ויקיפדיה

המרכז התיאטרוני בנווה צדק

(הופנה מהדף תיאטרון נווה צדק)

המרכז התיאטרוני בנווה צדק היה תיאטרון שפעל בשכונת נווה צדק בתל אביב בשנות השמונים של המאה העשרים.

המרכז התיאטרוני בנווה צדק
אולם "ירון ירושלמי" בו פעל המרכז
אולם "ירון ירושלמי" בו פעל המרכז
מידע כללי
מיקום תל אביב-יפו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°03′38″N 34°45′51″E / 32.06041667°N 34.76425°E / 32.06041667; 34.76425
(למפת תל אביב רגילה)
 
המרכז התיאטרוני בנווה צדק
המרכז התיאטרוני בנווה צדק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אודות התיאטרון

עריכה

המרכז התיאטרוני בנווה צדק נוסד בשנת 1981 בידי עודד קוטלר, שהיה מנהלו בשנים הראשונות. קבוצת התיאטרון קיבלה מבנה קבע מידי עיריית תל אביב-יפו. הבניין שוכן ברחוב יחיאלי 6, באולם "ירון ירושלמי", בבניין בית הספר העזוב על שם יחיאלי בשכונת נווה צדק בתל אביב, שעבר שיפוץ. בבניין הציג בעבר התיאטרון הארץ-ישראלי הראשון. הבניין שופץ לראשונה בתחילת שנות השמונים, ממנו התפתח מרכז סוזן דלאל של היום.

היה זה קולקטיב יוצר בו שיחקו בין השאר סיני פתר, חוה אורטמן, פביאנה מיוחס, עמי כץ, פטר גדיש ושמיל רובינשטיין. הקבוצה הופיעה ברחבי הארץ והרבתה לקיים ימי תיאטרון בהפסקות צהרים במקומות עבודה ובמתנ"סים. כל השחקנים קיבלו שכר שווה וקיבלו החלטות אמנותיות במשותף. סיני פתר החליף את קוטלר וכיהן כמנהל בשנים משנת 1984 ועד לשנת 1986, אז התפרקה הקבוצה. ב-1984 עודד קוטלר זכה בפרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים על פעילותו בתיאטרון נווה צדק. התיאטרון הוקם על בסיס קבוצת הפרויקט שהקימה נולה צ'לטון ופעלה במסגרת תיאטרון חיפה, שעסקה במחזאות מקורית, בעיקר תיעודית. הקבוצה מצאה עצמה ללא מסגרת, מכיוון שבתיאטרון חיפה טענו שהקבוצה מיצתה את נושא המחזאות המקורית וגם בגלל שרוב אנשי הקבוצה התגוררו בתל אביב. הקבוצה הפסיקה את פעילותה בשנת 1988.

הצגות נבחרות

עריכה

ההצגה הראשונה שפתחה את המרכז הייתה "מסיבת פורים של אדם בן כלב", על פי "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק בעריכתה ובבימויה של נולה צ'לטון. ההצגה סיפרה על מסיבת פורים בבית חולים לחולי נפש ניצולי שואה. היא הייתה רבת משתתפים, בין השחקנים: גילה אלמגור, עדנה פלידל, נועם כהן, רוני לרנר ועודד קוטלר. ההצגה גובשה במפגש של השחקנים עם ניצולי שואה.

ההצגה השנייה הייתה "נשים מוכות", שעסקה במתרחש במקלט לנשים מוכות במרכז הארץ ומתארת את עולמן הפנימי והחיצוני. ההצגה הייתה שיתוף פעולה בין תיאטרון אוניברסיטת תל אביב לקבוצת התיאטרון של נווה צדק. בהצגה שיחקו מיקי מבורך, נטע אורן, רולנדה קאן, דפנה שניידרמן, דיתה אראל ורבקה שונשו. השחקניות התארחו במקלט לנשים מוכות בהרצליה. המחזה מגולל עדויות של הנשים, רובן ממוצא מזרחי, על עברן וקשיי הקליטה בישראל.

ב-1981 הועלה המחזה "מחלקה 3, כיתה 1", מאת דליק ווליניץ, בבימויו של איציק ויינגרטן. בהצגה השתתפו רוברטו פולק, יעקב יעקובסון, עמוס לביא, איציק ויינגרטן, סיני פתר, עפרה ויינגרטן, יוני חן ומכרם ח'ורי. ההצגה מספרת על קורותיה של כיתת צנחנים, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, החל בטירונות והמשך בפעולות שיטור במחנות הפליטים ברצועת עזה. זה היה המחזות הראשונים שהציגו ערבים מהשטחים הכבושים על בימת התיאטרון הישראלי. באותה שנה העלתה הקבוצה את המחזה "עד מוות", על פי הספר בשם זה מאת עמוס עוז. ההצגה מתארת מסע הרפתקני של צלבנים לירושלים.

ב-1982 העלתה הקבוצה את המחזה "הפטריוט" פרי עטו של חנוך לוין, בבימויו של עודד קוטלר. גיבור המחזה הוא להב עשת, ה"פטריוט" שעומד לרדת מהארץ. בהצגה כיכבו עזרא דגן ורמי ברוך. ההצגה נפסלה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות ולמרות זאת התיאטרון העלה אותה. עקב כך מנהלי התיאטרון, עודד קוטלר ודני טרץ' זומנו לחקירה במשטרה בהאשמה להפרת הסעיפים 3 ו-7 לפקודת הצגות ומחזות משנת 1982 ושוחררו בערבות עצמית. תנועת בית"ר פנתה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר על מנת שיורה לאלתר להפסיק קיום "הצגת התועבה הבלתי חוקית". ועדת הפנים של הכנסת קיבלה את הצעתו של חבר הכנסת עקיבא נוף לקיים דיון בהפרת החוק על ידי התיאטרון. מזכירות הדור הצעיר של המפד"ל עתרה לבג"ץ נגד שר הפנים והמשטרה ד"ר יוסף בורג, נגד מפכ"ל המשטרה ונגד תיאטרון נווה צדק בדרישה שינמקו למה אינם אוכפים את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את העלאת המחזה. במסיבת עיתונאים אמר מפכ"ל המשטרה רב-ניצב אריה איבצן כי התייעץ עם גורמים משפטיים והחליט לא לאסור את קיום ההצגה, אלא להעמיד את האחראים על העלאתה לדין. הנהלת התיאטרון הודיעה על הפסקת ההצגה ואמרה שבמהלך החזרות הוכנסו במחזה שינויים רבים מנוסח המחזה שעליו קיבלה המועצה את ההחלטה וכי תשלח למועצה את הנוסח החדש על מנת שתדון בה מחדש. לאחר מכן הוגש ערעור לצנזורה ובעקבותיו ההצגה הותרה פרט לשלושה קטעים, שלאחר מכן גם מצאו דרכם אל הבמה.

ב-1983 הועלה המחזה "גירושים מאוחרים" שכתבה שוש אביגל על פי הספר בשם זה מאת א.ב. יהושע. הגיבור הראשי הוא יהודה קמינקא (גבריאל דגן), מחלוצי היישוב, מורה שיצא לגמלאות בגיל 65, שנפרד מאשתו ויורד לאמריקה. שם מצא אישה חדשה והוא רוצה להתחתן איתה ושב לישראל כדי לבקש ממנה גט. בהצגה שיחק אריה אליאס, שגילם את דמותו של קלדרון, מנהל בנק, נשוי ואב לשתי בנות גדולות, שמגלה בהיותו בן 56 שהוא הומוסקסואל. הוא מחזר אחרי צבי, בנו הבכור של יהודה קמינקא (סיני פתר), בלונדיני יפה תואר. הבן הצעיר באוניברסיטה הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה (צבי גורן). בהצגה שיחק גם עודד קוטלר בתפקיד חתנו, עו"ד קדמי, הנשוי ליעל, בתו של קמינקא (בלהה בירמן). בהצגה שיחקה גם ענת עצמון שגילמה את דמותה של סופרת המתוסבכת מינית.

ב-1983 העלה תיאטרון נווה צדק בשיתוף עם תיאטרון יובל את המחזה "אנדרטה הפוכה" מאת ובבימויו של יוסף מונדי. המחזה מספר על שריונאי שנשרף ומת במלחמת לבנון הראשונה ומוקם על ידי דמות צינית של סופר שקיבל מפרעה לכתוב מחזה. בהצגה שיחקו יצחק אלוני, ריטה שוקרון, בת שבע מייזלר, אריאל פורמן, אשר צרפתי וששי סעד.

ב-1984 הועלה המחזה "משחיז הסכינים הסיני", שכתב דניאל הורוביץ על פי "הינשוף" של נסים אלוני.

ב-1985 הועלתה ההצגה "המלך הלך לישון", עיבוד של קובי ניב לספרו של יוסי אלפי, בבימויו של ישראל גוריון. ההצגה זכתה בפרס כינור דוד אותה שנה.

ב-1985 הועלתה הקומדיה "קרמבו בעורף האויב" מאת קובי ניב בבימויו של ישראל גוריון. זוהי מעין פרודיה על סרטי רמבו. ההצגה עסקה בגיבור כל יכול שנחלץ להציל את האומה. בסוף ההצגה הוא מגלה שבשעה שחולל מעשי גבורה עבור מולדתו, לא היה אלא כלי בידיו של הגנרל אלופי, שרצה להבטיח לעצמו שהמלחמה תימשך לנצח. ב-1986 התארחה ההצגה בתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים והתלווה אליה תרגום סימולטני בערבית שהוקרן בשקופיות.

ב-1985 העלו את ההצגה "מוכרים בלבד" מאת חגית רכבי וג'ון הולדן, בבימויים של ישראל גוריון ודן צאמלי. ההצגה מספרת את סיפורה של אתא ושיחק בה חנן גולדבלט.

ב-1986 הועלה המחזה "החוצה" מאת דניאל הורוביץ בבימויו של ג'וזף צ'ייקין. בהצגה שיחקו שחקנים יהודים – סיני פתר, פטר גדיש ולאה אברהם ושחקנים ערבים – סלווה נקארה ועדנאן טראבשה. המחזה עוסק ביהודים וערבים, אנשים שעוברים ממקום למקום וחיים כפליטים.

הצגות

עריכה
הצגה מחזאי במאי שנה
מסיבת פורים של אדם בן כלב על פי יורם קניוק נולה צ'לטון 1981
נשים מוכות (קופרודוקציה עם תיאטרון אוניברסיטת תל אביב) נולה צ'לטון נולה צ'לטון 1981
עד מוות על פי הספר "עד מוות" מאת עמוס עוז 1981
הם עבודה קבוצתית ג'וזף צ'ייקין
מחלקה 3, כיתה 1 דליק ווליניץ איציק ויינגרטן 1981
הפטריוט חנוך לוין עודד קוטלר 1982
גירושים מאוחרים (קופרודוקציה עם תיאטרון יובל) שוש אביגל על פי א.ב. יהושע נולה צ'לטון 1983
אנדרטה הפוכה (קופרודוקציה עם תיאטרון יובל) יוסף מונדי יוסף מונדי 1983
אופני הנידון / גן-העדן האבוד פרננדו ארבאל דודי מעיין 1983
טייסים יוסי הדר עודד קוטלר 1983
משחיז הסכינים הסיני דניאל הורוביץ על פי "הינשוף" של נסים אלוני 1984
שחקנים משחקים שחקנים איציק ויינגרטן עודד קוטלר 1984
קליגולה (קופרודוקציה עם תיאטרון החאן) אלבר קאמי עודד קוטלר יולי 1984
קרמבו בעורף האויב קובי ניב ישראל גוריון 1985
היה היה פעם בערבות הנגב יגאל מוסינזון סיני פתר 1985
המלך הלך לישון קובי ניב על פי ספרו של יוסי אלפי ישראל גוריון 1985
מוכרים בלבד חגית רכבי וג'ון הולדן ישראל גוריון ודן צאמלי 1985
נעורי ורדהל'ה חנוך לוין אהרון אלמוג 1988
החוצה דניאל הורוביץ ג'וזף צ'ייקין 1986
חמש על פי חומר תיעודי נולה צ'לטון
סוסי שוקולדה מוטי אברבוך מוטי אברבוך 1987
סוף משחק סמואל בקט יוסי פולק 1988

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המרכז_התיאטרוני_בנווה_צדק&oldid=38005736"