור בשבץ מוחי, היא הייתה בין המעטים שהוא ביקש שיעמדו ליד מיטתו לפני מותו. ב-1671 ייסדה כריסטינה את התיאטרון הציבורי הראשון ברומא, בבית הכלא לשעבר, טור די נונה.

האפיפיור החדש, קלמנס העשירי, חשש מההשפעה של התיאטרון על המוסר הציבורי. כאשר נבחר אינוקנטיוס האחד עשר להיות האפיפיור, החמיר המצב עוד יותר. תוך כמה שנים הוא הפך את התיאטרון של כריסטינה למחסן תבואה, למרות שהוא היה מבקר קבוע בו יחד עם קרדינלים נוספים. הוא אסר על נשים לקיים הופעות בארמונה.

כריסטינה החלה לכתוב אוטוביוגרפיה שאותה היא לא סיימה וממנה שרדו מספר טיוטות. כמו כן היא כתבה מאמרים על גיבוריה, אלכסנדר הגדול, כורש ויוליוס קיסר, על אומנות ומוזיקה ושימשה כפטרונית של מוזיקאים ומשוררים כמו וינצ'נצ'ו דה ויליקייה. קרלו אמברוג'יו לונאטי וג'אקומו קריסימי היו הקאפלמייסטרים, לליו קוליסטה היה נגן לאוטה, לורטו ויטורי ומרקו מארצולי היו זמרים וסבסטיאו בלדיני היה לבריתן. אלסנדרו סטראדלה וברנרדו פאסקוויני הלחינו עבורה. ארכאנג'לו קורלי הקדיש לה את יצירתו הראשונה, אופוס 1. ב-2 בפברואר 1687 ניצחו קורלי או סקרלטי על תזמורת גדולה שביצע את הקנטטה של פאסקוויני לכבודו של ג'יימס השני, מלך אנגליה, שהיה המלך הקתולי הראשון של אנגליה מאז מרי השנייה, לרגל הגעתו של רוג'ר פלמר כשגריר החדש של אנגליה לוותיקן, כשהוא מלווה בצייר האנגלי, ג'ון מייקל רייט, שהכיר היטב את רומא ושלט באיטלקית.

פעילותה הפוליטית ורוחה המרדנית של כריסטינה המשיכו להתקיים זמן רב לאחר שהיא וויתרה על הכתר. כאשר ביטל לואי הארבעה עשר את האדיקט של נאנט, ובכך ביטל את הזכויות של הפרוטסטנטים הצרפתים (ההוגנוטים), כתבה כריסטינה ב-2 בפברואר 1686 מכתב נזעם שיועד לשגריר הצרפתי. לואי לא העריך את דעותיה של כריסטינה, אך לא ניתן היה להשתיקה. ברומא היא גרמה לאפיפיור קלמנס העשירי לאסור על המנהג של רדיפת היהודים ברחובות במהלך הקרנבל. ב-15 באוגוסט 1686 היא פרסמה הכרזה שיהודי רומא נמצאים תחת חסותה. על מסמך זה היא חתמה בתואר "המלכה".

כל ימי חייה גילתה כריסטינה סובלנות כלפי אמונתם של האחרים. היא חשה משיכה לדעותיו של הכומר הספרדי, מיגל דה מולינוס, שאותו היא העסיקה כתאולוג האישי שלה. הוא נחקר על ידי האינקוויזיציה על הכרזתו כי החטא שייך לחלק התאוותני של האדם ולא נתון לרצונו החופשי. כריסטינה שלחה לו מזון ומאות מכתבים כאשר הוא נכלא בטירת סנטאנג'לו.

מותה

בפברואר 1689, התדרדרה בריאותה של כריסטינה, שהייתה אז בת 62, לאחר ביקור במקדשים בקמפניה והיא קיבלה את המשיחה האחרונה. היא סבלה מסוכרת. לאחר מכן נראה היה שהיא החלימה, אך באמצע אפריל היא פיתחה ורדת ולאחר מכן חלתה בדלקת ריאות וסבלה מחום גבוה. על ערש דווי היא שיגרה הודעה לאפיפיור בה היא שאלה אותו אם הוא יוכל למחול לה על חטאיה. הקרדינל אצולינו נשאר לצידה עד מותה ב-19 באפריל 1689.

קבורתה

קברה של כריסטינה בוותיקן

כריסטינה הביעה את רצונה להיקבר בקבורה פשוטה בפנתאון ברומא, אך האפיפיור עמד על כך שגופתה תוצב במשך ארבעה ימים בארמון ריאריו. היא נחנטה, כוסתה בבדים מפוארים ונענדו לה מסכת כסף, כתר מוזהב ושרביט. באופן דומה לאפיפיורים, הונחה גופתה בשלושה ארונות קבורה, אחד מעץ ברוש, אחד מעופרת והאחרון מעץ אלון. מסע הלוויה, שהתקיים ב-2 במאי, יצא מכנסיית סנטה מריה אין ואליצ'לה לבזיליקת פטרוס הקדוש, שם היא נטמנה במערת הקבורה של האפיפיורים, כבוד שניתן רק לשתי נשים נוספות מלבדה.

כריסטינה נקבה בשמו של אצולינו כיורשה היחידי כדי לוודא שחובותיה משולמים, אך הוא היה חולה ואפילו לא היה מסוגל להשתתף בטקס הלוויה שלה ומת ביוני אותה שנה. אחיינו, פומפיאו אצולינו, היה יורשו היחיד ועד מהרה הוא מכר את אוסף האומנות של כריסטינה. היצירה "ונוס ואדוניס" של פאולו ורונזה, למשל, שהייתה חלק מהשלל שלה מפראג, נמכרה על ידי אחיינו של אצולינו ובדרך כל שהיא הגיעה בסופו של דבר למוזיאון הלאומי של שוודיה. ספרייתה הגדולה נרכשה על ידי האפיפיור אלכסנדר השמיני עבור ספריית הוותיקן, בעוד שרוב הציורים שהיו בבעלותה הגיעו בסופו של דבר לצרפת והיו הגרעין של אוסף אולראן שמוצג בגלריה הלאומית של סקוטלנד. אוסף האומנות של כריסטינה מנה כ-300 ציורים, ביניהם היצירה "ונוס עולה מהים" של טיציאן. בתחילה, נתפשה הוצאתו של האוסף משוודיה כאובדן גדול עבור המדינה, אך ב-1697 נשרפה טירת סטוקהולם, והיה ברור שאם האוסף היה נותר שם, הוא היה נדון לכליה.

אישיותה

מראה וסגנון לבוש

העדויות ההיסטוריות על כריסטינה כוללות התייחסות למראה גופה, להתנהגותה ולסגנון לבושה. כריסטינה הייתה ידועה בשל העקשת שהיא סבלה ממנה והחזה והכתפיים המעוותים שלה. חלק מההיסטוריונים העלו השערה שמאפיינים אלה תוארו בהגזמה ובכך ניתנה התחושה שהם עניינו את בני זמנה של כריסטינה בצורה בולטת יותר בהשוואה למציאות. בכל אופן, בהתייחס להשפעה המרובה של כריסטינה על תקופתה (בעיקר ברומא), נראה היה שסגנונה והליכותיה היו מקור להתעניינות של הסובבים אותה והדבר משתקף בעדויותיהם. כתוצאה מקיומם של עדויות סותרות ובלתי אמינות (חלקן על גבול הרכילות), הדרך בה כריסטינה מתוארת, גם כיום, הוא נושא שנוי במחלוקת.

על פי האוטוביוגרפיה של כריסטינה, האמינו המיילדות בעת לידתה שהיא בן, בשל העובדה שהיא הייתה "שעירה לחלוטין ובעלת קול חזק וצרוד". עמימות זו לא הסתיימה לאחר הלידה. כריסטינה נתנה רמזים סמויים על מצב בריאותה ועל גופה לכל אורך חייה. היא גם האמינה שמינקת הפילה אותה לרצפה כאשר היא הייתה תינוקת וכתוצאה מכך נשברה אחת מעצמות השכם שלה וכתפיה נותרו מעוותות, עיוות שזכה להתייחסות של בני זמנה.

כילדה, התנהגותה של כריסטינה הייתה יכולה להיות מתוארת בצורה הטובה ביותר כ"טומבוי". אביה עמד על כך שהיא תקבל "חינוך של נסיך" והיו שפרשו זאת כקבלה מצדו של המלך, שהיו לה מאפיינים זכריים, או שהייתה צורה כל שהיא של עמימות מגדרית בגידולה. במציאות, הוענק לכריסטינה אותו חינוך (על ידי דודתה) שהוענק לבני דודה, למרות שהדיווחים מציינים שהיא הייתה פעילה יותר פיזית ושובבה. עם זאת, היא אכן גילתה עניין רב במשחקי הבנים. היא קיבלה הכשרה בסיף ברכיבה ובציד ונהנתה מכך.

כבוגרת, נאמר שכריסטינה "הלכה כמו גבר, ישבה ורכבה כמו גבר והייתה מסוגלת לאכול ולנבל את הפה כמו החיילים גסי הרוח". הסופר האנגלי בן זמנה, ג'ון ברגרייב תיאר את התנהגותה באופן דומה אך יותר כילדותיות או כשיגעון יותר מאשר כגבריות. כאשר היא הגיעה לרומא ב-1655, היא גילחה את שיער ראשה וחבשה פאה נוכרית כהה וגדולה. ב-1665, על פי אדוארד בראון, היא לבשה מעיל גברי, עניבה ופיאה גברית.

בעוד שכריסטינה לא הייתה האישה היחידה בת זמנה שבחרה ללבוש בגדים גבריים (לאונורה כריסטינה, בתו של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק, הייתה לבושה באופן דומה), היו לה מאפיינים גופניים שהיו כאלה שתיארו אותם כגבריים. על פי דבריו של אנרי השני, דוכס גיז, "היא נועלת נעלי גברים וקולה וכמעט כל מעשיה הם גבריים". כאשר היא הגיעה לליון, היא הייתה לבושה לבוש גברי. צוין גם שהיא נהגה להתאפר בכבדות. על פי אחד הדיווחים "פניה היו שזופים והיא נראתה כמו נערת רחוב מצרית נמוכת קומה, מוזרה ביותר ויותר מבהילה מאשר מושכת".

בתקופת חייה ברומא, היא יצרה מערכת יחסים קרובה עם הקרדינל אצולינו, שהייתה שנויה במחלוקת אך אפיינה את משיכתה למערכת היחסים שלא הייתה אופיינית לנשים בנות זמנה וממעמדה. היא חדלה ללבוש בגדים גבריים ועברה ללבוש שמלות עם מחשופים נועזים עד שהאפיפיור נזף בה.

כאישה בגיל מבוגר, השתנה במעט סגנונה של כריסטינה. הסופר פרנסואה מקסימיליאן מיסון, שביקר ברומא באפריל 1688, כתב:

"היא עברה כבר את גיל שישים, קומתה נמוכה ומבנה גופה שמן. גוון עורה, קולה ופניה הם כשל גבר. אפה גדול, עיניה גדולות וכחולות, גבותיה בלונדיניות ומסנטרה הכפול צומחים כמה זיפי זקן. שפתה העליונה בולטת במקצת. צבע שיערה ערמוני במקצת ואורכו מגיע לרוחב כפות ידיה. היא חייכנית ואדיבה. קשה להאמין על אופן לבושה: מקטורן גברי עשוי סאטן שחור, המגיע לברכיה ומכופתר לכל אורכו, חצאית שחורה קצרה מאוד ונעליים גבריות. קשת רחבה מאוד של סרטים במקום עניבה וחגורה המהודקת היטב מתחת לבטנה והחושפת את עגלגלותה"

עמימות מגדרית

העמימות המגדרית של כריסטינה לא הסתכמה רק בסגנון לבושה. שאלת המיניות שלה הייתה שנויה במחלוקת, אך ביוגרפים מודרניים מתייחסים אליה בדרך כלל כאל לסבית ומערכות היחסים שלה עם נשים זכו לתשומת לב עוד בימי חייה. ניתן להבחין שהיא כתבה מכתבים מלאי תשוקה לאבה שפאר והועלתה השערה שהיו מערכות יחסים בינה לבין גבריאל דה רוֹשֶשְאוּאָ דה מורטמר, רחל, אחייניתו של דייגו טיישרה והזמרת אנג'לינה ג'יורג'ינו. כמה מההיסטוריונים טוענים שהיא קיימה מערכות יחסים הטרוסקסואליים, א-מיניים, הומוסקסואליים, או ביסקסואליים במהלך חייה, בתלות במקור המידע שהם הסתמכו עליו. על פי הסופרת ורוניקה בקלי, כריסטינה הייתה "חובבנית" שתוארה על ידי בני זמנה "כלסבית, כזונה, כהרמאפרודיטית וכאתאיסטית", למרות "שבתקופה סוערת זו, קשה להגדיר מה מכל אלה הייתה התווית המרשיעה ביותר". כריסטינה הכריזה בערוב ימיה שהיא לא הייתה "גבר ולא הרמאפרודיטית, כפי שאנשים מסוימים בעולם תיארו אותי".

ברגרייב סיפר שמערכת היחסים של כריסטינה עם אצולינו הייתה הן "משפחתית" והן "מלאת אהבה" ושאצולינו נשלח לרומניה (על ידי האפיפיור) כעונש על קיומה. מצד שני, בקלי האמינה שלכריסטינה הייתה רגישות מינית ולא נראה שהתקיימה מערכת יחסים מינית בינה לבין אצולינו או בין כל גבר אחר. לא ידוע אם היא נולדה עם הפרעה בהתפתחות המינית (עם מאפיינים של אינטרסקס או איברי מין זכריים מפותחים למחצה), אך זה יכול להסביר את אי הבהירות בנוגע למגדר של כריסטינה בשנות חייה הראשונות. בהתבסס על דיווחים היסטוריים על המראה הפיזי של כריסטינה, חלק מהחוקרים מאמינים שהיא לא הייתה אינטרסקס.

ב-1965, הובילו דיווחים סותרים אלו לחקירה של שרידי גופתה של כריסטינה. האנתרופולוג הפיזי, קרל הרמן יודסו (Hjortsjö), שביצע את החקירה, הסביר: "הידע החלקי שלנו בנוגע להשפעת תופעת האינטרסקס על מבנה השלד... לא מאפשר לקבל החלטה על ממצאים חיובים שיכולים לבסס אבחנה" על מצב של אינטרסקס. עם זאת, יודסו משער שלכריסטינה היו אברי מין נקביים על פי התיעוד של רופאיה, בורדלו ומקיאטי, שהיה לה מחזור חודשי. ניתוח השלד של כריסטינה, שבוצע על ידי יודסו, הובילו אותו להצהיר שהוא בעל מאפיינים נשיים טיפוסיים.

חוקרי רפואה מסוימים מתייחסים לתסמינים של כריסטינה כתסמונת השחלות הפוליציסטיות, הפרעה אנדוקרינית שכתוצאה ממנה מתקיימים תסמינים רבים, כולל הירסוטיזם. אחרים מתייחסים לדיווחים על התנהגותה כאל עדות להפרעה התפתחותית נרחבת, כלומר, תסמונת אספרגר.

בתרבות הפופולרית

כרזת הסרט "המלכה כריסטינה" משנת 1933 בכיכובה של גרטה גרבו

דמותה המורכבת של כריסטינה היוותה השראה למספר רב של מחזות, ספרים אופרות וסרטי קולנוע:

• ג'קופו פורוני, מלחין איטלקי שבילה את רוב הקריירה שלו בשוודיה, חיבר ב-1879 אופרה בשם "כריסטינה, מלכת שוודיה" (Cristina, regina di Svezia), המבוססת על האירועים שסביב להתפטרות שלה. אופרות אחרות המבוססות על חייה של כריסטינה כוללות את "כריסטינה משוודיה" (Cristina di Svezia) שחוברה ב-1840 על ידי אלסנדרו ניני, ושתי אופרות נוספות בשם זהה שחוברו ב-1841 על ידי ג'וזפה ליל ווב-1855 על ידי זיגמונד תלברג.
• מחזהו של יוהאן אוגוסט סטרינדברג, "כריסטינה" מ-1901 מתאר את דמות ההפכפכנית והאימפולסיבית.
• זכריס טופליוס כתב ב-1900 את האלגוריה ההיסטורית "כוכב ילדי המלכות" (בשוודית: Stjärnornas Kungabarn) ומתאר את כריסטינה, כמו אביה, כבעלת מזג הפכפך, נוחה לכעוס ומהירה לסלוח.
• הסופרת הפינית, קרי אוטריו, תיארה את תשוקותיה המיוסרות ואת הצימאון שלה לאהבה בספרה "אדון האחוזה וכריסטינה היפה" (Kartanonherra ja kaunis Kristin) משנת 1969.
• המחזאית הפינית, לאורה רוהונן, כתבה ב-2003, את המחזה "המלכה ק." (Kuningatar K) שמציג אישה שהקדימה את זמנה במאות שנים.
• היצירה האומנותית המבוססת על חייה של כריסטינה שזכתה לפרסום הרב ביותר היה סרט הקולנוע "המלכה כריסטינה", שיצא לאקרנים ב-1933 בכיכובה של גרטה גרבו. הסרט מתאר גיבורה שחייה מתפצלים מאלה של כריסטינה האמיתית.
• בסרט "ההתפטרות" (The Abdication) מ-1974, בכיכובה של ליב אולמן, מגיעה כריסטינה לוותיקן ומתאהבת בקרדינל אצולינו. התסריט לסרט זה מבוסס על מחזה של רות וולף.
• הקומיקאי האמריקאי ממוצא לטיני, ג'ייד אסטבן אסטרדה, הציג את דמותה במחזמר הסולו שלו "ההיסטוריה של ההומואים והלסביות של העולם – חלק שני".
• הסופר השוודי אנדראס פרגר, כתב את רומן האימה "ראיתי אותה היום בקבלת הפנים", בו הוא רומז על העניין שכריסטינה גילתה בכשפים ועל כך שהיא ביימה את מותה שלה כדי להימלט מעין הציבור.
• הסרט האירופי "The Girl King" מ-2015 מתאר את תולדות חייה למן עלייתה לשלטון ועד לפרישתה מהכס, תוך התמקדות ביחסיה המיניים ומשיכה לנשים.

קישורים חיצוניים

• כריסטינה, מלכת שוודיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אורי קציר, "ראוי שתבדחו אותי בקומדיה לאחר שבידחתי אתכם בפארסה" (אורכב 09.05.2005 בארכיון Wayback Machine), אפלטון
• כריסטינה אלכסנדרה באנציקלופדיה הקתולית
• "Queen Christina of Sweden". About: Women's History. Retrieved 2007-01-20.
• Queen Christina of Sweden Windweaver
• כריסטינה, מלכת שוודיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הקודם: גוסטב השני אדולף

מלכי שוודיה

הבא: קרל העשירי גוסטב