אוטופיה

מונח המתייחס לחברה מושלמת היפותטית
(הופנה מהדף אוטופיסט)

אוּטוֹפְּיָה הוא מונח שנטבע על ידי תומאס מור ב־1516 המתאר "חברה מושלמת". מעיקרו זהו מבנה אינטלקטואלי טהור, המציין סדר חברתי אידיאלי, המתקיים במקום לא מוכר. סדר זה הוא מרוחק בזמן ובמקום, ואינו בר-קיימא במציאות החברתית הקיימת, וזמן מימושו נקבע לעתיד לבוא ואולי אף מחוץ לכדור הארץ.[1] אוטופיה היא מילה ביוונית שהתגלגלה ללטינית ופירושה "שום מקום".[1]

חיתוך עץ מאת אמברוזיוס הולביין (אנ') עבור הספר אוטופיה מאת תומאס מור
גן עדן עלי אדמות מאת היירונימוס בוש
תור הזהב מאת לוקס קרנאך
השמים והארץ החדשים בביבליה פרוטסטנטית אוטופיאנית
ניסיון שנעשה להקים יישוב אוטופיאני בניו-הרמוני, אינדיאנה, על פי רעיונותיו של רוברט אוון
ישוב אוטופיאני פיני בשם 'סואינטולה' בבריטיש קולומביה, קנדה.
מכונות תעופה אוטופיאניות מתחילת המאה העשרים
נווה הוטה נוסדה בשנות החמישים בקרקוב שבפולין. היא משמשת כדוגמה בלתי גמורה של עיר אידיאלית.

כיום, במובן הכללי והמקובל ביותר שלו, מתייחס המונח לחברה מושלמת והיפותטית. הוא מתייחס לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים קשים לביצוע.

תיאורים של חברות אידיאליות נכתבו דורות רבים, בכל התרבויות, עוד לפני שנטבע המונח "אוטופיה". הסוגה הספרותית העוסקת באוטופיה, מטרתה היא להציג חזון או למתוח ביקורת על המצב הקיים. אף כי אוטופיות נחשבות כרעיונות אידיאליסטיים או אופטימיסטיים בלתי-אפשריים למימוש (בחלק מהמקרים – גם על ידי הוגי האוטופיות עצמם), היו במהלך הדורות ניסיונות לממש אוטופיות במידה מסוימת של הצלחה.

לא זאת בלבד שחזון זה מלווה את כל התרבויות והזמנים, אבל אוטופיה גלובלית של שלום עולמי נתפסת אצל אנשים מסוימים כסופה האולטימטיבי והבלתי נמנע של ההיסטוריה האנושית.

האוטופיה בתרבויות ובספרויות שונות

עריכה

מכיוון שהאוטופיה עונה על צורך אנושי במימוש מאוויים כמוסים לפחות בדמיון, כבר משחר ההיסטוריה מתוארים חזונות של 'גני עדן' עלי אדמות ותורי זהב, שכביכול התקיימו בימי קדם או שעתידים להתקיים באחרית הימים. בין שלל יצירות המופת העוסקות באוטופיה נמנים התנ"ך (כבר בבראשית פרק ג' פסוקים כ"ב–כ"ד, ועוד יותר בספרי הנבואה), הברית החדשה (ראו אפוקליפסה על פי יוחנן), באודיסאה להומרוס והשיר 'עבודות וימים' של הסיודוס, מספרו של אפלטון הפוליטאה. יש הרואים בספרטה אוטופיה מיליטריסטית, שנוסדה על ידי ליקורגוס (אם כי באתונה, בין השאר, חשבו כי זו "דיסטופיה"). ספרטה הייתה מדינה יוונית חשובה עד שנוצחה בידי תבאי בקרב לאוקטרה. ייתכן שהתפיסה של ספרטה כאוטופיה נובעת, מכך שאפלטון מתאר חברה הדומה לדגם החברה הספרטנית, והוא מציג אותה כחברה אידיאלית.

האוטופיה מכונה במגוון רב של שמות מקום: סכרייה SCHERIA (פקיה), שמאוזכרת באודיסאיה להומרוס – וארקדיה העניקה השראה לפיליפ סידני.[א] בימי הביניים, ארץ קוקניה Pays de Cocagne מתוארת כאוטופיה הצרפתית; שלרפנלנד Das Schlaraffenland זאת האוטופיה הגרמנית; [2] ואילו Het Luilekkerland זאת האוטופיה הפלמית. האוטופיה הסינית מאוזכרת בשיריו של טאו יאנמינג על 'מעיין פרחי האפרסק' וכן ב'דטונג', אשר בכלל נתן השראה לרפורמיסטים והמהפכנים הסיניים. שמות האוטופיה הם רבים, וניתן להתרשם מכך מעיון בשמות היצירות, המובאות מטה.

הרעיונות הנוצריים והמוסלמיים של גן עדן הם בדרך כלל אוטופיים, במיוחד בצורות הפופולריות שלהן. הם מבטאים מחשבות על קיום חופשי מחטא, עוני וצער, והתגברות על החולי ועל המוות. לפחות באסכטולוגיה הנוצרית, גן העדן השמיימי דומה יותר לחיים בצל האל עצמו. באופן דומה, ניתן לראות את המושג הבודהיסטי של נירוואנה כסוג של אוטופיה. האוטופיה הדתית היא לעיתים אחת מהסיבות המשכנעות את המאמין להישאר נאמן לדתו, או להמרה של מאמינים חדשים לדת זו. קטומטי היא העיר האוטופית ההודית-בודהיסטית – והיא עתירה בארמונות, ובה האדמה מניבה פירות מאליה, מבלי צורך לעבוד אותה.

בארצות הברית בזמן ההתעוררות הגדולה השנייה במאה ה-19, קבוצות דתיות רדיקליות רבות יצרו חברות אוטופיות. חברי הקבוצות הללו שאפו ליצור קהילות שבהן כל ההיבטים של החיים ייקבעו על פי אמונתם. הידועה ביותר מבין החברות האוטופיות האלה היא התנועה השייקריסטית. התנועה הגדולה ביותר הייתה כנסיית ישו המשיח של הקדושים המאוחרים ביוטה לאחר 1846, הידועה יותר כמורמונים.[3]

המשורר והסופר הצרפתי הדגול ויקטור הוגו הגדיר את האוטופיה, כדבר שחולמים עליו היום, והוא רוקם עור וגידים למחרת. על פי אוסקר וויילד, מפת עולם שאינה כוללת את 'אוטופיה' אינה שווה מבט; והקידמה היא ביטויה הממשי של אוטופיה. הסופר הצרפתי למרטין סבר, שהאוטופיה היא למעשה אמת, אשר טרם בשלה והתממשה. הפילוסוף אדורנו טען שהאוטופיה זו ארץ השלום הנצחי. במאי הסרטים הספרדי אלמודובר ראה בכל קשר רומנטי, משהו מהאוטופיה. קוטנר ייחל למות באוטופיה שהוא עזר לבנות. הפילוסוף הצרפתי אטיין קבה (מסע לאיקריה) טען שגם כי האוטופיה היא קשה להשגה, מעורר גיחוך וחטא הוא שלא להאמין בה. תיאודור מונו טען שהאוטופיה היא הבלתי ממומש ולא הבלתי ניתן למימוש. ריכרד שטאל סבר שכל ארגון חברתי טומן בחובו חזון אוטופי שמחוץ לאופק, אשר יום אחד עשוי לבוא לידי מימוש. מישל פוקו טוען שהאוטופיה מתייחסת לשכלול החברה הקיימת או להקמת חברה מקבילה.[4]

בערך באותה התקופה שבה נכתבה היצירה 'אוטופיה' נכתבו חיבורים בעלי מסרים דומים: פרנסיס בייקון כתב את אטלנטיד החדשה ואילו טומסו קמפנלה כתב את 'עיר השמש'. רבלה מתייחס לנושא בגרגנטואה (l'abbaye de Thélème), ווולטר בקנדיד. גם מריוו ופנלון נתנו את דעתם לנושא. בעקבות יצירות אלו חוברו מסעות גוליבר לג'ונטן סוויפט. יצירות אחרות המתארות אוטופיות מובאות בהמשך. רבות מהיצירות האוטופיות הן למעשה יצירות חתרניות, אשר על מנת להתחמק מהצנזורה, ממוקמות על רקע אוטופי.[5]

האוטופיה על פי תומאס מור

עריכה
  ערך מורחב – תומאס מור
 
חיתוך עץ מאת אמברוזיוס הולביין למהדורה משנת 1518 של הספר אוטופיה

המונח "אוטופיה" נטבע על ידי הפילוסוף, הסופר, המשפטן והפוליטיקאי תומאס מור בשנת 1516 בספרו (שנכתב בלטינית): De Optimo Reipublicae Statu deque Nova Insula Utopia ("על-אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה") או, בקיצור 'אוטופיה'. בספרו של מור, "אוטופיה" הוא בעצם שמו של אי מבודד שעליו הוקמה רפובליקה אידיאלית. בכותרת הספר יש הד לחיבור "הפוליטאה" של אפלטון, שבתרגומו ללטינית נקרא "הרפובליקה".

מור עצמו ביאר את השם אוטופיה, וכתב שגזר אותו משורשים יווניים באופן שאפשר יהיה לפרשו בשני אופנים: Eutopia – "מקום טוב", או "Outopia" – "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). הספר כולו מתאר את החברה האידיאלית על האי הדמיוני. התיאור הוא ספק-רציני ספק-סאטירי, והוא כולל רמזים והתייחסויות סמויות לכתבים קלאסיים (יווניים ולטיניים), שעסקו בתיאור החברה האידיאלית, ושנפוצו בין המשכילים במערב אירופה בימיו של מור.

בספרו, מתאר תומאס מור חברה המסודרת באופן רציונלי. את הסיפור מביא כביכול מגלה הארצות שגילה אותה – רפאל היתלודיאוס (שם שגזור מיוונית ואפשר לתרגמו כ"פטפטן" או "קשקשן"). אוטופיה היא רפובליקה שבה כל הרכוש מוחזק במשותף. בנוסף, קיימים בה מעט חוקים, ואילו אין בה עורכי דין. כמעט ואין היא שולחת את אזרחיה להילחם, אך היא שוכרת שכירי חרב מאזרחי המדינות הקרובות בכדי להתגונן.

יש להניח כי מור, אדם נוצרי קתולי דתי שהתלבט פעם האם להצטרף לכנסייה ככומר, קיבל השראה מחיי הנזירים כשהוא תיאר את אופייה של החברה האוטופית. מור חי בתקופה שבה השראתו של הרנסאנס החלה לפעול באנגליה, והאידיאלים של ימי הביניים הישנים – כולל האידיאל הנזירי – החלו להיסדק. כמה מרעיונותיו של מור משקפים נוסטלגיה לעבר ימי-ביניימי זה. ספרו היווה השראה לרדוקסיונים שנוסדו בידי הישועים על מנת לנצר ו"לתרבת" את הגואראנים.

אוטופיות כלכליות

עריכה

בתחילת המאה ה-19 עלו כמה רעיונות אוטופיים, בדרך כלל כתגובה להתפוררות החברתית שנוצרה בעקבות התפתחותם של המסחר והקפיטליזם. בין האוטופיסטים הכלכליים נמנים פוריה, קאבה וסן סימון ואדוארד בלאמי ורבים אחרים, אשר רעיונותיהם עמדו ביסוד התנועה "אוטופית-סוציאליסטית". זאת דגלה בחלוקה שווה של הרכוש, ובביטול הכסף. פעיליה פעלו למען עבודה שממנה יהנו הפועלים, אשר מועילה לכלל האזרחים, ושמותירה להם פנאי להתעסקות באמנויות ובמדעים. דוגמה קלאסית לאוטופיה שכזו היא "הסתכלות אחורה" (Looking Backward) של בלאמי. אוטופיה סוציאליסטית אחרת היא "חדשות משום מקום" (News from Nowhere), של ויליאם מוריס, שנכתב גם כתגובה לאופי הבירוקרטי של האוטופיה של בלאמי, שמוריס ביקר. אך ככל שהזמן עבר והתנועה הסוציאליסטית התפתחה, הרעיונות האוטופיים ננטשו.

סוציאליסטים ביססו את משנותיהם באופן מוצק יותר על המציאויות של דורם; בין התנועות הסוציאליסטיות, המרקסיזם נעשה למבקר החריף ביותר של האוטופיה הסוציאליסטית – ועבורם אוטופיה פירושה תיאוריות חברתיות לא מדעיות. בכל זאת, בתקופת חרוצ'שוב איוון אפרמוב חיבר ספר בשם 'אנדרומדה', שעוסק באוטופיה הסוציאליסטית.

הקולוניאליזם האירופאי זימן ניסיונות לחפש ציוויליזציות אוטופיסטיות מעבר לים או לפחות להגשים שם חברה אידיאלית. המושבות בצפון אמריקה הושפעו בעת הקמתן מרעיונות אוטופיסטיים – וזאת בין היתר, בהשראתו של הפילוסוף האנגלי ג'יימס הרינגטון. ניסיונות כאלו להקים קומונות כאלו נערכו גם באוסטרליה ובניו זילנד בידי אדוארד גיבון ווייקפילד.

בשנות ה-60 של המאה העשרים הוקמה בארצות הברית קומונה בשם 'קליפלאואר', אשר שרדה כעשור – וזאת ניסתה להתקיים שלא על פי הנורמות החברתיות האמריקאיות הקיימות. קהילה דתית הנקראת בשם 'תריסר השבטים' קמה בארצות הברית בשנות השבעים ורעיונותיה התפשטו במקומות מסוימים. אוטופיות הומצאו גם בצד השני של הקשת הפוליטית. לדוגמה, "עריצה היא הלבנה" (The Moon is a Harsh Mistress) של רוברט היינליין היא אוטופיה אינדיבידואליסטית וליברטנית. אוטופיות קאפיטליסטיות מסוג זה בדרך כלל מבוססות על כלכלת שוק מושלמת, שבה אין נפילה של הכלכלה – או שלא עוסקים בנושא זה כלל.

אוטופיות עתידניות

עריכה

במאה ה-21 מדינות סקנדינביה נתפסות כאילו הם מגשימות רעיונות אוטופיסטיים – וזאת בשל הישגיהן החברתיים – גם בתחומים המגדרי, הטכנולוגי והאקולוגי – וכן העובדה שהן מדורגות גבוה במדד האושר העולמי.

טכנו-אוטופיה היא תאוריה עתידנית של חברה אוטופית שבה השוויון מושג באמצעות התפתחויות טכנולוגיות (במיוחד בתחום הרובוטיקה) ומדעיות אשר יאפשרו רמת חיים גבוהה. דוגמאות לרמת חיים זו הן העדר מוחלט של סבל, חיי נצח ושינויים בטבע ובתנאים האנושיים. במקום מושלמות סטטית וקבועה יש הומניסטים שמדמיינים לעצמם "אקסטרוטופיה", חברה פתוחה ומשתנה המאפשרת ליחידים ולקבוצות ליצור את המוסדות והתצורות החברתיות שהם מעדיפים.

דוגמה ידועה של ציוויליזציה עתידנית אנרכו-קומוניסטית היא "התרבות" (The Culture) של הסופר הסקוטי איאיין מ. בנקס.

כנגד האופטימיזם הזה יש להציב את התחזית כי המדע והטכנולוגיה המתקדמים יביאו, על ידי תאונות או שימוש מכוון, להכחדתה של האנושות. פסימיסטים אלה אומרים כי יש להיזהר מפני אימוץ כולל של טכנולוגיות חדשניות וניסיוניות.

אוטופיה ביהדות

עריכה
 
"ובנו בתים וישבו" - פסיפס של מרדכי גומפל בחולון המתאר את פסוק כ"א בספר ישעיהו פרק ס"ה

בניגוד למשמעות הראשונית של המילה 'אוטופיה' (שום-מקום), ביהדות 'אוטופיה' בדרך כלל מצויה בארץ ישראל – וליתר דיוק בירושלים.[ב] יחד עם זאת, 'גן העדן', 'הארץ המובטחת' (בראשית, י"ב, ז'), החזרת עטרה ליושנה והחזון המשיחי הם רעיונות אוטופיסטיים האינהרנטיים ליהדות, וחלק חשוב מתרבותה. רעיונות אלו אומצו בידי נדכאים מבני דתות אחרות, וכן עברו חילון, באמצעות תנועות ליברליות ורדיקליות הדוגלות במגוון רחב של השקפות.[6] בתקופה המודרנית, האוטופיה באה לידי ביטוי ברעיון הקיבוצי, ובעיקר ברעיון הציוני, שמלווה את עם ישראל בכל הדורות, והוא עניין לייחול – בתפילה היהודית – לפחות שלוש פעמים ביום:

”רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן.“

תפילת שמונה עשרה

על פי רוב, האוטופיה היהודית קשורה בקשר הדוק באדמת ארץ ישראל ובהחזת העטרה ליושנה. עיתויה העתידי לוטה בערפל, העתיר בערכים נעלים שהגשמתם באה לידי ביטוי במציאות היומיומית. הגשמה זו מתקיימת בזמן הגאולה – שהוא אירוע דרמטי והרה אסון, ולא תוצר של שינוי אבולוציוני איטי. האב טיפוס של הגאולה הוא יציאת מצרים (ירמיהו טז, יד–טו) ותוצאתה היא שלטונו הישיר של אלוהים על עם ישראל באדמתו. ולא רק זאת אלא אף זאת, והוא ישלוט בציון, שבירתה ירושלים, הנשלטת בידי מלכים מזרע בית דוד, השופטים בצדק ובמשפט (בבלי, סוכה נב:ע"א). בחזון האוטופי היהודי לומדים תורה מתוך שפע ורווחה חומריים ושמחה: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים (יואל ד:יח). בחזונו המשיחי של ישעיהו סה כב:

יז כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים, וָאָרֶץ חֲדָשָׁה; וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת, וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל-לֵב. יח כִּי-אִם-שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי-עַד, אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא: כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת-יְרוּשָׁלִַם גִּילָה, וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ. יט וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם, וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי; וְלֹא-יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד, קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה. כ לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, עוּל יָמִים וְזָקֵן, אֲשֶׁר לֹא-יְמַלֵּא, אֶת-יָמָיו: כִּי הַנַּעַר, בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוֹטֶא, בֶּן-מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל. כא וּבָנוּ בָתִּים, וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְאָכְלוּ פִּרְיָם. כב לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל: כִּי-כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי. כג לֹא יִיגְעוּ לָרִיק, וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה: כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה', הֵמָּה, וְצֶאֱצָאֵיהֶם, אִתָּם. כד וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע. כה זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן, וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ; לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'.

חזונות משיחיים נוספים מתוארים בזכריה ג, ולמעשה פרושים בכל התנ"ך, וכן בתושב"ע ובכל הספרות הרבנית לדורותיה – ואין הם מתייחסים לעם ישראל בלבד (אבות דרבי נתן, פרק לה). החזונות האוטופיים המקראיים קשורים בדרך כלל לאיש – משיח ה', אשר אמנם יהיה בן תמותה, אבל ישנה סדרי בראשית, וימלא את הארץ דעת האל:

וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.  ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה'--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'.  ג וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת ה'; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.  ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.  ה וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו.  ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.  ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.  ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.  ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:  כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. (ישעיהו יא)

בימי הביניים חלה נסיגה בגישה האוטופית, וכך כותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים יב:א):

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן.

רמב"ם, משנה תורה, פרק יב, הלכה א

הרמב"ם למעשה רק חושף כמה השקעה הייתה מצד הממסד הרבני למתן את התקוות המשיחיות, ולקרבן למציאות. לדוגמה, לגישתו, חזונות הנביאים אינם אלא משל. למסורת זו שורשים כבר בהתקפתו של ר' תורתא על ר' עקיבא, אשר תמך במרד בר כוכבא. עוד בימי קדם, נאסרה פעילותם של מחשבי קיצין. בתקופה החדשה התנועה השבתאית נרדפה, וברבות הימים חיצי הביקורת הופנו אל עבר הציונות – למשל בידי ר' יוסף רוזין, הרבי מרוגצ'וב.

מבשרי הציונות והוגיה הם רבים;[7][8] ובין הכתבים המייסדים של 'האוטופיה הציונית' נמנים 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת' של אלחנן לייב לוינסקי (1892) ואלטנוילנד של בנימין זאב הרצל (1902). בעוד שהרצל התבסס בעיקר על הלכי הרוח האוטופיסטים האירופאיים, לוינסקי נתן את דעתו גם למסורת היהודית (טהרת המשפחה, כשרות). כך מתאר הרצל את מדינתם החדשה נושנה של היהודים, כחמישים שנה לפני הקמתה:

המדינה החדשה שוכנת בארץ ישראל, המבוססת על אידיאלים אנארכיסטיים-סינדיקליסטיים ואין בה אמצעי כפייה. האדמה שייכת לכל. הבנקים, התעשיות, העיתונות והמסחר הקמעונאי נמצאים בבעלות ציבורית. החקלאות פורחת בעזרת מפעלי השקייה, המחיים את שטחי המדבר. הבצות יובשו מכבר. התחבורה מושתתת על חשמל המופק מכוח המים, הזורמים בכוח הפרשי הגובה בין הים התיכון לים המלח [...] יום העבודה הוא בן 7 שעות. לנשים זכות בחירה מלאה. הקואופרציה היא המפתח של החיים המדיניים, החקלאיים והחברתיים, ובמסגרתה נמנע הניצול. העבריינים אינם נענשים, אלא עוברים חינוך מחדש. החינוך פתוח לכל. העיר העתיקה בירושלים מוקפת בפרברים מודרניים, גנים, מוסדות מחקר, שווקים ומבנה ויצירות אמנות ארכיטקטוניות. [...] קיימת סובלנות כלפי כל הדתות והאמונות, אשר הן עניינו של הפרט בלבד.

מתוך, בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, 1902 – ב – ליאונל קוצ'ין, 'אוטופיה' ב-א' כהן, פ' מנדס פלור, א' שפירא, לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, תל אביב תשנ"ג

יצירות המתארות אוטופיות

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • לאיונל קוצ'ין, אוטופיה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986, עמודים 11–20

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ לפי המיתולוגיה היוונית, ייסדו את היישובים הראשונים בארקאדיה צאצאיו של ארקאס, בנה של הנימפה קליסטו וזאוס, שהפך את השניים למערכות כוכבים. לפי גרסאות אחרות היה ארקאס גם נכדו של ליקאון מלך ארקאדיה ונינו של פלסגוס. לפי אחת האגדות, מוצאו של פאן, אל הרועים היווני, בארקאדיה. פולחן פאן, שכנראה קדם לפולחן האלים האולימפיים, החל באזור זה. לפי האגדה הייתה ארקאדיה גם ביתם של הקנטאורים. פולחנה של סלני, אלת ירח מקומית שמאוחר יותר אוחד עם פולחן ארטמיס, נערך בארקאדיה, ונבנה מקדש לכבודה על הר הליקיון. הארקאדים גם עבדו את זאוס ואת פוסידון ולשניהם היו מקדשים באזור. גם מקדשו של זאוס היה על הר הליקיון.
  2. ^ בנצרות קיימת אבחנה בין 'ירושלים הארצית' לבין 'ירושלים השמיימית', שהיא היא האוטופיה על פי אוגוסטינוס לדוגמה.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אוטופיה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  2. ^ ראו Utopia (אנג')
  3. ^ Régis Messac, les premieres utopies, Paris, Ex Nihilo, 2008
  4. ^ Perny Lukas, Utopians: visionaries of the world of the future, martin: matica slovenska, 2020, The history of utopias and utopianism, עמ' 16
  5. ^ ŠIMEČKA, M. (1963): Sociálne utópie a utopisti, Bratislava: Vydavateľstvo Osveta SŤAHEL, R. In: MICHALKOVÁ, R.: Symposion: Utópie. Bratislava: RTVS. 2017
  6. ^ ליאונל קוצ'ין (עורכים: א' כהן, פ' מנדס פלור, א' שפירא), אוטופיה, לקסיקון התרבות היהודית בזמננו
  7. ^ M. Eliav Feldon, "the First Jewish Utopias", Jewish Journal of Sociology (1983); M. Higger, The Jewish Utopia (1932).
  8. ^ ג' קרסל, חזונו של הלל צייטלין על מדינת ישראל, הפועל הצעיר 29-30, תשכ"ח; מרטין בובר, נתיבות באוטופיה, עם עובד תשמ"ד; א' אליאב, ארץ הצבי, עם עובד' תל אביב.