ויקיפדיה

ג'ון שרמן

פוליטיקאי אמריקאי

ג'ון שרמן (באנגלית: John Sherman;‏ 10 במאי 1823 – 22 באוקטובר 1900) היה מזכיר האוצר ומזכיר המדינה של ארצות הברית. כיהן גם כסנאטור וכחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אוהיו, והיה מיוזמי החקיקה להגבלת קרטלים ומונופולים.

ג'ון שרמן
John Sherman
ג'ון שרמן
ג'ון שרמן
ג'ון שרמן
לידה 10 במאי 1823
לנקסטר, אוהיו, ארצות הברית
פטירה 22 באוקטובר 1900 (בגיל 77)
וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מנספילד, אוהיו ארצות הברית
השכלה קניון קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־35
6 במרץ 1897 – 27 באפריל 1898
(שנה)
תחת נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־32
10 במרץ 1877 – 3 במרץ 1881
(4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית רתרפורד הייז
סנאטור מטעם מדינת אוהיו
21 במרץ 1861 – 8 במרץ 1877
(16 שנים)
4 במרץ 1881 – 4 במרץ 1897
(16 שנים)
הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית
7 בדצמבר 1885 – 26 בפברואר 1887
(שנה)
→ ג'ורג' אדמונדס
ג'ון ג'יימס אינגלס ←
יושב ראש הסיעה הרפובליקנית בסנאט
2 בספטמבר 1884 – דצמבר 1885
(כשנה)
דצמבר 1891 – 4 במרץ 1897
(כ־5 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס ה-13 של אוהיו
4 במרץ 1855 – 21 במרץ 1861
(6 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו

עריכה

שרמן נולד בלנקסטר שבאוהיו. אביו, צ'ארלס רוברט שרמן, כיהן כשופט בית המשפט העליון של אוהיו. בהיותו בן שש נפטר אביו, ואמו ניהלה לבדה את משק הבית וגידלה את 11 ילדיהם. לאחר לימודיו התיכוניים עבד כזוטר בצוות סימון באתר בנייה. לאחר חילופי השלטון באוהיו ב-1838 הופסקה עבודת הצוות, שרמן עבר למנספילד שם למד משפטים במשרד עורכי הדין של אחיו. הוא הוסמך בשנת 1844 לעריכת דין. באותה שנה הצטרף שרמן כשותף במשרד.

שרמן נישא בשנת 1848, ובאותה עת החל לעסוק בכנסים פוליטיים של המפלגה הוויגית. בשנת 1853 עבר לחיות בקליבלנד וכעבור שנה נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית. בשנת 1859 הוצגה מועמדותו לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים, ובשנים 1860–1861 שימש יושב ראש ועדת המיסוי והתקצוב. לאחר מכן מונה לסנאט של ארצות הברית כמחליפו של הסנאטור סלמון צ'ייס שמונה לשר האוצר. כהונתו בסנאט נמשכה עד 1877, ובשנים אלו עמד בראש ועדת הכספים (1863–1865 ובשנית בין 1867–1877) ובראש ועדת החקלאות (1863–1867).

בשנים 1877–1881 כיהן שרמן כמזכיר האוצר בקבינט של נשיא ארצות הברית רתרפורד הייז. בשנת 1880 הוא הציג את מועמדותו לשמש מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, אך הפסיד לג'יימס גרפילד ששימש ראש מטה הבחירות שלו. שרמן נבחר בשנית לסנאט, כמחליפו של גרפילד לאחר שהאחרון נבחר לנשיא. בכהונתו זו הוא שימש כיושב ראש הוועדה לענייני ספריית הקונגרס (1881–1887) וכיושב ראש הגוש הרפובליקני בסנאט (1884–1885 ובשנית בין 1891–1897). בשנים 1885–1887 היה שרמן הנשיא הזמני של הסנאט, תפקיד שבו החזיק לאחר מות סגן נשיא ארצות הברית תומאס הנדריקס והיה השני בסדר הירושה של הנשיא. במשך תקופה זו התמודד שרמן פעמיים נוספות לשמש מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בשנים 1884 ו-1888.

בשנת 1890 אושרה יוזמת החקיקה של שרמן להגבלת קרטלים ומונופולים.

לאחר היבחרו של ויליאם מקינלי לנשיאות מונה שרמן למזכיר המדינה. חוסר ניסיונו בדיפלומטיה וגילו המתקדם הביאו כעבור שנה להחלפתו בסגנו ויליאם דיי. שרמן כיהן בתפקיד בין מרץ 1897 לאפריל 1898, ולאחריו פרש מפעילות ציבורית.

ראשית חייו

עריכה
 
שרמן בגיל 19

ג'ון שרמן נולד בלנקסטר, אוהיו לצ'ארלס רוברט שרמן ולמרי הויט שרמן, שמיני מבין אחד עשר ילדיהם.[1] סבו, טיילור שרמן, שהיה עורך דין ושופט מקונטיקט, ביקר לראשונה באוהיו בראשית המאה ה-19 ורכש שם כמה אדמות לפני ששב לקונטיקט. לאחר מות הסב ב-1815, עבר בנו צ'ארלס, שנישא אז למרי הויט, יחד עם משפחתו לאוהיו. עד מהרה הגיעו בעקבותיו בני משפחה נוספים וצ'ארלס היה לעורך דין מכובד בלנקסטר.[2] עד ללידתו של ג'ון כבר היה צ'ארלס לשופט בבית המשפט העליון של אוהיו.[3]

שרמן האב נפטר באופן פתאומי ב-1829 והניח אחריו את האם מטופלת ב-11 ילדים. כמה מהילדים הגדולים, כולל אחיו הגדול של ג'ון, ויליאם, גודלו אצל קרובים שגרו בסביבה, אך ג'ון ואחיו הויט נשארו אצל אמם בלנקסטר עד 1831.[4] באותה שנה לקח בן דודו של אביו של שרמן (שנקרא גם הוא ג'ון שרמן) את ג'ון לביתו במונט ורנון שבאוהיו, שם הוא החל את לימודיו בבית הספר. הדוד התכוון שג'ון ילמד שם עד שיהיה מוכן ללימודים בקולג' קניון, אך ג'ון לא חיבב את בית הספר והיה, על פי תיאורו, "ילד בעייתי".[5][6] ב-1835 הוא שב לבית אמו בלנקסטר.[7] הוא המשיך את לימודיו שם בבית ספר מקומי, ולאחר שהורחק מהלימודים לזמן מה לאחר שהכה מורה, הוא למד שם במשך שנתיים.[8]

ב-1837 עזב שרמן את בית הספר ומצא עבודה כעוזר מודד באתר בנייה בנהר מסקינגם. בשל העובדה שאת העבודה הזאת הוא השיג דרך המפלגה הוויגית, כאשר נבחר ב-1838 מושל אוהיו מטעם המפלגה הדמוקרטית, פוטרו שרמן ושאר צוות המדידות שעבדו עמו ביוני 1839.[9] בשנה שלאחר מכן הוא עבר למנספילד, אוהיו, שם הוא למד משפטים במשרד עורכי הדין של אחיו הגדול, צ'ארלס טיילור שרמן.[10] ב-1844 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והצטרף למשרד של אחיו.[11] עד מהרה היה שרמן לעורך דין מצליח וב-1847 היה כבר בבעלותו רכוש בשווי של 10,000 דולר והוא היה שותף בכמה עסקים מקומיים.[12] באותה תקופה היו שרמן ואחיו מסוגלים לתמוך כלכלית באמם ובשתי אחיותיהם הרווקות, שבאותה עת עברו לבית ששרמן רכש במנספילד.[13] ב-1848 נשא שרמן לאישה את מרגרט ססיליה סטיוארט, בתו של שופט מקומי. לזוג לא נולדו ילדים, אך ב-1864 הם אמצו בת בשם מרי.[14]

בערך באותה תקופה החל שרמן לגלות עניין רב יותר בפוליטיקה. ב-1844 הוא נאם באספת בחירות בשמו של מועמד הוויגים לנשיאות בבחירות שנערכו באותה שנה, הנרי קליי. ארבע שנים לאחר מכן הוא היה נציג לוועידה הלאומית של המפלגה, שם נבחר המועמד זאכרי טיילור.[15] כמו רוב הוויגים השמרנים, תמך שרמן בפשרת 1850 כפתרון הטוב ביותר למחלוקת הפרישה שהלכה והחמירה.[16] ב-1852 שימש שרמן שוב כנציג בוועידה הארצית של הוויגים, שם הוא תמך במי שנבחר בסופו של דבר, וינפילד סקוט, מול יריביו דניאל ובסטר והנשיא המכהן מילרד פילמור, שהיה לנשיא לאחר מותו של טיילור.[15]

חבר בית הנבחרים

עריכה
 
שרמן בתקופת כהונתו בבית הנבחרים של ארצות הברית

ב-1853 עבר שרמן לקליבלנד ופתח שם משרד עורכי דין יחד עם שני שותפים.[17] עד מהרה שובשו תוכניותיו של שרמן להקמת משרד חדש על ידי העברתו ב-1854 של חוק קנזס נברסקה שהשפיע עליו, כמו מתנגדי עבדות צפוניים רבים, להיות מעורב יותר בפוליטיקה. חוק זה, פרי מוחו של הדמוקרט מאילינוי סטיבן דאגלס, אפשר את קיומה של העבדות בשתי הטריטוריות הללו והיה ביטול משתמע של פשרת מיזורי משנת 1820. מתוך כוונה ליצור זעזוע קל בלבד בדיון הלאומי על סוגיית העבדות באמצעות העברת ההחלטה למתיישבים המקומיים בטריטוריות, הצית החוק של דאגלס רגשות נגד העבדות בצפון כאשר התיר את הרחבתה של העבדות לטריטוריות, שבמשך שלושה עשורים לא הייתה נהוגה בהן העבדות. חודשיים לאחר שהתקבל החוק, הוצב שרמן כמועמד במחוז הבחירה ה-13 של אוהיו לקונגרס. הוועידה המקומית בחרה בשרמן על פני שני מועמדים אחרים כדי לייצג את מה שכונה אז "מפלגת האופוזיציה" (אנ'), שבהמשך הפכה למפלגה הרפובליקנית. במפלגה החדשה, שהייתה מיזוג של אנשי "מפלגת הארץ החופשית" (אנ'), ויגים, ודמוקרטים מתנגדי העבדות, היו אלמנטים רבים שהיו חלוקים בדעותיהם, ורבים בקרב אנשי המפלגה הקודמת סברו ששרמן שמרן מידי בשאלת העבדות.[18] בכל אופן, הם תמכו במועמדתו כנגד חבר בית הנבחרים המכהן ויליאם ד. לינדזלי. באותה שנה הובסו הדמוקרטים בכל רחבי אוהיו ושרמן נבחר לאחר שזכה בקולותיהם של 2,823 מצביעים.[19]

טריטוריית קנזס

עריכה

כאשר התכנס הקונגרס בדצמבר 1855,[א] החברים שהתנגדו לנשיא הדמוקרטי פרנקלין פירס (רובם מהצפון) היוו את הרוב בבית הנבחרים, בעוד שהדמוקרטים החזיקו ברוב בסנאט. עם זאת, הרוב בבית הנבחרים לא היה מאוחד במלואו, והיו כמה חברים שדבקו במפלגה החדשה שהתנגדה לחוק נברסקה, ואחרים היו נאמנים למפלגה הנייטיביסטית האמריקאית החדשה (מפלגת שאינם יודעים דבר). מפלגת שאינם יודעים דבר הייתה גם היא מפוצלת, כשעל שורותיה נמנו כמה מהוויגים לשעבר וכמה מאנשי מפלגת הארץ החופשית לשעבר. כתוצאה מכך לא היה בית הנבחרים מסוגל לבחור לעצמו יושב ראש במשך חודשיים. כאשר הם הגיעו בסופו של דבר להסכמה על בחירתו של נתניאל בנקס ממסצ'וסטס, פנה הבית במהרה לעסוק בעניין קנזס.[20] מניעת הרחבת העבדות לקנזס הייתה סוגיה שאיחדה את הרוב השביר שתמך בבנקס, והבית פתר אותה על ידי שליחת ועדה של שלושה חברים לחקור את המצב בטריטוריה. שרמן היה אחד החברים שמונו לוועדה זו.[21]

שרמן שהה חודשיים בטריטוריית קנזס והיה המנסח הראשי של הדוח בהיקף של 1,188 עמודים שהוועדה הגישה כשהם שבו משם באפריל 1856.[21][22] הדוח הסביר את מה שחברי הבית שהתנגדו לממשל חששו מפניו: שהעיקרון של שליטה מקומית עורער עם פלישתם של אנשי מיזורי תומכי העבדות אל קנזס והתכוונו להישאר שם ועשו שימוש באמצעים אלימים כדי לגרום לבחירת מועצה מחוקקת תומכת עבדות לטריטוריה.[23] בית הנבחרים לא נקט בשום פעולה בעקבות הדוח, אך הוא הופץ באופן נרחב כמסמך למערכת הבחירות.[24] ביולי אותה שנה העלה שרמן הצעה לתיקון לחוק הקצבות הצבא ולאסור שימוש בכוחות פדרליים כדי לאכוף את החוקים של טריטוריית קנזס, שכעת ראו בה רבים כגוף בלתי לגיטימי. התיקון לחוק עבר ברוב צר בבית הנבחרים, אך הסנאט לא אישר אותו. בכל אופן, על אף כישלון זה, ניסיונו של שרמן ופועלו בוועדה משכו אליו תשומת לב לא מועטה כחבר חדש בבית הנבחרים.[25]

חוקת לקומפטון ורפורמה פיננסית

עריכה

ב-1856 נבחר שרמן לתקופת כהונה נוספת בבית הנבחרים, כאשר הביס את יריבו הדמוקרטי, הרמן ברומבק, בהפרש של 2,861 קולות.[26] בבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה ניצח מועמד הרפובליקנים ג'ון פרימונט באוהיו, אך הובס על ידי מועמד הדמוקרטים, ג'יימס ביוקנן. כאשר התכנס הקונגרס בדצמבר 1857, איבדה הקואליציה שהתנגדה לחוק נברסקה, כעת המפלגה הרפובליקנית, את הרוב בבית הנבחרים, ושרמן מצא את עצמו בשורות המיעוט בבית.[27] משבר הפרישה החמיר גם הוא עוד יותר באותה שנה. במרץ 1857 פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, שקבע שלקונגרס אין שום סמכות למנוע את העבדות בטריטוריות, ושלשחורים, עבדים או חופשיים, אין זכות לקבל מעמד של אזרח ארצות הברית. בדצמבר אותה שנה, במערכת בחירות שהוחרמה על ידי תומכי היותה של קנזס מדינה ללא עבדות, אימצה הטריטוריה את חוקת לקומפטון שהתירה את העבדות, והגישה בקשה להתקבל לארצות הברית כמדינת עבדות. ביוקנן האיץ בקונגרס לקבל את ההחלטה והסנאט אישר את כניסתה של קנזס אל האיחוד. שרמן נאם נגד קבלת החוק בבית הנבחרים, תוך שהוא ציין את העדויות על זיוף הבחירות בקנזס. חלק מהדמוקרטים הצפוניים הצטרפו לגוש המאוחד של הרפובליקנים כדי להפיל את הצעת החוק. הקונגרס הסכים על צעד פשרה, שעל פיו קנזס תתקבל לאיחוד לאחר משאל עם נוסף על חוקת לקומפטון.[28] ציבור הבוחרים במשאל העם בקנזס דחה את הנהגת העבדות וקנזס נותרה כטריטוריה, החלטה שמאוחר יותר שרמן קרא לה "נקודת המפנה במחלוקת על העבדות".[29]

בתקופת כהונתו השנייה בקונגרס נשא שרמן בפעם הראשונה נאומים בנוגע למצבה הפיננסי של ארצות הברית, שנפגע בעקבות הפאניקה של 1857. כשהוא ציטט את הצורך לקצץ בהוצאות בלתי נחוצות לאור ההכנסות שפחתו, מתח שרמן ביקורת במיוחד על הסנאטורים הדרומיים על הוספת הקצבות לחוקים שהתקבלו בבית הנבחרים.[30] נאומו משך תשומת לב והיה תחילת ההתמקדות של שרמן בנושאים הפיננסיים, שהמשיכה לכל אורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.[31]

ההתמודדות על תפקיד יושב הבית

עריכה

ב-1858 נבחר שרמן לתקופת כהונה שלישית בבית הנבחרים.[32] לאחר התכנסות מיוחדת קצרה במרץ 1859 התפזר הקונגרס ושרמן ורעייתו יצאו לחופשה באירופה.[33] בשובם לארצות הברית בדצמבר, היה המצב דומה לזה שהתרחש ארבע שנים קודם לכן: אף אחת מסיעות בית הנבחרים לא הצליחה להשיג רוב מוחלט. לרפובליקנים היו 109 מושבים, לדמוקרטים 101 מושבים, ולשילוב של מפלגת ההתנגדות ומפלגת שאינם יודעים דבר 27 מושבים.[ב] שוב, המתחים בנוגע לפרישה גברו כאשר היה הקונגרס בפגרה, הפעם על רקע הפשיטה של ג'ון בראון על הרפר'ס פֵרִי.[35] ברור שתהליך בחירתו של יושב ראש בית הנבחרים היה אמור להיות רצוף באי הסכמות.[34] הפעם נמנה שרמן על המועמדים המובילים לתפקיד, וקיבל את התוצאה השנייה בגודלה במספר המצביעים בסבב ההצבעה הראשון, בו אף אחד מהמועמדים לא זכה ברוב. תשומת הלב לבחירות ליושב ראש הבית הוסחה עקב הסערה על פרסומו של הספר נגד העבדות "המשבר המתקרב בדרום" (אנ') שנכתב על ידי הינטור רואן הלפר (אנ') והכתוב בו נתמך על ידי רבים מחברי הבית הרפובליקנים. הדרומיים האשימו את שרמן בתמיכתו בכתוב בספר, בעוד שהוא מחה שהוא רק תמך בו כאמצעי במערכת הבחירות ולא קרא אותו כלל. לאחר חודשיים של סבבי הצבעה, לא הושגה שום הכרעה. לאחר שניסיונותיהם להשיג רוב כשלו, הבין שרמן שלא יעלה בידו להיבחר והוא משך את מועמדותו. לאחר מכן העבירו הרפובליקנים את תמיכתם לויליאם פנינגטון, שנבחר בסבב ההצבעה ה-44.

פנינגטון הועיד את שרמן לכהן כיושב ראש ועדת המיסוי והתקצוב של בית הנבחרים, שם הוא העביר את רוב זמנו בחוקי ההקצבות, תוך שיתוף פעולה עם עמיתו ג'סטין סמית' מוריל בהעברת מה שנודע כ"מכסי מוריל".[37] מכסי מוריל העלו את ההיטל על מוצרי ייבוא כדי לכסות את הגרעון שנוצר מירידת ההכנסות. לחוק הייתה גם השפעה על עידוד התעשיות המקומיות, שפנו אל הוויגים לשעבר במפלגה הרפובליקנית. שרמן דיבר בעד החוק, ובית הנבחרים אישר אותו ברוב של 105 תומכים מול 64 מתנגדים. ככל הנראה היה החוק אמור להידחות על ידי הסנאט, אך פרישתם של חברי הסנאט ממדינות הדרום ערב פרוץ מלחמת האזרחים אפשר את העברתו בסנאט ובפברואר 1861 חתם עליו הנשיא ביוקנן.[38][39] באופן דומה תמך שרמן בחוק שאישר את קבלתה של קנזס לאיחוד כמדינה חופשית מעבדות.[40][41]

מועמדותו של שרמן לבית הנבחרים הוצגה שוב ב-1860 והוא היה אז פעיל במערכת בחירות של אברהם לינקולן לנשיאות, ונשא נאומים בזכותו בכמה מדינות.[42][43] שרמן הביס את יריבו למירוץ ברנבס ברנס ברוב של 2,864 קולות. הוא שב לוושינגטון למושב האחרון של הקונגרס הקודם. בפברואר 1861 כבר הגיבו שבע ממדינות הדרום על בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות בפרישה מהאיחוד. בתגובה, העביר הקונגרס תיקון לחוקה על פי הצעתו של תומאס קורווין מאוהיו.[44] התיקון, שידוע כיום כתיקון קורווין, היה ניסיון להשאיר את מדינות העבדות באיחוד. על פי התיקון היה אמור להישמר הסטטוס קוו בסוגיית העבדות והייתה אמורה להישלל מהקונגרס כל סמכות להתערב בעתיד בנושא העבדות במדינות.[45] שרמן הצביע בעד התיקון, שעבר בשני בתי הקונגרס ונשלח למדינות לאשרור.[44][46] כמה מהמדינות אשררו את התיקון וב-1865 אושר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית המנוגד לו בתוכנו ובמהותו.

סנאטור

עריכה
 
שרמן בתקופת כהונתו כסנאטור

ב-4 במרץ 1861 הושבע אברהם לינקולן כנשיא ארצות הברית. אחד מצעדיו הראשונים היה למנות את סנאטור סלמון צ'ייס מאוהיו כמזכיר האוצר. ב-7 במרץ התפטר צ'ייס מהסנאט ולאחר שבועיים בהם לא הצליחו להגיע לידי החלטה, בחרו חברי אספת המחוקקים של אוהיו בשרמן לכהן במקומו כסנאטור.[ג][44] הוא החל לכהן בסנאט ב-23 במרץ, כאשר הסנאט נקרא למושב מיוחד כדי לדון במשבר הפרישה.[47] בסנאט שהתכנס לאחר הבחירות הללו היה רוב רפובליקני בפעם הראשונה, רוב שאף גדל יותר כאשר הסנאטורים ממדינות הדרום התפטרו או הורחקו.[48] באפריל ביקר בוושינגטון אחיו של שרמן, ויליאם שרמן, כדי להתגייס מחדש אל הצבא והאחים הגיעו יחדיו אל הבית הלבן כדי לפגוש את הנשיא לינקולן. לינקולן קרא לגיוסם של 75,000 אנשים תוך שלושה חודשים כדי לדכא את המרד, וויליאם שרמן היה סבור שדרישה זו מצומצמת מדי בכמות האנשים והזמן שנדרש ליישומה היה ארוך מדי.[49][50] מחשבותיו של ויליאם שרמן על המלחמה השפיעו מאוד על אחיו ג'ון, ששב הביתה לאוהיו כדי לעודד את המתגייסים, ולזמן קצר שירת כקולונל ללא תשלום בכוח המתנדבים של אוהיו.[51][52]

מימון המלחמה

עריכה

ההוצאות של מלחמת האזרחים הכניסו עד מהרה את הממשלה למתח. שרמן, שמונה כחבר בוועדת הכספים של הסנאט, היה מעורב בתהליך הגדלת ההכנסות.[53][54] ביולי 1861 העניק הקונגרס לממשלה את הסמכות להנפיק "שטרות דרישה" (אנ'), שטרות הכסף הראשונים שהונפקו באופן ישיר על ידי ממשלת ארצות הברית. את השטרות היה ניתן לפדות על פי דרישה בזהב או בכסף, אך כפי שציין שרמן בזכרונותיו, הם לא פתרו את המחסור בהכנסות, שכן לרשות הממשלה לא עמדה כמות מספקת של מטבעות במקרה שכל השטרות יוצגו לפרעון.[53] כדי לפתור את הבעיה, ביקש צ'ייס מהקונגרס סמכות להנפיק 150 מיליון דולר באיגרות חוב, ומאחר שהבנקים רכשו אותם בזהב, הצליח האוצר למלא את קופתו. הקונגרס גם ביקש להגדיל את ההכנסות כאשר הוא העביר את חוק ההכנסה של 1861 (אנ'), שעל פיו נגבה מס הכנסה בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית. שרמן תמך בחוק, ואף טען שיש להטיל מס בשיעור גבוה יותר מזה שהוגדר בחוק (3% על הכנסה מעל 800 דולר), והעדיף להגדיל את ההכנסות במיסים על פני לקיחת הלוואות.[ד][55] באוגוסט הסתיים המושב המיוחד של הקונגרס ושרמן שב שוב למנספילד כדי לקדם את תהליך הגיוס לצבא.[56]

כאשר שב הקונגרס לוושינגטון בדצמבר אותה שנה, המשיכו שרמן וועדת הכספים במאמציהם לפתור את המשבר הפיננסי שהלך והחמיר בשל המלחמה. המצב הפיננסי המשיך להחמיר, וכתוצאה מכך באותו חודש השעו הבנקים את התשלומים בזהב או בכסף, כלומר, סירבו לפדות שטרות במטבעות. הזהב החל לצאת מהמחזור.[57] כשחצי מיליון חיילים היו בחזית, הממשלה הוציאה את הסכום חסר התקדים של שני מיליון דולר ליום. שרמן הבין ש"חייב להתבצע שינוי רדיקלי בחוקים הקיימים הנוגעים למטבע שלו, או... חורבן האיחוד יהיה בלתי נמנע...".[58] מזכיר האוצר צ'ייס הסכים לכך והציע שמחלקת האוצר תנפיק שטרות כסף מטעמה שניתן יהיה לפדות אותם, אך לא במטבעות אלא באיגרות חוב ממשלתיות בריבית של 6%. השטרות היו "הילך חוקי לתשלום כל סוגי החובות". קודם לכן רק מטבעות זהב וכסף שימשו בארצות הברית כהילך חוקי, אך הקונגרס ויתר לטובת צורכי המלחמה, וכתוצאה מכך חוקק חוק ההילך החוקי הראשון של ארצות הברית בשני בתי הקונגרס.[59] החוק הגדיר את כמות השטרות, שמאוחר יותר נודעו בכינוי "ירוקי הגב" (greenbacks) ל-150 מיליון דולר, אך שני חוקי הילך חוקי נוספים שחוקקו באותה תקופה העלו את המגבלה ל-450 מיליון דולר. הרעיון של הפיכת שטרות כסף להילך חוקי היה שנוי במחלוקת, וויליאם פיט פסנדן ממיילן, יושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, היה בין אלו שהתנגדו להצעה. שרמן לא הסכים עמו ותמך ברעיון. בזכרונותיו הוא הגן על עמדתו כצורך חיוני, באומרו, " החל מחקיקת חוק ההילך החוקי, שבו הוגדרו אמצעים לניצול עושרה של ארצנו לטובת דיכוי המרד, חל מפנה במהלך המלחמה לטובתנו".[60]

הרפורמה במערכת הפיננסית הלאומית המשיכה עד 1863, כאשר חוקק חוק הבנקאות הלאומית. חוק זה, שהוצע לראשונה על ידי צ'ייס ב-1863, והוגש לסנאט על ידי שרמן שנתיים לאחר מכן, הוביל להקמתם של בנקים פרטיים בזיכיון הממשלה שבסמכותם היה להנפיק שטרות בתיאום עם מחלקת האוצר, והחליפו, אם כי לא באופן מוחלט, את מערכת הבנקים בזיכיון המדינות, שהתקיימה אז. אף על פי שהמטרה המידית לצעד זה היה מימון המלחמה, הכוונה הייתה שחוק הבנקאות הלאומית יישאר קבוע, והוא אכן נשאר בתוקף עד 1913.[61] ב-1865 הוטל מס של 10% על שטרות המדינות כדי לעודד מעבר למערכת הבנקאות הלאומית. שרמן הסכים עם צ'ייס בכל ליבו וקיווה שמערכות הבנקאות המדינתיות תחוסלנה. שרמן האמין שמערכת הפיקוח של המדינות הייתה בלתי יעילה ולא הייתה מסוגלת לאפשר את רמת ההלוואות שאומה מודרנית הייתה עשויה להזדקק לה.[62] הוא גם היה סבור שהנפקת השטרות על ידי המדינות מנוגדת לחוקה.[63] לא כל הרפובליקנים הסכימו עם דעותיו של שרמן, וכאשר החוק עבר בסופו של דבר בסנאט, הייתה ההצבעה על חודם של שני קולות עם 23 תומכים ו-21 מתנגדים. ב-25 בפברואר 1863 חתם הנשיא לינקולן על החוק.[64]

שחרור העבדים והשיקום

עריכה

לצד מעורבותו בנושאים הפיננסיים, השתתף שרמן גם בדיון על ניהול המלחמה והיעדים של האומה עם סיומה. שרמן הצביע בעד חוק ההחרמה של 1861 (אנ'), שהעניק לממשלה את הסמכות להחרים כל רכוש שנעשה בו שימוש לתמיכה במאמץ המלחמתי של הקונפדרציה (כולל עבדים) וכן הוא הצביע בעד החוק לביטול העבדות במחוז קולומביה.[65] הוא גם הצביע בעד חוק ההחרמה של 1862 (אנ'), שבו הובהר שעבדים ש"הוחרמו" על פי החוק של השנה הקודמת, היו לבני חורין.[66] ב-1864 הצביע שרמן בעד חקיקתו של התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שעל פיו בוטלה העבדות לחלוטין. התיקון עבר לאחר כמה מאמצים בקונגרס ובשנה שלאחר מכן הוא אושרר על ידי המדינות.[67]

כאשר הסתיים מושב הקונגרס, פעל שרמן במסגרת מערכת הבחירות באוהיו ובאינדיאנה של הנשיא לינקולן לבחירתו מחדש.[68] ב-1865 הוא נכח בהשבעתו השנייה של לינקולן, ולאחר מכן נסע לסוואנה, ג'ורג'יה, כדי לפגוש את אחיו ויליאם, שהגיע לשם לאחר הצעדה אל הים של צבאו. משם הוא שב באפריל לביתו שבמנספילד, ושם נודע לו על רצח לינקולן, ימים ספורים לאחר כניעת הקונפדרציה.[69] הוא היה שוב בוושינגטון במצעד הגדול של הארמיות (אנ') ואז שב לביתו עד לדצמבר, אז התכנס הקונגרס שוב.[70] במהלך הקיץ לא התקיים מושב מיוחד של הקונגרס, והנשיא אנדרו ג'ונסון, יורשו של לינקולן, נטל את הנהגת השיקום של הדרום שנכבש, למורת רובם של רבים בקונגרס.[71] בין שרמן לבין ג'ונסון שררו יחסי ידידות, וכמה משקיפים קיוו ששרמן יוכל לשמש כמקשר בין ג'ונסון לבין אנשי האגף הרדיקלי של המפלגה.[72] בכל אופן, בפברואר 1866 תקף ג'ונסון בפומבי את הרדיקלים הללו, שדרשו שיוטלו עונשים כבדים על המורדים ושתנקט פעולה על ידי הממשל הפדרלי לסיוע לעבדים המשוחררים. בחודש לאחר מכן הטיל ג'ונסון וטו על חוק זכויות האזרח (אנ'), שעבר בקונגרס ברוב סוחף. שרמן הצטרף לאלו שתמכו בהעברתו מחדש של החוק לנוכח הווטו של הנשיא.[73] באותה שנה הצביע שרמן בעד התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, שהבטיח הגנה בחסות החוק על זכויותיהם של העבדים המשוחררים באופן שוויוני. ב-1868 חוקק חוק על סמך תיקון זה.[74]

באותה תקופה מצא הנשיא ג'ונסון את עצמו במצב שרוב נציגי הרפובליקנים בקונגרס, כולל שרמן, עוינים אותו.[75] שרמן, שנמנה עם החוגים המתונים במפלגה, חבר לרדיקלים בהצבעה על חוק הקביעות במשרה, שעבר על אף הווטו של ג'ונסון ב-1867, אך בדיון על חוק השיקום הראשון הוא התנגד לשלילת זכויות האזרח של אנשי הדרום המורדים.[73] חוק זה, שנועד לבטל תנאי זה, עבר גם הוא על אף הווטו של ג'ונסון.[76] העימות המתמשך בין ג'ונסון לבין הקונגרס הסלים במשפט ההדחה שנערך נגדו ב-1868. לאחר המשפט שנערך לג'ונסון בסנאט, הצביע שרמן בעד הרשעתו של הנשיא, אך הרוב שהושג לא היה הרוב הנדרש של שני-שלישים מהקולות, וג'ונסון המשיך בכהונתו.[74] מאוחר יותר כתב שרמן שאף על פי שהוא "חיבב את הנשיא באופן אישי ולא היו בליבו שום דעה קדומה או רגשות עוינים שחשו כלפיו אחרים", הוא היה סבור שג'ונסון הפר את חוק הקביעות במשרה ולפיכך הצביע בעד הדחתו.[77]

עם בחירתו לנשיאות של יוליסס ס. גרנט ב-1868, היה לקונגרס שותף נוח יותר בתהליך השיקום. הקונגרס העביר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שהבטיח שזכות הבחירה לא תוגבל משיקולים של גזע. שרמן הצטרף לרוב של שני השלישים שהצביעו בעד התיקון. בהמשך העביר הקונגרס את חוק האכיפה (אנ') שאכף את תיקוני החוקה בנוגע לזכויות האזרח בקרב אוכלוסיית הדרום העוינת. בשנה שלאחר מכן העביר הקונגרס את חוק הקו קלוקס קלאן, שחיזק את חוק האכיפה באמצעות מתן סמכות לעריכת משפטים פדרליים ושימוש בכוחות צבא פדרליים. שרמן הצביע בעד שני החוקים, שזכו לחתימתו המהירה של גרנט.[78]

המצב הפיננסי לאחר המלחמה

עריכה

עם שוך המשבר הפיננסי, שאפו רבים בקונגרס להוציא את שטרות הכסף מן המחזור.[79] הציבור מעולם לא התייחס לשטרות הכסף כשווי ערך למטבעות וב-1866 הם נסחרו בשיעור נמוך מערכם הנומינלי, אף על פי שערכם עלה מאז תום המלחמה.[ה][81] יו מקולוק, מזכיר האוצר בממשליהם של לינקולן וג'ונסון, האמין שהנפקת השטרות הייתה אמצעי חירום בלבד ושהם יצאו בהדרגה מהמחזור.[79] מקולוק הציע חוק להמרת חלק מהשטרות לשטרות שניתן להמירם באיגרות חוב נושאות ריבית שאותה ניתן היה לקבל במטבעות. רוב חברי ועדת הכספים של הסנאט לא הביעו התנגדות, ושרמן מצא את עצמו כמתנגד בודד, בהאמינו שהוצאת השטרות מהמחזור תצמצם את כמות הכסף בשוק ותפגע בכלכלה. תחת זאת העדיף שרמן את השארתם של השטרות הקיימים במחזור ולתת לגידול האוכלוסייה להדביק את קצב הגידול בהספקת הכסף. הוא הציע תיקון לחוק שתחת זאת יאפשר למחלקת האוצר לפדות את השטרות באיגרות חוב בריבית נמוכה, לאור הצורך של הממשלה בהלוואות שהלך ופחת.[81] הצעתו של שרמן לא התקבלה והחוק שעבר השאיר את השטרות במחזור שיצאו ממנו בהדרגה ואת אלו שנשארו ניתן היה להמיר באיגרות חוב בריבית גבוהה כמלפנים.[79] בזכרונותיו כינה שרמן את החוק הזה "הצעד הפיננסי המזיק והיקר ביותר שהופעל מעולם על ידי הקונגרס", בשל הריבית הגבוהה המתמשכת ששולמה עבור איגרות החוב, שהוסיפה 300 מיליון דולר לחוב הלאומי.[82]

באותה שנה בחר בית המחוקקים של אוהיו את שרמן לתקופת כהונה נוספת של שש שנים בסנאט, ולאחר חופשה של שלושה חודשים באירופה, הוא שב לסנאט והמשיך את פועלו בשאלת שטרות הכסף. התמיכה הציבורית בשטרות התרחבה, במיוחד בקרב אנשי העסקים שסברו שהוצאתם מהמחזור תוביל לירידת מחירים. כאשר עבר החוק בבית הנבחרים שהשעה את סמכות האוצר להוציא את השטרות מהמחזור, תמך שרמן באישורו בסנאט. החוק עבר ברוב של 33 תומכים מול 4 מתנגדים ואושר ב-1868.[83]

בין החוקים הראשונים שהעביר הקונגרס שהתכנס ב-1869 היה חוק האשראי הציבורי (אנ'), שחייב את הממשלה לשלם למחזיקי איגרות החוב בזהב ולא בשטרות כסף. במערכת הבחירות של 1868 הציעו הדמוקרטים לשלם למחזיקי האגרות (רובם היו תומכים של המאמץ המלחמתי של האיחוד) בשטרות כסף. הרפובליקנים העדיפו תשלום בזהב, שכן איגרות החוב נרכשו בזהב.[83] שרמן הסכים עם עמיתיו הרפובליקנים והצביע בעד החוק שעבר ברוב של 42 תומכים מול 13 מתנגדים.[84] שרמן המשיך להעדיף תפוצה רחבה של השטרות כאשר הוא הצביע על חוק המטבע (אנ'), שאישר את הפצתם של 54 מיליון דולר נוספים בשטרות.[83] הוא גם היה מעורב בדיון על חוק המימון (אנ'). חוק זה, ששרמן כינה אותו "הצעד הפיננסי החשוב ביותר של הקונגרס", הוביל לתשלום החוב הלאומי. החוק אישר את הנפקתם של איגרות חוב בשווי של 1.2 מיליארד דולר בריבית נמוכה כדי לרכוש את האגרות בריבית גבוהה שהונפקו במהלך המלחמה, כדי לנצל את עלויות האשראי שפחתו לאחר המלחמה. החוק היה נתון לדיון ער בנוגע לשיעורי הריבית המדויקים והסכומים, אך מרגע שגושרו הפערים, הוא עבר ברוב גדול בשני בתי הקונגרס. בעוד ששרמן לא היה שבע רצון מהפשרות של החוק, בעיקר הארכת מועד הפרעון של האגרות לשלושים שנה, תקופה שהוא היה סבור שהיא ארוכה מדי, הוא ראה בחוק שיפור מול המצב הקיים ודחף להעברתו.[85]

חוק המטבע של 1873

עריכה
 
מטבע דולר מכסף, מהסוג ששרמן טען שמעולם לא נתקל בו

ב-1872 בחר בית הנבחרים של אוהיו את שרמן לתקופת כהונה שלישית בסנאט, לאחר שהמושל, רתרפורד הייז, דחה את ההצעות של כמה חברי בית המחוקקים להתמודד מול שרמן. שרמן שב לשמש כיושב ראש ועדת הכספים של הסנאט וסוגיות שטרות הכסף, הזהב והכסף המשיכו להעסיק את הקונגרס בשנים הבאות. מאז ראשית ימיה, ארצות הברית הטביעה הן את מטבעות הכסף והן את מטבעות הזהב, ובמשך עשורים רבים היחס שבין השערים של שתי המתכות נקבע בחוק על 1:16.[86] שני סוגי המתכות היו כפופים לכלל של "שיטת המטבע החופשי", כלומר, כל אדם יכול היה למסור למטבעת ארצות הברית כל כמות של זהב או כסף שהומרו למטבעות. יחס ההמרה היה ככל הנראה בלתי מושלם, שכן כמות הזהב והכסף שנכרו והביקוש להם ברחבי העולם עלו משנה לשנה. ככל שמחיר השוק של מתכת מסוימת עבר את השער החוקי שלה, היו מטבעות העשויים ממנה עלולים להיעלם מהשוק, תופעה הידועה כחוק גרשאם. לפני מלחמת האזרחים, היה הזהב נפוץ באופן חופשי ואילו הכסף נעלם מהשוק, ובעוד שמטבעות דולר מכסף היו הילך חוקי, כתב שרמן, "אף על פי שהייתי איש עסקים פעיל... לא זכור לי שבאותה תקופה יצא לי אפילו לראות מטבע דולר עשוי כסף".[87] הנפקת שטרות הכסף הסירה את הדיון על יחסי הזהב-כסף מעל סדר היום, שכן שני סוגי המטבעות נעלמו מחיי הסחר של האומה לטובת שטרות הכסף החדשים, אך עם התחזקות הדולר בעיתות השלום ועם הבטחת תשלום החוב הלאומי במתכות, ראה הקונגרס בצורך לעדכן את חוקי המטבע.[88]

מזכיר האוצר בממשלו של גרנט, ג'ורג' סיואל באוטוול, שלח לשרמן, ששימש אז כבר כיושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, טיוטה של חוק המטבע (אנ'). רשימת המטבעות החוקיים שבהצעת החוק הועתקה מחוק המטבע הקודם, למעט דולר הכסף ושני מטבעות בעריכים נמוכים.[88] הרציונל שמאחורי הדוח של האוצר שצורף להצעת החוק היה שהטבעתו של מטבע זהב של דולר ומטבע כסף של דולר בערכים שונים הייתה בעייתית, שכן דולר הכסף לא היה נפוץ בשוק לעומת הדולר שכן היה, כך שהוצאתו מהמחזור של המטבע שלא היה בשימוש הייתה הגיונית. מתנגדי החוק כינו את הוצאתו של דולר הכסף מהמחזור "הפשע של 73", ורמזו בכך שנפוצו שמועות על מעשי שוחד שבהם היו מעורבים חברי קונגרס שהצביעו בעד החוק. שרמן הדגיש בזכרונותיו שעל החוק התנהל דיון פתוח במשך כמה שנים והוא עבר בשני בתי הקונגרס בתמיכה גורפת ובהנחה שהמשך היותו של דולר הכסף הילך חוקי יהיה באותו יחס המרה של 1 ל-16, לא הוצא שום מטבע מהמחזור כפי שטענו מתנגדיו.[89] מטבע הכסף המשיך להיות הילך חוקי, אך רק לסכומים מעל חמישה דולרים. מצד שני, חוקרים בתקופות מאוחרות יותר טענו ששרמן ואחרים קיוו שמטבע הכסף יוצא מהמחזור לשנים וכך תעבור ארצות הברית למטבע הנשען על תקן הזהב, לא בשל סיבות מושחתות לכאורה, אלא בשל העובדה שהם האמינו שזו הדרך למטבע חזק ובטוח.

במעבר לתקן הזהב הצטרפה ארצות הברית לאומות ברחבי העולם שביססו את המטבעות שלהן על המתכת היקרה בלבד. אך בעשותם זאת, הגבירו ארצות אלו את הביקוש לזהב, בניגוד לכסף, שאפשרויות הכרייה שלו היו רחבות יותר וכך שערו עלה לאין ערוך מזה של הזהב. תוצאות החוק לא הורגשו באופן מיידי, אך ב-1879 עלה כבר היחס בין שערי הזהב לכסף מ-16.4 ל-1 ליחס של 18.4 ל-1 באותה שנה והגיע ל-30 ל-1 ב-1896. ההשפעה הסופית של החוק הייתה שערי זהב גבוהים יותר, ועקב כך התרחשו ירידת מחירים ודפלציה. הדפלציה גרמה להחמרתו של המשבר הפיננסי של 1873, והקשתה על בעלי החוב לשלם את חובותיהם שאליהם הם התחייבו כאשר ערכו של המטבע היה נמוך יותר. חוואים ופועלים במיוחד, דרשו את החזרתה של שיטת התשלום בשתי המתכות, בהאמינם שהגדלת כמות הכסף תחזיר את המשכורות ואת הנכסים לשוויים הקודם, ופערי הדעות בין תומכי דולר הכסף לבין מתנגדיו העמיקו במשך העשורים הבאים. בספרו הגן שרמן על החוק, באומרו שחסימת הסכמים בינלאומיים להעברת העולם כולו לסטנדרד המבוסס על שתי המתכות, תותיר את הדולר כמטבע המבוסס על תקן הזהב.[90]

החזרת המטבעות

עריכה

באותה עת בה שאף שרמן לביצוע רפורמה במערכת המטבע, הוא קידם את המדיניות להוצאתם מהמחזור של שטרות הכסף המבוססים על מתכות, כולל שטרות ירוקי הגב. הרעיון של הוצאת השטרות מהמחזור כבר נוסה ונדחה מידית כבר ב-1866. השטרות, כפי שאמר שרמן, "הועדפו מאוד על ידי הציבור".[91] המהומה שגרם המשבר הפיננסי של 1873 הבהירה עוד יותר שצמצום אספקת הכסף תזיק לאמריקאי הממוצע.[92] ועדיין, שרמן ואחרים שאפו להחזרה בסופו של דבר של ההילך החוקי היחיד, הזהב. כפי שהוא אמר בנאום שנשא ב-1874, "המטבעות המבוססים על מטבעות הם בעלי הערך האמיתי ביותר, כפי שמוכר על ידי כל האומות המתורבתות של דורנו".[93]

בעוד ששרמן התנגד להנפקתם של שטרות כסף חדשים, כבר ב-1872 הוא תמך בהשארתם במחזור של השטרות שיהיו מגובים באיגרות חוב. בשנתיים הבאות פעל שרמן לפתח את מה שנקרא חוק החזרת השטרות (אנ'). חוק זה היה פשרה. הוא הצריך הפחתה הדרגתית של היקף השטרות במחזור למגבלה של 300 מיליון דולר. נוסחים קודמים של הצעת החוק אפשרו למחלקת האוצר לבחור בין המרת השטרות לאיגרות חוב או למטבעות, והנוסח הסופי של החוק קבע שהמרת השטרות תעשה במתכות, החל מ-1879.[94] החוק עבר בהצבעה מפלגתית בישיבה האחרונה של הקונגרס שהתפזר בראשית 1875 והנשיא גרנט חתם עליו ב-14 בינואר אותה שנה.[95]

בחירות 1876

עריכה

לאחר סיום מושב הקונגרס שב שרמן לאוהיו כדי לקדם את מערכת הבחירות של המועד לתפקיד המושל שם, המושל לשעבר רתרפורד הייז. סוגיית המטבעות הייתה נושא שעליו נסובו דיונים במהלך מערכת הבחירות, כשהייז תמך בעמדתו של שרמן ואילו יריבו הדמוקרטי, המושל המכהן ויליאם אלן, העדיף הפצה של שטרות כסף שניתן לפדותם באיגרות חוב.[96] הייז ניצח בבחירות בהפרש קטן ועד מהרה הוזכר שמו כמועמד אפשרי לנשיאות בבחירות של 1876. המחלוקת על סוגיית המטבע הפכה לנושא מרכזי בבחירות לנשיאות. מצע המפלגה הדמוקרטית דרש ביטול של חוק החזרת השטרות, בעוד שהרפובליקנים הציגו את מועמדותו של הייז, שעמדתו בעד תקן הזהב הייתה ידועה.[97] מערכת הבחירות הייתה צמודה מאוד, והייתה מחלוקת על קולות המצביעים בכמה מדינות, ממש עד למועד טקס ההשבעה.[98] לואיזיאנה הייתה אחת המדינות בהן שתי המפלגות טענו לניצחון, וגרנט ביקש משרמן ומאנשים נוספים לנסוע לניו אורלינס כדי להבטיח שהאינטרסים של המפלגה יישמרו.[99]

שרמן, שבאותה עת לא היה שבע רצון מגרנט ומממשלו, קיבל על עצמו את המשימה בשמה של הנאמנות למפלגה, והצטרף לג'יימס גרפילד, לסטנלי מתיוס ולפוליטיקאים רפובליקנים נוספים לנסיעה ללואיזיאנה.[99] גם הדמוקרטים שלחו את נציגיהם ושני הצדדים נפגשו כדי לפקח על הבחירות וכך הובטח שקולות האלקטורים של המדינה יגיעו להייז.[100] בכך הסתיימה מעורבותו הישירה של שרמן בעניין והוא שב לוושינגטון, אך המחלוקת לא נפתרה עד אשר התכנסה בוושינגטון ועדה דו-מפלגתית.[98] ימים ספורים לפני תום נשיאותו של גרנט, החליטה הוועדה ברוב צר על כך שרתרפורד הייז יהיה הנשיא ה-19 של ארצות הברית.

מזכיר האוצר

עריכה
 
הקבינט של רתרפורד הייז (במרכז, בקדמת התמונה). שרמן מימינו, בקדמת התמונה, 1877

מומחיותו הפיננסית של שרמן וידידותו עם הייז הפכו אותו למועמד הטבעי להיות מזכיר האוצר של ארצות הברית עם כניסתו של הייז לתפקיד ב-1877.[101] כמו גרנט לפניו, לא נועץ הייז עם מנהיגי המפלגה בנוגע למינויים לקבינט שלו, והסנאט נקט בצעד שהיה מקובל אז להגיש את אישור מועמדותם של חברי הקבינט המיועדים לוועדה. יומיים לאחר מכן, לאחר שעה של דיונים, אישרו הסנאטורים את מינויו של שרמן הוא החל לפעול למען אישור המינויים של עמיתיו לקבינט. בארבע השנים הבאות היו הייז ושרמן לידידים קרובים, והם נהגו לנסוע יחדיו בכרכרה כדי לדון על ענייני המדינה בארבע עיניים. במחלקת האוצר, כמו בסנאט, התמודד שרמן עם שתי משימות: הראשונה, להכין את החזרת השטרות עם כניסת החוק בנוגע לכך ב-1879, והשנייה, ההתמודדות עם התגובה החריפה נגד ההוצאה מהמחזור של מטבעות הכסף.

הכנת החזרת שטרות הכסף

עריכה

שרמן והייז הסכימו על אגירת מלאי זהב כהכנה להמרת שטרות הכסף בשטרות מגובים במתכות. הצעד נותר בלתי פופולרי בכמה חוגים והוביל לכמה ניסיונות בלתי מוצלחים לבטלו בסנאט ובבית הנבחרים.[102] באותה עת כבר גבר האמון של הציבור באוצר למידה ששוויו של דולר הזהב עמד על 1.05 דולר בשטרות הירוקים.[80] משעה שהציבור היה סמוך ובטוח שהוא יוכל לפדות את השטרות בזהב, מעטים בלבד אכן עשו זאת. ב-1879, כאשר נכנס החוק לתוקף, רק 130,000 דולר מתוך 346 מיליון דולר נפדו בזהב. שטרות הכסף לא היו עוד תלויים בגיבוי הזהב ולראשונה מאז מלחמת האזרחים הייתה לאומה האמריקאית מערכת מטבע אחידה.

חוק בלנד-אליסון

עריכה
 
תחריט של שרמן כמזכיר האוצר

הדעות נגד חוק המטבע של 1873 התגברו כאשר מצב הכלכלה החמיר בעקבות המשבר הפיננסי של 1873. חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ריצ'רד בלנד ממיזורי הגיש הצעת חוק שתחייב את ארצות הברית לרכוש כל כמות של כסף שהכורים יכלו למכור לממשל ולטבוע אותה למטבעות, שיטה שתגדיל את אספקת הכסף ותסייע לבעלי החוב.[103] בקיצורו של דבר, כורי כסף יכלו למכור לממשלה כסף בשווי של 50 עד 70 סנט ולקבל בתמורתו דולר כסף. הרעיון חצה את קווי המפלגות והסנאטור הרפובליקני מאיווה ויליאם אליסון הוביל את המאמצים לאישור החוק בסנאט. אליסון הציע תיקון חוק בסנאט שיצריך רכישה של שניים עד ארבעה מיליון דולר בחודש במתכת הכסף, אך לא יאפשר פקדונות של כסף במטבעות. כך הסניוראז', פער הרווח בית עלות הנפקת הכסף לבין ערכו הנקוב נכנס לקופתה של הממשלה ולא של האזרחים. כתוצאה מכך עבר ב-1878 חוק בלנד-אליסון (אנ') בשני בתי הקונגרס.[103] הנשיא הייז חשש שהחוק יגרום לאינפלציה בשל הוצאת הכספים. דעתו של שרמן הייתה מורכבת יותר. הוא ידע שמתכת הכסף צוברת פופולריות והתנגד לכך שהחוק יזיק למועמדי המפלגה בבחירות של 1880, אך הוא גם הסכים עם הייז שיש צורך למנוע אינפלציה.

שרמן לחץ על ידידיו בסנאט להפיל את החוק, או להגביל את הנפקת מטבעות דולר הכסף, שאמור היה להיות בעל שווי של 1/16 של משקלו בזהב.[104] מאמציו אלו עלו בתוהו, אך התיקון של אליסון הפך את החוק לפחות מסוכן מבחינה פיננסית. שרמן סבר שעל הייז לחתום על החוק המתוקן, אך לא לחץ עליו בעניין והנשיא הטיל וטו.[103] "לאור הרגשות הציבוריים החזקים בעד הטבעת חופשית של מטבעות כסף", הוא כתב מאוחר יותר, "סברתי שיהיה זה טוב יותר לא להתנגד להעברת החוק, אך לא היא אכפת לי להתנגד לרצונו של הנשיא".[105] בסופו של דבר עקף הקונגרס את הווטו של הייז והחוק נכנס לתוקף. השפעותיו של חוק בלנד-אליסון היו מוגבלות. הפער בין ערך הזהב לערך הכסף המשיך לגדול ומצבה הפיננסי של ארצות הברית המשיך להשתפר.[106]

רפורמה בשירות הציבורי

עריכה

הנשיא הייז נכנס לתפקידו כשהוא נחוש לבצע רפורמה במערכת המינויים לשירות הציבורי, שהייתה מבוססת על מינויים מושחתים עוד מימיו של הנשיא אנדרו ג'קסון ארבעים שנה קודם לכן. שרמן לא היה איש רפורמות, אך הוא פעל על פי הנחיותיו של הייז. האויב העיקרי של הרפורמות, ושל הייז, היה הסנאטור מניו יורק רוסקו קונקלינג, והיו אלו אנשיו של קונקלינג שאליהם הפנה הייז את תשומת ליבו כבר בתחילת התהליך.[107] בהנחייתו של הייז, הורה שרמן לג'ון ג'יי לחקור את הנעשה בבית המכס של ניו יורק, שרוב בעלי התפקידים בו היו מאנשיו של קונקלינג. בדוח של ג'יי נכתב שבית המכס של ניו יורק היה מאויש יתר על המידה במינויים פוליטיים, כך שכחמישית מהעובדים בו היו מיותרים.[107][108]

הייז הוציא צו נשיאותי שאסר על מחזיקי משרות פדרליות להדרש למתן תרומות למערכות בחירות או לקיחת חלק כל שהוא בפעילות פוליטית מפלגתית. צ'סטר ארתור, הגובה של נמל ניו יורק, והכפופים אליו, אלונזו קורנל וג'ורג' שירפ, כולם תומכיו של קונקלינג, סירבו לציית לצו הנשיאותי.[107][108] שרמן הסכים עם הייז שעל השלושה להתפטר, אך הוא הבהיר במכתב ששלח לארתור שאין לו כל טינה אישית נגדו.[108] בספטמבר 1877 דרש הייז את התפטרותם של השלושה והם סירבו לעשות כן. הוא הגיש לסנאט את מועמדויותיהם של מחליפים עבורם, אך ועדת המסחר של הסנאט, שקונקלינג ישב בראשה, הצביע פה אחד נגד המינויים.

במהלך פגרת הקונגרס ביולי 1878, פיטר הייז בסופו של דבר את ארתור ואת קורנל (תקופת כהונתו של שירפ כבר פקעה) ומינה במקומם מחליפים. כאשר שב הקונגרס מהפגרה, לחץ שרמן על עמיתיו לשעבר בסנאט לאשר את המינויים של הנשיא, וכך נעשה לאחר דיון ממושך.[109] ג'יי ורפורמטורים אחרים מתחו על שרמן ביקורת בשנה שלאחר מכן כאשר הוא נסע לניו יורק כדי לנאום לטובת מערכת הבחירות של קורנל כאשר זה התמודד על משרת מושל ניו יורק.[109][110] שרמן השיב שהיה זה חשוב שהמפלגה הרפובליקנית תנצח בבחירות אלו, על אף חילוקי הדעות הפנימיים ביניהם.[109][110] ידידותו עם ארתור הייתה קשורה, כפי שרמז הביוגרף של ארתור, תומאס ריבס, לרצונו לשמור על המנגנון הניו יורקי של קונקלינג כידידותי כלפיו, שכן הבחירות לנשיאות של 1880 הלכו והתקרבו.[110]

בחירות 1880

עריכה

הייז הגביל את עצמו מראש לתקופת כהונה אחת כנשיא, ורבים ראו עצמם כמתאימים לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות של 1880, כולל שרמן עצמו. הייז העדיף את שרמן כיורשו, אך הוא לא הצהיר על כך בפומבי ואף לא היה סבור ששרמן יצליח להיבחר.[111] בין המועמדים הראשונים שהציגו את מועמדותם היו הנשיא לשעבר גרנט, הסנאטור ג'יימס בליין ממיין והסנאטור ג'ורג' אדמונדס מוורמונט. גרנט לא קידם באופן פעיל את מועמדותו, אך כניסתו להתמודדות המריצה את מתחריו, וכאשר התכנסה ועידת המפלגה בשיקגו ביוני 1880, נחלקו עד מהרה צירי המפלגה בין תומכי גרנט לבין מתנגדיו, כשבליין היה הבחירה הפופולרית ביותר של קבוצת מתנגדי גרנט.[112] לאחר שהוצגו מועמדויותיהם של גרנט ובליין, הציג ג'יימס גרפילד את מועמדותו של שרמן בנאום רהוט, באומרו, "אתם שואלים אותי על ציוני הדרך שלו, ואני מפנה אתכם לעשרים וחמש שנים של פעילות חקיקה לאומית. אף לא חוק נדיב במיוחד היה מוכנס לספר החוקים שלנו ללא עזרתו האינטליגנטית ורבת העוצמה".[113] נאום זה, בעוד שנישא מכל הלב, לא היה מלהיב באופן מיוחד. כפי שהסביר מאוחר יותר הסנאטור ג'ורג' פריסבי הואר, "לא היה שום דבר מעורר או רומנטי בחוכמת החיים הפשוטה של ג'ון שרמן".[114]

לאחר שכמה אישים נוספים הציגו את מועמדותם, נערך סבב ההצבעה הראשון בו זכה גרנט ב-304 קולות, אחריו בליין עם 284 קולות ושרמן שלישי בהפרש גדול מהם עם 93 קולות. אף אחד מהמועמדים לא הצליח לזכות ב-379 הקולות שנדרשו כדי להיבחר. הנציגים שהצביעו בעד שרמן יכלו להעביר את תמיכתם הן לגרנט והן לבליין, אך הוא סירב לבקש זאת מהם במשך 28 סבבי הצבעה בתקווה שמחנה מתנגדי גרנט יסירו את תמיכתם בבליין ויעברו לתמוך בו. בסופו של יום ההצבעות הראשון, היה ברור שלא גרנט ולא בליין יצליחו להשיג רוב. היה נחוץ מועמד של פשרה. שרמן קיווה ששמו יעלה כמועמד הפשרה, אך ספירת הקולות שלו הגיעה ל-120, והוא אפילו לא זכה בתמיכתם של כל הנציגים מאוהיו. התמיכה המפוצלת של מדינת האם שלו הייתה ככל הנראה גורלית מבחינתו, שכן הנציגים של בליין, בחפשם אחר מועמד חליפי חדש, לא סברו ששרמן יהיה מועמד שיסחוף אחריו מצביעים. לאחר כמה ימי הצבעות, מצאו אנשיו של בליין את מועמד הפשרה שלהם, אך במקום להעביר את תמיכתם אל שרמן, הם בחרו בעמיתו מאוהיו, ג'יימס גרפילד. בסבב ההצבעה ה-36 נבחר גרפילד ברוב של 399 קולות, רוב מספיק כדי לזכות במועמדות המפלגה.[112]

חבריו למפלגה של שרמן רחשו לו כבוד בשל האינטליגנציה שלו ועבודתו הקשה, אך תמיד היו ספקות בנוגע לפוטנציאל שלו כמועמד ברמה ארצית. כפי שתיאר אותו אחד הכותבים, שרמן היה "רזה כמו פס רכבת, גובהו מעל מטר שמונים, זקנו קצוץ, שיניו לא נאות וחיוכו קסום כאשר הוא צחק".[115] נאומיו הפומביים של שרמן היו מדויקים ואינפורמטיביים, אך הם מעולם לא היו "מהסוג שעורר רגשות חמים לג'ון שרמן האדם". שלא כמו בליין או קונקלינג, שרמן "לא הקרין אישיות צבעונית ולא משיכה מגנטית". כינויו, "נטיף הקרח מאוהיו" (The Ohio Icicle), שניתן לו בצדק או שלא בצדק, מנע ממנו להגשים את שאיפותיו להיבחר לנשיאות.

גרפילד פייס את מחנה מתנגדי גרנט באמצעות בחירתו של צ'סטר ארתור כשותפו למרוץ וכמועמד לסגן הנשיא. על אף יחסיו הטובים עם ארתור ב-1879, שרמן סבר שזו הייתה בחירה גרועה: "מועמדתו של ארתור היא בורלסקה מגוכחת", הוא ציין במכתב שכתב לידיד, "ואני חושש שהיא הושפעה מהרצון לנצח... מועמדותו מצמידה לפתק ההצבעה את כל הגנאי של קבלני קולות, והיא תסכן במידה רבה את סיכויו של גרפילד לנצח".[116] שרמן צדק כמעט ברוב דבריו, שכן גרפילד השיג ניצחון דחוק על פני המועמד הדמוקרטי וינפילד סקוט הנקוק. שרמן המשיך לכהן כמזכיר האוצר עד לתום נשיאותו של הייז ב-3 במרץ 1881.

שובו לסנאט

עריכה

ב-1880 בחר בית הנבחרים של אוהיו את גרפילד כסנאטור, וכאשר והוא החל לכהן כנשיא טרם כניסתו לסנאט, בחר בית הנבחרים בשרמן במקומו. מעמדו של שרמן בסנאט השתנה לאחר ארבע שנות היעדרות. הוא שב לוועדת הכספים, אך עמיתו הוותיק מתקופת שירותו בבית הנבחרים, ג'סטין סמית' מוריל, היה כעת יושב ראש הוועדה.[117] כאשר שב שרמן לסנאט הרפובליקנים לא החזיקו ברוב בבית. המושבים בסנאט נחלקו בין 37 של הרפובליקנים, 37 של הדמקורטים, סנאטור עצמאי אחד, דייוויד דייוויס, שהיה מזוהה עם הדמוקרטים, ואיש מפלגת "הסדר החדש" (אנ'), ויליאם מאהון, שהיה מזוהה עם הרפובליקנים. קולו המכריע של צ'סטר ארתור כסגן הנשיא הותיר את הרפובליקנים עם רוב מזערי בסנאט.[118] אף על פי כן, המושב המיוחד שהתכנס במרץ 1881 נותר במבוי סתום למשך חודשיים בנוגע לאישור המינויים של הנשיא גרפילד, בשל התנגדות האופוזיציה של קונקלינג לכמה מהם, וכתוצאה מכך התפטרו קונקלינג והסנאטור השני מניו יורק, תומאס פלאט, במחאה על התנגדותו המתמשכת של גרפילד לסיעתם.[119] שרמן צידד בגרפילד בנוגע למינויים והיה שבע רצון לאחר שבית המחוקקים של ניו יורק לא בחר בקונגלינג ובפלאט מחדש לסנאט, והחליף אותם בשני רפובליקנים נוחים יותר.

רצח גרפילד וחוק פנדלטון

עריכה

לאחר פיזור המושב המיוחד של הקונגרס, שב שרמן לביתו במנספילד. הוא נאם בזכותו של מושל אוהיו צ'ארלס פוסטר, ששאף להיבחר לתקופת כהונה שנייה, והגיע יחד עם הנשיא לשעבר הייז לקולג' קניון, שם הוא קיבל תואר כבוד. שרמן היה נינוח כשהכין את עצמו לשהות ממושכת עם רעייתו בפעם הראשונה מזה שנים, כאשר הגיעו החדשות על הירי בנשיא גרפילד בוושינגטון. הרוצח, צ'ארלס גיטו, היה אדם מופרע בנפשו שהאמין שיורשו של גרפילד ימנה אותו למשרה ציבורית.[120] לאחר כמה חודשים נפטר גרפילד מפצעיו וצ'סטר ארתור היה לנשיא במקומו. לאחר שהשלים את טיולו הארוך המתוכנן אל הפארק הלאומי ילוסטון ואל אתרים נוספים במערב, יחד עם אחיו ויליאם, שב שרמן למושב מיוחד נוסף של הקונגרס באוקטובר 1881.

רצח גרפילד על ידי אדם שדרש להתמנות למשרה ממשלתית, הגביר את הדרישה הציבורית לרפורמה בשירות הציבורי. מנהיגי שתי המפלגות הבינו שיעלה בידם למשוך את קולות דורשי הרפורמה אם יפנו נגד מערכת מינויי החסות, וב-1882 החלו המאמצים של שתי המפלגות לטובת רפורמה. בקונגרס הקודם, הניח עמיתו של שרמן מאוהיו, ג'ורג' פנדלטון, הצעת חוק על שולחן הסנאט, שחייבה בחירה של פקידי ממשל על סמך כישוריהם שנבחנו בקפידה, אך הקונגרס דחה את הצעת החוק באופן מידי.[121][122] בבחירות אמצע הכהונה של 1882 איבדו הרפובליקנים מושבים בבית הנבחרים, זאת בשל המקום המרכזי שתפסה הרפורמה בשירות הציבורי במסע הבחירות של הדמוקרטים.[123] שרמן דיבר בזכות בחירתם של אנשים ראויים וכנגד העברתם של אנשים ממשרותיהם ללא סיבה. הוא התנגד לרעיון שלמשרתי ציבורי יהיו תנאים בלתי מוגבלים להעסקתם, אך האמין שיעילות, לא פעילות פוליטית, צריכה להיות אמת המידה למשך העסקתו של משרת הציבור.[124] שרמן הצביע בעד חוק פנדלטון לרפורמה בשירות הציבורי (אנ'), שאותו אישר הסנאט ברוב של 38 תומכים מול 5 מתנגדים וקודם לכן העביר אותו בית הנבחרים ברוב של 155 תומכים מול 47 מתנגדים. ב-16 בינואר 1883 חתם עליו הנשיא ארתור.[125][126]

המס "בן הכלאיים"

עריכה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 חוקקו יחסית מעט חוקים פיננסיים.[127] באותה עת הייתה נחיצות הנפקתן של איגרות חוב פחותה ביותר, שכן הממשלה הצליחה ב-1882 לשמור על עודף תקציבי של 145 מיליון דולר. הדעות על הדרך לשמור על איזון תקציבי היו מגוונות. הדמוקרטים שאפו להפחתת מיסים כדי לצמצם את ההכנסות ואת עלות מוצרי הייבוא, בעוד שהרפובליקנים האמינו שמיסוי גבוה יבטיח שכר גבוה במגזרי התעשייה והכרייה. הם העדיפו שהממשלה תוציא יותר כספים על עבודות ציבוריות ותצמצם את מס הבלו.[128][129] הקונגרס העביר חוק להקמת ועדה לבדיקת נושא הפחתת המיסוי, אך ארתור מינה לוועדה בעיקר פרוטקציוניסטים. בדצמבר אותה שנה הגישה הוועדה דוח לקונגרס בו היא קראה להפחתת המיסים בשיעור ממוצע שבין 20% ל-25%. המלצות הוועדה לא זכו להתייחסות, שכן ועדת המיסוי והתקצוב של בית הנבחרים, שנשלטה על ידי פרוטקציוניסטים, אישרה הפחתה במיסים בשיעור של 10% בלבד. לאחר דיון בסנאט ירד שיעור הפחתת המיסים על פיו ל-1.47% בממוצע, אך במסגרתו בוטלו או צומצמו סוגי מיסים רבים קיימים.[130][131] שרמן תמך בחוק, יותר בשל הפחתת שיעור הבלו מאשר השינוי בגביית המיסים. החוק, שנודע בשם חוק המיסים של 1883 (אנ'), או כפי שמתנגדיו כינו אותו "חוק בן הכלאיים" (Mongrel Tariff), עבר בשני בתי הקונגרס ב-3 במרץ, יומו האחרון של קונגרס זה, ברוב קטן. הנשיא ארתור חתם עליו, אך לא הייתה לו שום השפעה על העודף התקציבי.[132]

ההגירה הסינית

עריכה

שרמן הקדיש תשומת לב רבה יותר ליחסי החוץ במהלך החלק השני של הקריירה שלו בסנאט, כאשר שימש כיושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. ב-1868 אשרר הסנאט את חוזה ברלינגיים (אנ') עם סין, שאפשר הגירה בלתי מוגבלת מסין לארצות הברית. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, הואשמו המהגרים הסינים כמי שגרמו לירידת השכר. בתגובה לכך העביר הקונגרס ב-1879 את חוק הדרת הסינים, אך הנשיא הייז הטיל עליו וטו.[133] שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שסין הסכימה לתיקונים בהסכם, ניסה הקונגרס שוב להדיר את המהגרים הסינים. הסנאטור ג'ון מילר מקליפורניה הגיש הצעת חוק נוספת להדרת הסינים שמנע מהמהגרים לקבל אזרחות של ארצות הברית ואסר על הגירתם לתקופה של עשרים שנה.[134][135] שרמן התנגד הן להסכם של 1880 והן להצעת החוק של מילר, בהאמינו שחוק ההדרה הפך על פיה את סבר הפנים החיובי של ארצות הברית לכל הבאים בשעריה ואת תלותה של האומה בהגירה מארצות חוץ לטובת צמיחתה. הנשיא ארתור הטיל וטו על החוק ושרמן הצביע בעד אישורו מחדש. חוק חדש עבר ברוח הסעיפים להם התנגד הנשיא. שרמן הצביע גם נגד חוק זה, אך הוא עבר והנשיא ארתור חתם עליו. ב-1885 הצביע שרמן בעד חוק העבודה החוזית הזרה (אנ'), שאסר על העסקת עובדים זרים בחוזה לפני שהם עוברים או מהגרים לארצות הברית על פי חוזה. שרמן ראה את החוק הזה כמתאים יותר לפתרון ירידת השכר בהשוואה לחוק הדרת הסינים. הבעיה, כפי שהוא ראה אותה, לא הייתה מוצאם של המהגרים הסינים, אלא תת-התנאים דמויי העבדות של העסקתם.[136]

ניסיונות נוספים להתמודדות לנשיאות

עריכה

ב-1884 הציג שרמן את שמו להתמודדות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, אך מסע הבחירות שלו לא צבר תאוצה.[137] בליין נחשב למועמד מועדף והנשיא ארתור גם קיבץ נציגים בניסיון להיבחר לתקופת כהונה נוספת בעצמו.[138] שוב, לא עלה בידה של משלחת אוהיו לוועידת המפלגה להתאחד מאחורי שרמן, ועם פתיחת הוועידה עמדו לרשותו 30 נציגים בלבד שהתחייבו להצביע עבורו.[139] השופט לשעבר מסינסינטי, ג'וזף פורקר, נשא נאום לטובת מועמדותו של שרמן, אך הנאום משך תשומת לב מועטה. בליין קיבץ את התמיכה ביום המחרת, ושרמן פרש מהמרוץ לאחר סבב ההצבעה הרביעי. בסופו של דבר זכה בליין במועמדות המפלגה, אך הפסיד בבחירות הכלליות לגרובר קליבלנד הדמוקרטי מניו יורק, ההפסד הראשון של הרפובליקנים מזה 28 שנה. שרמן שב לסנאט, שם ב-1885, הוא נבחר כנשיא הזמני של הסנאט. לאחר מותו של סגן הנשיא תומאס הנדריקס מאוחר יותר באותה שנה, היה שרמן הבא בתור בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית עד 26 בפברואר 1887, כאשר הוא התפטר מתפקידו.

ב-1886 בחר בית המחוקקים של אוהיו בשרמן לתקופת כהונה חמישית בסנאט, אך בטרם עבר זמן רב הוא שקל התמודדות נוספת לנשיאות. כדי להרחיב את תדמיתו הלאומית, הוא נסע לנאשוויל כדי לשאת נאום להגנת עקרונות המפלגה הרפובליקנית. הוא עודד הגינות בטיפול באפרו-אמריקאים וגינה את הטיפול הלקוי בהם על ידי ממשלי מדינות הדרום. הסיור השיג את השפעתו, וציפיותיו של שרמן היו גבוהות. ידידו הוותיק, הנשיא לשעבר הייז, היה סבור ששרמן הוא המועמד הטוב ביותר.[140] המועמד המוביל במפלגה היה שוב בליין, אך לאחר שבליין כתב מספר מכתבים שבהם הוא הכחיש את רצונו להתמודד, נחלקו תומכיו בין שאר המועמדים, כולל שרמן. ללא שום הסכמה כללית לקראת ועידת המפלגה של 1888, נחלקו הצירים בתמיכתם מאחורי מספר בלתי רגיל של מועמדים.[137] דניאל הייסטינגז מפנסילבניה הציג את שמו של שרמן כמועמד ובנוסף תמך במועמדות ג'וזף פורקר (שאז היה כבר מושל אוהיו). בסופו של דבר התלכדה כל המשלחת מאוהיו מאחורי שרמן ובסבב ההצבעה הראשון הוא הוביל עם 229 קולות, יותר מכפליים הקולות של המתמודד שדורג אחריו, אך עדיין חסרו לו 416 קולות לרוב הנדרש לבחירה. במקום השני בסבב זה ניצב אחרי שרמן וולטר גרשם מאינדיאנה עם 111 קולות והשלישי היה ראסל אלגר ממישיגן עם 84 קולות. בסבב ההצבעה השני נוספו לשרמן עוד קולות, אך שם נעצרה התקדמותו. לאחר סבב ההצבעה החמישי היה ברור שהוא לא יוכל לגייס תמיכה נוספת. הוא סירב לפרוש, אך תומכיו החלו לנטוש אותו. בסבב ההצבעה השמיני התלכדו צירי המפלגה סביב מועמדותו של בנג'מין הריסון מאינדיאנה, שנבחר כמועמד המפלגה לנשיאות. שרמן היה סבור שהריסון הוא מועמד טוב ולא הייתה לו שום מחשבה רעה כלפיו, אך הוא קינא באלגר, שעליו הוא האמין שהוא "קנה את קולותיהם של נציגים רבים ממדינות הדרום שהונחו על ידי כינוסי הבוחרים שלהם להצביע עבורי".[141] כחבר מפלגה נאמן, שרמן נשא נאומים לטובתו של הריסון באוהיו ובאינדיאנה והיה מרוצה מאוד מניצחונו על קליבלנד בבחירות הכלליות לנשיאות שנערכו אותה שנה. לאחר הבחירות, שרמן, שהיה ער לכך שהוא יהיה כבר בן 73 כאשר תוצג מועמדותו האפשרית בבחירות הבאות, היה נחרץ באמירתו החל מאותה עת, "שום פיתוי למשרה לא יניע אותי לבקש כבוד פוליטי נוסף", ומאז והלאה הוא לא התמודד שוב על המועמדות לנשיאות.

הסחר הבין-מדינתי

עריכה

לזמן מה הייתה דאגה בנוגע לכוחן של חברות מסילות הברזל ועל האופן בו הן חייבו לקוחות שונים בתעריפים שונים. ב-1885 אושר על ידי בית הנבחרים חוק שהוצע על ידי ג'ון רייגן מטקסס להסדרת השיטה. חוק רייגן אסר על אפליה בתעריפי ההובלה ברכבות או בצינורות, וקבע שהתעריפים יהיו הגיוניים ואף קבע תעריפים מרביים. שרמן הסכים עם הרעיון הכללי של החוק, אך התנגד לחלקים ממנו, במיוחד לסעיף שהעניק לבתי המשפט של המדינות סמכות שפיטה ליישוב מחלוקות.[142] שרמן האמין שהחוק צריך לאפשר גם גיוון, ועמד על כך שתוסדר תחרות בין אמצעי תחבורה שונים. שינויים אלו אומצו והתוצאה שלהם, חוק הסחר הבין-מדינתי (אנ'), חוקק במידה רבה בהשפעתו של שרמן.[143] ב-4 בפברואר 1887 חתם הנשיא קליבלנד על החוק ומינה חברים לוועדת הסחר הבין-מדינתי (אנ'). החוק גרם לחוסר שביעות רצון בתעשיית הרכבות, אך היווה ברכה לחוואים ולתעשיית הנפט.

חוק ההגבלים העסקיים של שרמן

עריכה

רקע

עריכה

לקראת סוף המאה ה-19 החלו החברות העסקיות ליצור קרטליים, שתפסו חלק הולך וניכר של המשק. קרטלים אלו היו גדולים מספיק כדי לקבוע מחירים, כפי שטענו המלעיזים כלפיהם.[144] חברי שתי המפלגות הגדולות היו מודאגים בשל צמיחת כוחם של הקרטלים והמונופולים, ועם פתיחתו של הקונגרס שהתכנס ב-1889 הציע שרמן את חוק ההגבלים העסקיים (אנ'). החוק נגזר מהצעת חוק שכשלה בקונגרס הקודם ונוסחה על ידי הסנאטור ג'ורג' אדמונדס, ששרמן ביצע בו תיקונים.[145] עד 1888 גילה שרמן עניין מועט בשאלת הקרטלים, אך השאלה עלתה לתודעה הלאומית וכעת שרמן נכנס בעובי הקורה.[146] הצעת החוק המתוקנת של שרמן הייתה פשוטה, והיא ציינה ש"כל חוזה, קרטל, או קנוניה, במסגרת מסחרית בה מעורבות חברות מכמה מדינות, או ממדינות זרות, מוכרזת כבלתי חוקית".[147] הצעת החוק קבעה בהמשך עונשים פליליים לכל אדם שייצור מונופול מסחרי.[148] בדיון על הצעת החוק שרמן שיבח את השפעת התאגידים על פיתוח התעשייה ומסילות הברזל ועמד על זכותם של אנשים להקים תאגידים, כל עוד הם לא היו "מונופול בכל מובן שהוא".[149]

החוק עבר בסנאט ברוב סוחף של 52 תומכים מול מתנגד אחד ובבית הנבחרים הוא עבר ללא מתנגדים. ב-2 ביולי 1890 חתם עליו הנשיא הריסון. כאשר חתם הריסון על החוק, הוא העיר, "ג'ון שרמן תיקן את גנרל אלגר".[150] שרמן היה המניע הראשי במהלך להעברת החוק והיה "הדובר הרהוט ביותר בקונגרס של חוק ההגבלים העסקיים".[151] מאוחר יותר נמתחה ביקורת על החוק על נוסחו הפשוט והחוסר במונחים מוגדרים, אך שרמן הגן עליו, באומרו שהוא נוסח על פי השפה והתקדימים של המשפט המקובל. הוא גם דחה את הטענה שהחוק פגע במגזר העסקי מכל וכל, באומרו שהוא רק מתנגד לנוהגים עסקיים בלתי הוגנים. שרמן הדגיש שמטרת החוק היא לא להתנגד לתחרות חוקית, אלא לקרטלים בלתי חוקיים. ניתוח מאוחר יותר של החוק היה נדיב יותר: "החוק של שרמן היה חוק ההגבלים העסקיים הטוב ביותר שהקונגרס של 1890 היה מסוגל לחוקק".[152]

סקירה כללית

עריכה

חוק ההגבלים העסקיים של שרמן נחקק בשנת 1890 במטרה לצמצם את שיתופי פעולה בין גופים שונים ששילוב כוחות ביניהם הפריע למסחר והפחית את התחרות הכלכלית. חקיקה זו הוציאה מחוץ לחוק גם קרטלים רשמיים וגם ניסיונות לקבע מונופול כלשהו במסחר בארצות הברית. חוק ההגבלים העסקיים של שרמן כולל שתי הוראות עיקריות האוסרות על הפרעות בתחרות המסחרית והכלכלית, תוך הפיכת הניסיון ליצור מונופול כלשהו לבלתי חוקי בכלכלת ארצות הברית. הוראות אלה ניתנות לאכיפה על ידי מחלקת המשפטים של ארצות הברית.[153]

אחת ההוראות העיקריות של החוק מבטלת את החוקיות של כל שיתופי הפעולה העסקיים שמרסנים את הסחר בין מדינות ארצות הברית או מסחר של ממשלת ארצות הברית עם מדינות זרות. איסור זה חל לא רק על קרטלים רשמיים, אלא גם על כל הסכם לקביעת מחירים, הגבלת תפוקה תעשייתית, שיתוף בין שווקים או החרגת תחרות כלכלית.[153] הוראת מפתח שנייה הופכת את כל הניסיונות ליצור מונופול בעולם המסחר האמריקאי, כאמור, לבלתי חוקי. שתי הוראות אלה, המהוות את לב החוק, ניתנות לאכיפה על ידי מחלקת המשפטים האמריקאית באמצעות ליטיגציה בבתי המשפט הפדרליים. לפי החוק, ניתן להורות על פירוק חברות שהפרו את החוק באמצעות פסיקה של בית משפט, כמו גם הנפקת צווי מניעה לחברות בלתי חוקיות. כמו כן, החוק קובע כי צדדים פרטיים שנפגעו מהפרות כלשהן של החוק רשאים לתבוע את הנזק שנסב להם פי שלושה יותר מהסכום המקורי.[153]

במשך יותר מעשור לאחר העברתו בקונגרס, חוק שרמן הופעל רק לעיתים רחוקות כנגד מונופולים תעשייתיים, וגם אז ללא הועיל, בעיקר בגלל פרשנויות משפטיות צרות למהו מסחר בין-מדינתי. השימוש היעיל היחיד בו היה נגד איגודים מקצועיים, שבבתי המשפט נחשבו כ"שילובי כוח" בלתי חוקיים. למעשה, האכיפה הנמרצת הראשונה של חוק שרמן התרחשה במהלך נשיאותו של תיאודור רוזוולט בשנים (1909-1901). בשנת 1914 התקבלו בקונגרס שתי חקיקות שסיפקו תמיכה לחוק ההגבליים העסקיים של שרמן:

  • החקיקה הראשונה הייתה "חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון"[ו], אשר פירט את ההוראות הכלליות של חוק שרמן וציין פעולות בלתי-חוקיות רבות אשר תרמו מיצירת מונפולים או נבעו מכך.[154]
  • החקיקה השנייה הייתה זו שייסדה נציבות הסחר הפדרלית ב-1914, והכפיפה לממשל הפדרלי סוכנות ממשלתית שבכוחה לחקור הפרות אפשריות של חוק ההגבלים העסקיים ולהוציא צווים האוסרים על תחרויות בלתי-הוגנות.[155]

אולם בשנת 1920, בית המשפט העליון של ארצות הברית יישם את מה שמכונה "כלל ההיגיון" של חוק שרמן, הקובע כי לא כל חוזה או "שילוב-כוח" שמגביל סחר אינם חוקיים. רק ריסון "בלתי סביר" של סחר באמצעות רכישות, מיזוגים, והמחרה חמסנית[156] מהווים הפרה של חוק ההגבליים העסקיים שרמן. פרשנות זו אפשרה לחברות גדולות יותר כר פעולה נרחב יותר. עם זאת, במקרה של חברת אלקואה (אנ') ב-1945, בית המשפט העליון הפך את עמדתו וקבע כי גודלו ומבנהו של תאגיד מהווים עילה מספקת להפעלת חוק ההגבלים העסקיים.[153] מאז פסק דין זה, האיסור על מונופול נאכף מעת לעת, ובחלק מהמקרים הארגון שהפר את החוק אף מפורק. אחת הדוגמאות הבולטות לכוחו של החוק בסוף המאה ה-20 הייתה התפרקותה של "חברת הטלפון והטלגרף האמריקנית" בשנת 1984, שהותירה את חברת האם, AT&T, כספקית שירות למרחקים ארוכים, כשהיא מתפצלת לשש חברות טלפון אזוריות (שנודעו בשם "בייבי בל") שסיפקו שירותי טלפון מקומיים.

חוק רכישת הכסף

עריכה

מאז העברתו של חוק בלנד-אליסון ב-1878, התנהלו מעט מאוד דיונים בנוגע להטבעת מטבעות זהב מול הטבעת מטבעות כסף. הכסף בקושי הוזכר במערכת הבחירות של 1888, ועמדתו המדויקת של הריסון בסוגיה לא הייתה ברורה בתחילה, אך מינוי של תומך הטבעת מטבעות הכסף ויליאם וינדום כמזכיר האוצר, עודדה את תומכי ההטבעה החופשית של מטבעות הכסף. מספרם של אלה הלך וגדל בקונגרס עם קבלתם לברית של מדינות חדשות במערב. ירידת מחירי מוצרי החקלאות, שגרמו לחקלאים לשקוע בחובות כבדים מכדי שיעמדו בתשלומיהם, הרחיבה את בסיס טענותיהם. הריסון ניסה ליצור שביל זהב בין שתי העמדות, ודחף להטבעתן של מטבעות כסף, אך בערכו הרגיל, ולא על פי יחס מחיר הזהב. גישה זו רק גרמה לאכזבה בשני המחנות. וינדום הציע לשמור על המערכת שנוצרה על פי חוק בלנד-אליסון, אך להכפיל את כמות הכסף שניתן היה לטבוע ממנו מטבעות. הערך הממשי של דולר הכסף ירד ל-72.3 סנטים, אך וינדום האמין (אף על פי שתומכי הטבעת מטבעות הזהב פקפקו בכך) שהטבעת יותר מטבעות כסף תגדיל את הביקוש ותעלה את ערכו.[157] הריסון היה מעוניין לחתום על כל חוק שישביע את רצונו של רוב הציבור, כל עוד המטבע לא יהפוך לבלתי יציב.

בשני בתי הקונגרס היה רוב רפובליקני, אך החלטותיהם היו שונות. ביוני 1890 העביר בית הנבחרים חוק שחייב את הממשלה לרכוש 4.5 מיליון אונקיות כסף בכל חודש (בנוסף ל-2 עד 4 מיליון דולר שהוטבעו על פי דרישת חוק בלנד-אליסון). הסנאט העביר חוק שהציע פרסטון פלמב הרפובליקני מקנזס להטבעה חופשית של מטבעות כסף על פי היחס החוקי של 1 ל-16. שרמן הצביע נגד הצעת החוק של פלמב, אך היה מעוניין שתכונס וועדה שתכין הצעת חוק של פשרה, שכיום קרויה חוק רכישת הכסף של שרמן שעבר ביולי. האוצר היה יכול לרכוש 4.5 מיליון אונקיות של כסף ולהנפיק תמורתם "שטרות אוצר", שניתן היה לפדותם בזהב או בכסף. החוק גם קבע שהאוצר יכול היה להטביע יותר מטבעות דולר של כסף אם מזכיר האוצר יהיה סבור שצעד זה נחוץ כדי לפדות שטרות חדשים. שרמן היה סבור שהצעת חוק זו הייתה האפשרות הפחות מזיקה. הריסון האמין שצעד זה ישים קץ למחלוקת, וחתם על החוק. בכל אופן, השפעת החוק הייתה הדלדול ההולך וגובר של מלאי הזהב הלאומי.

ב-1893 הכה גל של פאניקה את שוק המניות, ועד מהרה ניצבה האומה האמריקנית בפני שפל כלכלי חריף. הפאניקה הוחמרה על ידי מחסור חמור בכסף שנבע מההטבעה המוגברת של מטבעות הכסף, והנשיא קליבלנד, שהחליף את הריסון במרץ אותה שנה, קרא לקונגרס להתכנס ודרש תיקון של החלק של החוק שחייב את הממשלה לרכוש כסף.[158] השפעות המשבר הובילו את המתונים יותר לתמוך בביטול. אף על פי כן, תומכי הטבעת מטבעות הכסף האיצו בתומכיהם בוועידה בשיקגו ובית הנבחרים התדיין במשך חמישה עשר שבועות לפני שהעביר את התיקון לחוק ברוב גדול. בסנאט עורר ביטול סעיף רכישת הכסף דיון ער לא פחות, אך הנשיא קליבלנד הצליח לשכנע מספיק דמוקרטים לעמוד לצידו, כך שיחד עם רפובליקנים מהמזרח הם הצליחו ליצור רוב של 48 תומכים מול 37 מתנגדים. שרמן הצביע בעד ביטול החוק "שלו".[159] לאחר הביטול נמשך תהליך דלדול הזהב ממאגרי האוצר, אך בשער נמוך יותר, ואיגרות החוב שהונפקו לאחר מכן הצליחו לחדש את מלאי הזהב. הדיון האקדמי על יעילותה של הנפקת איגרות החוב ממשיך, אך קיימת הסכמה כללית שביטול חוק רכישת הכסף היה, במקרה הגרוע ביותר בלתי מזיק, ובמקרה הטוב ביותר, יעיל בשיקום הבריאות הפיננסית של האומה.[160]

שנותיו האחרונות בסנאט

עריכה
 
שרמן במשרדו בסנאט, 1894 לערך

ב-1892 נבחר שרמן לכהונה שישית בסנאט, כשהוא הביס בקלות את המועמד הדמוקרטי בבית הנבחרים של מדינתו.[161] המאבק הקשה ביותר היה דווקא על הצבעת הרפובליקנים בבחירות המוקדמות, שהעדיפו את ג'וזף פורקר על פני שרמן. בסיועו של איש העסקים מקליבלנד מארק האנה, לאחר ארבעה ימים של סבבי הצבעות, הסכימה ה סיעה לתמוך בשרמן ולא בפורקר, וב-12 בינואר הוא נבחר על ידי בית הנבחרים של אוהיו. ב-1894 שבר שרמן את שיאו של תומאס הארט בנטון בתקופת הכהונה הארוכה ביותר בסנאט.[ז] ב-1895 פורסם ספר זכרונותיו "זכרונות מארבעים שנה בבית הנבחרים, בסנאט ובקבינט" (Recollections of Forty Years in the House, Senate and Cabinet). ב-1896 נאם שרמן לטובת עמיתו מאוהיו, ויליאם מקינלי במסע הבחירות של זה האחרון לנשיאות, אך לקח חלק מצומצם יותר בהשוואה למערכות הבחירות הקודמות בשל גילו המתקדם.[162] מקינלי נבחר לנשיאות לאחר שהתמודד מול הדמוקרט ויליאם ג'נינגס ברייאן. מתוך רצון לראות את מארק האנה, ידידו ואיש מטהו, נבחר לסנאט, מינה מקינלי את שרמן כמזכיר המדינה בקבינט שלו, כדי שמושבו של שרמן יתפנה עבור האנה.[163]

מזכיר המדינה

עריכה

בינואר 1897 הציע הנשיא ויליאם מקינלי לשרמן את תפקיד מזכיר המדינה. שרמן, שניצב בפני קשיים בבחירתו מחדש לסנאט, הסכים מיד. המינוי אושר במהירות על ידי הקונגרס כאשר הוא התכנס במרץ. המינוי נראה כראוי, אך עד מהרה החלו רבים בוושינגטון לתהות האם לשרמן, שהיה אז בן 73, היו עדיין הכוחות והמרץ המחשבתי לכהן בתפקיד זה. השמועות על כך נפוצו, אך מקינלי לא התייחס אליהן. כשהתבקש לייעץ בנוגע לנאום ההשבעה, הציע שרמן להכניס לנאום פסקה על איום בהתערבות בקובה, שניהלה אז מרד נגד ספרד, אך הצעתו נדחתה.[164]

הן מקינלי והן שרמן שאפו למצוא פתרון של שלום למלחמה בקובה, שיהיה ככל האפשר פתרון של עצמאות לקובה ללא מעורבות אמריקאית. ארצות הברית וספרד החלו לנהל משא ומתן על כך ב-1897, אך היה ברור שספרד לעולם לא תכיר בעצמאות האי, ושהמורדים (יחד עם תומכיהם האמריקאים) לא יתפשרו על פחות מעצמאות.[165] בינואר 1898 הבטיחה ספרד למורדים לבצע כמה ויתורים, אך כאשר דיווח קונסול ארצות הברית בהוואנה פיציו לי, על מהומות בעיר, הסכים מקינלי לשלוח את אוניית המערכה "מיין" (USS Maine) כדי להגן על חיי האמריקאים שם ועל רכושם.[166] ב-15 בפברואר התפוצצה ה"מיין" וירדה למצולות. 266 איש נהרגו בתקרית.[167]

תופי המלחמה החלו לרעום ובאפריל דיווח מקינלי לקונגרס שהמאמצים לפתרון דיפלומטי כשלו. שבוע לאחר מכן אישר הקונגרס הכרזת מלחמה. באותה עת החל מקינלי כבר להסתמך על עוזר מזכיר המדינה, ויליאם דיי, בניהול היומיומי של מחלקת המדינה, ואף הזמין אותו להשתתף בישיבות הקבינט, שכן שרמן כבר חדל להגיע אליהן.[168] דיי, שהיה ידידו משכבר של מקינלי, החליף את הממונה עליו ככוח האמיתי במחלקת המדינה.[169] שרמן, שחש שהוא כבר לא היה המוביל האמיתי של המערכת, והכיר סוף סוף בכך שבריאותו התדרדרה וזכרונו לא היה כבעבר, הגיש את התפטרותו ב-25 באפריל 1898.[170]

לאחר פרישתו

עריכה

לאחר התפטרותו מתפקיד מזכיר המדינה פרש שרמן מן החיים הפוליטיים. בכך הסתיימה קריירה של יותר מ-42 שנים בהן הוא היה בשירות הציבורי. הוא העניק כמה ראיונות בהן הוא הביע את חוסר הסכמתו עם מדיניות הממשל כאשר זה סיפח את פוארטו ריקו ואת הפיליפינים. מאוחר יותר באותה שנה לקתה רעייתו מרגרט בשבץ מוחי. היא נפטרה שנתיים מאוחר יותר, ב-5 ביוני 1900. שרמן המשיך להתגורר לסירוגין בשני הבתים שלו במנספילד ובוושינגטון. לרוב הוא נותר מחוץ לשיח הפוליטי, למעט מכתב המלצה לבחירתו של ג'ורג' נאש כמושל אוהיו ב-1899.[171]

מותו ומורשתו

עריכה

ג'ון שרמן נפטר בביתו שבוושינגטון ביום שלישי, 22 באוקטובר 1900, פחות מחמישה חודשים לאחר פטירתה של מרגרט רעייתו, כשהוא מוקף בבתו, קרובים וידידים.[171] לאחר טקס אשכבה שנערך בכנסייה האפיסקופלית סנט ג'ון שבוושינגטון, הוא נטמן בבית הקברות של מנספילד לצד רעייתו.

שרמן היה בהחלט מודע לצורך בהנצחת מורשתו, ובצוואתו הוא השאיר סכום של 10,000 דולר לביוגרפיה שתכתב "על ידי כמה אנשים מוכשרים".[172] שתי ביוגרפיות יצאו לאור זמן קצר לאחר מכן, אך באף אחת מהן לא הוזכרה הוראת הצוואה. ב-1906 פרסם חבר הקונגרס תאודור ברטון מאוהיו ביוגרפיה של שרמן. שנתיים לאחר מכן פרסם גם חבר הקונגרס לשעבר וינפילד קר ממנספילד ביוגרפיה פרי עטו. שני הספרים הציגו את שרמן באור חיובי. ביוגרפיה מחקרית הייתה אמורה להיות בהכנה במסגרת סדרת הספרים "מנהיגים פוליטיים אמריקאים" בעריכתו של אלן ניבינס שיצאה לאור בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, שאותה היו אמורים לכתוב רוי פרנקלין ניקולס ורעייתו ג'נט פדוק ניקולס, אך עבודתם לא הושלמה מעולם. בהמשך פרסמה ג'נט ניקולס מספר מאמרים על שרמן, אך ביוגרפיה מחקרית שלמה טרם פורסמה אודותיו. שרמן זכור בעיקר בשל חוק ההגבלים העסקיים שקרוי על שמו. ברטון, בסכמו את נשוא כתיבתו, כתב:

נכון הדבר שיש הרבה מן הפרוזאיות בחייו של שרמן, ושמיטב מאמציו לא היו קשורים עם הזוהר שמושך את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר. אך בהשפעה הממשית על התכונות האופייניות שהפכו את האומה הזאת למה שהיא, ובתוצאות בנות הקיימא שלא זכו להכרה של ממש של שירות יעיל ופטריוטי, ניתן למצוא מעטים שלזכותם ניתן לרשום הישגים נאים יותר".[173]

שרמן היה חבר בשלוחת מחוז קולומביה של "בני המהפכה האמריקאית", ובשנים 1891–1893 הוא שימש כאחד מסגני הנשיא של השלוחה.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ג'ון שרמן בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
עיינו גם בפורטלים:
  פורטל ארצות הברית
  פורטל אישים
  1. ^ באותה תקופה לא התכנס הקונגרס עם תחילת כהונתו במרץ אלא בדרך כלל המתין עד לסוף השנה.
  2. ^ שרמן והביוגרף שלו, ברטון,[34][35] מציגים את הנתונים הללו, אך מקורות אחרים מציינים מספרים אחרים בנוגע לחלוקת המושבים בבית הנבחרים באותה תקופה.[36]
  3. ^ לפני חקיקת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית נבחרו הסנאטורים על ידי בתי המחוקקים של מדינותיהם.
  4. ^ המס נגבה עד 1870 ואז בוטל.
  5. ^ במהלך המלחמה היה מחירו של דולר זהב 2.80 דולר בשטרות. ב-1866 עלה ערכם של שטרות הכסף, אך מחירו של דולר זהב היה שווה לדולר וחצי בשטרות.[80]
  6. ^ ע"ש הנרי דה למאר קלייטון הבן (אנ'), שהיה אז חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השלישי של אלבמה כאיש המפלגה הדמוקרטית
  7. ^ שיאו של שרמן נשבר על ידי ויליאם אליסון ב-1905. השיא הנוכחי בכהונה בסנאט (List of historical longest-serving members of the United States Congress) מוחזק על ידי רוברט בירד.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 1–5.
  2. ^ Sherman, William T. (1990) (1875). Memoirs of General W. T. Sherman. New York, New York: Literary Classics of the United States, pp. 9–10.
  3. ^ Sherman, William T. (1990) (1875). Memoirs of General W. T. Sherman. New York, New York: Literary Classics of the United States, pp. 11–12.
  4. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 26–29.
  5. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company,J. Sherman, p. 30.
  6. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 5–6
  7. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 32.
  8. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 33–34.
  9. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 7.
  10. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 47–51.
  11. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 16.
  12. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 17.
  13. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 78.
  14. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 18–19.
  15. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 31.
  16. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 94.
  17. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 91.
  18. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 101–104.
  19. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 105.
  20. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, J. Sherman, pp. 111–113.
  21. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 115–116.
  22. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, Burton, pp. 39–41.
  23. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 117–131.
  24. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 42.
  25. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 43–44.
  26. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 139.
  27. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company pp. 145–146.
  28. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company
  29. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 152.
  30. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 154–156.
  31. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 58–60.
  32. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 167.
  33. ^ John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company
  34. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 61.
  35. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 168.
  36. ^ "Congress Profiles: 36th Congress (1859–1861)". History, Art & Archives. House of Representatives.
  37. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 65–66.
  38. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 67–73.
  39. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 182–193.
  40. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 65.
  41. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 229–230.
  42. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 197–201.
  43. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 75–76.
  44. ^ 1 2 3 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 76-77.
  45. ^ Bryant, A. Christopher (2003). "Stopping Time: The Pro-Slavery and 'Irrevocable' Thirteenth Amendment". Harvard Journal of Law and Public Policy. 26, pp. 501–502.
  46. ^ Bryant, A. Christopher (2003). "Stopping Time: The Pro-Slavery and 'Irrevocable' Thirteenth Amendment". Harvard Journal of Law and Public Policy. 26, pp. 520–524.
  47. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 234.
  48. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 232–233.
  49. ^ Sherman, William T. (1990) (1875). Memoirs of General W. T. Sherman. New York, New York: Literary Classics of the United States, pp. 185–186
  50. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 241–245.
  51. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 84–85
  52. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 245–250.
  53. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 258–259.
  54. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 88–90.
  55. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 120–123, 129
  56. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 262–267.
  57. ^ Million, John Wilson (March 1894). "The Debate on the National Bank Act of 1863". Journal of Political Economy. 2 (2), p. 251.
  58. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 270.
  59. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 272–274.
  60. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 275–280.
  61. ^ Million, John Wilson (March 1894). "The Debate on the National Bank Act of 1863". Journal of Political Economy. 2 (2), pp. 255–256.
  62. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 284-291.
  63. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 291–292.
  64. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 137.
  65. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 310–313.
  66. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 314–316.
  67. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 335.
  68. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 348.
  69. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 351–355.
  70. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 359.
  71. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 148–154.
  72. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 155–156.
  73. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 158–160.
  74. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 164–165
  75. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 369–370.
  76. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 161–163.
  77. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 427–432.
  78. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 166–171.
  79. ^ 1 2 3 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 172–180.
  80. ^ 1 2 Smith, Gregor W.; Smith, R. Todd (September 1997). "Greenback-Gold Returns and Expectations of Resumption, 1862–1879". The Journal of Economic History. 57 (3), p. 698.
  81. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 377–384.
  82. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 384–385.
  83. ^ 1 2 3 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 182–185.
  84. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 448.
  85. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 451–458.
  86. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 459–462.
  87. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 465.
  88. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 462–464.
  89. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 464–466.
  90. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 470.
  91. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 226.
  92. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 228–229.
  93. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 491.
  94. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 244–247.
  95. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 248–249.
  96. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 521–523.
  97. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 252–254.
  98. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 255–257.
  99. ^ 1 2 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 553–55.
  100. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 556–561.
  101. ^ Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, p. 104.
  102. ^ Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 597.
  103. ^ 1 2 3 Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, pp. 176–177.
  104. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 266–267.
  105. ^ Williams, Charles Richard,The life of Rutherford Birchard Hayes, nineteenth president of the United States, Volume 2, Best Books on, 1914, p. 121.
  106. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 268–269.
  107. ^ 1 2 3 Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, p. 164–165.
  108. ^ 1 2 3 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 292–294.
  109. ^ 1 2 3 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 295–297
  110. ^ 1 2 3 Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 155–157.
  111. ^ Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, pp. 104–105.
  112. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 301–304.
  113. ^ H. A. Lewis, Hidden Treasures: Or, Why Some Succeed While Others Fail, The Floating Press, 2011, p. 338.
  114. ^ United States. Congress, ongressional Record: Proceedings and Debates of the Congress, p. A5534.
  115. ^ Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, p. 106.
  116. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 296–297.
  117. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 310.
  118. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 220–223.
  119. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 230–233.
  120. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, p. 237.
  121. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 320–324.
  122. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 96–97.
  123. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 99–100.
  124. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 320–321.
  125. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, p. 324.
  126. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 101–102.
  127. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 311–315.
  128. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 328–329.
  129. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, p. 168.
  130. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 330–333.
  131. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 169–171.
  132. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 316–319.
  133. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 277–278.
  134. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 278–279.
  135. ^ Doenecke, Justus D. (1981). The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 81–84.
  136. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 328–331.
  137. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 304–305.
  138. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, pp. 368–371.
  139. ^ Reeves, Thomas C. (1975). Gentleman Boss: The Life of Chester A. Arthur. New York: Alfred A. Knopf, Reeves, p. 380.
  140. ^ Davison, Kenneth E. (1972). The Presidency of Rutherford B. Hayes. Westport, Connecticut: Greenwood Press, p. 105.
  141. ^ Boris Heersink & Jeffery A. Jenkins, Southern Delegates and Republican National Convention Politics, 1880–1928, Cambridge University Press 2015.
  142. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 336–339.
  143. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 340–343.
  144. ^ Letwin, William L. (Winter 1956). "Congress and the Sherman Antitrust Law: 1887–1890". The University of Chicago Law Review. 23 (2), pp. 221–226, 234–235.
  145. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 353–355.
  146. ^ Letwin, William L. (Winter 1956). "Congress and the Sherman Antitrust Law: 1887–1890". The University of Chicago Law Review. 23 (2), p. 249.
  147. ^ 15 U.S. Code § 1.Trusts, etc., in restraint of trade illegal; penalty
  148. ^ 15 U.S. Code § 2.Monopolizing trade a felony; penalty
  149. ^ Letwin, William L. (Winter 1956). "Congress and the Sherman Antitrust Law: 1887–1890". The University of Chicago Law Review. 23 (2), p. 252.
  150. ^ Patrick Newman, Revenge: John Sherman, Russell Alger and the Origins of the Sherman Act, Public Choice, Vol. 174, No. 3-4, 2018, p. 21.
  151. ^ E. Thomas Sullivan, The Political Economy of the Sherman Act: The First One Hundred Years, Oxford University Press, 1991, p. 47.
  152. ^ Letwin, William L. (Winter 1956). "Congress and the Sherman Antitrust Law: 1887–1890". The University of Chicago Law Review. 23 (2), p. 255.
  153. ^ 1 2 3 4 חוק ההגבלים העסקיים של שרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  154. ^ חוק ההגבלים העסקיים של קלייטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  155. ^ מארק ויינרמן, 7, The Origins of the FTC: Concentration, Cooperation, Control, and Competition, Antitrust Law Journal, 2003, עמ' 1-97. (באנגלית)
  156. ^ המחרה חמסנית בלקסיקון חשבונאות וביקורת, באתר מעות
  157. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 367.
  158. ^ Welch, Jr., Richard E. (1988). The Presidencies of Grover Cleveland. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 122–125.
  159. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 388–391.
  160. ^ Welch, Jr., Richard E. (1988). The Presidencies of Grover Cleveland. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 126–128.
  161. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 384–385.
  162. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 402–403.
  163. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 404–405.
  164. ^ Gould, Lewis L. (1980). The Presidency of William McKinley. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 16–19.
  165. ^ Gould, Lewis L. (1980). The Presidency of William McKinley. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 68–70.
  166. ^ Gould, Lewis L. (1980). The Presidency of William McKinley. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, pp. 71–72.
  167. ^ Gould, Lewis L. (1980). The Presidency of William McKinley. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, p. 74.
  168. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 412–413.
  169. ^ Gould, Lewis L. (1980). The Presidency of William McKinley. American Presidency. Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, p. 67.
  170. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 414–415.
  171. ^ 1 2 Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 416–417.
  172. ^ "John Sherman's Estate". The New York Times. October 27, 1900.
  173. ^ Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 429.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ון_שרמן&oldid=39920258"